במקום להספיד את יהדות ארה"ב ולהתנשא עליה, טוב יעשה הציבור הדתי–לאומי אם יעמיק את השותפות איתה. מדובר במוקד היהדות הגדול ביותר מחוץ לישראל, והנתונים מלמדים שגם מצב הזהות היהודית בארץ אינו יציב כפי שנדמה

העיר שחוברה לה יחדיו הפכה לאחרונה לסלע מחלוקת בינלאומי, עם תגובות קשות מהצד האמריקאי על ההחלטה להקפיא את מתווה הכותל, ותגובות קשות לא פחות – ולרוב מתנשאות – מצד רבים בציבור הדתי–לאומי. הגדיל לעשות מאמר המערכת של עלון "עולם קטן" שכינה את יהודי ארה"ב "אחים אבודים המשמידים לנו את העם", ובמעין ניתוח מטא–היסטורי קשר הכול לתפיסת העולם המערבית. בתור מי שעוסק ביהדות ארה"ב, הייתי רוצה להציע כמה מחשבות לשיח הזה שאולי תוכלנה לקדם אותנו קצת.

סיפור הצלחה אמריקני

את הנתונים שמתעופפים לכל עבר צריך לשים בהקשר הנכון: אכן, מהצד הישראלי שבו ההתבוללות נמוכה מאוד (אבל רחוקה מאפס), הנתונים המדברים על 70% התבוללות בקרב יהודי ארה"ב נראים כנתון מחריד ואפילו כ"שואה שקטה", אבל צריך לדעת שהנתונים הללו מדאיגים בראש ובראשונה את מנהיגי יהדות ארה"ב, שעוסקים בכך כבר שלושים שנה ומשקיעים לא מעט כסף, והם רואים לא מעט הצלחות.

בכלל, כדאי לבחון את הנתונים הללו על רקע החברה האמריקאית בכללותה, שהיא כור ההיתוך החברתי החזק ביותר בהיסטוריה המודרנית, ואולי בכלל. מנקודת המבט של קבוצות מהגרים מקבילות באופיין (כגון איטלקים, גרמנים ואירים) יכולת העמידה של היהודים אל מול כור ההיתוך האמריקאי היא מעוררת השתאות. בעוד כל שאר תתי–התרבויות כבר התמזגו כליל לתוך החברה האמריקאית תוך שני דורות לכל היותר, החברה היהודית מצליחה להחזיק מעמד כתת–קבוצה מובחנת עם שפה, תרבות, דת, מנהגים ומוסדות מפוארים משלה, כבר חמישה דורות ויותר. את זאת היא עושה לא כקבוצת מיעוט נרדפת, שבאופן טבעי נוטה לשמור על עצמה, אלא כשהיא אחד המיעוטים האתניים החזקים, העשירים והמצליחים ביותר בארה"ב, נתונים שבדרך כלל מאיצים התבוללות. והנה, למרות זאת הם עדיין פה, קרוב לשישה מיליון איש, וזה ממש לא מובן מאליו.

מעבר לכך, רוב המתייחסים לסוגיה במרחב הדתי–לאומי יוצאים מנקודת הנחה שהחברה הישראלית מהווה סיפור הצלחה מבחינת שמירה על הזהות היהודית לעומת החברה האמריקאית. מתוקף כך הם מרשים לעצמם להתנשא עליה עד כדי קריאה לישראלים אל הדגל כדי להציל את אחיהם האובדים והמבולבלים בארה"ב. גם על הנחת היסוד הזו יש לערער: ראשית, צריך לזכור שכ–10% עד 15% מיהודי ארה"ב הם למעשה ישראלים לשעבר (600 עד 800 אלף איש). אילו הנוסחה הישראלית הייתה כה מוצלחת, הם היו צריכים להראות עמידות רבה יותר לכור ההיתוך האמריקאי, או לפחות עמידה זהה ל"ילידים" שנמצאים שם כבר כמה דורות. אך המציאות הפוכה לגמרי, שכן בקרב הדור השני של הישראלים לשעבר (כלומר, הדור הראשון שנולד על אדמת ארה"ב) אחוזי ההתבוללות גבוהים מ–90%, יותר מכל תת–קבוצה אחרת ביהדות ארה"ב.

יחד עם הישראלים לשעבר שחים במדינות אחרות מדובר על קרוב למיליון ישראלים שבחרו לעזוב את היהדות, והנתון הזה לבד מהווה תעודת עניות לנוסחה הישראלית שלכאורה פיצחה את אתגר הזהות היהודית בעידן הפוסט–מודרני. מבחינה זו, זהו שקר סטטיסטי לומר שבישראל אין התבוללות, שכן אנו פשוט מייצאים אותה מעבר לים וממילא היא כלולה בסטטיסטיקה של יהדות חו"ל. מנגד, את הסיבה לכך ששיעור נישואי התערובת בישראל הוא אפסי לעומת ארה"ב יש לתלות בעיקר בסיבות מבניות שחתומים עליהן אבות הציונות, כמו רוב יהודי, עברית כשפת אם ועוד. אלו מתנות שהדור שלנו נולד לתוכן, ולא פרי הברקה שלנו. לא מדובר בהצלחה חינוכית מסחררת.

קשה לדמיין את הציונות בלי תמיכת יהדות ארה"ב. מצעד למען ישראל, ניו יורק 2017
צילום: גטי אימג'ס

תמונת מראה מבהילה

יהיה בוודאי מי שיאמר שרוב העוזבים את הארץ הם חילונים (מה שנכון), ואילו לדתיים האורתודוקסים יש נוסחה מנצחת לשמירה על הזהות היהודית, אבל גם כאן יש להעמיד דברים על דיוקם. ראשית, טענה זו לא ממש מסתדרת עם הנתונים שהתפרסמו לאחרונה לגבי הציבור הדתי–לאומי עצמו, ולפיהם קרוב למחצית מבוגריו בוחרים לא להמשיך את דרך החיים שעל פיה חונכו. זה נושא רחב בפני עצמו ואפשר להתווכח עם הנתונים, אבל כל מי שחי בתוך הציבור הזה יודע שאין מה לטמון את הראש בחול וצריך להודות בפה מלא שלצד הצלחות פנומנליות של הציבור הדתי–לאומי יש לו גם אתגרים חינוכיים לא פשוטים. הדבר נכון גם לחרדים. מצב הנשירה שם אולי יותר קטן מבחינה מספרית אבל הוא עדיין גדול. מה עוד, שכשיש נשירה היא הרבה יותר חמורה ומגיעה למחוזות הרבה יותר אפלים ומסוכנים.

בחזרה ליהדות ארה"ב. מי שיקרא בעיון את כל 214 העמודים של סקר PEW על יהדות ארה"ב, שממנו מגיעים רוב הנתונים שהכול משתמשים בהם, יגלה שם כמה וכמה עובדות מרתקות. יש שם תמונת מראה מבהילה למצב בישראל בכל הנוגע ליהדות האורתודוקסית: רק 48% מבין אלו שגדלו במשפחה אורתודוקסית נשארו כאלו, פחות מחצי. קרוב לחצי עברו לזרמים אחרים (בעיקר לקונסרבטיבים ולרפורמים) וחלק בחרו לא להשתייך לאף זרם. שישה אחוזים נוספים התנתקו לגמרי מהיהדות.

בקרב הרפורמים, אגב, 55% נשארו רפורמים, השאר בחרו לצאת מהסיפור של הזרמים ו–10% עזבו את היהדות לגמרי (למי שתהה, רק 1% ממי שגדלו רפורמים נהיו אורתודוקסים). אצל הקונסרבטיבים, תנועה שנמצאת כבר קרוב לשני עשורים במשבר קשה, רק שליש נשארו בזרם. שליש עברו לרפורמים, 20% התפזרו ו–10% נטשו את הספינה.

אפשר ללמוד מכאן שני דברים מרכזיים: הראשון הוא שיהדות ארה"ב נמצאת כרגע במערבולת זהויות מרתקת עם ספינות דגל שטובעות, עכברים שקופצים מספינה לספינה והמון אנשים שרוצים יהדות אבל מאסו בהגדרות הממסדיות המסורתיות ומחכים כרגע שיצמח משהו חדש. הדבר השני הוא שהאורתודוקסיה (בצורתה הנוכחית לפחות) איננה התשובה שלה כולם חיכו. ארגוני הקירוב אמנם משקיעים מיליארדים כל שנה במהלך הזה, ורושמים הצלחות לא מבוטלות, אבל פעולות אלו לבדן לא יצילו את המצב.

אז לאן כל זה הולך? כמובן שקשה מאוד לנבא מה יהיה, אבל כן ראוי להזכיר עובדות שבאופן מובנה נעלמות מעיניהם של הדמוגרפים הגדולים של יהדות ארה"ב. ראשית, יש לזכור על מי אנחנו מדברים. את עם ישראל הספידו עשרות פעמים לאורך 3,500 שנות היסטוריה רצופה, ואף על פי כן הוא תמיד נשאר חי וקיים. אז מדוע כשמדובר במאחז ביהודה ושומרון כולם זוכרים את העובדה זו, אבל כשמגיעים ליהדות ארה"ב מספיק איזה מחקר סטטיסטי כדי שנחליט שהסיפור שם נגמר?

שנית, צריך לזכור שיהדות ארה"ב איננה סרח עודף של העם היהודי אלא גורם דומיננטי ומוביל בו. קשה לדמיין את הציונות בלי תמיכתה, קשה לראות את פתיחת השערים ליהדות בריה"מ לשעבר בלי פעולתה (שהובילה לקריסת כל המפלצת הסובייטית), קשה לדמיין את מדינת ישראל בלי הלחץ שלה על רכבת אווירית ב–1973 ועוד. אנחנו, הישראלים שבטוחים שהם כבר יודעים הכול, חייבים לה המון. נכון, גם היא חייבת לנו לא פחות בתור מי ששומרים על המולדת הלאומית של כולנו בדם ולא רק בכסף, אבל כך בדיוק נראית שותפות. הבחירה בידינו האם לחפש בה את הייעוד המשותף או להתחרות מי יהיה הראשון שיצליח לפרק אותה.

ויכוח מול עולם ישן

לכן, בתור התחלה, חשוב להפנים שיהדות ארה"ב ויהודי ארץ הקודש הם שני המוקדים של העם היהודי בדור הזה, והמצב הזה לא הולך להשתנות גם בדור הבא. אפילו אם יהדות ארה"ב תקטן בחצי, חלילה, היא עדיין תהיה הקהילה היהודית הגדולה, החזקה והמשמעותית ביותר מחוץ לישראל. איננו יכולים להרשות לעצמנו שמערכת היחסים בין שני המוקדים הללו תידרדר להפגזות הדדיות, שלמען האמת לא ממש מעניינות את הדור הצעיר לא פה ולא שם.

שם, בדור הצעיר, נמצא המוקד השני שאליו אני מבקש להפנות את תשומת הלב. הדור הצעיר בארה"ב, ברובו, מתאפיין במאיסה רבתי במוסדות הישנים, בזרמים הישנים ובכל הפוליטיקה שנלווית אליהם, אך את הוויכוח על הכותל אנחנו מנהלים מול העולם הישן, ההולך ומאבד את אחיזתו בשטח ואת הרלוונטיות שלו לדור הבא. יחד עם זאת, זה לא אומר שלדור הצעיר נמאס מהיהדות עצמה, ואפשר לראות למעשה סימנים רבים שמורים על ההיפך, שלא לדבר על רנסנס של ממש: החל משיח על יותר מחויבות ליהדות דווקא בקצוות הליברליים; דרך תוכניות לטיפוח מנהיגות צעירה; ועד ללפחות חמש מאות קהילות וארגונים חדשים, לפי מיפוי שנערך בימים אלו, מזן צעיר ותוסס שמייצגים דור שלא מחפש להתווכח על מתווה הכותל אלא לתת תשובות אמיתיות ורציניות לשאלה כיצד הוא הופך את ישראל ואת התורה למשהו מרגש ומרתק עבורו.

נכון, רוב התנועות הללו אינן אורתודוקסיות, אבל הן גם כבר מזמן לא אנטי–אורתודוקסיות, וזו עובדה משמעותית ביותר. בכל המקומות הללו כבר מובן מאליו שהאוכל יהיה כשר, השבת תישמר ויהיה מקום למניין אורתדוקסי עם מחיצה. הנקודה המרכזית היא שאף אחד לא הלך לישון בצד השני של האוקיינוס; הם לא הרימו ידיים ולא ויתרו על המערכה. נכון, יש לא מעט שכבר עזבו ללא שוב, אבל יש רבים שעתיד העם היהודי חשוב להם לא פחות מאשר לנו.

אני מציע שלפני שאנחנו מבקרים אותם, ויש על מה כמובן, נשאל את עצמנו האם אנחנו ערוכים ומוכנים לאתגר של עבודה משותפת עם הקהילה היהודית החשובה בתפוצות או לא. האם אנחנו מבינים שהחשיבות של יהדות ארה"ב משתרעת מעבר לתמיכה פוליטית בבית הלבן ולתרומות כספיות נכבדות. האם אנחנו מוכנים להודות שגם לנו יש איזו בעיה או שתיים בחברה הישראלית ואולי יש לנו מה ללמוד מהאמריקנים, וללמד אותם, ולמצוא דרכים לעבוד יחד במקום להתנשא ולקנטר אחד את השני? אם כן, העתיד היהודי יכול להיראות הרבה יותר טוב ממה שנדמה לנו. ואם לא, נצטרך לתת כמה תשובות לשאלות קשות שהילדים שלנו ישאלו אותנו עוד ארבעים שנה.

אהרן אריאל לביא הוא מייסד מיזם "הקהל" להקמת קהילות משימתיות בתפוצות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, י"ג תמוז תשע"ז