מפגש נבוכים משני הצדדים | מיכה גודמן

הביקורתיות כלפי הדת הצמיחה דתיים המבקשים להתאים עצמם למודרנה, ואילו האכזבה מהמודרניזם הולידה חילונים המחפשים מענה בדת. שילובם של שני הזרמים עשוי להביא בשורה חדשה 

[מאמר שלישי בסדרה. למאמר הראשון ולמאמר השני]

השדים האלימים שבמעמקי הנפש האנושית פורצים לעתים החוצה וממיטים זוועה על העולם. הם פורצים משום שהכפתורים שמשחררים אותם נלחצים, ולעתים קרובות הכפתורים הללו הם כפתורים דתיים. אחת הביקורות הגדולות ביותר על הדת טוענת שיותר מדי פעמים בהיסטוריה הדת היא שהוציאה מהאדם את דחפי ההרס שלו. בגרסתה הקנאית הדת מטפחת שנאה, עיוורון ואלימות. הדת, במצב הצבירה הקיצוני שלה, מוציאה מהאדם את הגרסה המכוערת ביותר שלו.

אך לא צריך להתבונן בקיצוניות הדתית בשביל להעביר ביקורת על התופעה הדתית. מבקרי הדת טוענים שגם בגרסאות הפחות קיצוניות שלה, עלולה הדת להסב נזקים לאדם שמתמסר אליה. היא אמנם לא מוציאה מהאדם את דחפי ההרס שלו, אך היא שותלת בתוכו הרס עצמי. הם טוענים שהיא מטפחת בקרב רבים ממאמיניה תחושות אשמה גדולות ומצטברות. המסורת ההלכתית, לדוגמה, לא רק ממלאת את החיים בהמוני פרטי הלכות, היא גם מצפה מהאדם לקיים אותם. הכישלון של האדם השואף לצייתנות הלכתית ידוע מראש. על פניה נראה שזאת מערכת שגוזרת על המתמסרים אליה ייסורי מצפון בלתי נמנעים.

מבקרי הדת מצביעים גם על הצד השני במטבע האשמה – השיפוטיות. אנשים דתיים עלולים להיות מאוד שיפוטיים. הם מועדים למדידת ערכם של דתיים אחרים ושל אנשים אחרים על פי קנה המידה של מידת המחויבות הדתית שלהם. אשמה ושיפוטיות הן שני צדדים של אותה מטבע. המסורת הדתית, אומרים המבקרים, מטפחת את שניהם ומצמיחה פעמים רבות חברות מלאות שיפוט ואנשים מלאי אשמה.

אלו אינם הקרבנות היחידים שאנשים דתיים מקריבים לטובת הדת. הקרבן האישיותי הגדול ביותר הוא היושר האינטלקטואלי. אנשים דתיים מודרניים הנחשפים למדע מודרני ולביקורתיות מודרנית נדרשים פעמים רבות לאפסן את המחשבה הביקורתית שלהם כשהם נכנסים אל בית הכנסת או אל בית המדרש. אם צודקים המבקרים ואכן הדת בגרסתה הקיצונית מטפחת שנאה, עיוורון ואלימות, ובגרסתה הרגילה מטפחת אשמה, שיפוטיות וחוסר ביקורתיות, אז ייתכן מאוד שישעיהו ליבוביץ' צדק. ליבוביץ' טען שדת לא נמדדת במה שהיא נותנת לאדם אלא במה שהיא לוקחת ממנו. הוא התכוון אמנם למאמצים הגדולים הנתבעים ממי ששומר על המצוות, אך נראה שיותר ממשאבי הזמן והאנרגיה שהדת גוזלת מהאדם, היא לוקחת מהאדם משהו מעצמו. חלקים מהאישיות של האדם הדתי מוקרבים למען הדתיות שלו.

הביקורות הקשות הללו הושמעו על ידי חלק מההוגים של הנאורות המודרנית. הם קבעו שהדרך היחידה להתנער מנזקי הדת היא התנערות מהדת עצמה. הנאורות החילונית יכולה להצמיח אדם שאינו מוותר על היושר האינטלקטואלי שלו, אדם שהמצפון שלו מכיל צווים מוסריים אבל נקי ממטען היתר של ההלכה, ואדם שהוא פתוח בצורה בלתי שיפוטית לסביבה התרבותית שלו. החילוניות הליברלית מעצימה את האישיות של האדם, הדת לעומתה מצמקת אותו. אני חייב להודות שהמונולוג שקראתם עכשיו נוטה לשכנע אותי. הבעיה שלי היא שגם המונולוג הבא משכנע אותי.

מחפשים מערכת יחסים בראיה בינם ובין העבר, ירושלים, 2015 צילום: נתי שוחט, פלאש 90

מחפשים מערכת יחסים בראיה בינם ובין העבר, ירושלים, 2015
צילום: נתי שוחט, פלאש 90

מאינדיבידואליזם לאגואיזם

המאה העשרים היא המאה של כישלון הנאורות. בכיסים החילוניים ביותר באירופה, בברית המועצות ובסין, נעשו המעשים הזוועתיים ביותר בידי בני אדם חילונים. מסתבר שלא רק הדת לוחצת על הכפתורים האלימים שבנפש האנושית. בני אדם ללא אמונה בישות גדולה מהם וללא השתייכות למסורת עתיקה מהם מצאו את עצמם ללא רסנים ובלמים לרוע שבהם. במאה העשרים התגלה שפעמים רבות לא החליפה האמונה באדם את האמונה באלוהים אלא עשתה את האדם לאלוהים. ביוהרתו האמין האדם שעל ידי ניסויים חברתיים אדירים ביכולתו לגאול את העולם. התוצאה הטרגית ידועה. סיכם אותה קרל פופר כך: כשהאדם ניסה להפוך את העולם לגן עדן הוא הפך אותו לגיהינום.

אך לא צריך להתבונן בגרסה הקיצונית של הנאורות כדי להעביר ביקורת על הנאורות. גם החילוניות הנאורה שלא החליפה את אלוהים באדם ושמגלה ספקנות כלפי הכוח הגואל של האנושות התגלתה במרוצת הזמן במלוא חולשתה.

הילודה במערב כולו היא שלילית. בארצות הברית, ויותר מכך במערב אירופה, אנשים ממעטים להביא ילדים לעולם. המרדף אחר חיים מלאי איכות מנטרל את הרצון להתרבות. כתוצאה מכך, אירופה הרציונלית והמודרנית מתכווצת ומזדקנת. זאת ועוד, המשפחה במערב כולו מתפוררת. במציאות שבה יותר מחמישים אחוז מהזוגות מתגרשים, המשפחה כבר איננה משען יציב בחייו של האדם. מי שמתחתן כיום במערב אירופה או בארצות הברית יודע שהוא נכנס למסגרת שרוב הסיכויים שלה להתמוטט.

הנאורות פיתחה את אתוס המימוש העצמי, שמשמעו הוא שהתקוות והחלומות של האדם הפרטי נדרשות להיות במוקד חייו. האתוס הזה אינו עולה בקנה אחד עם זוגיות רבת שנים ומשפחתיות מתפקדת ובריאה. חיים משפחתיים, התובעים הקרבה וויתור, אינם ידידותיים לאנשים שהפנימו בצורה מודעת או לא מודעת את השאיפה האינדיבידואליסטית המודרנית. האתוס המערבי שהפך את הרצון הפרטי של האדם לדבר המרכזי ביותר בחייו הפך את החיים של האדם המערבי למרחב שאין בו מקום לאנשים נוספים.

את הכשלים והאיומים שבאינדיבידואליזם המודרני ניסח היטב כבר במאה התשע–עשרה אלכסיס דה טוקוייל. עוד במאה התשע–עשרה חזה שהאינדיבידואליזם עתיד להפוך לאגואיזם. תרבות שקוראת לבני האדם להיות יוצאי דופן ושונים מכולם תייצר בני אדם שהם גם אדישים לכולם ומכונסים בתוך עצמם. התחרות הקפיטליסטית מגבירה את הנטייה הזאת אף יותר, משום שהיא מלבישה על האדם משקפיים שדרכם בני אדם אחרים הם משאבים או צרכנים. לכך מתווספת הטכנולוגיה הווירטואלית שדרכה יכולים בני אדם לתעד את עצמם לדעת.

האינטרנט מאיץ את התהליך שבו הקריאה המודרנית למימוש עצמי יוצרת לבסוף סגידה לעצמי. קשה שלא להיווכח בהתגשמות הנבואה של דה טוקווייל – התביעה של הנאורות הליברלית להיות בני אדם מיוחדים הפכה אותם גם לבני אדם בודדים. מסתבר שהרעיון שלפיו אין אמונות שהן גדולות מהחיים הפך את החיים לקטנים יותר.

אך יש מוצא מהמצוקה של הנאורות החילונית. ממחקר אמריקני שפורסם בשנת 2012 (American Grace: How Religion Divides and Unites Us ) עולה שאנשים שפוקדים בית תפילה פעם בשבוע תורמים בממוצע פי שניים יותר צדקה מאנשים שאינם עושים זאת, ותורמים את זמנם בפעילות התנדבותית פי שלושה מאנשים שאינם עושים זאת. מסתבר שהמסורת הדתית מצליחה לשחרר את האדם מעצמו. היא שותלת באדם את התחושה שהרצון הפרטי שלו הוא לא הדבר החשוב ביותר בחיים שלו. המסורת הדתית ההלכתית מציעה בנוסף לכך גם את השבת כאי בזמן להתנזרות טכנולוגית, כמו גם מרחבים מוגנים לאינטימיות משפחתית. הדת המסורתית מייצרת תחושה של השתייכות לדבר מה הגדול מהאדם, תחושה המרסנת ומעדנת את הנרקיסיזם המערבי ומחלצת אותו מן הבדידות ומן הניכור. אני חייב לומר שגם המונולוג שקראתם עכשיו משכנע אותי.

התפצלות ישראלית

מה קורה לאנשים כמוני שמשתכנעים משני המונולוגים? מה מצבם של אנשים שנוטים לחשוב שהנאורות היא הפתרון למצוקות המסורת, אך משוכנעים שהמסורת והדת הן הפתרון למצוקות הנאורות והחילון? האמת היא שרבים אינם נמצאים במלכוד הזה. אדם חילוני נאור שאינו מתפתה להאמין שיש בדת מענה למצוקות שהמודרניות יצרה אינו נבוך כלל. גם אדם דתי ושמרן שמכחיש את האיומים שיש בדת על אישיות האדם ואינו מתפתה להאמין שיש בנאורות מענה לבעיות הללו איננו נבוך. אך מי שמאמין בשתיהן חווה גם את ההתנגשות ביניהן, והוא נתון במבוכה גדולה. המבוכה הזאת איננה חולשה. בשנים האחרונות היא מתגלה ככוח רב עוצמה המפרק ובונה מחדש את המבנה המגזרי הישראלי.

המבוכה הזאת נחווית על ידי מספר הולך וגדל של בני הציונות הדתית. את השורשים הפילוסופיים שלה ניסיתי לנסח בשני המאמרים האחרונים. מה שלא פחות מעניין הוא שאת המבוכה הזו חווים בשנים האחרונות גם מספר הולך וגדל של ישראלים חילונים. מדובר בישראלים שמשתוקקים למגע אינטימי עם המסורת, תוך הישמרות מהשתעבדות לאותה מסורת. ביטוי לכך ניתן למצוא במוסיקה, בספרים ובבתי מדרש. ברי סחרוב יוצר, מלחין ושר שירים מסוג אחר, וכך גם קובי אוז, אהוד בנאי וקורין אלאל, ועוד רבים וטובים. הקהל של המוסיקה היהודית החדשה מגוון וחוצה מגזרים. אפלטון כבר עמד על כך שכשמוסיקה עוברת שינוי, זהו סימן לכך שהחברה עוברת שינוי. כשמוסיקה יהודית היא כבר לא מוסיקה סקטוריאלית, זהו אחד הסימנים לכך שהסקטור הדתי מתחיל לאבד את המונופול שלו על היהדות.

לא מדובר רק בשירים חדשים אלא גם בספרים חדשים. בשנים אחרונות החלו הוצאות הספרים הגדולות ליצור סדרות של ספרים העוסקים ביהדות ופותחים בפני הקהל הרחב את החכמה האצורה בה. הספרים נכתבים עבור קהל רחב וחוצה מגזרים ונקנים על ידי קהל רחב וחוצה מגזרים. כשם שמוסיקה "יהודית" הפכה ל"ישראלית", כך גם ספרים על יהדות אינם עוד בקטגוריה של ספרי קודש והקהל שלהם אינו רק קהל של דתיים. הרעב החדש לא משתקף רק בטעם המוסיקלי החדש ובפתיחות לספרים חדשים אלא גם בבתי מדרש חדשים. ברחבי הארץ פורחים כיום עשרות בתי מדרש שאינם דתיים. אלו שלושה סימנים חזקים למשהו חדש שמתחיל: המוסיקה הישראלית שמשתנה, ספרות העיון הישראלית המתרחבת ונוף בתי המדרש הישראליים שעובר שינוי – שלושתם יחד מעידים על שינוי עמוק שמתרחש בישראל החילונית.

התופעה הזאת הולכת וצוברת תאוצה, ועם זאת היא איננה מאפיינת את רוב הישראלים החילונים. רובם אינם נבוכים אלא בטוחים בחילוניותם ויש ביניהם כאלו שעוינים מאוד את יהדותם. כך תיאר בפניי את זהותו רם פרומן, יושב ראש הפורום החילוני: "אני לא יהודי, אני ישראלי שהוא ממוצא יהודי". החוקר צ'ארלס ליבמן טוען שאין לדבר כיום על החילונים בישראל כעל קבוצה הומוגנית אחת שכן למעשה יש בישראל שתי קבוצות חילוניות. ישנם חילונים שמנוכרים לעברם ומתנתקים מיהדותם, וישנם חילונים שהיהדות הולכת ונספגת בתוך הזהות שלהם. מסתבר שמלחמת התרבות איננה מתנהלת רק בין דתיים לדתיים, אלא כפי שהבחין ליבמן, גם בין חילונים לחילונים.

כולם יודעים שהעולם הדתי הוא עולם מגוון, עשיר וסוער. לצד הזרמים הדומיננטיים של הדת נוצרים בכל דור מחדש פירושים אלטרנטיביים שלה. והנה מתברר שלא רק העולם הדתי הוא עולם של מחלוקת, גם העולם החילוני. ממש כשם שבהיסטוריה היהודית קמה מדי כמה דורות תופעה דתית אלטרנטיבית לזרם המרכזי של הדת, כך מתעצבת לנגד עינינו חילוניות שהיא אלטרנטיבית לזרם המרכזי של החילון.

ההתפצלות של הציונות החילונית היא תמונת ראי כמובן של התפצלות הציונות הדתית. לאורך השנים פעלו שני כוחות זהותיים ופסיכולוגיים חזקים בתוך הציונות הדתית: הכוח השמרני דחף לעבר הסתגרות והכוח הליברלי לעבר היפתחות. במאה העשרים ואחת הכוחות הללו שוברים את הציונות הדתית לשניים. אלו זמנים מעניינים. ממש בזמן שהעולם הדתי מתפצל, גם העולם החילוני מתפצל. אך ההתפלגות של שתי הקבוצות לא מובילה רק לקרע אלא גם למפגש. מפגש חשוב ומכריע מתרחש בין החילונים שנפתחים אל המסורת ובין הדתיים שנפתחים אל העולם. המפגש של הדתיים הנבוכים והחילוניים הנבוכים הוא אחת התופעות המרגשות והמפתיעות שמתרחשות כיום בישראל. פעמים רבות מגלים הניצבים משני צידי המפגש שהם קרובים יותר האחד אל השני מאשר אל הקבוצות המקוריות שלהם.

מצוקה מזן חדש

חיים נחמן ביאליק, הנביא של ההתחדשות היהודית בישראל החילונית, הצביע לפני כמאה שנה על האתגר ההלכתי הגדול ביותר של החילוניות הישראלית: חידוש ההלכה. בשבוע שעבר תיארתי את אתגר ההתחדשות ההלכתית של הציונות הדתית. והנה מסתבר שההלכה מאתגרת גם את החילונים המתחדשים. אך יש הבדל עמוק בין השניים: הדתיים עסוקים במידת הלגיטימציה ליצירת שינויים בהלכה, ואילו החילוניות המתחדשת הנענית לקריאתו של ביאליק לא עוסקת בשינויים בהלכה הקדומה, אלא בעיצובה של הלכה חדשה. שני הצדדים מגיעים לשיחה על ההלכה עם חששות, והחששות הם הפוכים. הדתיים חוששים מאוד ששינויים בהלכה מערערים את הסמכות של המסורת. החילונים חוששים מאוד שחידוש ההלכה מעניק סמכות למסורת. החששות הללו הם חששות זהותיים: הדתיים מפחדים ששינויים בהלכה יערערו את הדתיות שלהם וחילונים מפחדים שחידוש ההלכה יערער את החילוניות שלהם.

במוקד החיים הרוחניים של הדתיים הנבוכים ניצבת מצוקה שנוצרת בגלל ההתנגשות שבין המסורת שלהם לבין הערכים שלהם. ההתנגשות היא תוצאה ישירה של הפער המורגש בין ההלכה שאליה הם מחויבים לבין הערכים שבהם הם מחזיקים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך הוא מעמדה של האישה. אפליית הנשים בהלכה היא חד משמעית. לדוגמה, על פי ההלכה לא רק שנשים לא יכולות להיות שליחות ציבור, הן גם לא נכללות כחלק מהציבור. לא מונים אותן למניין המתפללים, לא סופרים אותן. עבור מספר הולך וגדל של דתיים, הפער הזה בלתי נסבל. על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, יותר משליש מהדתיים הלאומיים חושבים שההלכה בעניין הזה צריכה להשתנות. הם קוראים להתאים את ההלכה למציאות המודרנית. יש בתוכם גוונים והבדלים, יש הדורשים תיקונים מהירים ומהפכניים ויש הדורשים שינויים איטיים ומדורגים, אבל כולם מנסים לצמצם את הפער שבין המסורת העתיקה לערכים החדשים.

אצל החילונים הנבוכים שמחפשים מגע מחודש עם היהדות, המצוקה היא אחרת. הבעיה הגדולה שלהם אינה עם הדת אלא עם החילוניות. מהי המצוקה החילונית? ובכן, במערב כולו הולכת ומתרחבת התחושה שמשהו רקוב במודרניות הנאורה, ושהיא מקפלת בתוכה איומים גדולים על התודעה המאוזנת של האדם. נמנה שלושה מהמשמעותיים שבהם: האינדיבידואליזם המוקצן, הקפיטליזם הצרכני וההתמכרות הטכנולוגית.

האינדיבידואליזם הוא רעיון מערבי שהלך וצבר תאוצה עם השנים, והוא מגיע לשיא שלו במאה העשרים ואחת. קודם ראינו את נבואתו המתגשמת של אלכסיס דה טוקוויל על סופו של האינדיבידואליזם, שיהפוך לאגואיזם. כשהאדם עסוק במימוש של מה שהופך אותו לשונה מכולם, הוא עתיד להפוך לאדם שאדיש לכולם. הצרכנות מעוותת עוד יותר את הנפש המודרנית משום שהיא מספרת לאדם שמימוש עצמי עבורו איננו הגשמה של חלומותיו הייחודים אלא רכישה של מוצרים חלומיים. הצרכנות פולשת גם אל תוך הזהות של האדם, כפי שמשתקף בכך שאנשים מזהים את הערך של החיים שלהם עם הדברים שבבעלותם. הרכב, הבית והבגדים הממותגים הם יותר מהחפצים של האדם – הם הופכים לחלק מהזהות שלו.

אל הצרכנות שפולשת אל תוך הזהות יש להוסיף את הטכנולוגיה שפורצת אל תוך התודעה. רבות נכתב על האפקט של הטכנולוגיה החדשה על התודעה של האדם, על הגברת סף הגירוי המנטאלי, על הנמכת כוח הריכוז, על הקטנת היכולות החברתיות, על הקושי לייצר אינטימיות שאיננה מתווכת על ידי טכנולוגיה ועל פגיעה בתפקודים המיניים. הכול יחד מצטבר לכדי איום אדיר על התודעה הבריאה של האדם.

שלושת האיומים הללו אינם חיים האחד לצד השני אלא מתווספים האחד לשני ויוצרים יחד כוח אגרסיבי מאוד שחובט במערכות יחסים זוגיות ומפורר תחושות של משמעות. התרבות הצרכנית, התלות הטכנולוגית וההעצמה האינדיבידואליסטית מתמזגות ומהוות יחדיו את האתגר הרוחני הגדול של האדם במאה העשרים ואחת.

מודרניזם ופונדמנטליזם

בחכמה המצטברת של הדורות שאותה ירשנו ניתן למצוא מענה. יש במסורת היהודית רעיונות והרגלי חיים שיכולים לסייע בהתמודדות הזאת. המסורת מאזנת את שאיפת ההתממשות באמצעות ענווה המגיעה מתחושת ההשתייכות; היא גם מעניקה חוויית זמן שמאפשרת הימלטות זמנית מרודנות הטכנולוגיה; והיא מעצבת קהילות הנותנות משמעות לחיים נקיים מצרכנות. המסורת היהודית מלאה ברעיונות ובהרגלים שיכולים להעשיר, לרפא ולאזן את עולמם של אנשים מערביים. האתגר החילוני הגדול הוא להצליח להיעזר במסורת מבלי להינעל בתוכה. השאלה של החילונים שביקורתיים כלפי החילוניות שונה מאוד מהשאלה של הדתיים שביקורתיים כלפי הדת. לעומת האדם הדתי ששואל כיצד להתאים את המסורת למודרניות, האדם החילוני שואל כיצד להשתמש במסורת כדי להתגונן מפני המודרניות.

המודעות ההולכת וגדלה לאיומים הגדולים של המודרניות המערבית על התודעה, הזהות והמשפחה יוצרת גם תגובות קיצוניות. המוני אנשים במערב, שנבהלים מהאיומים המנטליים של המודרניות, בורחים ממנה בחרדה היישר אל תוך החיק החם והמוגן של המסורת. זאת הסיבה לכך שהמודרניזם מצמיח פונדמנטליזם.

מן הצד השני, אנשים המזדעזעים משנאת הזר שלעתים מטפחת המסורת הדתית, כמו גם מההתנשאות הגברית ומהאלימות הדתית שניתן לעתים למצוא בה, נמלטים ממנה אל תוך המרחב המודרני, הליברלי והחילוני, ונבלעים בתוכו. ממש כמו שעבור הראשונים הדת היא מקלט מהמודרניות, עבור האחרונים המודרניות היא מקלט מהדת. אלו הן הקבוצות שלא רק מקצינות את הדת ואת החילוניות, אלא גם מקטבות את החברה הישראלית.

אך הדתיים ששואלים כיצד להפוך את המסורת ליותר מודרנית, והחילונים ששואלים כיצד יכולה המסורת לסייע להם להתמודד עם איומי המודרניות, אינם מבריאים רק את הדת ואת המודרניות, הם מבריאים גם את החברה הישראלית. שניהם מחפשים את מערכת היחסים הבריאה והנכונה בינם לבין העבר שלהם ובמהלך החיפוש הם מוצאים האחד את השני. החילונים שמעִזים להתחבר אל היהדות והדתיים שמעזים לפתוח אותה מתחברים ונפתחים זה אל זה ויוצרים יחד את הקבוצה שעשויה להיות הזרם המרכזי שיוביל את החברה הישראלית. #

ד"ר מיכה גודמן הוא מחברם של שלושה ספרי עיון: "הנאום האחרון של משה", "חלומו של הכוזרי" ו"סודותיו של מורה הנבוכים" שראו אור בהוצאת דביר

 

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י' חשוון תשע"ו, 23.10.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 באוקטובר 2015,ב-גיליון לך לך תשע"ו - 950. סמן בסימניה את קישור ישיר. 28 תגובות.

  1. היהדות מאמינה באדם ולכן תובעת ממנו

    בס"ד י"ג בחשון תשע"ו

    ד"ר מיכה גודמן טוען שהיהדות הדורשת ממאמיניה תרי"ג מצוות ופרטי פרטים של הלכות – מביאה את מאמיניה לייסורי מצפון ולרגשי אשמה.

    אבל היהדות גם מלמדת את האדם לעבוד את ה' בשמחה. גם מצוות התשובה צריכה להיעשות בשמחה. אדם שמח שאינו אדיש, שהוא מודע גם לכשלונותיו ומנסה לשפרם. כל עליה כרוכה גם בנפילות. אדם מנסה וטועה, מנסה ונכשל, ובסוף מצליח. הקשיים נראים אחרת כשרואים אותם כאתגר..

    עול המצוות לא מדכא את האדם, אלא מוציא לפועל את היכולות הטמונות בו. לימוד התורה מפתח את חשיבתו של האדם, מטיל עליו להבין 'על מה ולמה?', ולכן לשאול ולהתווכח. ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי במאמרו על הרב ש"ך, מתאר את גערתו של הרב לתלמידיו: 'מדוע לא מתווכחים איתי? מדוע לא מתקיפים אותי בקושיות?' המצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו, מפתחות באדם את המודעת לבורא ולברואיו, ו'אחרי המעשים נמשכים הלבבות'.

    האמונה מחזקת את האדם בחייו. עולמו של המאמין אינו עולם מקרי, שגורל עיוור שולט בו. הוא מבין שעולם העשוי בצורה כל כך מתוחכמת ומופלאה, לא פועל בצורה מקרית. יש בורא ויש מכווין, וגם אם איננו מבינים את המשמעות של כל מה שקורה – אנחנו בטוחים שיש כיוון ויש משמעות, ומשתדלים 'לפעול עם א-ל' ולהגשים את האידיאלים שהוא מציב בפנינו. נראה שהבורא השאיר בעולמו במכוון דברים לא שלמים, כדי שאנחנו נפעל להשלימם, 'אשר ברא אלקים לעשות'

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. האם אדם שלא בא מרקע דתי, המעוניין להכיר את מורשת היהדות ממקור ראשון, יסתפק בהכרת היהדות מפי צעירים מאוכזבים, שברובם לא היו מעולם ידענים גדולים ובדרך כלל מלכתחילה היתה שמירת המצוות שלהם רופפת. או שמא כדאי לו לבדוק קצת גם אצל כאלה שידיעתם בתורה מעמיקה ואמונתם איתנה, והם מצליחים להשתלב ואף להוביל בכל תחומי העשיה המודרנית, כלכלה ובטחון, רפואה וטכנולוגיה, תרבות ואמנות – כשתורתם ואמונתם רק 'נותנת להם כח לעשות חיל'?

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. עלו במאמר כמה דברים מעניינים אך דומני שגודמן קצת "עף על עצמו" שהוא חושב שבני מחנהו הדתיים הליברלים הם אלו -בשיתוף עם החילונים שלומדים תורה באופן אינטנסיווי – שינהיגו את החברה הישראלית

    מדובר בקבוצה קטנה מאוד שבולטת תקשורתית אך אין לה השפעה רצינית בציבור הדתי לאומי על ישיבותיו וקהילותיו

    אחד הנושאים העיקריים שמעסיקים את בני מחנהו של גודמן הוא נושא מעמד האשה בהלכה שמוזכר גם כאן במאמר

    את רוב הציבור הדתי לאומי הנושא של שינויים במעמד האשה בהלכה לא מעניין ואלו שמתעניינים לרוב מתנגדים בנחרצות למגמה הנ"ל

    לא תמיד מדובר בהתנגדות הלכתית נטו אלא ברצון שבית הכנסת יישמר ככל האפשר "כמו שהיה אצל סבא וסבתא" וזה גם אצל אנשים שמחוץ לתחומו של בית הכנסת יתמכו בשיתוף נשים בכל תחום

    גודמן מדבר בשם קבוצה קטנה מאוד שבולטותה התקשורתית עושה רושם מוטעה כאילו מדובר בקבוצה משפיעה, האמת היא כמובן שמדובר בקבוצה שעושה רעש ותו לא מידי

  4. אעיר עוד שגם החילונים הרדיקליים המוזכרים במאמר אלו שמנוכרים לזהותם היהודית

    עד כדי עויינות הם ממש לא המיינסטרים של הציבור החילוני

    גם כאן מדובר במיעוט צעקני שבולט בעיקר ברשת (ובמעוזו עיתון "הארץ") שכל פעם דובריו לא מבינים איך זה ש"גנבו מהם " את מוקדי ההשפעה ויזכרו לדיראון "נאום הקומץ" של יאיר גרבוז ו"נאום הבהמות" של עודד קוטלר

    העיר על כך נכוחה תומר פרסיקו לעמיתיו בשמאל שמרוב שהם שכחו לדבר ב"יהודית" הם איבדו את אמון וקולות הציבור הרחב שמצביע בהמוניו לליכוד שמאז ומתמיד נתפס כמסורתי הרבה יותר

  5. מיכה גודמן התעלם מקיום ציבור שמקיים מצוות לא מתוך אמונה באל, אלא מתוך רצון להיות חלק מקהילה ערכית. ובכלל ראוי לקחת בחשבון שיש אנשים המבינים שיש צורך להפריד בין החובה להיות אדם ישר המתחשב בזולת ובין החשיבה שהקב"ה ייענה לתפילות. חשיבה שעובדתית הינה מופרכת.
    טוב לקוות לעזרת השם, לא כדאי לצפות לה!

    • 'לפלל' משמעו 'לקוות'' וגם 'לשפוט'

      בס"ד י"ד בחשון תשע"ו

      לעזריאל – שלום רב,

      מובן שתפילה היא בקשה מרבון העולם, לא דרישה ממנו. לפיכך צריכה תפילתו של אדם להיות תחנונים. יחד עם הבקשה, משולבת התפילה בהודאה לה' על חסדיו לעם ישראל ולעולם כולו.

      הבקשה מאת ה' מחייבת את האדם לחזור ולבדוק את עצמו האם הוא ראוי מבחינת מעשיו לבקש מאת ה' שיעשה את רצונו. לפני ברכות הבקשה באה המודעות לחובה המוטלת על האדם לנסות להידמות לבוראו, 'אתה קדוש ושמך קדוש , וקדושים בכל יום יהללוך סלה'.

      וכפי שדרשו חז"ל על הפסוק 'זה א-לי ואנוהו', כרמז 'אני והוא', שהאדם צריך להידבק במידות בוראו: 'מה הוא רחום, אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון' וכיו"ב. לפיכך פותחות ברכות הבקשה בבקשה 'חננו מאיתך דעה בינה והשכל', בבקשת 'השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך'. האדם מבקש דעת לעשות את רצון קונו, ומתוך כך, מבקש על כל צרכי היחיד והאומה.

      התפילה מבטאת את שני המובנים של השורש 'פלל', התקווה והמשפט. מחד האדם מתמלא בתקווה, ומאידך האדם בוחן את עצמו ובודק מה עליו להוסיף ולתקן כדי שיהיה בבחינת 'אם תיטיב שאת'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  6. לש.צ. לוינגר- היות וגם עוללים רכים שאינם יודעים להתפלל נטבחו באכזריות, או "סתם" סבלו ייסורי שאול, מעדיף אני לחשוב שאין האל כל יכול ,על אף שהינו רחום וחנון. על כן סבור אני שמוטב להשקיע מאמצים בשמירה על כל אשר האל ברא, ובדרך זו ,ולא בקיום המצוות לעבוד אותו.

    • לימוד בתהליכי 'ניסוי וטעיה'

      זו אחת מדרכי הבורא היא לתת לאדם ולאנושות ללמוד בדרך של 'ניסוי וטעיה'. האדם מקבל הזדמנות לנסות את ה'דרך החדשה' שסלל לעצמו ואז מתברר לו שיש טעות יסודית ויש לעשות תיקון יסודי. הבאת הרע לשיאו מביאה לתובנה שלא זו הדרך.

      תרבות אירופה מיוסדת על המלחמה, שרשיה נטועים בתרבות רומא שה'שעשועים' שלה היו מלחמות גלדיאטורים, עליה הורכבה מורשתם הפראית והאכזרית של השבטים, פרנקים, טבטונים, ויקינגים, גותים, הונים וונדלים. עם בסיס כזה, לא פלא שגם עקרונות הצדק והחסד שבתנ"ך קיבלו פרשנות הפוכה, ותורגמו למסעי צלב, פרעות ואינקביזיציה ושנאה עזה לעם התנ"ך שסירב לקבל את 'דת האהבה והחסד' הנוצרית.

      המודרנה והנאורות שציפו שישפרו את האוירה, רק העצימו את האיבה והאלימות. אידיאלים של חופש שוויון ואחווה הביאו למהפגות אלימות ולשלטון דיכוי. דיקטטורי. אידיאלים של קידמה הביאו לאיפריאליזם מדכא. התפתחות המדע הביאה לשכלולם של אמצעי השמדה המוניים, וליצירת תיאוריות מדעיות להצדקת השנאה והאלימות.

      הזוועות של מלחמת העולם השניה הביאו את הרוע הטמון ב'תרבות המארב' לשיאים שלא היו כמותם. אך דווקא התפוצצות המורסה, הביאה לתחילתו של תהליך הבראה. מוראות המלחמה ונשק ההשמדה ההמוני שפותח במהלכה, יצרו 'מאזן אימה' שעשה את המלחמה למהלך בלתי אפשרי.

      וראה זה פלא, נראה שהמארב נגמל מתאוות המלחמה. מלבד מלחמות קטנות בפריפריה – העולם שקט ממלחמה 'ותשקוט הארץ שבעים שנה'. אומות שקידשו את המלחמה, גילו שניתן לכבוש את העולם לא בכוח ובאלימות, אלא בפיתוח כלכלי המביא ברכה להן ולעולם.

      ברם אנחנו עוד רחוקים משלימות. ככל שהאדם המודרני מאס במלחמה, התפתחה הנטיה לצד השני – חומרנות ונהנתנות המביאות לאדישות וניכור ולריקנות מיוסרת של עולם חסר מטרה, כפי שתיאר יפה ד"ר מיכה גודמן.

      כאן תפקידו של עם התורה – לבנות חברה המושתתת על אמונה וערכים, חברה שבמרכזה יעמוד חזונו של מיכה המורשתי: 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעמך, כי אם עשות משפט ועשות חסד והצנע לכת עם אלקיך' (ו,ה). אז יתקיים גם חזונם של ישעיהו ומיכה (ד,ב): 'והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • התגובה 'תהליכי לימוד בדרך של ניסוי וטעיה' היא המשכה של התגובה 'ואולי להיפך?'

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • פיסקה 1, שורה 1:
      אחת מדרכי הבורא היא…

      פיסקה 3, שורה 1-3:
      … אידיאלים של חופש ושוויון הביאו למהפכות אלימות ושלטון דיכוי דיקטטורי; אידיאלים של קידמה הביאו לשלטון אימפריאליסטי מדכא…

      פיסקה 5, שורה 1:
      … נראה שהמערב נגמל מתאוות המלחמה…

      פיסקה 7, שורה 2-3:
      … כי אם עשות משפט ואהבת חסד…

  7. ואולי, מה שהצליח האדם הנאור והמתקדם לעשות בשבע שנים בהן איפשר לו בוראו להשתולל כאוות נפשו, לייצר מלחמת עולם נוראה, ומחנות ריכוז והשמדה, שגבו את חייהם של כששים מיליון בני אדם (ומתוכם ששה מיליון מבני עמנו), וכל זה בתקופה שהיה נראה שהאנושות הגיעה לשיא הנאורות והקידמה – מוכיח שלא די בנאורות האנושית, אלא יש צורך בהשגחתו התמידית של הבורא ובהדרכתו הכללית והפרטנית שניתנה בתורתו?

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • תגובה זו – 'ואולי להיפך?' – מתייחסת לתגובתו של azinativ מ27.10 שעה 7:10

    • הכשל הוא של האנושות כולה, שכן גם בעלות הברית הפקירו בתחילה את בעלת בריתן צ'כוסלובקיה, הגבילו מאד את האפשרות של קליטת פליטי הרדיפות ונמנעו מלהפציץ את מסילות הברזל לאושביץ. וכמאמר המשורר: 'כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש'.

  8. לאחר המבול יוצאים העורב והיונה אל העולם החדש והשונה מעולם בראשית שלפני המבול. בעולם החדש לא פוגשים את ה' אלקים מתהלך לרוח היום, והאדם הוא שצריך למלא אותו בתוכן. העורב נכסף אל החרות, אולם ברגע שהוא יוצא מן התיבה, הוא מרגיש את ההתנתקות מהמסורת, ושב מיד. כך הוא מכלה את כוחו ב'יצוא ושוב', אולם תהליך זה איננו מביא אותו לתכלית ל'מנוח לכף רגלו'. נראה לי שהניסוי ההיסטורי של התנועה הרפורמית, מעיד על חוסר ה'נחת' שבפעולת העורב.
    גם היונה נכספת אל החידושים. במסעה הראשון היא מגלה שהחידוש עצמו איננו מספק 'מנוח'. אולם במסעים הבאים, היא מגלה, בשלבים, את האמונה. היא שבה אל נוח עם עלה זית בפיה כדי לספר על התגלית: 'שיהיו מזונותי מרים כזית מידו של הקב"ה, ולא מתוקים כדבש מידו של אדם'. בעולם שבו לא פוגשים את אלוקים מתהלך בגן, אין לנו להשען אלא על האמונה בו. האמונה היא מרפא להרבה מהחליים של האנשים 'הדתיים' חסרי האמונה.
    ואם תשאל: ומה עם האמת, שיש לפעמים שלכאורה איננה משתלבת עם האמונה? מיד תופנה לעיון נוסף, במשנת היונה, אצל הנביא יונה בן אמיתי, שבתשובה לשאלתו התבקש לגלות קצת ענווה.

  9. כיהודי גאה שאינו שומר הלכה אני רוצה לשמור על המסורת לא בפרקטיקה כי אם בתודעה לא כסמכות אלא כהשראה לכן אני {ואני לא לבד} מנסה לבנות יהדות שונה מהיהדות האורתודוקסית הפרקטית. יהדות שמבוססת בין היתר על הנביאים ירמיהו ישעיהו עמוס הושע ואחרים. יהדות שבה פיקוח נפש חשוב יותר מגבולות הארץ.יהדות שבה שלטון על 3.5 מיליון מוסלמים אינו ברוח התורה.יהדות שבה הטקסים הפולחניים חשובים פחות מהדאגה לגר ליתום ולאלמנה גם אם הם מוסלמים. יהדות מקרבת ולא מרחיקה.

  10. אני גם חושב שהגענו ל"קו פרשת המיים" , ומכאן צריך ללכת בדרך חדשה.
    אני חושב שהבעיה היא בעצם המונחים "מודרנה" ו"דת".
    מי שמתיישרים לפי ה"מודרנה"" , לעולם לא יגיעו למשהו אמיתי ,
    וגם מי שמתיישרים לפי "דת" , לעולם לא יגיעו למשהו אמיתי.
    בסופו של דבר , אלהים נמצא אך ורק בחוויה הבלתי אמצעית , של האדם מול אלהים – הנבואה.
    כל שאר הדברים הם קליפות בלבד.
    קליפות שיש בהם צורך לזמנם , אך אין בהם צורך לאחר זמן.

    אני מאמין שאנו הולכים לקראת זמן בו היהדות תחליף צורה :
    אנשים ילמדו יהדות כמקור השראה , אך לא ירגישו את עצמם מחוייבים לפרטי המעשים – זאת מתוך ההבנה שבכל זמן אלהים רוצה מהאדם משהו אחר.

    במקום זה הם יקשיבו לקולם הפנימי , הם ישאלו את עצמם "מה ה' רוצה ממני ?" הם ישאפו לחוויה הנבואית , והדת תיהפך לעניין די פרטי של האדם מול אלוהיו.
    אנשים יתחברו למה שהם מרגישים שנותן להם משמעות – מתוך ההבנה שזוהי עבודת ה' שלהם.
    (בעיני , ספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות" מתאר יפה עקרונות אלו)
    וזוהי מהות החוויה הנבואית – האדם מול אלהיו.
    וזוהי גם מהות החוויה הדתית :
    האדם מול המשמעות לחייו.

    במציאות הנוכחית , אני חושב שהמבנים הדתיים הישנים והנוקשים מתפרקים ,

    כל עוד "מרכז" הדת הוא מעשים חיצוניים , היא פשוט לא תוכל להחזיק !
    כבר היום המציאות החיצונית לוחצת על ה"מעטפת" הדתית החיצונית לחץ אדיר , והמעטפת פשוט מתפרקת.

    להבנתי , הדת היחידה שתוכל לשרוד בתנאים כאלו היא דת "פנימית" חוויתית.

    דת בה "מרכז" הדת הוא פנימי –
    יחוד ה' , אהבת ה' , יראת ה' , שאיפה לנבואה , שאיפה למשמעות , מצפון , יושר , הגינות – ואילו המעשים החיצוניים משתנים לפי הפנימיות.

    זה יכול לקחת עשרות שנים או מאות שנים , זה לא משנה.
    התהליך כבר התחיל !
    הוא מתרחש לנגד עינננו.

    • האדם איננו רק ישות רוחנית מופשטת, ובתור יצור שנמצא בעולם הזה הוא נתבע
      למעשים ונמדד לפיהם. המעשים הכלליים וגם מעשי המצוות צריכים לנבוע מתוך
      המשמעות העמוקה של האדם ואז אינם קליפות. כי המעשה הוא חלק אינטגרלי של האדם.
      כמו כן היושר של האדם מחייב אותו להיות ישר כלפי אלקים ולהאמין שיושר היא אחת
      מתכונותיו של אלוקים ושלא יתכן שאלוקים יסתור את עצמו, ובאופן זה להתייחס
      למצוות. כגון: ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם ברית עולם.

      בתאריך 27 בנובמבר 2015 בשעה 7:52, מאת "מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות

      • היי רחל.
        אני מאמין שאין סתירה בין מה שכתבתי , לבין זה שהאדם נדרש להכריע הכרעות מעשיות בכל רגע.
        אני מאמין כי קולו של אלהים בתוך האדם , הוא *קול מצפונו* !
        והמצפון , כידוע , הוא דבר מעשי מאוד …..
        וככל שהאדם ירגיל את עצמו לשמוע לקול מצפונו , הוא גם ישמע יותר ויותר דברי אלהים חיים.
        דברים החיים בתוכו.

        (כרגע , לצערי , רוב האנשים המדברים בשמו של אלהים , אינם אומרים דברי אלוהים חיים , אלא דברים מתים. דברי ספרים , ללא נשמה וללא לב).

        לגבי טענתך שאלהים "לא יסתור את עצמו" , אינני יודע.
        כי אינני יודע האם כל מה שכתוב בספרים הוא דברי אלהים , אינני יודע האם נאמרו רק לתקופה מוגבלת , ואינני יודע עוד דברים רבים.
        אני אישית נמנע מלעבוד בשבת.

        אבל אם אקח למשל מצוות אחרות – למשל כל מצוות מתנות עניים שבתורה (לקט שכחה פאה , תרומות מעשרות , שמיטה , ראשית הגז ….) . ברור לי שרובם ככולן נאמרו לחברה חקלאית , ואם אלהים היה בא היום ונותן תורה , כל נושא מתנות עניים היה נראה אחרת.

        בכל אופן , אני מרגיש שהיהדות פשוט "הסתבכה" יותר מידי.
        רצון אלהים הפך למסובך יותר מידי , עד שברור לי שזה לא רצון אלהים.
        הסתבכנו בפלפולים וברבורים עד אין קץ , ולהג הרבה יגיעת בשר חסרת תוחלת וחסרת תועלת.

        במצב כזה , הדבר הטבעי ביותר מבחינתי הוא פשוט לנקות את השולחן.
        לחזור לפשטות.
        למחוק את כל הרעש , ולהתחיל מ0.

        המצווה העיקרית שיש לי היום , היא כל ערב להדליק נר לפני השינה , ולבקש להתחבר ל"שליחות" בכל מה שאני עושה.
        וחוץ מזה , אני חי חיים רגילים ופשוטים.
        ואני מאמין שהיום אני קרוב לאלהים יותר ממה שהייתי.

        • שלום יוסי, רק כמה הערות בקיצור נמרץ. אני גם חושבת שהמצפון הוא קול אלוקי, אבל לא הקול האלוקי היחיד שקיים בנו. גם שאיפת האדם לנשגב ולנעלה (= למשמעות) הוא קול אלוקי.
          אשר למצפון, הוא אמנם תכונה אלוקית, אבל את ההכרעות המצפוניות אנו מקבלים על סמך נתונים שהוזנו בהם, כלומר חינוך שקיבלנו, או תרבות, או מצוות אלוקיות. אינני יודעת לאן יגיע אדם עם אפס נתונים.
          אחת השאיפות של אלוקים היא לחנך את האדם, ומצוות לקט שכחה ופאה היא התחלה של הרעיון של המדינה הסוציאלית. ואפשר להגיד שבימינו ה'חינוך' הצליח, ולאחר דורות רבים, התקבלו הרעיונות הסוציאליים, ואנו יודעים שצריך לדאוג לחלשים בחברה.
          פשטות היא אידאל נעלה, שאנשים שהם באמת עמוקים ומעמיקים מצליחים למצוא את הנקודה הפשוטה שבבסיס החיים. לעומתה הפשטנות היא רדודה. לצערי אינני אדם מספיק מעמיק, ועל הסקאלה שבין פשטות לפשטנות, נראה לי שאני יותר קרובה לפשטנות. כדי לכפר על כך אני משתדלת לקיים 'תמים תהיה עם ה' אלקיך', דבר שאני מפרשת כהצהרת כוונות טובות. כל-טוב, רחל

          • התפרצת לדלת פתוחה 🙂
            מבחינתי החיבור ל"משמעות" הוא אכן החיבור לאלהים.
            רק שהמשמעות , להבנתי , איננה רק משמעות ספציפית – משמעות חיי היא למען יצירה כזו וכזו או אדם כזה וכזה , אלא ה"משמעות" היא מושג מופשט.
            המשמעות קיימת לה אי שם , יוצרת אותנו , ומחיה אותנו.

            כשאנחנו הופכים לחסרי משמעות , כאשר אנחנו לכודים מידי במשמעות ישנה ואיננו יודעים "להתחדש: , אנחנו מתים.
            זה קורה לבני אדם , זה קורה לעמים , וזה קורה גם לדתות.

            אני קורא למשמעות גם "שליחות" – ואני מדליק נר ומבקש כל לילה "להתחבר אל השליחות".
            שוב , מתוך הבנה שהשליחות איננה רק משהו ספציפי , אלא משהו מופשט , שממנו נובעים מעשים ספציפיים בחיי היום יום.

            אבל ה"תמימות" שלי היא שאינני מנסה לדעת "מהי השליחות" :
            אני עושה הפרדה ברורה בין המיסטי , ששייך ללילה , לבין הרציונלי והמודע ששייך ליום.
            בלילה אני מבקש "להתחבר אל השליחות" , אך ביום חי חיים רציונליים ורגילים.
            אני מאמין באמונה שלימה , שעצם הבקשה והכוונה של הלילה , מפרה את היום.
            שבכל מה שאעשה , ארגיש , אומר במשך היום , אני ממלא את שליחותי , גם אם אינני יודע מהי.

            להבנתי היום , ברגע שהופכים את ה"שליחות" למשהו ספציפי , למעשים מסוימים , יש עליה כבר "פג תוקף". ואני אומר זאת גם על התורה.
            עם כל הצער והכאב שלי שזה כך.
            היה לי הרבה יותר נוח אם זה לא היה כך. אם הייתי יכול לומר בשקט ובביטחון ש"זו האמת" וללכת איתה.
            אבל ברור לי שהרבה מהתורה של היום כבר הפכה לגוף חסר נשמה ומשמעות.
            מה שמתאים ומלא במשמעות בתקופה מסוימת , מתרוקן ממשמעותו בתקופה אחרת. והנסיון לאחוז בו בכח איננו תיקון אלא קלקול.

            רק תורה שהיא "חסרת צורה" , כמו אותה "השליחות" עליה אני מדבר , רלוונטית בכל זמן ובכל מצב.
            ואלו דברי ירמיהו :

            "…….כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם יהוה נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם
            ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יהוה כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם יהוה כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד "

            כלומר , שהתורה תיהפך לפנימית , ולא יצטרכו "ללמד" אותה , כי היא לא תהיה ספר.
            היא תהיה "חיבור" חי לאל – בדיוק כמו ה"שליחות" שלי היום.

    • בקיצור, אתה אומר ששליחותך מותנית בכך שאינך יודע מה חובתך בעולמך. תכלית האדם בעולמו הוא שיהיה מבולבל ונבוך ובשביל זה טבע הקב"ה באדם שכל ורגשות נאצלים – כדי שישליך הכל לבטלה…

      בכאב, ש.צ. לוינגר..

      • זה די הפוך , אבל קשה לי להסביר זאת.

        שליחותי מותנית בכך שאהיה נכון לכל דבר בכל רגע.
        שאבטח בכך שה' ישלח אלי ביום יום את השכל הנכון , את הרגשות הנכונים ואת המעשים הנכונים.

        שליח הוא צינור , הוא לא קובע מה יעבור בו.
        אני יכול להתכווין רק להתחבר לשליחותי , והשאר כבר לא בידיים שלי.

        לא בכאב אלא בהערכה ,
        יוסף.

  11. והמשך קטן :
    אני מאמין שכבר בימי בית שני , היינו צריכים לעבור שינוי זה.
    וההסבר :

    עם ישראל סבל גלות ארוכה מאוד , וברור שזה לא לחינם.
    אך מצד שני עם ישראל גם שרד גלות ארוכה מאוד , וברור שזה לא לחינם.

    מה ההסבר ?
    ההסבר הוא שב"פנימיות" היינו מתוקנים –
    יחוד ה' , אהבת ה' , יראת ה' , מצפון מוסר וכו'.
    כל אלו יש לעם ישראל.
    לכן שרדנו גלות זו – כי שום דבר לא יכל לפגוע בפנימיות שלנו.

    אך בחיצוניות היינו "דפוקים".
    המעשים החיצוניים שחשבנו שה' רוצה מאיתנו , לא היו רצון ה'.
    הם אומנם היו רצון ה' לפני 3000 שנה.
    אך לא התאימו אחר כך.
    ה"מעטפת" החיצונית שלנו היתה דפוקה – לכן , בחיצוניות , סבלנו גלות של 2000 שנה.

    (מתי שבנו לארצינו ?
    כאשר חל "ניעור" מחז"ל ומתורת בית שני , ביחד עם חזרה לתנ"ך .
    זו היתה האידאולוגיה של הרבה מהציונים , והיא בעצם כללה את הסרת ה"מעטפת" המקולקלת ושיבה מסוימת לגרעין הפנימי שלנו ).

    הדרך היחידה לבצע התאמה בין הפנימיות המתוקנת , לבין החיצוניות , היא השיבה לנבואה.
    שיבה לחוויה האלוהית , חיפוש המשמעות.
    זה הדבר היחיד המלמד אותנו באמת מה ה' רוצה.

  12. אפרים אבן חן

    דר' גודמן,
    האם תוכל להציג מספר דוגמאות להלכות שנקבעו ושמטרתם היתה שמירת בידולם של היהודים היכן שבוטל הבידול הפוליטי?
    תודה,

  1. פינגבק: אבל איפה אלוהים? | אמנון דוקוב | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: בתגובה ל"מפגש נבוכים משני הצדדים" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  3. פינגבק: על הדתיים החדשים; הערות בשולי מיכה גודמן | הכריכה האחורית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: