ההתגלות של מתן תורה לא התחילה בהר סיני אלא בסנה הבוער. קריאה של שני המעמדות לאור מוטיב האש חושפת פרשנות חדשה

לדבר על התרבות היהודית פירושו לדבר על מעמד הר סיני, על המאורע המכונן של היהדות – בין אם התרחש באופן היסטורי ובין אם התרחש באופן אחר מזה המתואר. עבור התודעה הקולקטיבית היהודית והמערבית בכלל מעמד הר סיני הוא הפסגה של תהליכי יציאת מצרים, ולכן הוא נחשב בצדק לאירוע המציין את תחילת ההיסטוריה של העם היהודי ושל תרבותו הייחודית. אם ביציאתו ממצרים נפרד עם ישראל מהישות המצרית והופך להיות משהו אחר, עם חדש, הרי שהתוכן שנוצק לחיי העם החדש הזה – המשמעות, המסר העמוק שנושאת התרבות הזו, על כל רבדיה – מתחיל להתגלות במה שאנו קוראים לו מעמד הר סיני.

 לדבר על מעמד הר סיני פירושו לדבר קודם כול על מתן תורה, על עשרת הדיברות, על לוחות הברית. מנקודת המבט הזו, אבקש בשני חלקיו של מאמר זה לשנות את זווית הראייה על התוכן של מעמד הר סיני. שינוי זווית המבט על המאורע המקראי יקרין לא רק על הדרך שבה אנו קוראים את המעמד המתואר בספר שמות יט–כ או בדברים ה, אלא גם על העולמות והדרכים השונות שנבעו ממנו לאורך ההיסטוריה של התרבות היהודית.

איור: נעמה להב

מחזה בלתי ניתן לחיזוי

מתי ואיפה מתחיל מעמד הר סיני? היכן באמת נמצאת נקודת ההתחלה של תהליך ההתגלות המחודשת של א–לוהי ישראל אחרי שנים ארוכות וקשות כל כך של דממה? בדרך כלל, עינינו מופנות הישר לרגע שבו מגיעים בני ישראל למרגלות הר סיני: "ויחן שם ישראל נגד ההר". אך קביעה של האירוע הזה כנקודת הפתיחה של מאורעות סיני תהיה נפילה לתוך טעות נפוצה, שכן המקרא עצמו מסמן אירוע אחר, מוקדם יותר, כאירוע שמתחיל להבנות את שרשרת התגלויות הר סיני. בכך אני מתכוון כמובן לאירוע המתואר בשמות ג, שבו משה הרועה את צאן יתרו פוגש את הסנה הבוער באש ואיננו אוכּל ב"הר הא–לוהים". בקריאה מחודשת של אירוע הסנה יש להיזהר שלא להלביש עליו בגדים שנרקמו מאירוע מעמד הר סיני הציבורי והפומבי שבשמות כ. עליי לנסות ולהתבונן באירוע הסנה הבוער מתוך השפה שלו עצמו.

יתרה מכך; יש לזכור שתרבות הפרשנות המדרשית היא בדרך כלל תוצאה של תקופת בית שני ואחריו, תקופה שבמהלכה התחולל שינוי בתרבות היהודית לעבר יצירות שהיו ממוקדות בעיקר סביב מילים וטקסטים. אך התרבות המקראית היא מגוונת הרבה יותר, והממד הוויזואלי שבה – ובעיקר כשמדובר בהתגלויות – הוא ממד עמוק וחשוב, שחובה עליי להתבונן בו מתוך כבוד למקומו הייחודי בתוך מאורע ההתגלות. עליי להבין שמראה ויזואלי ייחודי כמו הסנה הבוער איננו רק תפאורה או מוקד משיכה חיצונית למשה – סנה בוער כמרכבה למילים וביטויים מחשבתיים – אלא בעל מסר משמעותי בפני עצמו. הסנה הבוער הוא מחזה שאמור להוביל ולצבוע את כל מה שמתרחש באירוע.

אני חש בצורך להדגיש נקודה זאת במיוחד, לאור העובדה שכקורא המכיר את הפרשה הזו מקריאה תכופה ורבת שנים, ניסיתי תמיד, שוב ושוב, להבין אותה מתוך החלקים המילוליים שבה בלבד. השיחה הדרמטית והמילים המסתוריות שנאמרות במעמד הסנה הבוער לכדו אותי בקסמן. לא הצלחתי לראות באמת את המחזה הצובע במקרה זה את כל ההתגלות: סנה בוער באש.

מה משמעותו של החיזיון הזה? משמעויות רבות נקשרו לו בתולדות הפרשנות היהודית והאחרת, אבל לא פגשתי עד כה פרשנות או מדרש שמטעינים אותו בעוצמה שמתקרבת אפילו למטען שמעניק לו הטקסט עצמו. יש לשים לב: לא מדובר כאן בדימוי המעטר איזו נבואה או משמש אילוסטרציה לתוכן דברי הא–ל לנביא. החיזיון של הסנה הבוער משמש כאן שער לכניסה אל ההתגלות, וממנו יוצאת ונובעת ההתגלות עצמה. אמנם נכון, הסנה הבוער באש מוצת על ידי הא–ל כדי להזמין את משה להתגלות, אך הוא איננו רק אמצעי למשיכת תשומת הלב של משה, הוא גם המדיום עצמו שממנו מועבר המסר למשה. אני בעצם רוצה לטעון שהסנה הבוער באש מכיל בתוכו את מסר ההתגלות עצמה, לא באמצעים מילוליים אלא באמצעים ויזואליים.

האש היא יסוד טבעי עוצמתי, ויש לעצור רגע ולדון בו בתשומת הלב הראויה. אש היא כוח חיוני אדיר מצד אחד, אך גם כוח ממית ומכלה מצד אחר. האש היא החום של השמש, האנרגיה של גופנו, האור שממנו מתפתח כל הצומח ובעקבותיו ניזון כל החי. האש מכילה בעת ובעונה אחת את החיים אך גם את המוות והכילוי.

אך לא רק לפן העוצמתי הזה של האש אני רוצה להסב את המבט, אלא גם לצורה, לאופן שבו האש מתגלה לעינינו. אחת הסיבות לכך שהאש לוכדת ומהפנטת את מבטנו היא מגוון צורותיה האינסופי, שאותן לא ניתן למנות ולספור. להבות האש תופסות צורות רבות ומגוונות והן לעולם לא חוזרות על עצמן. האש בלתי ניתנת לחיזוי וצורותיה משתנות ללא הרף. האש היא מבנה כאוטי קלאסי, שהרי אף אם היו בידינו כל הנתונים החומריים של החומר הבוער בה לא היינו יכולים לחזות מראש את צורתה. האש היא מחזה בלתי ניתן לחיזוי.

עם פתיחת מעמד ההתגלות והחניכה של משה כנביא מעניק הא–ל למשה כרטיס ביקור ויזואלי, וזאת עוד לפני שהוכנסו מילים כלשהן לתוך מאורע ההתגלות. באמצעות החיזיון הזה אומר א–לוהים למשה: אני הולך לדבר איתך על משהו חיוני, עוצמתי ומשמעותי, אך גם מסוכן ביותר. אני רוצה להציג בפניך כוח שכל הזמן נמצא בתנועה, והתנועה הזו היא כאוטית ויכולה לנוע לכל כיוון, והיא בלתי ניתנת לחיזוי.

שאלה על המהות

משה איננו משתכנע במהירות ובקלות לקבל על עצמו תפקיד של הנהגה. הוא מקשה: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ–לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?" (שמות ג, יג). שאלה טובה. הא–ל ובני ישראל לא מכירים זה את זה מימים ימימה. בני ישראל הנאנקים בעבדות מצרים נולדו במצרים ואינם נושאים זיכרון חי וחוויתי של א–לוהי אבותיהם ושל מהות כוחו וסגולותיו. הזהות האמונית של בני ישראל חלשה מאוד ולכן הביטוי "א–לוהי אבותיכם" לא אומר להם הרבה. מסיבה זו שואל משה לשמו של הא–ל. הווה אומר: משה מבקש הגדרה מהותית, חיובית, של הא–ל המבטיח את כל הניסים והנפלאות הללו: "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?"

כמו יעקב הנאבק עם האיש המסתורי במעבר נחל יבוק, כך גם משה יודע שהשם הוא אף פעם לא דבר חיצוני – השם מביע את המהות. לכן כשמשה שואל את א–לוהים מה שמו, הוא למעשה שואל אותו "מי אתה? מה הסיפור שלך? מה עושה אותך לא–ל יחיד ומיוחד מכל אלילי מצרים שפגשתי בחיי?". ואז עונה לו הא–ל, ברגע ישיר וחף מכל הצטעצעות. קולו יוצא מתוך להבות הסנה הבוער: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה".

מה משמעותן של המילים החידתיות והפלאיות הללו, שנראות כתשובתו הכנה ביותר של א–לוהי התנ"ך לאחת השאלת הישירות והנוקבות ביותר שנשאל מעולם: מי אתה? מה מהותך? מהו השם שלך? כאילו נתפס לגמרי לא–מוכן, עונה הא–ל בישירות ובכנות חסרת קליפות: אהיה אשר אהיה.

על מילים אלו כבר רבו מאוד הפירושים. עם זאת, אציע כאן בכל זאת קריאה נוספת, שכן אם אנו מנסים לשמוע את הקול הדובר אל משה, כפי שהוא מנכיח את עצמו, כדיבור היוצא מתוך להבות האש, אפשר להרגיש כיצד החיזיון מבהיר לחלוטין את המילים הנאמרות מתוכו. האש היא זו שמצליחה לכוון אותנו אל פירושן המפתיע ביותר של המילים האלה.

אהיה אשר אהיה נשמע לפתע כל כך פשוט, כל כך ברור: אני כמו האש, אני החירות הנצחית להתהוות בכל דרך שתהיה, אינני מתחייב על צורה כלשהי שרק באמצעותה אופיע, האפשרויות הן אינסופיות. א–לוהים אומר למשה באמצעות אש ומילים המותכות זו בזו כי התשובה העיקרית והחשובה ביותר לשאלתו "מה שמו?" היא שאני א–לוהי החירות הנצחית ועל כן אני מתהווה כל הזמן ויכול להתהוות בכל אופן, דרך וצורה. הרי אם אקבע את עצמי או אתן לך לקבע אותי בתודעתך, אחטא למהות הפנימית והעמוקה ביותר שלי.

"אהיה אשר אהיה" הינו א–לוהים שמזדהה כהוויה דינאמית וצומחת שממשיכה להתהוות לְעולם, הוויה השרויה בהתפתחות בלתי פוסקת, שההתפתחות היא זו שמגדירה אותה. החירות העמוקה להשתנות, היכולת להתפתחות תמידית, הינה לב ליבה של הגדרת הא–לוהות כאהיה אשר אהיה – האלוהות אשר כל הזמן משתנה, אשר כל הזמן מתפתחת ואשר יש לה אינסוף צורות שבהן היא יכולה להופיע ולבוא לידי ביטוי. חירות, השתנות והתפתחות הן עמודי היסוד של חזיון הסנה הבוער באש.

שינוי השם

זהו גם המקום לתת את הדעת על כך שבמעמד הסנה המקרא עושה שימוש בשמות שונים של א–לוהי ישראל: א–לוהים, הוי"ה, א–לוהי אברהם יצחק ויעקב. אבל השם הא–לוהי, כמייצג של מהותו, השם המקפל בתוכו תפיסת עולם שלמה, הוא, ככל הנראה, השם המפורש, השם הידוע בשמו זה כמו גם בהיותו בן ארבע אותיות, והוא מכונה גם שם הוי"ה, שם של התהוות – שהרי יש בו כל הזמנים: עבר הווה ועתיד, ומשום כך הוא גם לא נתון לשלטון ההטיות והצורות הדקדוקיות הרגילות שלנו.

יש בשם זה גם אמירה ברוח חזון הסנה – הא–ל אינו יכול להיכלא בתצורות, דקדוקיות או חומריות, כי הא–ל הוא כל אפשרות שאפשר שתהיה. לאור זאת גם נראית הגיונית טענת המקובלים ש"אהיה אשר אהיה" הוא בעצם השם שמוצפן ומקודד באותיות י–ה–ו–ה. ייתכן אף לפרש את הכינוי הנפוץ "השם המפורש" כמי שרוצה לפרוש בתוכו את כל המרחבים הפרשניים והמילוליים האפשריים.

למרבה הצער, זמנו של שם הוי"ה עובר במהירות רבה. כי מיד לאחר שהא–ל חושף את עצמו לפני משה כאהיה אשר אהיה, עוברת ההתגלות מפסיה האישיים לפסיה המעשיים ולבחירה של שם שיהיה נכון להיכרות ראשונית עם בני ישראל. ולכן ממשיך הא–ל בניסוח שונה של שמו: "כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱ–לֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱ–לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ–לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ–לֹהֵי יִצְחָק וֵא–לֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (שם ג, טו). תוך כדי דיבור, א–לוהים מבין שהתגלותו באש כאהיה אשר אהיה מתאימה כרגע רק עבור משה, אבל אי אפשר יהיה להעביר אותה כרגע להמון. עבדים בני עבדים לא יצליחו להפנים את המורכבות של אהיה אשר אהיה ואף לא את הקיצור שלו "אהיה". תוך כדי דיבור, א–לוהים מארגן וממתג את עצמו מחדש, בונה משהו יותר קליט שיאפשר להמוני העבדים להתמודד איתו ולהיאחז בו. א–לוהי האבות הוא לגמרי א–לוהים כזה – אם אבותינו סמכו עליו, כנראה שהוא א–ל טוב ואמיתי.

בשלב זה כבר אפשר להיווכח כיצד מעצב המהלך הפרשני הזה מחדש את כל מעמד הר סיני. מעמד הר סיני על הממדים השונים שלו נעוץ כל כולו בחזיון הסנה הבוער באש, בחזיון החירות הנצחית. אין בפרשת הסנה אזכור להבטחה הא–לוהית לאבות כסיבת הוצאת בני ישראל לחירות, אלא "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים" (שם ג, ז). השעבוד במצרים הוא כשלעצמו סיבה מספקת להוציאם משם. א–לוהי החירות הנצחית איננו יכול לנהל יחסים עִם עם משועבד, לא בגלל שזה לא לכבודו או בגלל הבטחתו לאבות. א–לוהי החירות זקוק לעם בן חורין.

מן הסנה אל ההר

התגלות הסנה מהווה פתיחה לתהליך רצוף של התגלויות שיתרחשו באותו מקום, ובאופני מבע ויזואליים ומילוליים קרובים מאוד זה לזה. במקום לראות את אירוע הסנה ואת אירוע עשרת הדיברות כאירועים התגלותיים נפרדים – עלינו לראות אותם כנקודות על פני רצף התגלותי אחד, ואז לבקש להבין מה המסר המרכזי המשותף העובר בשניהם כבריח תיכון ומצדיק את השימוש באמצעים ובתכנים מילוליים קרובים כל כך.

כך למשל נגלה את תפקידה המרכזי של האש בהתגלות הנוספת שתתרחש באותו מקום בנוכחות כל בני ישראל שזה עתה יצאו ממצרים. ואכן, בהתגלות הוויזואלית של הר סיני בפעם השנייה נאמר: "וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד, יא–יב). גם כאן הדימוי העיקרי הוא אש, אלא שבגלל כמות הנוכחים העכשווית יש צורך בעצם בוער גדול יותר. הבערה בסיני מתפשטת מן הסנה הקטן להר סיני כולו.

הקבלה ברורה נוספת שמתרחשת בין שני המעמדות השונים קשורה להופעת הקול מתוך להבות האש. כפי שהקול יוצא מתוך הסנה הבוער, גם בהר סיני הקול יוצא מתוך ההר הבוער. ואולי זו באמת משמעותו של המשפט החידתי והמרתק: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (שמות כ, טו). הקול נשמע וגם מתקבל ומופנם בתודעת בני ישראל מתוך הזדווגותו עם האש, שממנה הוא יוצא. התוכן המילולי מתמזג כאן עם החיזיון הוויזואלי ויוצר אחדות חווייתית של שני חושים כמקשה אחת.

נמצאת למד: מעמד הסנה הבוער, שאותו אכנה להלן מעמד הר סיני ה"קטן", הוא הרגע המכונן של כל ההתגלויות בסיני שמטרתן להעז להתבונן לתוך האש ולשמוע מתוכה את תוכן ההתגלות. זוהי הזמנה לדבר שפה של אש, שפה שמשה רבנו נענה לה ובכך שינה את גורלו ואת גורל בני ישראל. "אסורה נא ואראה את המראה" (שם ג, ג), אומר משה, ובכך מתחילה שרשרת התגלויות סיני כולה.

מנקודת מבט זו, שמעבירה את המילים מבעד לצעיף אש החירות של הסנה וההר הבוערים, אפשר לקרוא לגמרי מחדש את עשרת הדיברות עצמם ובכך גם לפתור שורה של שאלות פרשניות קשות ומורכבות שליוו את תולדות הפרשנות על עשרת הדיברות. בכך אעסוק במאמר הבא.

דב אלבוים הוא סופר, מורה לתרבות ישראל, עורך ואיש תקשורת. ראש מרכז הגות ויצירה "בינ"ה –התנועה ליהדות חברתית"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו באייר תשע"ו, 3.6.2016