אחר, חזור בך / ישעיה שטיינברגר

 ההתקפה החריפה על שיטת הלימוד הישיבתית מבטאת מבוכה גדולה בהבנת השתלשלות תורה שבעל פה. דברי סנגוריה שהיו נאמרים לכותב לו רק היה שואל     

כיוון שהכותב מוגדר כ"חרדי", המקבל בין היתר את העיקר השמיני ברמב"ם על אודות מהימנות המסורה והיות התורה מן השמים, נראה שהמאמר הוא שגגה שיצאה מיד השליט. מבוכתו הגדולה בשאלות אמוניות מסוימות הרעילה ללא משים את עטו.

להלן יובא המאמר, כפי שהיה מן הסתם נכתב לולא ש"תקפה עליו משנתו". במקום להתקיף הוא בוודאי היה מציג שאלותיו ומבקש עליהן תשובה. כיוון שהתבקשתי להגיב על ידי ראש ישיבת הסדר חשובה ועוד מידידיי, אנסה לתפקד כמשיב – כסנגור הישיבות ודורות יראים שהשקיעו כל חייהם בלימוד התורה. השאלות יוצגו, ככל הניתן, בלשונו של לבקוביץ.

לא רק חומר לימודי

כיוון שהישיבות הן הלוז של עולם התורה, הדבר החשוב ביותר המתרחש בכדור הארץ הוא הלימוד – איך ייתכן שהלומדים מתעלמים ביודעין מהכול; אין תנ"ך, מחשבת, אין אפילו לימוד הלכה למעשה?

הגישה בישיבות, המצטמצמת בתלמוד הבבלי, בנויה על שיטת רבנו תם, שלפיה חובת השילוש בתלמוד תורה – שליש מקרא, שליש משנה ושליש תלמוד – מתקיימת בתלמוד הבבלי. "בבלי" – שבלול מכל שלושת המרכיבים הנ"ל.

למה אין לומדים את כל התלמוד, אלא מסתפקים בכעשרים הדפים הראשונים של כעשר מסכתות נבחרות בעיקר מסדרי נשים ונזיקין; ודווקא בצורת הלימוד שנתחדשה לפני כמאה שנה, צמצום בתר צמצום?

הסיפא של השאלה עונה על הרישא. מטרת הלימוד בישיבות (עד ה'כולל', שבו כבר לומדים גם הלכה למעשה לפעמים וכן הרבה מסכתות אחרות, בעיקר מסדרי מועד וקודשים) אינה הקניית ידע, אלא הקניית מיומנויות לפיצוח מדויק, מעמיק, אנליטי וקונספטואלי של התורה בכלל. לרבות: תנ"ך, מחשבת, פסיקה ועוד. הדפים הנלמדים נבחרו על ידי ראשי הישיבות במאה האחרונה מפני שהם רוויים באלפי מושגי יסוד של הלמדנות ומהווים מודלים מעולים לניתוח הטקסט. גם גדולי האחרונים, עוד לפני עידן ישיבות ליטא, כ"קצות", ר' עקיבא איגר, "מחנה אפרים" ועוד, התרכזו דווקא בסוגיות אלו.

לפנים בישראל, טרם ה"השכלה" והאמנציפציה, כאשר כל בחור טוב ומוכשר בישראל שאף להיות תלמיד חכם, השיטה הייתה שונה. הישיבה הייתה פחות ממוסדת, וכל מי שיכול היה למד מברכות עד עוקצין, כי לא דחקה לו השעה. הלומדים קיימו את ה"שילוש" האמור לפי שיטת המשנה באבות – תחילה מקרא, אחר כך משנה, ורק בן ט"ו לגמרא. הרמב"ם מדגיש שעם קליטת חומרי התורה שבכתב ושבעל פה, "יפנה  כל ימיו לתלמוד". התלמוד איננו עוד חומר גרידא – הוא היכולת להסיק מסקנות, להתעמק ולדמות מילתא למילתא.

אולם במאה האחרונה, משעה שההשכלה חדרה אף לעולם התורה, נוכחו שיש לנהוג כשיטת ר"ת הנ"ל, כדי להשריש מוקדם ככל האפשר את הטעם בלימוד ולמנוע נשירת המוכשרים לעולם החיצון.

הרי שיטה זו, המצמצמת את מרחב הלימוד, מתאימה רק לכעשירית הלומדים. מה עם השאר? האם ראוי להקריב 90% שיישארו מתוסכלים?

לא ברור שהיחס בין המצטיינים לשאר שונה כל כך במערכות חינוך ובדיסציפלינות אליטיסטיות אחרות בחוץ. המציאות מוכיחה ש"מתוסכלים" אלו מהווים את ה"צבא". הם חשים גאוות יחידה, נהנים מהיוקרה להימנות עם העשירית המגיעה לעמדות פיקוד בכירות. הבעיה קיימת בישיבות שאינן מזוהות כעילית ושעדיין סגנון הלימוד בהן מתעלם מצורכי הבינוניים ומטה.

יש מהנדסים

היכן "פריצת הדרך"? מאז הגר"ח מבריסק לא השתנה כלום! כשבן ישיבה פותח סוגיה הוא עוסק באותן שאלות שנטרדו בהן רבי ברוך בער ורבי שמעון שקופ. עולם הישיבות אינו מתקדם. כל חקר ועיון בתחום כלשהו עשה צעדים כבירים במאה השנים האחרונות, מרפואה עד שחמט, לרבות חקר התלמוד. רק עולם הישיבות עומד בדיוק היכן שעמד לפני מאה שנה.

איני מבין שאלתך. האם עולם הישיבות הוא שדה מחקר? המטרה אינה אלא, כפי שהגדרת בעצמך, לעבוד את ה' ולהבין את היקום (ואף להצדיק את קיומו, ככתוב: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"). הרי אין מדובר במשנן כתוכי את חידושי ר' שמעון וכיו"ב.

יש הסבורים שתפקיד דורנו אינו אלא לסכם וללקט. אנו קודיפיקטורים וכדאי לנטוש לחלוטין את דרך העיון. גישה זו היא טעות טראגית ומסוכנת. החיות והחיוניות של תלמיד ותיק מתקיימות אך ורק ביכולתו לחדש מעצמו ומתוך עיונו ועמלו בתורה. גם אם יגלה שכבר הקדימוהו טובים ורבים בחידושו ולא "תרם" דבר ל"מחקר", אין בכך לגרוע מההתפעמות האישית והקבוצתית המתחוללת בלימוד העיוני הנלהב בישיבה –  ה"ליבה" של הכור הגרעיני! אפילו ביאליק וחיים גראדה, ששנו ופירשו, היטיבו להבין ולשדר זאת.

שיטת הלימוד האמיתית הייתה ונשארה – על פי מסורת מהגר"ח מוולוז'ין (משם ה"חזון איש") – כך: למד את המקורות ה"קאנוניים", את המקראות ודברי חז"ל – המשנה התלמוד – כחומר בסיס טקסטואלי. התבסם מהאווירה, חוש את הקסם ואת המקצב הפנימי. הצב לבדך את הבעיות בסוגיה ונסה להגיע למסקנות בלי להיזקק לפרשנים. התעמק במיוחד בהבנת השקלא וטריא, ההווה אמינא והמסקנה והמחלוקות בגמרא. הן נועדו לחדד את יכולות ההמשגה.

בשלב שני, במיוחד אם וכאשר נכשלו מאמציך להבין לבד, היעזר ברש"י, תוספות, רמב"ן. והיה – אם הגעת, או התקרבת, למסקנותיהם, "ברוך שכיוונת". אם לא – הענק להם קרדיט ובדוק וחזור ובדוק טעותך! דווקא אז תרד אולי לסוף דעתם. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם"!

בשלב הבא התייחס לדברי הראשונים כטקסט, כ"קאנון". חזור על התהליך הקודם, ושוב תסכם סיכום ביניים את מסקנותיך. רק אם עדיין מנקרות שאלות, לך למדף גדולי האחרונים והסתייע בהם. ועדיף מכך; תדבר בלימוד וברר עם חבריך, רבותיך.

זו העבודה בין כותלי הישיבות. איך אפשר להספיק יותר מעשרים דפים בעיון ב"זמן"? הניתוח, הדורש ריכוז עילאי ועיבוד נתונים מדויק של פרשנות כבירה, פרי חכמת דורות דעה, הוא עבודת פרך  אינטלקטואלית כמעט ללא אח ורע בשום דיסציפלינה.

הלומד כך לא רק שבידו המפתחות לפענח את צפונות כל ענפי התורה אלא גם של הוויות החיים – הפשוטים, האקדמיים האינטלקטואליים ואף המדעיים. הרבה אוניברסיטאות, אף מליגת הקיסוס בארה"ב, נוכחו זה לא מכבר בעוצמת ההכנה שמעניקה הישיבה למוחין והכירו בלימודיה כבתואר ראשון.

באשר לעצם שאלתך על אודות היעדר המהפכה והחידוש, אף אתה "נכשל" בחוסר חידוש. כבר קדמוך ב"נקודה" לפני כעשרים שנה. הכותב שביקש, כמוך, את החידוש המחקרי נאה דרש ונאה קיים והפך לימים לפרופסור דגול לתלמוד. בליסטראות במכורתו הוא לא זרק.

אכן, שיטת הלימוד הישיבתית כיום לא מנפיקה "מדענים" גדולים בלימוד. אבל יש גם יש בינינו "מהנדסים וטכנאים" תלמודיים מעולים, אולי יותר מאשר אי פעם. ההבדל בין מדען למהנדס לענייננו הוא שהראשון יוצר מתווה חדש מתוך תפיסת שורשי החומר, יכולת המשגה ודקונסטרוקציה, ללא העתקה מקודמיו. השני אינו אלא מפעיל מנגנון מוגש, שנגלה לפניו.

אולם אין כל בעיה בכך. תמיד חלפו מאות שנים עד שהתחדש-השתנה דבר בבית המדרש. גם במחקר בתורת המשפט ובספרות –  תחומים דומים ליצירה התורנית – אין חידושים מהותיים אלא פעם ביובל. ואגב, לא כל חידוש בפילוסופיה או במדע, במיוחד במדעי הרוח, "מחזיק מים". הרבה רעיונות, במיוחד מהפוסט מודרניים, מתבררים כעורבא פרח להצדקת דיסרטציות עבות כרס או ליצירת באזז אופנתי המפרנס ומייקר את הוגיהם.

טעות נוספת בהנחותיך; הספרות הקדומה, של הומרוס ווירגיליוס, פירות עטם של דנטה, סרוונטס ושקספיר, מילטון, בלזק וויקטור הוגו – עולים בהרבה על הרמה של המאה האחרונה. הם ה"קלאסיקה". כן הדבר ברוב ענפי האמנות והמוסיקה. עד היום אין לוונוס ממילו ולליאונרדו דה וינצ'י מתחרים, כשם שטרם קם מוצרט חדש ומשופר. מדוע החלטת לדמות את הדינמיקה של לימוד התורה לפיתוחים של "אפל" ו"מיקרוסופט" דווקא ולא ליצירות בנות האלמוות דלעיל? אם יש מחקר וביקורת חדשניים ב"קלאסיקה" אינם אלא לגריעותא. על פי רוב עדיף הוד הקדומים של הנשוא בלעדיהם.

זכות של ארבעים דורות

החרדי מאמין שלא תיתכן טעות אצל אלפי תנאים, אמוראים וראשונים, אמונה מגוחכת מזו של הנצרות הקתולית הרואה רק אדם אחד – האפיפיור – כחסין טעות. העולם הישיבתי מסרס בכך את היכולת הטבעית להבחין בין טוב ורע, בין אמת לשקר. זו תפיסת עולם מעוותת!

הפעם הגדשת את הסאה! איני יודע מה גרוע יותר; להאשימך בבורות ביסודות האמונה או להציגך כאפיקורס להכעיס. אפרט.

מי לנו כרמב"ם, שקבע בהקדמתו ל"משנה תורה" מושג היסטוריוסופי אמוני המגדיר את מעמד העידן המכונן של התורה שבעל פה. ארבעים דורות מסיני מהווים את תקופת "מעתיקי השמועה". הדורות המאוחרים נעדרי סמכות לחלוק על הפסיקות והתובנות שהתגבשו בדורות הקודמים. "חתימת התלמוד", פירושה "נעילת ההלכה" בחוליה הארבעים (כניסוח ד"ר יעקב ויינרוט ב"ארץ אחרת" גיליון 13. וראו תגובתי שם גיליון 14). אז נוצר פיזור כזה של חכמים ששוב לא התאפשר קונצנזוס של דעות, שהיה לו מעמד של סנהדרין הגדולה בירושלים שאסור לחלוק עליה. הרוגע היחסי, הריכוז וסיעור המוחות שהתקיימו לפנים בטלו. מכאן ואילך החולק על "מעתיקי השמועה" נחשב ל"מכחיש מגידיה" של התורה שבעל פה וכצדוקים (ר' רמב"ם בהל' תשובה ג, ח).

אגב, אתה מבלבל בנושא היעדר אפשרות טעות בין מ' הדורות והראשונים. ה"חזון איש" (באגרות ח"ב כ"ד) סבור שבניגוד ליחס כלפי חז"ל אין איסור לחלוק על הראשונים. באמת הגר"א וקודמיו עשו זאת כסדר ונקטו שטעו לפעמים. אולם מי שיעשה כן היום פשוט ייחשב לגאוותן ולשוטה…

היצירה ההלכתית של חז"ל, המסתיימת עם מ' הדורות – חתימת התלמוד על ידי רבינא ורב אשי – הפכה ל"קאנון" מחייב לא בגלל הבדלי מנת משכל. הוא נובע מנתונים ריאליים, כאמור.

הגלוריפיקציה של הקדמונים אצלנו מעוגנת בין היתר בהבדל התהומי שבינינו, אנשי "אינסטנט" תזזיתיים, לעומת אבותינו שהשכילו לחיות כמעט ללא הסח הדעת – מרוכזים, רגועים וממוקדים. רק האמונה ב"קאנון" אפשרה ואף הצדיקה את העמל העצום שהושקע מאז בניסיונות הפענוח של דברי חז"ל.

נכון שמעבר להסברים הרציונליים, ההסתמכות על מוסרי התורה מפורשת בכתוב והיא צו דתי. בהלכות שחיטה נאמר "כאשר ציויתיך" אף שמדובר בהלכה למשה מסיני בלבד. חז"ל הם אלו שזכו למונופול, לגושפנקא א-להית לפרשנותם לתורה שבכתב בפרט ול"שידור" רצון ה' לדורות בכלל.

משעה שפסקה הנבואה, רק דרך עיניהם ("חכם עדיף מנביא" – הם התנאים והאמוראים, לפי הגר"א) התגלו דבר ה' והדרכתו אותנו בכל תחום. הלא רק אחר שהסתכל בתורה, ברא האדריכל העליון את העולם. הגישה לדברי חז"ל וההתבוננות בהם דומה אפוא לניסיון האנושי האוניברסלי לקלוט את מסרי ההוויה ולעכלם. אם אתה חושד את חז"ל בטעות, אינך מאמין בתורה שבעל פה. ואז גם תורה שבכתב אין לך. ואף אם תמצי לומר שטכנית טעו לפעמים, הלא הצורך בסמכות וקדושתו מחייבים את הציות להם – "אתם, גם מוטעים". צא ולמד מרבי יהושע שביטל דעתו מפני זו של רבן גמליאל בחישוב התאריך.

הנובל מוכיח

והיכן נעלמים ה"אני", דעתי והבנתי שלי? 

כשם שהטבע דורש התבוננות, עמל רב ויכולת להתרשם מהעובדות כמות שהן וכל דעה קדומה ואג'נדה מגובשת סובייקטיבית שוללת התרשמות אמפירית אמיתית; כך הדבר בתורה ובלימודה. היא אינה כלי שרת לנוחיותנו, אלא "ישות" רוחנית נתונה, אובייקטיבית וריבונית שאנו אמורים לזרום עמה ולהבינה. מדען שיכפה את מאווייו על המציאות אינו שווה את אצטלתו. אף תלמיד חכם אמור להבין את דבר ה' כ"גזרה" – כנתון אובייקטיבי רוחני.

רק מי שנותן אמון ומעניק קרדיט לחכמת הדורות ותורתה מסוגל "לזרום" איתה ולשמוע, לקלוט,  את כל הניואנסים העדינים של צלילי המוסיקה בת השמים. הדרישה להקדמת יראה לחכמה אינה מעוגנת בצו דתי ומיסטי בלבד. היא הגיונית ומחויבת המציאות. לכן בריסק שפיתחה גישה מעין אמפיריסטית מדעית לטקסט אף פעם לא שאלה "מדוע" אלא ביקשה לתאר את ה"מה".

נדמה שכבר וולטיר תלה את סוד הגניוס היהודי בחידוד המוח בלימוד התלמוד דווקא. לא תנ"ך, אף לא חסידות וגם לא שמירת מצוות הפכונו לפיקחים שבאומות. לו היה שמץ אמת בזלזולך בלימוד הישיבתי, לא היינו מגיעים עד הלום. הלא לדבריך מאז ומעולם היה דופי מובנה – עד כדי אבדן כושר הבחנה בין אמת ושקר (!) – בגישתנו המתבטלת כלפי הקדמונים. איך אתה מסביר אפוא שאנו, רבע אחוז בלבד מאוכלוסיית העולם, זכינו במאה האחרונה בכשליש מפרסי הנובל? על כורחך שאותם פלפולי סרק גרידא, לשיטתך, יצרו את המטען ואת המוטציות הגנטיות שאפשרו זאת.

"אחר", אנא חזור בך, לטובתך ולטובת כולנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

 כולם רבעל'ך / נדב שנרב

 מחנכים מהציבור הדתי-לאומי המערערים על לגיטימיות שיקול הדעת של בעלי-הבתים, כורתים את הענף שעליו הם יושבים

במספר ויכוחים המתגלעים במחנותינו, בעיקר בשאלות הקשורות במישרין או בעקיפין ביחס שבין ההלכה לתרבות המודרנית, חוזרת ועולה אמירה שניתן לכנותה "טיעון הגדוילים". במרכזו של טיעון זה עומדת התפיסה (האמיתית מן הסתם) שלפיה אין כל הרבנים שווים, ובשאלות שיש בהן ספקות גדולים או כאשר יש חשש למדרון חלקלק אין לסמוך על פסקיהם של רבנים "קטנים" וההכרעה צריכה להיות אך ורק בידיהם של גדולי הדור, בעלי ה"כתפיים הרחבות" שלהם ורק להם הזכות להביע דעה.

אלא שהרב בר-אלי במאמרו הפליא לעשות. בעיניו גם אם מדובר ביישום של פסק מן הדור האחרון, של פוסק מכובד ביותר כרבי משה פיינשטיין, בסיטואציה הלכתית שהיא יותר קלה מזו שדן בה אותו פוסק, עדיין "ההכרעה בשאלה כבדה זו… אינה מסורה בידי מי שמצוי בשטח אלא רק לגדולי התורה".

כל אמירה מן הסוג הזה מעוררת מיד את הבעיה הפשוטה של דירוג רבנים. למרבית הצער אין לנו שום סימן משמים המגלה מיהו רב גדול, מי בינוני ומי קטן. פירושה המעשי של האמירה כי אדם צריך ללכת רק אחרי "רב גדול" בעייתי מאוד. היא בעצם קוראת לו להחליף את שיקול הדעת בעניין הלכתי אחד ספציפי בשאלה גדולה הרבה יותר: מיהו הרב הגדול? לכאורה, בעל הבית הפשוט שאין לו כלים לדון בשאלה של כניסה להריון מתרומת זרע, או של חברה מעורבת, כל שכן שאין לו היכולת לקבוע מיהו גדול הדור.

כולנו  מכירים, בנוסף לכך, את התהליך שבו הופכים רבנים מסוימים למאורות הדור בעיני ציבור בעלי הבתים. לא מספר התירוצים לרמב"מים מוקשים קובע כאן, וגם לא מהלכים גאוניים מחודשים בסוגיית 'תקפו כהן', אלא תעמולה רעשנית ורדודה המשולבת בסיפורי ניסים מפוקפקים ובשאר הבלים כיוצא בהם.

לכאורה, אפוא, עדיף לדון על עצם העניין ולא להיכנס לביצה הטובענית של הדיון על גדלותם של רבנים. אך מעבר לכך, מתחבאת כאן גם בעיה יותר גדולה.

דעס תיירע

כשהייתי בישיבה תיכונית היו כל הר"מים בישיבה חרדים. מבחינתם שיא ההצלחה של המפעל החינוכי היה הפיכתם של התלמידים לחרדים, ולשם כך הם הזמינו רבנים וגם בחורים מישיבות ליטאיות שעניינן בכך כדי שישפיעו עלינו, התלמידים, לבוא ללמוד אצלם.

למסבירים החרדים היה קו טיעון פשוט ואפקטיבי שהלך פחות או יותר כך: מכיוון שכולנו יהודים שומרי מצוות וכולנו רוצים לקיים את התורה, לא נותר אלא לבדוק איזו מבין הדרכים הנוהגות בעם ישראל היא המתאימה (עד כאן נענעו התיכוניסטים התמימים בראשיהם בעוז). ובכן, תשעים וחמישה אחוזים מבין לומדי התורה הרציניים של עם ישראל (נאמר, אלו שתורתם אומנותם) מאוגדים – זה היה המצב אז – תחת דגלה של 'מועצת גדולי התורה' של אגודת ישראל. מי בכלל יכול להעלות על דעתו ללכת בדרך אחרת? אם 95% מהרופאים בארץ ובהם כל הפרופסורים היו אומרים לך לטפל במחלתך בצורה מסוימת, היית מעלה בדעתך לטפל בה אחרת?

קו ההסברה הזה אינו אלא 'טיעון הגדוילים' במהדורה המקורית, והוא מגלה לנו כי ניסיונם של הרב בר אלי ודומיו לחקות את שיח ה"דעס תיירע" החרדי הוא דבר המביא לידי גיחוך. למרות כל ההבדלים בין המצב דאז למצב היום, עדיין רובא דרובא של תופסי התורה לא רואים שום הבדל בין הרב שרלו לרב שפירא ובין הרב נריה לרב גורדין. בעיניהם זה נבלה וזה טרפה, זה עם הארץ מדאורייתא וזה אפיקורס מדרבנן. איך נוכל להכריע בין הצדדים? בטכניקות של מדידת זקנים והשוואת פראקים?

קרה כאן תהליך לא יאומן. בזמני היה כל בחור ישיבה תיכונית צריך לנמק לעצמו – מי יותר ומי פחות, מי בצורה מוצלחת ומי לא – מדוע איננו נכנע לטיעון ה'דעס תיירע'. שנים מועטות לאחר מכן נכנסו לישיבות, במקום הרמ"ים החרדים, גל ראשון של יוצאי מרכז הרב ושאר ישיבות ציוניות, ואז נוצר נתק סוציולוגי בין לומדי התורה החרדים והדתיים-לאומיים. תחת חסותו של הנתק הזה פנו אלו לייצר "שיח גדולים" חדש שבמרכזו הרבנים שלהם, תוך התעלמות מן העובדה הזועקת כי מדובר על חלק זניח ושולי של עולם התורה בארץ ובעולם…

חזרו למקור

רמתם התורנית של הרבנים במקומותינו איננה אחידה. יש בהם יהודים שחונכו כי "צריך להאמין" שהחילונים השמאלנים בתל אביב הם בעצם דתיים ימנים שהתבלבלו, וחלקם מפנים את כוח הפינטוז המפותח שניחנו בו גם לתחום פרשנות הגמרא והפוסקים בתוצאות המעוררות לפעמים הרמת גבה. יש כמובן גם לא מעט תלמידי חכמים רציניים ומוכשרים, אבל באופן כללי אין במחננו אדם היכול להכות שוק על ירך את למדני ירושלים, בני ברק, קרית ספר ודומיהם. אין גם הצגה של דרך למדנית רצינית אחרת, שונה מזו המקובלת בעולם הישיבות הכללי, ואפילו ברמת סיפורי הסבתא על מסורות סודיות שעברו כביכול מהגר"א, דרך ישיבת וולוז'ין לאיזה רב בדורנו, יש לחרדים מעשיות יותר מוצלחות.

שאלת הסמכות בעולם התורה היא שאלה בלתי פתורה ובלתי פתירה. הכלל העולה ממסכת הוריות הוא כי אין לאיש, אפילו לא לסנהדרין גדולה, סמכות כנגד ההבנה בסוגיה של תלמיד הראוי להוראה. המצב הזה כבר ייצר הרבה מתחים בין רבנים בדורות קודמים, ואולי המקרה המפורסם ביותר קשור עם המחלוקת הסוערת סביב הגט מקליווא לפני 250 שנה, מחלוקת שחלק גדול ממנה נסב סביב תביעתו של בית הדין בפרנקפורט למעמד שאינו מתיר לחלוק עליו.

נכון, בסופו של דבר צריך להיווצר שיווי משקל הגיוני, ואינני בא להמליץ כאן על מצב של אנרכיה מוחלטת שבה כל אחד מבעלי הבתים יתחיל לשלוח שו"תי SMS לעצמו. אבל גם הצד השני צריך להיות ברור: חבילת הרעיונות המגדירה את הציבור הדתי לאומי כוללת בתוכה גם את החופש של הפרטים להפעיל חשיבה ביקורתית בשאלות הלכה ואגדה.

מי שחושב שאין לאדם הפשוט סמכות להפעיל את השכל, מי שחושב – כפי שאומרים בבני ברק – שאת הראש יש לי בשביל לסחוב קרשים לסוכה ואת האוזניים כדי לשמוע לגדולי הדור, שילך להיות חרדי ויעזוב אותנו במנוחה. אם כבר החלטת לצרוך את דוקטרינת הדעס תיירע ולבטל את השכל, לפחות תעשה את זה כמו שצריך, עם הרב חיים קנייבסקי והרב נסים קרליץ, ולא עם גרסת החיקוי המקומית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

קולו של בנה הפרטי של האם המתעללת נשמע באמצעות עורך דינו, בספר שסגנונו המיוחד רגיש ועדין. לא כתב אשמה כולל נגד החברה החרדית, אלא צוהר לשוליה ההולכים ומקצינים

המשך הרשומה ←

עיתון חרדי חדש שמנסה לכונן 'חרדיות שפויה' נידון מראש לכישלון בשל אי הבנה של מנגנוני השליטה בחברה החרדית. לא הנהגה עריצה היא זו הקובעת את סדר היום אלא ההומוגניות הקיצונית של הרחוב

המשך הרשומה ←

בין החברה החרדית לחברה הכללית נוצר קו תפר שבו מתמקמים חרדים מזרחים והוא מאפשר להם להציע הנהגה דתית לקהל שמחוץ למובלעת. המחקר יורד אל השטח

חרדיות רכה – התחדשות דתית ביהדות המזרחית, ניסים ליאון, יד יצחק בן צבי, 2010, 216 עמ'

מעשה בבחורים חרדים ממוצא ספרדי שבאו להיבחן לישיבה אשכנזית. כשנשאלו הבחורים מדוע הם רוצים ללמוד דווקא בישיבה זו הם ענו שהם לא רוצים ישיבה ספרדית. גם אנחנו לא, השיב המראיין והודיע להם שהם לא התקבלו.

הלצה זו, שאותה מביא ניסים ליאון בספר "חרדיות רכה", ממחישה את הפרדוקס של הקיום החרדי-מזרחי. החרדים המזרחים שואפים בכל מאודם להתקבל על ידי חברה, שבאופן ממוסד, שיטתי ומתמשך מרחיקה אותם. הרחקת המזרחים ואפלייתם (והכוונה כאן ליוצאי ארצות האסלאם וצאצאיהם החיים בישראל) בחברה החרדית הינה תופעה ידועה ומוכרת. רק לפני חודשים מספר רעשה הארץ על פרשת בית הספר 'בית יעקב' בעמנואל, ומדי פעם שבים ועולים לכותרות סיפורים על אפליה ועל קיפוח.

אברכים חרדים ספרדים חשים 'מוקצים מחמת מוצא' בחברה החרדית (עמ' 62). הם טובים לענייני חול, כמו תמיכה פוליטית וארגון כנסים, אך מוקצים לענייני קודש – שידוך, שיטת לימוד, ועוד. הזרוע הפוליטית של המגזר החרדי-מזרחי, תנועת ש"ס, קמה על רקע אפליה זו, אולם למעשה נמנעת המפלגה מלהציף את המאבק הפנים-חרדי אל השדה החילוני שמא תיפגע אצטלת חרדיותם.

לא תמיד היו אלה פני הדברים. כמו התנועה הציונית, גם החרדים פנו, לאחר השואה, ליהודי ארצות האסלאם וצירפו אותם לשורותיהם. בשני המקרים נבעה הפנייה מאובדן עתודות בעקבות השמדת יהודי אירופה. בעשור הראשון לאחר השואה הייתה השתלבותם של המזרחים בעולם החרדי שוויונית יותר. אולם עם הזמן, כשפרויקט 'שיקום' החברה החרדית תפס תאוצה, גבהו החומות. החרדים המזרחים מצאו עצמם, לעתים קרובות, מחוץ לאותן חומות. הם הפכו מפתרון עבור החברה החרדית לבעיה. לקבוצה שזקוקה לפטרונות אשכנזית על מנת להיות חרדית באמת.

אפליית המזרחים בחברה החרדית איננה מוקד ספרו של ליאון, אולם זהו הטריגר לתהליך המרתק שאותו הוא מביא – היווצרותו של קו תפר בין החרדיות לחברה הכללית. קו תפר, או בלשונו של ליאון – חרדיות רכה – שבו מתחרדים וחרדים מזרחים מוצאים את מקומם ומהווים בו קבוצת הובלה.

החרדיות המזרחית הפכה לנושא פופולרי במחקר בעשר השנים האחרונות. מדף הספרים על תנועת ש"ס, על הרב עובדיה יוסף ועל הפוליטיקה הפנים-חרדית כבר גדוש. עיקר הספרים והמאמרים עסק בשאלות של הגות פילוסופית, חוק, שלטון ופוליטיקה. מחקרים קודמים עסקו בהשפעת החרדיות המזרחית על כלל החברה הישראלית, אולם מיעטו לנתח את התהליכים הפנימיים בתוך החברה המזרחית הדתית.

ליאון מפנה את המבט פנימה. אין הוא דן בזרוע הפוליטית ש"ס, ודיוניו בעניין הגותו של הרב עובדיה או המתחים שבין אשכנזים למזרחים בחברה החרדית תופסים מקום שולי בספר. עיקר ההתרחשות הוא יחסי הגומלין בתוך בתי הכנסת המזרחיים בין חרדים, חוזרים בתשובה, דתיים ואלה המכונים מסורתיים. בכלים של אנתרופולוג מעלה ליאון קונפליקטים, מתחים, השפעות הדדיות ותהליכי שינוי המתרחשים במקום שבו יהודי דתי מבלה חלק לא מבוטל מזמנו.

מהו אותו קו תפר שליאון מכנה חרדיות רכה? לידתו בדחיקתם של חרדים מזרחים מעולמה המסוגר של החברה החרדית, עולם שהזמין אותם להצטרף אליהם אך מיקם אותם בשוליים. בשל כך פנו בני תורה מזרחים אל קהל שנמצא מחוץ למובלעת החרדית ותפסו שם עמדות הנהגה דתיות. ליאון מתאר דוגמאות רבות של חרדים מזרחים שעברו להתגורר בשכונות חילוניות, השתלבו בבית הכנסת השכונתי, והחלו להנהיג בו תהליך של שינוי. במקום הזה, בפנייה לציבור לא חרדי, נמצאים חרדים מזרחים בעמדת יתרון על פני החרדים האשכנזים הסגורים בד' אמותיה של חברת הלומדים.

השיח הפופולרי, ובמידה פחותה גם חלקים מהשיח האקדמי, התייחסו להתפשטות החרדיות המזרחית בעזרת מסגרות חשיבה מקובעות. על פיהן התפשטותה של החרדיות המזרחית נובעת מתוכנית מובנית של תמנון רב-זרועות ושמו ש"ס. תמנון זה שולח את השפעתו לריכוזי עוני ומצוקה, ובשל היעדר התקווה של המזרחים העניים בפריפריה הם נענים לקריאה ונכנסים תחת השפעתה של המפלגה. כך, במחיר כמה דרשנים בבתי הכנסת והחזקת רשת חינוך, קונה תנועת ש"ס את קולותיהם של ההמונים. ניתוח זה מאפשר לאנשי 'שמאל' חברתי להכריז שבעזרת הרחבת השירותים החברתיים אפשר לייבש את הביצה שממנה ש"ס ניזונה.

ליאון מחלץ את הסיפור הזה מהמסגרת הפוליטית והמטריאלית שבה הוא מתנהל. הוא אינו מתמקד במה שנראה כפריפריה הקלאסית – עיירות פיתוח מרוחקות. מחקרו נערך בעיקר בבתי כנסת באזור המרכז (גם אם חלקם מרוכזים בפריפריה של המרכז – דרום תל אביב). מעבר לכך, העניין הכלכלי כמעט אינו מופיע. לא המצוקה החומרית היא המביאה את המזרחים הלא חרדים אל קו התפר המכונה חרדיות רכה. ליאון גם מראה שלא תמנון רב זרועות הוא השולח חרדים מזרחים אל השכונות. הם אינם שליחיה של אף מפלגה ורבים רואים בפוליטיקה מילה גסה. הם מגיעים על דעת עצמם, כתופעה הצומחת מלמטה ולא מאורגנת מלמעלה. ש"ס היא הגורם שלעתים קוטף את הפירות משינוי עומק רחב שמתרחש בעשרות מקומות במקביל. היא אומנם יוצאת נשכרת מפעילותם, אך היא איננה הגורם המפעיל והמשלח.

ברבים מהמקרים, החרדים המזרחים מוזמנים לכהן בתפקידי רבנות בבתי הכנסת של משפחתם או של הוריהם – בתי כנסת שהמוביליות החברתית ומעבר הדירה המתלווה אליה, כמו גם תהליך החילון, מכרסמים במספר המשתתפים בהם בתפילה. הרבנים החרדים-מזרחים מצליחים למלא שוב את הכיסאות הריקים בבית הכנסת, אם בזכות דרשות כריזמטיות ואם בעזרת הקמתו של כולל עבור צעירים חרדים ממוצא מזרחי. השינוי שמתבצע בבית הכנסת הוא איטי. יש בו השלטת תפיסת העולם החרדית על גבי בית הכנסת הוותיק. יש בו מעבר מדתיות שמסתמכת על מסורת אבות ונוהגים לדתיות שמסתמכת על פסקי הלכה כתובים.

ליאון גם מחדש שהמזרחים הלא חרדים אינם גורמים פאסיביים שמתבצעת עליהם מניפולציה. במקרים רבים החלחול של החרדיות אל בתי הכנסת הללו נתקל בהתנגדות. רבים מהמזרחים הלא חרדים רואים את החיוב שבמגמה זו, אולם לא מעט מבין המתפללים הוותיקים עומדים על שלהם. בשם שימור המסורת הם מתנגדים להקפדה יתרה, לריקודים החסידיים המיובאים ועוד (עמ' 136). המציאות איננה של חדירה חרדית הולכת וגוברת, אלא מורכבת מכיפופי ידיים בין החרדים לבין משמרי המסורת. בניגוד לתיאור הפופולרי, הדתיות המזרחית איננה תמיד דתיות נינוחה ויש לא מעט דתיות מתוחה.

אחד האמצעים לפרק את המתח הזה הוא הדגשת מושג התשובה ותרבות התשובה. החרדיות האשכנזית – 'החרדיות הקשיחה' בלשונו של ליאון – מזהה את עצמה כמחנה מוגדר וברור. אדם הוא חרדי או איננו חרדי. אדם לא חרדי יכול לגלות את האור ולעבור תהליך של המרה שבו הוא משיל מעל עצמו את העולם הישן, מנתק את קשריו עם הוריו וחבריו ומצטרף אל חברת הלומדים. במעשה הזה מושלם תהליך התשובה והמצטרף עבר מצד אחד של המתרס אל צידו השני (אם כי, כמו שמציין ליאון, בחברה החרדית האשכנזית הוא יישא איתו את גיבנת היותו חוזר בתשובה כל ימיו).

בחרדיות הרכה התשובה איננה מעשה המרה חד-פעמי אלא תהליך מתמשך. החרדיות המזרחית איננה מסגרת המגדירה מי בחוץ ומי בפנים. ישנו ספקטרום רחב של התנהגויות שנמצאות במרחק שונה מנקודת היעד. אם החרדיות הקשיחה היא גדר שצריך לעבור אותה, החרדיות הרכה היא רכבת. זו רכבת ארוכה שכולם נמצאים על קרונותיה, אך המרחק שלהם מהקטר משתנה. כולם נמצאים כל הזמן בתהליך של נסיעה, של התקדמות, של חזרה בתשובה. התשובה מלווה את החרדי המזרחי בכל יום ובכל שעה. הוא חוזר בתשובה ומחזיר בתשובה כל הזמן. המזרחי שאינו חרדי אינו עובר תהליך של המרה לחרדיות אלא תהליך של 'התחזקות'. הוא תמיד היה שם, הוא רק נע קדימה מקרון לקרון בתוך הרכבת. מקומה המרכזי של התשובה הופך אותה, בלשונו של ליאון, 'מעיקרון גיוס לדרך פרשנות' (עמ' 163).

חרדיות רכה הוא ספר חשוב ומחדש לא רק בנושא הנסקר אלא במתן הגישה אל שורשיו בשטח. חלק מהפרדוקסים שעולים מהקיום החרדי-מזרחי נותרו עדיין בלתי פתורים. העיקרי שבהם הוא סיבת תחושת הנחיתות של החרדים המזרחים כלפי החרדים האשכנזים והרצון שלהם להתדפק שוב ושוב על דלתותיהם של מוסדות שאינם מקבלים אותם. עיקרון ההכלה, שמעמיד את התשובה במרכז, לא רק מאפיין את הקיום בחרדיות המזרחית אלא יש בו גם פוטנציאל למקם אותה בעמדה עליונה על החרדיות האשכנזית. אם החרדי המזרחי החי בחברה חרדית אשכנזית מרגיש עצמו 'מוקצה מחמת מוצא', הרי העמָדה של התשובה כעיקר (ולא של לימוד התורה, כפי שעושים האשכנזים) מעמידה אותו במקום שצדיקים גמורים אינם עומדים. התשובה (כמובן בצירוף תפילה וצדקה) יכולה אפוא להעביר את רוע המוצא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט בכסלו התשע"א, 26.11.2010

הקושיה של גבירצמן מ'בקהילה' טובה לאין ערוך מהתירוץ. על הבורות המקודשת של החינוך החרדי

המשך הרשומה ←