לקראת רבנות במימון קהילתי / ראובן קרוגר

 לא ניתן להציע שינויים במבנה הרבנות מבלי לתת את הדעת על תקצובה. קהילות חו"ל יכולות לשמש מודל   

הדיון המלומד שהתנהל מעל דפים אלו בנושא הרבנות התאפיין בכנותם המרשימה של כל אחד מן הכותבים וברצונם לחולל שינוי של ממש בחיי הדת בחברה הישראלית. לא פחות מרשימה היא שתיקתם המוחלטת בנושא התקציבי. האם מישהו מהם נתן את הדעת על ההשלכות הכלכליות של עצותיהם הנכבדות? האותיות "כ-ס-ף" לא נפלטו מקולמוסם. הדרישות שהרבנות תעבור "הסבה מנטלית" (הרב ריסקין) או שהציבור הישראלי יגלה "מעורבות ושותפות בעולם הדתי" (הרב אילעאי עופרן) הן הצהרות יפות וראויות, אך בשל העדר מענה כלכלי נמצא שהן דלות וחסרות מיקוד כבסיס למדיניות ציבורית יישומית.

התורה עצמה איננה מהססת לעסוק בנושאים כלכליים וארגוניים מובהקים לצדו של חזון חברתי גדול. את לוחות הברית קיבלנו בהר סיני לאחר קבלת ייעוץ ארגוני מכהן מדיין, ומפרשת תרומה והלאה מדווחת התורה עד השקל האחרון על תוצאות המגבית הציבורית שפנתה ללבו ולכיסו של כל חבר בקהילה. שיטה זו של מימון צורכי הדת באופן וולונטרי על ידי כלל חברי הקהילה התפשטה בכל ארצות תבל חוץ מבמדינת ישראל. בכל העדות ובכל הזמנים, הבינו היהודים שהקמת פלטפורמה ארגונית המאפשרת השתייכות קהילתית כרוכה במחויבות כלכלית. רק במדינת היהודים הפסיקו היהודים לשלם ישירות עבור שירותי הדת. במקום לבנות מערכת שנשענת על נדיבות הלב מחד ועל מחויבות קהילתית מאידך, העברנו את סמכויות הקהילה ואחריותה לשלטון המרכזי ושלוחיו, עם כל התוצאות העלובות שעליהן קוננו הכותבים.  

קרן מסייעת

לפני כעשרים שנה, החלו להופיע סימנים ראשונים של שינוי בריכוזי התיישבות של עולים חדשים (בעיקר אנגלו-סקסים) כמו רעננה ובית שמש. אנשים אשר הכירו את התרבות הקהילתית מחוץ לארץ, ואשר תשלום מסי חבר למימון אחזקתה של הקהילה – ובכללה משכורתו של הרב – נראה בעיניהם כדבר טבעי, העתיקו את השיטה לארץ יחד עם השינויים המתבקשים. כך למשל הם קבעו שהמשרה תהיה משרה חלקית, בניגוד למקובל בחוץ לארץ שם הרב מועסק במשרה מליאה.

בינואר 2007 הקימה עמותת "לקראת שליחות" (גילוי נאות: הכותב מכהן כמנכ"ל העמותה) "קרן הזנק" על מנת לשבור את המחסום התרבותי בעניין ולהאיץ את התהליך למיסוד רבנות קהילתית עצמאית. מאז חתמו ארבע עשרה קהילות על הסכמי שיתוף פעולה, מרמת הגולן עד עוטף עזה.

הסיוע מבוסס על "מאצ'ינג" לאורך שלוש שנים, שבהן חלקה של הקרן הולך ופוחת וחלקה של הקהילה הולך ועולה. המטרה היא להבטיח לרב הכנסה משלימה מכובדת של כ-5,000 שקלים ברוטו עבור משרה חלקית. מהשנה הרביעית ואילך, לאחר שתרומתו של הרב לקהילה הוכחה, הקהילה כבר בשלה לשאת את משא הרבנות באופן עצמאי. העלות המשוערת לחבר קהילה בסוף התהליך, בקהילה ממוצעת בת מאה משפחות, לא עולה על סכום של 100 שקלים לחודש (קצת יותר מההוצאה החודשית על עיתון מקור ראשון במהדורת שבת!). בשיטה זו הושקעו בחמש השנים האחרונות למעלה מ- 1,000,000 ש"ח על ידי חברי קהילות בארץ למימון איכות חייהם הקהילתית והתורנית!

תוכנית זו הינה 'פיילוט' שנועד לשכנע עוד ועוד קהילות להשקיע ברבנות הקהילתית. התוכנית נשענת נכון לעכשיו על כספים פילנתרופיים שגויסו למען מטרה זו. בטווח הרחוק יותר, ייתכן שיש מקום לבחון את העברת המימון המסייע לרשויות המדינה כדי שזו תעודד מעין "הפרטה" של הרבנות תוך עידוד הקמתן של קהילות עצמאיות ברחבי הארץ.

אימוץ הדגם הגלותי

האנטי-תזה לרבנות מרוכזת ומרחיקה היא קהילה מקומית מקרבת. אחינו בגולה הוכיחו שניתן להקים בית כנסת שיהווה אבן שואבת לציבור הרחב, בית יוצר לזהות יהודית, תוך לקיחת אחריות על בחירת הרב באופן שיהלום את צרכי הקהילה. זאת, מבלי להתעלם מהמשמעויות הכלכליות של ההחלטה – "כל איש אשר ידבנו לבו". באותו אופן, בית כנסת קהילתי פתוח ומזמין תוצרת כחול-לבן יכול להיות בית יוצר לזהות יהודית-ישראלית.

הגמרא במסכת מגילה (כא ע"א) קובעת ש"עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבל שיקבעו בארץ ישראל". ככל הנראה הגמרא אינה מתכוונת לסופת טורנדו שתעקור ממקומם את רהיטי בית הכנסת ותטלטל אותם במרומים לארץ, אלא לתהליך פרוזאי יותר של שינוי חברתי-תרבותי-כלכלי, שבו הפן המכיל והרב-גוני של בית כנסת בגולה, בהנהגתו של רב מוכשר ומסור, נעקר ונשתל בזהירות ובהתאמה באדמת ישראל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012