מגדל בבל נבנה מיד אחרי המבול מתוך פחד מפני מבול חוזר, אך גם מתוך געגוע אל האור הראשון. מסע אדריכלי–אמנותי בתוך המבנים הראשונים של האנושות

מאחורי כל מעשה אדריכלי משמעותי טמון הייצוג של המפגש של האדם עם מה שמחוצה לו. זהו מפגש המוּנע מפחד אך גם מתשוקה, כזה שמחולל את המרד אך גם את מעשה הפולחן.

בראש ובראשונה המעשה האדריכלי הוא מעשה פרקטי, העונה על פונקציה, שהבסיסית ביותר הינה של המחסה, הצורך הקיומי והמיידי בהגנה מפני החוץ. המושג חוץ מתייחס לאינסופיותו של המרחב, לכוחות המאיימים של הטבע, או לאדם האחר בחוץ, העלול לחמוד את הפנים, את הרכוש או את בני המשפחה. עם זאת, ל"חוץ" שהאדם נועד להתמודד ולהיפגש עמו גם תכונות חסרות גבול, מידה וצורה, והוא אינו מסתכם רק במה שהמרחב הפיזי הנתפס מכיל ומשכן. הפחד הראשוני ביותר של האדם הוא דווקא מפני האיום של החוץ שאינו יכול להיראות או להימדד – זהו הזמן, המוות, או הקול מלמעלה הקורא אל האדם "איכה".

זמן לא רב לאחר הישמע קללת הא–ל והאדמה בעולם, האדם הספיק לרשום בתולדות ההיסטוריה של הבנייה שני מבנים אדריכליים שהפכו כל אחד בדרכו למיתוס ולמקור השראה – תיבת נח ומגדל בבל. בדברים הבאים אבקש לעמוד על טיבם – מה ניתן ללמוד משניהם יחד? ומה אנו כבני תרבות יכולים ללמוד משני המבנים האלו, שנראה כי הניחו את היסוד למקצוע האדריכלות?

ניסיון לתאר את מקומו של האדם בעולם. פיטר ברויגל, מגדל בבל.

ביטוי באור וצל

אחת הסצנות הידועות בתולדות האמנות, העוסקת בהתמודדות של האדם עם הזמן והמוות, היא ניסיונו של האדם לצייר את צדודית הפנים כדימוי מסתורי וחולף על דופן חלל חשוך או על קיר של מצבה מוארת בשדה הפתוח. יצירות אלו, תיארו את האדם כשהוא עוקב אחר צורת הצל המופיעה על החומר – פעם בזכות אור השמש ופעם בזכות אור האש המאירים מאחור, רושם אותה ומנסה לתת לה גבול וצורה. ניסיון זה התפרש בהיסטוריה של האמנות כרגע התחלת הציור, וכביטוי לניסיון של האדם להתמודד עם הפחד הקיומי מהזמן החולף ומהמוות.

בתקופת הקואטרוצ'נטו ידעו הציירים להזמין את האור אל חלל אפל מבעד לחור בקיר ולהוליך בעזרתו פנימה את הדימוי ההפוך של החוץ. חדר חשוך זה יהפוך בבוא הזמן לקמרה אובסקורה ולבסיס הטכנולוגי שהוביל להתפתחות אמנות הצילום.

האור, אם כך, שימש בסגנונות האמנותיים ובטכנולוגיות הללו כאמצעי תיאורי לשיקוף המרחב הנראה בחוץ באופן הנותן לו מידה. מאוחר יותר, בתקופת הברוק, התפתחה באירופה טכניקה חדשה בשימוש באור וצל בשם הציארוסקורו. זו פיתחה מערכת יחסים דרמטית בין האלמנטים. האור המתגלה בסגנון ציור זה מקבל צורה ונוכחות בזכות החלל והחומר, והצל מתפקד כמה שמעניק את הרקע, הגבול והנוכחות לאור. טכניקה זו ידעה להזמין אל מרחב הנושא של הציור לא רק את מה שהיה ניתן לתאר גיאומטרית בזכות האור, אלא אף את מה שמעבר לגבולות המבט והקנבס. זהו חוץ מסוג אחר, חוץ שניתן לפרשנות כממד הזמן, כהופעה של ההשראה, של ההתגלות ושל הרוחני.

אחד הציורים החשובים מתקופה זו העוסק בניסיון לתאר את מקומו של האדם בעולם, תוך שימוש במערכת יחסים ייחודית בין האור והצל, הוא ציורו של רמברנדט "האמן בחדר הסטודיו". בהביטנו על הציור, מיד תופס את תשומת לבנו החלל הגדול בין האמן לקן העבודה שלו. כך מופיע בפנינו חלל חדש, חלל שמזמין משמעות נוספת על זו המצויה במידה ובצורה.

רמברנדט, האמן בחדר הסטודיו

בתמונה, רמברנדט הצייר עומד אל מול הקנבס שלו ומביט בו. המכחול בידו, אך גם מקל ההליכה שלו. האם הוא אך זה סיים את יצירתו, מביט בה רגע לפני העזיבה החוצה, כשהוא אוסף אליו את מקל ההליכה, או שהוא הגיע אך עתה אל הסטודיו, כשמקלו עוד בידו ומשטחי הצבע נקיים עדיין? אם כך הוא, הרי שהזמן המתואר בציור הינו הזמן המיוחד שלפני תחילת היצירה והביטוי.

בפנינו, אם כן, ציור המנסה לתאר בעזרת מערכת יחסים ייחודית בין אור וצל את הזמן והמקום הייחודים לאמן כאדם הנוכח ויוצר בעולם. אך אנו נשאל: מה טיבו של האור המאיר את החלל ומה הוא מקורו?

למרות הצל הדרמטי שכן הציור מטיל על הצד הימני של הציור, ניתן להניח שהאור העדין המופיע בחלל דווקא נובע מתוך הקנבס. משטח הציור מתפקד כמעין חלון נוסף המצוי בתוך החלל עצמו ולא בדופן ובגבול הפיזי היוצר אותו. האור הנובע ממנו אינו האור הבא מן החוץ אלא זהו האור של האור המופיע רגע לפני משיכת המכחול הראשונה. זהו האור ההופך את האמן ומקומו לאחד, הוויה של השראה ביטוי ויצירה.

תולדות האמנות משקפת אפוא בפנינו כיצד האור והצל מלווים את האדם בנאמנות עתיקה, מעניקים לו מחסה ומשמשים כלים עבורו כדי לתהות על משמעות מקומו בעולם, וכן כלים עבור ניסיונו להעניק למקום זה דימוי וייצוג.

כדי להעמיק את הדיון בהופעות השונות של האור והצל ולעמוד על מקורם ביחס לכינון המקום וליצירה של הדימוי שלהם, יש לחזור ולעיין ברגע שבו עדיין היה חושך, רגע ה"תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום". אל תוך אפלה זו פורץ הפסוק "ויאמר א–לוהים יהי אור". אור זה של ההתחלה אינו זהה בפעולתו למאורות שנבראו רק ביום הרביעי – השמש, הירח והכוכבים. בהופעתו, האור לא האיר את העולם באופן שבו אנו מתייחסים לאור הפיזי המאפשר לאדם לראות את החוץ ולתאר אותו אלא יצר דווקא את הדממה – הוא השקיט את המיית התהום, את הקול ללא המובן, הקול ללא האפשרות למשמעות. האור הראשון יצר בהופעתו אל מול החושך ועם החושך סדר חדש, הפסקה והבדל בתוך הבלבול הפיזי של התוהו, וכך את ההתחלה ואת האפשרות למקום. ניתן לומר באופן מטפורי כי גם הא–ל היה זקוק לחלל אפל, למעין קמרה אובסקורה קוסמית כדי שיוכל להזמין אליו את האור הראשון.

על מערכת היחסים הבראשיתית בין האור, השפה והיצירה של מקום, עמד כבר האדריכל הרומאי וירטויוס בנסותו להתחקות אחר המקור למעשה הבנייה הראשון. הופעת האש בקרחת היער ויכולתו של האדם להשתלט עליה היא זו שהניעה לפיו את ההתחלה של מעשה הבנייה. החום והאור של האש גרמו לבני אדם להתקרב אליה יחד מתוך האפלה. אט אט הם זיהו האחד את השני, ניסו לתקשר האחד עם השני, החלו לדבר ומיד לאחר מכן התחילו לבנות. חושך ואור, אמון ושפה, היוו אם כך גם לפי המיתוס הרומאי תנאי לפרויקט האנושי של הבנייה.

התנ"ך מתאר אף הוא באמצעות סיפור מגדל בבל את מערכת היחסים שבין אור וחושך, שפה ובנייה. סיפור זה מתאר את היוזמה להקמת מבנה אדריכלי שיהפוך לסמל של מבנה שנועד להתמודד עם הפחד מההפצה הגדולה: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". גם סיפור זה התחיל באש, אבל לא רק ככזו שתפקדה כמקור של חום ואור, אלא כטכנולוגיה של תרגום הממירה את החמר לחומר ואת הלבנה לאבן. בעזרת מעשה תרגום/בנייה זה יזמו בני האדם בניין שמטרתו להתמודד עם האפשרות של ההפצה החוזרת, עם הפצתם של המקום, השפה והזיכרון שלהם כקבוצה.

מדוע, אם כך, שאף מבנה זה להגיע לשמים? לטענתי סיפור המגדל אינו סיפור העומד בפני עצמו אלא מהווה המשך ותגובה למבנה אדריכלי צנוע הרבה יותר שקדם לו, מבנה שנועד להתמודד עם הפצה גדולה הרבה יותר – ההפצה האפוקליפטית של כל חי וחומר מעל פני האדמה, המבול.

לשלוט במרחב ובשפה

סיפור תיבת נח מתאר בעיקר את הדרמה שבמאבק ההישרדותי שניהלה תיבת העץ דמוית הקבר הצף לעומת המים שבחוץ. אל תיבה זו נכנסו נח ובניו מתוך אמון במילה של הא–ל, אמון בתיבה כהבטחה של חיים. אבקש לפיכך להתמקד במערכת היחסים הייחודית שבין האור והחושך, האמון והשפה בסיפור.

במבנה התיבה היה פרט אדריכלי ייחודי ובלתי צפוי – הצוהר. אין זה חלון רגיל. הרי החוץ, שעמו ניתן היה לקיים יחס, הוטבע והושמד. מדוע, אם כן, היה צורך להדגיש את קיומו של פתח ייחודי, כמעט כפרט האדריכלי הכי חשוב במבנה התיבה? איזה אור התקיים במרחב של החוץ החדש, זה שנותר בין מים למים? כי האור שחדר אל התיבה, שתפקדה כנראה כקמרה אובסקורה הראשונה, נשא עמו פנימה את הדימוי ההפוך של החוץ – לא זה של החוץ כחומר ומקום אלא החוץ כ"זמן" וכתכונה. זהו החוץ כמרחב שבין מים של מעלה ובין מים של מטה, החוץ של זמן בראשית, עוד לפני יצירת ההבדל בין האדמה והים.

האור שהגיע מן החוץ היה האור של הראשית, עוד לפני כל בריאה, אור שתפקידו היה להנכיח את השקט, את הדממה ואת האמון במילה ובשפה. ארשה לעצמי לדמיין אור זה כמו האור שהשתקף על הקנבס של רמברנדט בחלל של האמן רגע לפני משיכת המכחול הראשונה, עת האדם היוצר מביט אליו בציפייה הנושאת עמה הבטחה להשראה והתגלות.

אני משער גם כי זהו האור שאליו הביטו בני נח ובניו בהשתאות ובציפייה, מתוך האפלה של התיבה, במשך מאה וחמישים יום ארוכים ומייסרים, עת הם התמודדו עם ההפצה הגדולה. כשההבטחה קוימה והמציאות עקבה בנאמנות אחרי הדיבור, והם יצאו מן התיבה, מהמילה, הם נשאו איתם החוצה כזיכרון את אותו אור מיוחד שעמו הם קיוו שיוכלו להתחיל כעת שוב את הכול מהתחלה.

אם נשוב כעת לסיפור מגדל בבל נוכל להביט מעלה, אל השמיים, יחד עם יוזמי המגדל, צאצאי שורדי המבול. נביט אל האור ונראה את השמש, את מקור המקורות, ונבין שלאחר שהצלחנו לשלוט במקור האור שעל פני האדמה – האש, ולאחר שהצלחנו בעזרתה להתגבר על קללת האדמה וליצור חומר קשה וחזק ממנה ("וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר") עלינו כעת לשים את ידינו גם על האור של מעלה – האור של בראשית שעמו נברא המקום והעולם. ואז נחליט כקבוצה, בעודנו זוכרים את העוצמה, התקווה וההבטחה של האור הראשון, שעליו ידעו אבותינו לספר, לבנות מגדל שראשו בשמיים. כך נגיע אנו אליו שוב. נעשה לנו בעזרתו שם ונשלוט לעד במרחב ובשפה. לא נהיה תלויים עוד באמון או בהבטחה של החוץ, שתציל אותנו מפני ההפצה. לא נהיה תלויים עוד באותיות ובתיבות של הא–ל אלא נעשה אנו, לנו, את השם.

אכן, מגדל בבל נבנה מיד אחרי המבול מתוך פחד מפני מבול חוזר. אך הקריאה שלו כסיפור העוקב אחר היציאה מן התיבה חושפת בפנינו את התשוקה הפנימית שהסתתרה בלב הבונים המורדים, זו המציגה אותו כמעשה של תשוקה ופולחן אל האור הראשון. זהו האור שאולי שוכן עדיין ברקיע, שם למעלה – האור של ההתחלה, שעמו ניתן אולי היה ליצור מחדש את המקום והשפה.

התיבה והמגדל יחד מניחים את היסודות להבנה כי כל מעשה אדריכלי תרבותי ובעל משמעות אמור להכיל ולייצג את הרב–משמעותיות שבניסיון של האדם למקום. תחילתו של המקום בחושך, בצל של המקלט והמחסה מפני החוץ. אך כדי להפוך את המקלט למקום יש להזמין פנימה אל התיבה החשוכה את גם את האור הראשון וגם את האור הרביעי, את האור שמאיר ואת האור שידע לספר על אודות אמון והבטחה, על אודות האפשרות לא רק של חורבן חוזר אלא גם של השראה, יצירה והתגלות.

אודי מנדלסון הוא מרצה וחוקר בסגל הבכיר בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת אריאל ובעל משרד אדריכלים

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ל' תשרי תשע"ח