[את המאמר הראשון של אלחנן ניתן לקרוא כאן]

לא בישיבות שלנו / צבי שמשוני

 מטרת הישיבה היא לגדל תלמידי חכמים ולימוד מעמיק בגמרא הוא הדרך היחידה לכך. תלמיד שלא מוצא עצמו יידרש לעזוב את המקום

לוגו איגוד ישיבות ההסדר

במאמרו מתאר הרב אלחנן ניר את בני ישיבות ההסדר בשובם מהשירות הצבאי: "נבוכים, מרומים, לפעמים אף נדחקת לה תחושה של מנוצלים", "נפגעי הישיבות", ועוד: "מתפתחות בהם תחושות סם מוות, לשונות של חנק והרעלה. ואין איש שם על לב". הכותב מציין כי הוא מתאר כרוניקה שאליה נחשף בשיחות הן עם תלמידים רבים והן עם עמיתיו, ר"מים בישיבות הסדר ובישיבות גבוהות. בחור הישיבה שאותו מתאר הרב ניר מתחיל לצאת לדייטים, שוקע בלימוד לבחינה הפסיכומטרית וסוחר במיני סדקית ובעסקים קטנים.

לא לוותר על השכל

לשמחתי, אינני יכול לאשר ולו מילה אחת מדבריו. אף אני מלמד בתשע השנים האחרונות את קבוצת החוזרים מהשירות הצבאי. כל מה שמתאר הכותב נכון ביחס לבודדים, ובדרך כלל עושים אנו הכול כדי לשנות מצב זה – אם בהמלצה לבחור ישיבה אחרת שיותר מתאימה, או בהמלצה חמה לחזור לשירות הצבאי. יתרה מזאת, אם מגיעים הדברים עד כדי התיאור הנ"ל, הכולל מסחר במיני סדקית, או אז איננו סבלניים כלל. במקרה כזה, גם בניגוד לרצונו יוחזר הבחור לשירות צבאי. גם אם לפעמים חש התלמיד ש"אין איש שם על לב", זו טעות חמורה! הרמי"ם שאני מכיר שמים על לב ואף הרבה מעבר לכך.

הרב ניר מתאר את השיעור הראשון ששמע בהיכנסו לישיבה, על אודות שקידה על דלתות בית המדרש יום יום. מוכרח אני לומר שלא זה השיעור הראשון ששמעתי אני בישיבה. הגעתי לישיבה בראש חודש אלול תשל"ז, ובשיעור הראשון דיבר הרב בלהט על הצורך שלנו לגדל אנשים גדולים שיוכלו להיות מח"טים בצה"ל, ראשי מחלקות בבתי חולים ומשפטנים, וכמובן גדולי תורה! ואכן, אנו בישיבה מחנכים לכך במוצהר וכפי שאסביר בהמשך.

גם החוויה הלימודית שאותה מתאר הכותב איננה החוויה שלי. מעולם לא שמעתי את רבותיי דורשים לעקם את השכל מפני שכל התורה. ההיפך הוא הנכון. לי אמרו: לעולם אל תוותר על השכל הישר מפני המילה הכתובה. בחן את הכתוב או הנאמר על ידי כל דובר, אם מתיישב הוא על לשון הסוגיה ועל השכל הישר. כך הורה הרמב"ם לתלמידו.

גם אותנו חינכו לאהבת תורה ולהתמדה מרבית, אולם לא דובר אף פעם על התאהבות סוחפת ועל "מודל טוטאלי מלא ארוס". גם רבי ברוך בער לא היה מעולם דמות שהועלתה על נס. אדרבה, מה שידענו עליו הוא שמרוב חכמתו התקשה לנסח דברים הברורים לקורא. מתוך הדברים עולה שהחוויה הלימודית והרוחנית שאותה מתאר הרב ניר כמציאות הישיבתית הבסיסית אינה אלא העתק דהוי משהו של לימוד התורה החרדי. ואמנם, כל העתק וחיקוי סופם שלא יצלחו ויכזיבו. שיעורי הגמרא שנלמדים בישיבות הסדר חשובות אינם כלל ועיקר חיקוי לנעשה בישיבות החרדיות.

אינני יכול להעיד אלא על המקומות שבהם זכיתי ללמוד: ישיבות ההסדר מעלה אדומים והר עציון. בישיבות אלו מתקיים מזה עשרות שנים לימוד תורה בסגנון שאינו העתק ואינו חיקוי. שיעוריו של הרב ליכטנשטיין, שמי כמוהו שתה מבארה של תורת בריסק, אינם דומים לשיעורים המתקיימים בישיבות חרדיות. וכאן גם המקום להעיר לכותב ששכח בהתייחסותו לכתיבה בישיבות שלנו את ספריו של הרב ליכטנשטיין, שמבטאים במדויק את אופי לימוד התורה בבית מדרש זה. ולא אמנע מלהזכיר את פירוש 'יד פשוטה' לרמב"ם שכתב מו"ר הרב נחום רבינוביץ, שאף הוא מבטא במישרין את אופיים של שיעוריו בבית מדרשנו.

את אותם ראשונים ואחרונים אנו לומדים גם כיום, אולם הצורה שבה נידונים העניינים, השפה בה מוסברים הדינים והראייה הכוללת של הסוגיה – אלו כולם חדשים הם, ולא מצאנום כך לא אצל ר' חיים מבריסק ולא אצל ר' עקיבא אייגר.

לגדל תלמידי חכמים

אין לנו צורך ללמד בישיבה כיצד קוראים תלוש שכר כפי שמציע הרב ניר, אולם יש צורך ללמוד כיצד ארבעה אבות נזיקין אינם רק בקעה להתגדר בלמדנות, אלא תורת חיים שיכולה להיות תשתית אמיתית לכינון משפט חי ומודרני. וכאן מודה אני שיש מקום לשיפור גם בישיבות שלנו. טוב נעשה אם נוסיף ללימוד הרגיל שלנו פנים חדשות בכיוון של סוגיות משפטיות עדכניות. לימוד הסוגיות העיוניות ראוי שיהיה מחובר יותר לחיי העולם ולמודרנה. הגיע הזמן שמחקר המשפט העברי ידור בבתי המדרש שלנו.

אבל היום נושבות רוחות חדשות אחרות, רוחות של קיומיות ורוחניות. תלמידים מחפשים בלימוד הגמרא מה שראוי למצוא בלימוד המוסר והמחשבה. אסור לנו להשלות את תלמידינו. אין אפשרות להתפתח לאישיות גדולה ומוסרית, המשלבת חיי מעשה עם לימוד תורה ויראת שמים, ללא לימוד גמרא מעמיק ורציני. הרבה דברים טובים שמציע הרב ניר יכולים להיות לתועלת, ובמיוחד חשובה הערתו על יחסי הרב והתלמיד. אולם אין מנוס מלימוד תורה מעמיק ואיכותי שעוסק בדקדקנות משפטית. אין קיצורי דרך, ובוודאי שנדרשת התמדה והשקעה שאיננה מצויה די הצורך בעולמנו המודרני. לימוד הגמרא הוא לבני היסוד של התורה שבעל פה. ללא המסד הזה הבית כולו רעוע. כבר היום ניכרים סדקים, בדמות ר"מים אחדים הנוטשים את הלימוד הקלסי, שאמור להנחיל מיומנויות בסיסיות של למדנות, לטובת לימוד רעיוני וקיומי, שעל גביו לא ניתן לבנות את המשך קיומה של התורה שבעל פה.

מטרתנו לגדל תלמידי חכמים, אך חשוב לציין שתלמיד חכם איננו תואר אקדמי ואף איננו מקצוע. יהיו שיבחרו בתחום התורני גם כמקצוע שבו יעסקו ויגדלו להיות גדולים בתורה, ויהיו רבים אחרים שיפתחו קריירה מקצועית בתחום המתאים להם. אולם כולם צריכים להיות תלמידי חכמים. תלמיד חכם הוא מדרגה שאליה מגיע יהודי לאחר כמה שנים טובות של לימוד תורה שעיקרו לימוד גמרא בעיון.

תלמיד חכם הוא יהודי שיודע לבחון את דרכו המעשית, ההלכתית והאמונית בעצמו. כאשר נדרש הוא לשאלה של בנו על אודות טלטול בשבת, כמו גם כאשר נדרש הוא לפטר חלק מעובדיו, הוא פונה לבירור יסודי של השאלה בכוחות עצמו. מובן מאליו שהוא גם יתייעץ עם תלמידי חכמים גדולים ממנו, אולם זאת לאחר שהגיע למיצוי הבירור האישי שלו. כיוצא בזה בתחום האמונה והרוח. תלמיד חכם אינו מתרגש ממה שכתוב בעלון זה או אחר, ואפילו ממה שאומר רב זה או אחר. תלמיד חכם רכש יכולות נפשיות ושכליות לבחון את האמת, ולבנות לעצמו עולם אמוני רציונלי של תורה שאינה סותרת מדע.

שילוב עם מדע

זהו הדגם היסודי שאליו אנו מחנכים ולכן ברור שאין סתירה בין לימוד תורה בישיבה לרכישת ידע נוסף באוניברסיטה. השכל של התורה הוא אותו שכל שאיתו ילמד הבחור רפואה או הנדסה. הוא לא יהיה עם הארץ לא בתורה ולא במדע, כמו שרבותיו אינם עמי ארצות לא בזה ולא בזה.

אל לנו לבנות את עולם התורה העתידי על ניכור מן הידע המדעי ועל זלזול בנעשה באקדמיה. עד למאות האחרונות כל גדולי התורה היו גם אנשי מדע. רק בעת החדשה טרם שיבתנו לארץ, בעקבות התקופה הרעה שאליה נקלע עם ישראל, נוצר נתק בין תופסי התורה לחכמי המדע, אולם נתק זה אינו אמיתי. אנו שולחים את ילדינו ללמוד בישיבות תיכוניות לכתחילה, כי רק שילוב של מדע ותורה יניב את הגדולה הכל כך נדרשת לעם ישראל בעת הזאת.

הרב צבי שמשוני הוא ר"מ בישיבת ההסדר במעלה אדומים

————————————————————————————————

דרושה תורה אחרת / אריאל הורוביץ

 סדר היום הקלאסי של הישיבות איננו מספק תלמידים רבים השבים מן הצבא, לא בגלל הבטלנות אלא מפני הכמיהה לתורה רלוונטית ונוגעת

לעתים נדירות פותח אדם את העיתון ונתקל במאמר שכותב אותו. מאמרו של ר' אלחנן ניר תיאר במדויק לא רק את תחושותיי שלי, אלא גם את אלה של חברים רבים שלי שסיימו את פרק שירותם הצבאי וחזרו אל ישיבת ההסדר. הדיון החשוב שהתקיים מעל דפי המוסף הוא הזדמנות להציף את הקולות הללו, שעד כה נשמעו בעיקר בארבע האמות של בתי המדרש, בשיחות אינטימיות עם רבנים וחברים ובחשבונות נפש שעושה האדם בינו לבין עצמו. בדברים הבאים אנסה לתאר את הבעיה בעיקר מן הזווית האישית. בשל החוסר בנתונים מדויקים והרצון להימנע מהכללות, אדגיש כבר עתה שדבריי יתבססו בעיקר על חוויות שלי ושל חבריי, כולנו תלמידי ישיבות הסדר ששבו מן הצבא. עם זאת, אני מאמין שהדברים נוגעים לתלמידים רבים; המצוקה הזו היא נחלתם, ההתחבטויות הללו הן חלק מסדר יומם, והשוועה לפתרון היא שוועתם.

בחזרה לאהובה

כדי לתאר את התופעה שהוצגה במאמר יש לחזור אחורה, אל ימי הישיבה התיכונית. בסוף כיתה י"ב הגענו, אני ובני מחזורי, אל ישיבות ההסדר כשאנו מלאי ציפיות. עוד בישיבה התיכונית ידענו שישיבת ההסדר תהיה המקום האמיתי: שם נוכל ללמוד כאוות נפשנו; שם נפתח את הספרים שלא פתחנו, נשמע את השיעורים שעוד לא שמענו; וכן, שם נלמד גמרא ברצינות, נקנה לנו תורה. הבטנו בעיניים כלות על אחים ועל חברים, בוגרי הישיבות האלה, שנדמו לנו כאנשים רציניים, בקיאים ושולטים, מיטב הגידולים של המקומות האלה. רק עכשיו, בכותבי את הדברים הללו, אני מבין את מה שרצינו אז: לא להיות גדולי הדור, גם לא תלמידי חכמים מופלגים. רצינו מטמורפוזה, שינוי אישיותי עמוק. רצינו להיבנות, להתגדל, להיות דתיים רציניים יותר, עמוקים יותר, מלאים יותר. רצינו להיכבש על ידי התורה, להיחשף ליופייה, לנער ממנה את האבק והתסכול שהצטברו בשנים של שיעורי חובה ובגרויות. איש מאיתנו לא רצה להיות רב או ראש ישיבה; ידענו שנלמד בישיבה רק כמה שנים, שלאחריהן נקים משפחה ונלמד מקצוע, וכל זאת כשאנחנו שונים, אחרים, רוויים בתורה וספוגים בה.

בשנים הראשונות של הישיבה הציפיות הללו התממשו. אני זוכר אותנו אז: נפגשים בשבתות או בבין-הזמנים בבתי הכנסת של השכונה, בעיניים נוצצות, עורכים השוואות בין הישיבות השונות, מדברים על שיטות לימוד, מתווכחים על השקפות עולם, דנים בספרים החדשים עם אותיות הזהב שקנינו. היה בלימוד של אז מעין קסם בראשיתי כזה: תחושה שנחתנו, שהגענו סוף-סוף למקום שאליו רצינו להגיע. הכניסה אל עולם הישיבה כמוה כהיכרות ראשונית עם בת זוג: בהתחלה היכרות מהוססת, מגומגמת, מלאה בשתיקות מביכות, ולאחריה – התאהבות טוטאלית, משכרת חושים, הסתנוורות, כמעט התמכרות. לא חסרו אז קשיים, משברים והיסוסים, אך כל אלה היו חלק מהתאהבות אחת גדולה.

אך משהו קרה שם, אחרי הצבא. משהו השתנה. התחושה היא שלימוד התורה שהיה לפני הצבא כבר לא מספק בתקופה שאחריו. מה יש בו, בצבא, שמחולל שינוי כזה באדם ובתחומי העניין שלו? חלק יטענו שמדובר ברפיון כתוצאה מהזנחת 'שריר' הלימוד בשטף החיים הצבאיים האינטנסיביים; אחרים מתגעגעים לתחושת הסיפוק שבעמל הצבאי, סיפוק שלא מורגש כמותו בישיבה ממושכת בבית המדרש. אצל אחרים, תהליכי השינוי מושפעים מן החשיפה אל העולם החילוני והגילוי המרעיש שהלימוד הישיבתי היומיומי שבו שקעו לא ענה על האתגרים הרוחניים שפגשו בעולם שבחוץ. והשחרור, והחזרה אל הישיבה, והזמן הדוחק, והתסכול מלימוד שאינו נושא פרי – כל אלה מחייבים הכרעה: מה עכשיו. מה עושים עם כל הזמן הזה. כיצד חוזרים אל אהובה שבמשך שנה וחצי מסרנו לה, מדי פעם, דרישת שלום חטופה. הכול חייב להיות אחרת עכשיו. האהובה של פעם, התורה שכבשה את לבנו בשנים הראשונות, אינה מספיקה. היא חייבת להיות רלוונטית. היא חייבת לפנות אל הרבדים העמוקים ביותר, להיות מותאמת אל מה שאנחנו עכשיו.

בחורים רבים חוזרים אל הישיבה ואינם חווים את המשבר המתואר. אכן, בשבועות הראשונים גם הם מצויים בתהליכי התאקלמות מחודשת, מנסים לנחות מחדש בבית המדרש, אך עד מהרה הם נשאבים אל הלימוד הישיבתי, מצליחים למצוא בו את התענוג והסיפוק שמצאו בתקופה שלפני הצבא. אך לא כך עבור האחרים, אותם שאני מתאר כאן, ואני בתוכם. הימים עוברים, והכרעות מתקבלות. ישנם כאלה שחזרו לצבא; ישנם שנודדים בין ישיבות, מבקשים לפתור את מצוקתם בשינוי אווירה וסביבת לימוד; ישנם שמוותרים על המאבק וזולגים עד מהרה אל המרחבים שמחוץ לישיבה.

ובתווך ישנם רבים שחוזרים אל עולם הישיבה, מתוסכלים על שאינם מצליחים להתמסר מחדש אל הלימוד הישיבתי הקלאסי, כמהים למשהו אחר: לימוד שייגע בשאלות הקיומיות ביותר שלהם, שיהיה רלוונטי עבורם, שיחיה אותם, שיהיה שווה להסתער בשבילו על דלתות בית המדרש, שידליק מחדש את הניצוץ שכבה. תהיה זו טעות לחשוב שניתן להדליק את הניצוץ בעזרת אותו לימוד של אז. תהיה זו טעות להאמין שאחרי תקופה כל כך ארוכה, שמטביעה שינויים ותמורות רוחניות באדם, ניתן להסתפק באותה סחורה ישנה.

שינוי האתוס

יהיו שיטענו שהמשבר המתואר כאן אינו אלא אידיאליזציה של הבטלנות המוכרת. השקיעה בתוך ים התלמוד קשה היא, אינטנסיבית ומצריכה מאמצים אינטלקטואליים, והבחור השב מן הצבא אינו מעוניין לגייס מחדש את כוחותיו לטובת פיצוח מחודש של סוגיה תלמודית. הבטלנות קורצת יותר, הפסיכומטרי והעבודות מקנים סיפוק גדול יותר מאשר לימוד עיון סיזיפי. אין ספק שישנם כאלה שחוזרים אל הישיבה ואינם חושקים בשום לימוד, מכלים את זמנם בעיסוקים חיצוניים שאין בינם לבין בית המדרש דבר. אך הבעיה המתוארת כאן אינה בעייתם של אלו שאינם רוצים ללמוד; היא בעייתם של אלה שהלימוד הישיבתי הקלאסי אינו מספק אותם יותר, והם מבקשים לימוד אחר. לא מדובר בכאלה שאינם מסוגלים לצלוח דף גמרא, אלא באנשים שחשים שלימוד הגמרא אינו עונה על הציפיות הרוחניות שלהם, אינו נוגע בסוגיות שמטרידות אותם ושבהן הם רוצים לעסוק.

קשה להציע פתרון גורף לבעיה זו, הן משום שלא ניתן לכמת אותה ולהגדיר את היקפה והן בשל האופי האינדיבידואלי של כל לומד. חליפה שתיתפר למידותיו של אחד תימצא לא מתאימה לחברו. אולם בראש ובראשונה נדרשות, לדעתי, הקשבה ומודעות מצד הרבנים בישיבות ההסדר. החזרה לישיבה חייבת להיות מלווה בשיחות ראשוניות עם הבחורים שחזרו, ובבירור משותף של התמורות שחלו בעולמם הרוחני ושל הכיוונים שאליהם הם רוצים להתפתח בלימוד. יש להתפכח מן האשליה שבחורי שיעור ד' חוזרים מן הצבא בוגרים יותר ומחוספסים יותר, אך ללא כל שינוי בפרופיל הרוחני שלהם ובציפיות שהם תולים בפרק הזמן הישיבתי שנותר להם.

הרובד המורכב יותר של הפתרון נעוץ, לדעתי, בשינוי תוכנית הלימודים בישיבות ההסדר, ולמעשה בזניחת האתוס המקורי שהניח את היסודות של עולם הישיבות. רבים כבר עמדו על הפער הקיים בין האתוס הישיבתי הקלאסי לבין הסיבות שבגינן בחרנו, אני וחבריי, להגיע לישיבה מלכתחילה. בעוד הישיבות ביקשו ליצור שכבה של תלמידי חכמים הממשיכים את שלשלת מסירת התורה בנאמנות, הרי שאנחנו, כאמור, באנו לישיבה ממניעים שונים לגמרי: פיתוח אישיות רוחנית, לימוד תורה ברצינות וקניית ערכים עמוקים של עולם דתי. האתוס הישיבתי הקלאסי הוא זה שמכתיב את סדר היום הקיים בישיבות ההסדר, סדר יום שאחרי הצבא, בעיקר, מתגלה כלא מספק. אם בשנים שלפני הצבא הייתה נכונות להתמסר אל לימוד העיון מתוך עמדה של ענווה ולהט ראשוני, הרי שבשיעורים הבוגרים נדרשת תורה אחרת, הנובעת מאתוס אחר: לא הצמחת דור של תלמידי חכמים מופלגים, אלא כינון סדר יום המציע תורה הפוגשת את הלומד במקומות הקונקרטיים ביותר שלו, ומחברת בין מציאותו הנוכחית בישיבה לבין שאיפותיו וחלומותיו בעתיד. סדר היום הנוכחי אינו מותאם לרצונותיהם ושאיפותיהם של חלק מן הלומדים, אלו שיֵצאו בקרוב מן הישיבה, יבחרו במקצועות חופשיים ויחיו את חייהם כאנשים דתיים, אוהבי תורה ושומרי מצוות. הוא מתעלם ממקומם העכשווי, ומן המקום שיהיו בו בשנים הבאות.

אין לתלות תקוות בכך ששינוי אתוס זה יביא לפתרון כל בעיותיהם של בחורי ישיבות ההסדר החוזרים מן הצבא. התופעה המתוארת כאן מקורה לא רק באתוס לא רלוונטי, אלא גם במעין עייפות כללית ותחושת שובע הפושות בקרב החוזרים. ייאמר שוב: על אלו שאינם רוצים ללמוד, שנעדר מהם החשק להיפתח שוב אל עולם התורה, לחזור לצבא ולהשלים את חובתם. הבעיה ששורטטה וכיווני המחשבה שהוצעו מכוונים כלפי אלו שחוזרים אל הישיבה ומעוניינים בלימוד, אך אינם מוצאים מענה בלימוד הקיים. אני מאמין שעמדה קשובה יותר ושמירה על ערוץ תקשורת פתוח בין הרבנים לתלמידיהם, לצד מחשבות ראשוניות על התאמת הלימוד לצורכיהם הרוחניים של הבחורים ששבו מן הצבא, יצליחו, בעזרת השם, למשוך בחזרה אל עולם הלימוד רבים שכבר נואשו ממנו, ויעצימו מחדש את חוויית הלימוד ועבודת ה' של אלו שמחזרים, יום אחרי יום, אחר אהובתם שאבדה להם.

 אריאל הורוביץ לומד בשיעור ד' בישיבת הסדר

 ————————————————————————————————

 רוצים לטבול ולא לטבוע / נתנאל אשרי

מתוך אתר ישיבת ההסדר 'אורות יעקב'

קראתי את מאמרו של הרב אלחנן ניר והתרגשתי מאוד. הרגשתי ממש כאילו דיבר מגרוני (או שמא יש לומר גרוננו) וכתב מקולמוסי. נראה כי הממסד הישיבתי מסרב להכיר במצוקותינו, הבני"שים שמסרבים לטבוע בים התורה, ועם זאת מעוניינים לטבול בו, ולהותיר מקום לראש לצוף מעל פני המים מדי פעם.

ככל שאני מדבר עם יותר חברים מישיבות שונות, אני הולך ומשתכנע בכך שהממסד הישיבתי לא מגדיר באופן אמיתי את מטרותיו, ועוד יותר מזה אינו נענה למה שהבאים בשעריו מבקשים להשיג, להרוויח ולקבל. בעוד מוסד הישיבה הקלאסי, שדמותו עוד מטילה על עולם הישיבות של ימינו את צלה הגדול, היה מוסד אליטיסטי שתלמידיו ביקשו להיות ה"חזון איש" הבא, בן הציונות הדתית שמגיע לישיבה לא מחפש את הכיוון הזה בחייו, לא באמת. אולי רק כמין אשליה משכרת. אשליה זו מוּנעת בעיניי מהכמיהה להגדרה עצמית יציבה, איתנה וחד משמעית, והדמות של לומד התורה החי במציאות הרמונית של דעת א-להים, בעל ה'שכל של תורה', מפתה אותו מאוד. באופן מעט לא הגון לדעתי, הישיבה רוכבת על גלי האשליה הזו, שעתידה להתנפץ בקול ענות חלושה, בדיוק כפי שתואר במאמר, ביציאה לצבא, אחריו, או בשלב היציאה אל 'החיים' והמפגש המחודש עם הזהות הלאו דווקא ישיבתית המתעוררת מתרדמתה.

בספר "איש על העדה" שיצא לאחרונה נדפסה אגרת מעניינת של הרב סולובייצ'יק בדיוק בנושא הזה. האגרת נכתבה בשנת 1955 ובה הציע הגרי"ד שינויים מסוימים בישיבת רבנו יצחק אלחנן לאור החזון המחודש של ישיבה בת אותו הזמן בניגוד לישיבה הליטאית הקלאסית, ובהתחשב בעולמם ובשאיפותיהם של התלמידים. נראה לי שהישיבות בציבור הציוני דתי טרם השכילו לעשות את אותו הדבר, לפחות לא באומץ ובתעוזה הנדרשת. ואולי בכלל הטעות היא עצם העובדה שכלל המוסדות המוצעים ממשיכים להיות ולהיקרא "ישיבות".

שמא יש להותיר את הישיבה כשהייתה – מקומם של העילויים והאליטיסטים, אלו ששואפים להיות החזון איש הבא – ולפתח מסגרת אלטרנטיבית, בעלת שם ואופי חדש, שתהא קשובה לאלה שמבקשים בסך הכול להיות קהל צרכני ביקורתי מעט יותר של תורה, להתבשם מריחה באופן רציני אמנם, אך לא מתוך טביעה טוטאלית במימיה האדירים (מדובר במוסד בעל אופי שונה לחלוטין מהמכינה הקדם צבאית). מוסד כזה ייגש באופן שונה לגמרי לתלמידיו. יַבנה להם את הידע התורני והחוויה הרוחנית בצורה אחרת. יעניק להם כלים בצורה אחרת. ייענה לדרישותיהם בצורה אחרת. יחבר את התורה לחיים בצורה אחרת…

הדברים נכתבים מדם לבי ממש, ומתוך חווית מפגש קשה ולא פשוטה עם עולם תלמוד התורה (שבטעות, לדעתי, נקרא 'עולם התורה' בפי כול) פעמיים – הן קודם הצבא בשיעור ב', שאליו הגעתי הישר משנת שירות, והן בשיעור ד', בתהליכים שאני חווה כיום.

נתנאל אשרי לומד בשיעור ד' בישיבת הסדר

 ————————————————————————————————

רחוק מן המציאות / עקיבא צוקרמן

 כתלמיד ישיבת הסדר, גם אני חושב, כמו שטען אלחנן ניר במאמרו, שיש בעיה עם התלמידים הבוגרים שאינם מוצאים את עצמם. ייתכן אף שהרעיונות שהציע ניר לפתרון הבעיה עשויים להועיל לישיבות, אלא שבשעת קריאת הדברים חשתי אי נוחות עם התיאורים הרומנטיים של התהליכים העוברים על תלמידי ישבות ההסדר 'הנבוכים, מרומים… מנוצלים'.

עולם הישיבות שבו אני חי רחוק מאוד מהתיאורים הללו. בעולם ישיבות ההסדר שבו אני חי לא מחנכים לאידיאל של התמסרות לתורה בדמות אהבה שאין בלתה כפי שמציג ניר. ההצגה של התלמידים ה'בוגרים' שאינם מוצאים את מקומם בישיבה ה'ילדותית' כבר נותן תחושה של ניסיון מכוון להגחיך את הישיבות. 'המערכת… מנסה לתפוס את התלמיד בכוח ללימודי הלכה מסודרים'. על מה הוא מדבר?! נכון, עולם הישיבות שבו אני חי נמצא בתהליך של גיבוש השפה הלמדנית. זהו תהליך מורכב, אך חיובי ופורה, בדיוק בשל הבעיות שעליהן מצביע ניר בדבריו. תהליך זה ראוי אפוא לעמוד בראשי הדברים ולא ב'שולי הדברים' כפי שמתייחס אליו ניר.

'מתי מעט ניסו לתת לכך מענה כן ורלוונטי', 'רבים' לעומת זאת 'איבדו אמון'. ציטטות אלה הפוכות מן המציאות שאני חי ומכיר. אני מכיר רבים שניסו לתת מענה ומעטים שאיבדו את האמון. בטענתו הבאה של ניר הוא לגמרי הגזים: 'רבנים לא מעטים מעודדים להתחתן מוקדם מחשש להתגרות 'יצר הרע". הרבנים שאני מכיר מחנכים את תלמידיהם להיזהר מנישואי בוסר. אמנם ישנו מתח בין מושג המשפחה בעולם הפוסט-מודרני ובתרבות המערבית לבין הכיוון שאליו מחנכים הרבנים בישיבות, אבל טענתו של ניר, לטעמי, רחוקה מאוד מאוד מהמציאות הקיימת.

עקיבא צוקרמן לומד בשיעור ה' בישיבת ההסדר במעלות

————————————————————————————————

הכנה לחיים / משה אורן

 אבקש להעיר הערה משלימה למאמרו של הרב אלחנן ניר. לטעמי, לא די לדאוג נקודתית לתקופה שבה לומדים הבחורים בישיבה. יש לחשוב היטב לאן הלימוד יביא את הלומד לאחר שיצא לחיים בחוץ כיהודי תורני רציני ואחראי על עצמו, על משפחתו ועל קהילתו וסביבתו, על ארצנו הקדושה ועל יהדות התפוצות ובעצם על העולם כולו. כך זכיתי לשמוע מאת הרב צבי יהודה קוק זצ"ל כאשר למדתי בישיבת קול תורה וקיבלתי רשות מאת זקן המשגיחים ר' גדליה אייזמן זצ"ל ללמוד אצלו פעם בשבוע. אם על פי אתוס זה תיבנה תוכנית הלימודים של כל בן ישיבה, עשויים כל הלימודים להשתנות.

סבור אני אפוא שיש לשדרג את הלימוד התורני בכל הישיבות התיכוניות וכמובן גם בכל ישיבות ההסדר. יש לכלול בו הכנה לחופה, למעשים טובים ולדרך ארץ ישראל בצורה מובנית ומקצועית. לא זה המקום לכמת ולהעריך איזה אחוז מן הלימוד יוקדש לעניינים אלו. מה שברור הוא שלימוד גמרא בעיון חייב להישאר המרב.

 ————————————————————————————————

 עולם מחפש ומתפתח / אלחנן ניר

המשבר קיים, והוא חלק מחיפושו של עולם התורה הדתי-לאומי אחר תורה המושתתת על חירות פנימית ולא על אילוץ

אשרי מי שעמלו בתורה. אשרי מי שזוכה שהתורה נעשית לו סם חיים ומטהרת את לבו ומסלקת ממנו כל מחשבת עוון (קידושין ל ע"ב).

אלא שתורה אינה רק לשון הוראה אלא אף לשון תיור וחיפוש ובקשה העולה מ'עלמא דחירו'. ולא הרי תורת ההוראה כתורת התיור, וזו התורה דורשת חופש ולא אילוץ. וממתי הייתה כזאת בישראל שלמדו תורה מתוך אילוץ, מתוך מלחציים של מערכת ולא מתוך תחושת-אוונגרד ובחירה? כך המצב בחלקים רחבים מן החברה החרדית כעת, שבה אנשים מחויבים לשבת בישיבה בשל אילוץ שמאלצים אותם פרנסי הציבור ופרנסי המדינה, ותורה חוגרת שק. וכך, ומבלי משים, עולה אט אט גם בישיבות ההסדר, ולכך באו דבריי. מובן שבלימוד תורה יש רכיבי יראה ואתכפייא, ולא רק רצון, אך על האדם להקיף עצמו באלו ולא לקבל אותם ממערכות חיצוניות.

פער לא פתור

המכינות הקדם-צבאיות שינו משהו בשולי המפה. לפני כשני עשורים התנגדו ראשי הישיבות להקמת המכינות, אך היום הן עובדה מוגמרת המערערת לא-מעט את צדקת קיומו של ההסדר. מדוע לא ילמד הלומד שנתיים או שלוש, ואז יתגייס כמנהג הנוהג? האם התשובה לכך היא לימודית או חינוכית, או שמא תשלובת של שיקולים שהגיע הזמן לתת עליהם את הדעת? האם ההסדר נועד לגדל תלמידי חכמים, או שמא די לו בהשארתם בחממה הדתית ובמרחב המוגן של יראת-שמים, בדומה לישיבה התיכונית? ואיך מגדלים דמות חופשית, בוגרת ורחבת אופקים, עובדת ה' ודבוקה בתורתו?

עולם התורה הדתי-לאומי הוא עולם חדש ומתפתח, שנדרש תוך כדי תנועה לתהות על הראשונות. כך, בעוד הסמ"ע (חו"מ ג, יב) כתב מפורשות "שפסקי הבעלי בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים", והדברים הפכו לאבן יסוד באתוס של לומדי התורה החרדים, הרי שהאתוס הדתי-לאומי עדיין ממתין להגדרה. בציבור הזה טרם התבררו שאלות זהות בסיסיות ובהן גם היחסים שבין הישיבה לחיים, בין הלומדים למלמדים, בין תורה לתפילה (וכמה כתבנו, ועוד לא כתבנו מילה על תפילה), ובין דבר גדול לדבר קטן (ואם כל עסקנו הוא בהוויות אביי ורבא, הקרויות 'דבר קטן', למי נותיר את הדבר הגדול). אף טרם נקבע טיב הקשר בין זמן-נפש לזמן-גוף, בין עצמאות הלומד למחויבותו לדורות ובין הסתם לדווקא.

תודתי לרב שמשוני על דבריו החשובים, ושמא חוסר היומרה לאש הראשונה מציל מההתרסקות האחרונה (וכולי האי ואולי), אך המציאות מורה כי בראשית ההתבגרות הרוחנית מרבית הצעירים מבקשים אש. נכון אתם אנשים כשרים, אומרים הצעירים, אך אנו רוצים להיות כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים ואיננו מוכנים לקבל דברים כמובנים מאליהם. מה יש לכם לומר לנו.

הבקשה המתוארת מקבלת פנים חדשות לאחר הצבא. פתע הלומד מבקש גם 'לחפש את עצמו ולמצוא את עצמו' כדרך כל בוגר צבא בישראל. אך הוא נדרש, בשל אילוץ שלא ידע עד כמה הוא נחרץ, לשבת בעל כורחו ולשמוע את אותן זמירות שכעת אינן משביעות עוד את שבר רעב-נפשו. הנפש מבקשת תורה שתהיה מלאת אינטימיות עם הנותן אותה, וזו אינה מצויה די.

הרב שמשוני כתב כי "היום נושבות רוחות חדשות. רוחות של קיומיות ורוחניות. אלו מחפשים בלימוד הגמרא מה שראוי למצוא בלימוד המוסר והמחשבה… אין אפשרות להתפתח לאישיות גדולה ומוסרית… ללא לימוד גמרא מעמיק ורציני" – אני חותם על אחרית דבריו. אך את השאלה מה הוא לימוד גמרא מעמיק, רציני ומשמעותי, מותיר הרב שמשוני תלויה באוויר; כמו גם את המענה לאותן רוחות חדשות-קיומיות-רוחניות שאינן מוכנות להיכלא בכותרת של גמרא וגם לא בכותרות של אמונה, מחשבה או מוסר. האם בכוחנו רק לשלב תורה ומדע, משפט עברי ומשפט כללי (והאם אלו באמת  טורדים ומעסיקים את הלומדים), או שמא גם שילוב של תורה ולב (שכדרכו לא פעם מחשֵב להישבר), של תהום וקיומיות?

לרבים לא בסדר

תיתי לו לצורב צוקרמן, שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. אלא שאני בשנים האחרונות גם עולם הפוך מעולמו של צוקרמן ראיתי, ולא נדרשתי לכך אלא בשל פניות של (עשרות) צורבים צעירים ונפלאים (שאת רובם איני מכיר), שכל אחד מצא את עצמו בסיטואציה זו לבדו, נטול כל מענה (והרי אם מצוי המענה בפיו של צוקרמן, היכן הוא, קראו לו ויאכילנו לחם). השבר בבתי גוואי אינו בושה, אלא שהוא דורש אמון בהצמחת חיים חדשים דווקא מן המצולות. "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל, כִּי ה' סוֹמֵךְ יָדוֹ", כבר אמר לנו איש הפלא בתהילים (לז, כד).

בניגוד לצוקרמן, כתב לי השבוע ראש ישיבת הסדר חשובה בזו הלשון: "הדברים שהעלית הפכו ל'שיעורי בית' לר"מים אצלנו". המתנות הנפלאות של אהבת התורה, התשוקה אליה וההתמדה והדבקות בה מונחות בקרן זווית, ורבים מחמיצים את הסיכוי לזכות בהן רק בשל חוסר שימת לב ובעטיָה של תפיסה – מודעת או לא-מודעת – של 'שב תלמד יהיה בסדר'. אבל לנפשות רבות ויקרות, כך מתברר, כל זה אינו בסדר כלל.

ולסיום שתי הערות. ראשונה, התורה המונחת בקרן זווית אינה של ראשי הישיבות או של הר"מים אלא של כל העוסקים בה. כשהלומד, כל לומד, יודע שאין הדבר תלוי אלא בו, הרי שבכוחה של ההתערותא דלתתא שלו, שאינה מוותרת ודורשת מאחרים ומה'מקצוענים' לעבוד בשבילו, לתרום לצמיחת מענה ורפואה. אין פתרונות קסם ותרופות-פלא, אלא רק יכולת ללכת הליכה קשובה ומבקשת ולא להפסיק לחלום.

השנייה, לענ"ד ראויים דבריהם של אריאל הורוביץ ונתנאל אשרי (ושניהם אינם לומדים באותה ישיבה ואף לא במקומות שבהם אני מלמד או שבהם למדתי) לקריאה מתונה בידי כל מי שעולם הישיבות הדתי-לאומי נוגע לו. אך בקשתם שלא לפרסם היכן הם לומדים מעידה משהו על היכולת המצויה בעולמנו לפטור את דבריהם כלאחר יד. כאומרים, אם נזדהה בשם ישיבתנו יפטירו כולם – 'אה, בישיבה פלונית ככה זה'. ומה הדברים מעידים על היכולת לייצר שיח אמיתי ולקבל האמת ממי שאמרה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בניסן תשע"ב, 30.3.2012