הביקורתיות כלפי הדת הצמיחה דתיים המבקשים להתאים עצמם למודרנה, ואילו האכזבה מהמודרניזם הולידה חילונים המחפשים מענה בדת. שילובם של שני הזרמים עשוי להביא בשורה חדשה 

[מאמר שלישי בסדרה. למאמר הראשון ולמאמר השני]

השדים האלימים שבמעמקי הנפש האנושית פורצים לעתים החוצה וממיטים זוועה על העולם. הם פורצים משום שהכפתורים שמשחררים אותם נלחצים, ולעתים קרובות הכפתורים הללו הם כפתורים דתיים. אחת הביקורות הגדולות ביותר על הדת טוענת שיותר מדי פעמים בהיסטוריה הדת היא שהוציאה מהאדם את דחפי ההרס שלו. בגרסתה הקנאית הדת מטפחת שנאה, עיוורון ואלימות. הדת, במצב הצבירה הקיצוני שלה, מוציאה מהאדם את הגרסה המכוערת ביותר שלו.

אך לא צריך להתבונן בקיצוניות הדתית בשביל להעביר ביקורת על התופעה הדתית. מבקרי הדת טוענים שגם בגרסאות הפחות קיצוניות שלה, עלולה הדת להסב נזקים לאדם שמתמסר אליה. היא אמנם לא מוציאה מהאדם את דחפי ההרס שלו, אך היא שותלת בתוכו הרס עצמי. הם טוענים שהיא מטפחת בקרב רבים ממאמיניה תחושות אשמה גדולות ומצטברות. המסורת ההלכתית, לדוגמה, לא רק ממלאת את החיים בהמוני פרטי הלכות, היא גם מצפה מהאדם לקיים אותם. הכישלון של האדם השואף לצייתנות הלכתית ידוע מראש. על פניה נראה שזאת מערכת שגוזרת על המתמסרים אליה ייסורי מצפון בלתי נמנעים.

מבקרי הדת מצביעים גם על הצד השני במטבע האשמה – השיפוטיות. אנשים דתיים עלולים להיות מאוד שיפוטיים. הם מועדים למדידת ערכם של דתיים אחרים ושל אנשים אחרים על פי קנה המידה של מידת המחויבות הדתית שלהם. אשמה ושיפוטיות הן שני צדדים של אותה מטבע. המסורת הדתית, אומרים המבקרים, מטפחת את שניהם ומצמיחה פעמים רבות חברות מלאות שיפוט ואנשים מלאי אשמה.

אלו אינם הקרבנות היחידים שאנשים דתיים מקריבים לטובת הדת. הקרבן האישיותי הגדול ביותר הוא היושר האינטלקטואלי. אנשים דתיים מודרניים הנחשפים למדע מודרני ולביקורתיות מודרנית נדרשים פעמים רבות לאפסן את המחשבה הביקורתית שלהם כשהם נכנסים אל בית הכנסת או אל בית המדרש. אם צודקים המבקרים ואכן הדת בגרסתה הקיצונית מטפחת שנאה, עיוורון ואלימות, ובגרסתה הרגילה מטפחת אשמה, שיפוטיות וחוסר ביקורתיות, אז ייתכן מאוד שישעיהו ליבוביץ' צדק. ליבוביץ' טען שדת לא נמדדת במה שהיא נותנת לאדם אלא במה שהיא לוקחת ממנו. הוא התכוון אמנם למאמצים הגדולים הנתבעים ממי ששומר על המצוות, אך נראה שיותר ממשאבי הזמן והאנרגיה שהדת גוזלת מהאדם, היא לוקחת מהאדם משהו מעצמו. חלקים מהאישיות של האדם הדתי מוקרבים למען הדתיות שלו.

הביקורות הקשות הללו הושמעו על ידי חלק מההוגים של הנאורות המודרנית. הם קבעו שהדרך היחידה להתנער מנזקי הדת היא התנערות מהדת עצמה. הנאורות החילונית יכולה להצמיח אדם שאינו מוותר על היושר האינטלקטואלי שלו, אדם שהמצפון שלו מכיל צווים מוסריים אבל נקי ממטען היתר של ההלכה, ואדם שהוא פתוח בצורה בלתי שיפוטית לסביבה התרבותית שלו. החילוניות הליברלית מעצימה את האישיות של האדם, הדת לעומתה מצמקת אותו. אני חייב להודות שהמונולוג שקראתם עכשיו נוטה לשכנע אותי. הבעיה שלי היא שגם המונולוג הבא משכנע אותי.

מחפשים מערכת יחסים בראיה בינם ובין העבר, ירושלים, 2015
צילום: נתי שוחט, פלאש 90

מאינדיבידואליזם לאגואיזם

המאה העשרים היא המאה של כישלון הנאורות. בכיסים החילוניים ביותר באירופה, בברית המועצות ובסין, נעשו המעשים הזוועתיים ביותר בידי בני אדם חילונים. מסתבר שלא רק הדת לוחצת על הכפתורים האלימים שבנפש האנושית. בני אדם ללא אמונה בישות גדולה מהם וללא השתייכות למסורת עתיקה מהם מצאו את עצמם ללא רסנים ובלמים לרוע שבהם. במאה העשרים התגלה שפעמים רבות לא החליפה האמונה באדם את האמונה באלוהים אלא עשתה את האדם לאלוהים. ביוהרתו האמין האדם שעל ידי ניסויים חברתיים אדירים ביכולתו לגאול את העולם. התוצאה הטרגית ידועה. סיכם אותה קרל פופר כך: כשהאדם ניסה להפוך את העולם לגן עדן הוא הפך אותו לגיהינום.

אך לא צריך להתבונן בגרסה הקיצונית של הנאורות כדי להעביר ביקורת על הנאורות. גם החילוניות הנאורה שלא החליפה את אלוהים באדם ושמגלה ספקנות כלפי הכוח הגואל של האנושות התגלתה במרוצת הזמן במלוא חולשתה.

הילודה במערב כולו היא שלילית. בארצות הברית, ויותר מכך במערב אירופה, אנשים ממעטים להביא ילדים לעולם. המרדף אחר חיים מלאי איכות מנטרל את הרצון להתרבות. כתוצאה מכך, אירופה הרציונלית והמודרנית מתכווצת ומזדקנת. זאת ועוד, המשפחה במערב כולו מתפוררת. במציאות שבה יותר מחמישים אחוז מהזוגות מתגרשים, המשפחה כבר איננה משען יציב בחייו של האדם. מי שמתחתן כיום במערב אירופה או בארצות הברית יודע שהוא נכנס למסגרת שרוב הסיכויים שלה להתמוטט.

הנאורות פיתחה את אתוס המימוש העצמי, שמשמעו הוא שהתקוות והחלומות של האדם הפרטי נדרשות להיות במוקד חייו. האתוס הזה אינו עולה בקנה אחד עם זוגיות רבת שנים ומשפחתיות מתפקדת ובריאה. חיים משפחתיים, התובעים הקרבה וויתור, אינם ידידותיים לאנשים שהפנימו בצורה מודעת או לא מודעת את השאיפה האינדיבידואליסטית המודרנית. האתוס המערבי שהפך את הרצון הפרטי של האדם לדבר המרכזי ביותר בחייו הפך את החיים של האדם המערבי למרחב שאין בו מקום לאנשים נוספים.

את הכשלים והאיומים שבאינדיבידואליזם המודרני ניסח היטב כבר במאה התשע–עשרה אלכסיס דה טוקוייל. עוד במאה התשע–עשרה חזה שהאינדיבידואליזם עתיד להפוך לאגואיזם. תרבות שקוראת לבני האדם להיות יוצאי דופן ושונים מכולם תייצר בני אדם שהם גם אדישים לכולם ומכונסים בתוך עצמם. התחרות הקפיטליסטית מגבירה את הנטייה הזאת אף יותר, משום שהיא מלבישה על האדם משקפיים שדרכם בני אדם אחרים הם משאבים או צרכנים. לכך מתווספת הטכנולוגיה הווירטואלית שדרכה יכולים בני אדם לתעד את עצמם לדעת.

האינטרנט מאיץ את התהליך שבו הקריאה המודרנית למימוש עצמי יוצרת לבסוף סגידה לעצמי. קשה שלא להיווכח בהתגשמות הנבואה של דה טוקווייל – התביעה של הנאורות הליברלית להיות בני אדם מיוחדים הפכה אותם גם לבני אדם בודדים. מסתבר שהרעיון שלפיו אין אמונות שהן גדולות מהחיים הפך את החיים לקטנים יותר.

אך יש מוצא מהמצוקה של הנאורות החילונית. ממחקר אמריקני שפורסם בשנת 2012 (American Grace: How Religion Divides and Unites Us ) עולה שאנשים שפוקדים בית תפילה פעם בשבוע תורמים בממוצע פי שניים יותר צדקה מאנשים שאינם עושים זאת, ותורמים את זמנם בפעילות התנדבותית פי שלושה מאנשים שאינם עושים זאת. מסתבר שהמסורת הדתית מצליחה לשחרר את האדם מעצמו. היא שותלת באדם את התחושה שהרצון הפרטי שלו הוא לא הדבר החשוב ביותר בחיים שלו. המסורת הדתית ההלכתית מציעה בנוסף לכך גם את השבת כאי בזמן להתנזרות טכנולוגית, כמו גם מרחבים מוגנים לאינטימיות משפחתית. הדת המסורתית מייצרת תחושה של השתייכות לדבר מה הגדול מהאדם, תחושה המרסנת ומעדנת את הנרקיסיזם המערבי ומחלצת אותו מן הבדידות ומן הניכור. אני חייב לומר שגם המונולוג שקראתם עכשיו משכנע אותי.

התפצלות ישראלית

מה קורה לאנשים כמוני שמשתכנעים משני המונולוגים? מה מצבם של אנשים שנוטים לחשוב שהנאורות היא הפתרון למצוקות המסורת, אך משוכנעים שהמסורת והדת הן הפתרון למצוקות הנאורות והחילון? האמת היא שרבים אינם נמצאים במלכוד הזה. אדם חילוני נאור שאינו מתפתה להאמין שיש בדת מענה למצוקות שהמודרניות יצרה אינו נבוך כלל. גם אדם דתי ושמרן שמכחיש את האיומים שיש בדת על אישיות האדם ואינו מתפתה להאמין שיש בנאורות מענה לבעיות הללו איננו נבוך. אך מי שמאמין בשתיהן חווה גם את ההתנגשות ביניהן, והוא נתון במבוכה גדולה. המבוכה הזאת איננה חולשה. בשנים האחרונות היא מתגלה ככוח רב עוצמה המפרק ובונה מחדש את המבנה המגזרי הישראלי.

המבוכה הזאת נחווית על ידי מספר הולך וגדל של בני הציונות הדתית. את השורשים הפילוסופיים שלה ניסיתי לנסח בשני המאמרים האחרונים. מה שלא פחות מעניין הוא שאת המבוכה הזו חווים בשנים האחרונות גם מספר הולך וגדל של ישראלים חילונים. מדובר בישראלים שמשתוקקים למגע אינטימי עם המסורת, תוך הישמרות מהשתעבדות לאותה מסורת. ביטוי לכך ניתן למצוא במוסיקה, בספרים ובבתי מדרש. ברי סחרוב יוצר, מלחין ושר שירים מסוג אחר, וכך גם קובי אוז, אהוד בנאי וקורין אלאל, ועוד רבים וטובים. הקהל של המוסיקה היהודית החדשה מגוון וחוצה מגזרים. אפלטון כבר עמד על כך שכשמוסיקה עוברת שינוי, זהו סימן לכך שהחברה עוברת שינוי. כשמוסיקה יהודית היא כבר לא מוסיקה סקטוריאלית, זהו אחד הסימנים לכך שהסקטור הדתי מתחיל לאבד את המונופול שלו על היהדות.

לא מדובר רק בשירים חדשים אלא גם בספרים חדשים. בשנים אחרונות החלו הוצאות הספרים הגדולות ליצור סדרות של ספרים העוסקים ביהדות ופותחים בפני הקהל הרחב את החכמה האצורה בה. הספרים נכתבים עבור קהל רחב וחוצה מגזרים ונקנים על ידי קהל רחב וחוצה מגזרים. כשם שמוסיקה "יהודית" הפכה ל"ישראלית", כך גם ספרים על יהדות אינם עוד בקטגוריה של ספרי קודש והקהל שלהם אינו רק קהל של דתיים. הרעב החדש לא משתקף רק בטעם המוסיקלי החדש ובפתיחות לספרים חדשים אלא גם בבתי מדרש חדשים. ברחבי הארץ פורחים כיום עשרות בתי מדרש שאינם דתיים. אלו שלושה סימנים חזקים למשהו חדש שמתחיל: המוסיקה הישראלית שמשתנה, ספרות העיון הישראלית המתרחבת ונוף בתי המדרש הישראליים שעובר שינוי – שלושתם יחד מעידים על שינוי עמוק שמתרחש בישראל החילונית.

התופעה הזאת הולכת וצוברת תאוצה, ועם זאת היא איננה מאפיינת את רוב הישראלים החילונים. רובם אינם נבוכים אלא בטוחים בחילוניותם ויש ביניהם כאלו שעוינים מאוד את יהדותם. כך תיאר בפניי את זהותו רם פרומן, יושב ראש הפורום החילוני: "אני לא יהודי, אני ישראלי שהוא ממוצא יהודי". החוקר צ'ארלס ליבמן טוען שאין לדבר כיום על החילונים בישראל כעל קבוצה הומוגנית אחת שכן למעשה יש בישראל שתי קבוצות חילוניות. ישנם חילונים שמנוכרים לעברם ומתנתקים מיהדותם, וישנם חילונים שהיהדות הולכת ונספגת בתוך הזהות שלהם. מסתבר שמלחמת התרבות איננה מתנהלת רק בין דתיים לדתיים, אלא כפי שהבחין ליבמן, גם בין חילונים לחילונים.

כולם יודעים שהעולם הדתי הוא עולם מגוון, עשיר וסוער. לצד הזרמים הדומיננטיים של הדת נוצרים בכל דור מחדש פירושים אלטרנטיביים שלה. והנה מתברר שלא רק העולם הדתי הוא עולם של מחלוקת, גם העולם החילוני. ממש כשם שבהיסטוריה היהודית קמה מדי כמה דורות תופעה דתית אלטרנטיבית לזרם המרכזי של הדת, כך מתעצבת לנגד עינינו חילוניות שהיא אלטרנטיבית לזרם המרכזי של החילון.

ההתפצלות של הציונות החילונית היא תמונת ראי כמובן של התפצלות הציונות הדתית. לאורך השנים פעלו שני כוחות זהותיים ופסיכולוגיים חזקים בתוך הציונות הדתית: הכוח השמרני דחף לעבר הסתגרות והכוח הליברלי לעבר היפתחות. במאה העשרים ואחת הכוחות הללו שוברים את הציונות הדתית לשניים. אלו זמנים מעניינים. ממש בזמן שהעולם הדתי מתפצל, גם העולם החילוני מתפצל. אך ההתפלגות של שתי הקבוצות לא מובילה רק לקרע אלא גם למפגש. מפגש חשוב ומכריע מתרחש בין החילונים שנפתחים אל המסורת ובין הדתיים שנפתחים אל העולם. המפגש של הדתיים הנבוכים והחילוניים הנבוכים הוא אחת התופעות המרגשות והמפתיעות שמתרחשות כיום בישראל. פעמים רבות מגלים הניצבים משני צידי המפגש שהם קרובים יותר האחד אל השני מאשר אל הקבוצות המקוריות שלהם.

מצוקה מזן חדש

חיים נחמן ביאליק, הנביא של ההתחדשות היהודית בישראל החילונית, הצביע לפני כמאה שנה על האתגר ההלכתי הגדול ביותר של החילוניות הישראלית: חידוש ההלכה. בשבוע שעבר תיארתי את אתגר ההתחדשות ההלכתית של הציונות הדתית. והנה מסתבר שההלכה מאתגרת גם את החילונים המתחדשים. אך יש הבדל עמוק בין השניים: הדתיים עסוקים במידת הלגיטימציה ליצירת שינויים בהלכה, ואילו החילוניות המתחדשת הנענית לקריאתו של ביאליק לא עוסקת בשינויים בהלכה הקדומה, אלא בעיצובה של הלכה חדשה. שני הצדדים מגיעים לשיחה על ההלכה עם חששות, והחששות הם הפוכים. הדתיים חוששים מאוד ששינויים בהלכה מערערים את הסמכות של המסורת. החילונים חוששים מאוד שחידוש ההלכה מעניק סמכות למסורת. החששות הללו הם חששות זהותיים: הדתיים מפחדים ששינויים בהלכה יערערו את הדתיות שלהם וחילונים מפחדים שחידוש ההלכה יערער את החילוניות שלהם.

במוקד החיים הרוחניים של הדתיים הנבוכים ניצבת מצוקה שנוצרת בגלל ההתנגשות שבין המסורת שלהם לבין הערכים שלהם. ההתנגשות היא תוצאה ישירה של הפער המורגש בין ההלכה שאליה הם מחויבים לבין הערכים שבהם הם מחזיקים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך הוא מעמדה של האישה. אפליית הנשים בהלכה היא חד משמעית. לדוגמה, על פי ההלכה לא רק שנשים לא יכולות להיות שליחות ציבור, הן גם לא נכללות כחלק מהציבור. לא מונים אותן למניין המתפללים, לא סופרים אותן. עבור מספר הולך וגדל של דתיים, הפער הזה בלתי נסבל. על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, יותר משליש מהדתיים הלאומיים חושבים שההלכה בעניין הזה צריכה להשתנות. הם קוראים להתאים את ההלכה למציאות המודרנית. יש בתוכם גוונים והבדלים, יש הדורשים תיקונים מהירים ומהפכניים ויש הדורשים שינויים איטיים ומדורגים, אבל כולם מנסים לצמצם את הפער שבין המסורת העתיקה לערכים החדשים.

אצל החילונים הנבוכים שמחפשים מגע מחודש עם היהדות, המצוקה היא אחרת. הבעיה הגדולה שלהם אינה עם הדת אלא עם החילוניות. מהי המצוקה החילונית? ובכן, במערב כולו הולכת ומתרחבת התחושה שמשהו רקוב במודרניות הנאורה, ושהיא מקפלת בתוכה איומים גדולים על התודעה המאוזנת של האדם. נמנה שלושה מהמשמעותיים שבהם: האינדיבידואליזם המוקצן, הקפיטליזם הצרכני וההתמכרות הטכנולוגית.

האינדיבידואליזם הוא רעיון מערבי שהלך וצבר תאוצה עם השנים, והוא מגיע לשיא שלו במאה העשרים ואחת. קודם ראינו את נבואתו המתגשמת של אלכסיס דה טוקוויל על סופו של האינדיבידואליזם, שיהפוך לאגואיזם. כשהאדם עסוק במימוש של מה שהופך אותו לשונה מכולם, הוא עתיד להפוך לאדם שאדיש לכולם. הצרכנות מעוותת עוד יותר את הנפש המודרנית משום שהיא מספרת לאדם שמימוש עצמי עבורו איננו הגשמה של חלומותיו הייחודים אלא רכישה של מוצרים חלומיים. הצרכנות פולשת גם אל תוך הזהות של האדם, כפי שמשתקף בכך שאנשים מזהים את הערך של החיים שלהם עם הדברים שבבעלותם. הרכב, הבית והבגדים הממותגים הם יותר מהחפצים של האדם – הם הופכים לחלק מהזהות שלו.

אל הצרכנות שפולשת אל תוך הזהות יש להוסיף את הטכנולוגיה שפורצת אל תוך התודעה. רבות נכתב על האפקט של הטכנולוגיה החדשה על התודעה של האדם, על הגברת סף הגירוי המנטאלי, על הנמכת כוח הריכוז, על הקטנת היכולות החברתיות, על הקושי לייצר אינטימיות שאיננה מתווכת על ידי טכנולוגיה ועל פגיעה בתפקודים המיניים. הכול יחד מצטבר לכדי איום אדיר על התודעה הבריאה של האדם.

שלושת האיומים הללו אינם חיים האחד לצד השני אלא מתווספים האחד לשני ויוצרים יחד כוח אגרסיבי מאוד שחובט במערכות יחסים זוגיות ומפורר תחושות של משמעות. התרבות הצרכנית, התלות הטכנולוגית וההעצמה האינדיבידואליסטית מתמזגות ומהוות יחדיו את האתגר הרוחני הגדול של האדם במאה העשרים ואחת.

מודרניזם ופונדמנטליזם

בחכמה המצטברת של הדורות שאותה ירשנו ניתן למצוא מענה. יש במסורת היהודית רעיונות והרגלי חיים שיכולים לסייע בהתמודדות הזאת. המסורת מאזנת את שאיפת ההתממשות באמצעות ענווה המגיעה מתחושת ההשתייכות; היא גם מעניקה חוויית זמן שמאפשרת הימלטות זמנית מרודנות הטכנולוגיה; והיא מעצבת קהילות הנותנות משמעות לחיים נקיים מצרכנות. המסורת היהודית מלאה ברעיונות ובהרגלים שיכולים להעשיר, לרפא ולאזן את עולמם של אנשים מערביים. האתגר החילוני הגדול הוא להצליח להיעזר במסורת מבלי להינעל בתוכה. השאלה של החילונים שביקורתיים כלפי החילוניות שונה מאוד מהשאלה של הדתיים שביקורתיים כלפי הדת. לעומת האדם הדתי ששואל כיצד להתאים את המסורת למודרניות, האדם החילוני שואל כיצד להשתמש במסורת כדי להתגונן מפני המודרניות.

המודעות ההולכת וגדלה לאיומים הגדולים של המודרניות המערבית על התודעה, הזהות והמשפחה יוצרת גם תגובות קיצוניות. המוני אנשים במערב, שנבהלים מהאיומים המנטליים של המודרניות, בורחים ממנה בחרדה היישר אל תוך החיק החם והמוגן של המסורת. זאת הסיבה לכך שהמודרניזם מצמיח פונדמנטליזם.

מן הצד השני, אנשים המזדעזעים משנאת הזר שלעתים מטפחת המסורת הדתית, כמו גם מההתנשאות הגברית ומהאלימות הדתית שניתן לעתים למצוא בה, נמלטים ממנה אל תוך המרחב המודרני, הליברלי והחילוני, ונבלעים בתוכו. ממש כמו שעבור הראשונים הדת היא מקלט מהמודרניות, עבור האחרונים המודרניות היא מקלט מהדת. אלו הן הקבוצות שלא רק מקצינות את הדת ואת החילוניות, אלא גם מקטבות את החברה הישראלית.

אך הדתיים ששואלים כיצד להפוך את המסורת ליותר מודרנית, והחילונים ששואלים כיצד יכולה המסורת לסייע להם להתמודד עם איומי המודרניות, אינם מבריאים רק את הדת ואת המודרניות, הם מבריאים גם את החברה הישראלית. שניהם מחפשים את מערכת היחסים הבריאה והנכונה בינם לבין העבר שלהם ובמהלך החיפוש הם מוצאים האחד את השני. החילונים שמעִזים להתחבר אל היהדות והדתיים שמעזים לפתוח אותה מתחברים ונפתחים זה אל זה ויוצרים יחד את הקבוצה שעשויה להיות הזרם המרכזי שיוביל את החברה הישראלית. #

ד"ר מיכה גודמן הוא מחברם של שלושה ספרי עיון: "הנאום האחרון של משה", "חלומו של הכוזרי" ו"סודותיו של מורה הנבוכים" שראו אור בהוצאת דביר

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י' חשוון תשע"ו, 23.10.2015