לכבוד יום הנישואים שלנו עלינו להר הבית. כישראלית חשתי בו בגלות. בני דורי התרגלו שמה שאנו רוצים שיקרה – קורה. ופתאום גבול שלא ניתן לעבור

המשך הרשומה ←

א.   על אידיאולוגיה וקיומיות (1)

שתי הערות – קצרה וארוכה – בשולי גל המחאה החברתית-כלכלית של השבועות האחרונים. ההערה הראשונה היא שמה שמתרחש לנגד עינינו הוא דוגמה מצוינת לבעייתיות מובנית של סדר-היום של ממשלות באשר הן.

הרי מה קורה כאן? ממשלת נתניהו הצליחה לנטרל את שני האיומים הגדולים שעמדו בפני ישראל בשנתיים האחרונות: האיום המדיני-אסטרטגי ואיום המשבר הכלכלי. מבחינה כלכלית ישראל עשתה את הבלתי אפשרי, כאשר באותו פרק זמן גם הצטרפה סופית ורשמית למועדון האקסקלוסיבי של המדינות המפותחות וגם חמקה מהגורל הכלכלי שפוקד אותן. מבחינה מדינית, נתניהו הצליח לנטרל את הפצצה המדינית הפלשתינית, לייצר מדיניות כמעט-קונצנזואלית ולבלום את הגיבוי המערבי לגלי הדה-לגיטימציה של ישראל. 

וכמובן, כאשר מכבים את השריפות ומנטרלים את הפצצות, צצות ממעמקי סדר-היום הלאומי אותן בעיות מבניות, ארוכות-טווח, שבעצם ביקשו כל העת תשומת לב ולא יכלו לקבל אותו. אילו היה נתניהו יוצא מחר למלחמה, או מעורב במשא ומתן מדיני אינטנסיבי (שם אחר להזמנה למלחמה), או אם הייתה ישראל מתמודדת עם גל אבטלה חמור, השדים הללו לא היו יוצאים מהבקבוק. אבל ממשלת ישראל עשתה עבודה טובה, והיא אפילו מפגינה יציבות מסוג שכבר נשכח במערכת הפוליטית הישראלית – ולכן עליה לשלם את המחיר ולהתמודד עם מחדלי שורה ארוכה של ממשלות.

האם זה אומר שהמוחים צודקים? שהם טועים? זה לא אומר לא את זה ולא את זה. ברור שיש בעיה בנטל המוטל על מעמד הביניים ושיש שחיקה ביכולת הקנייה שלו. ברור שיש במשק הישראלי בעיות מבניות שטעונות טיפול שורש. אבל ברור באותה מידה שהפתרונות שצפויים לספק את מנהיגי המחאה הם הפתרונות המסוכנים ביותר, שעלולים להרוס את הנס הכלכלי שנקרא כיום מדינת ישראל.

עד כאן הערה ראשונה. ההערה השנייה נוגעת לרצון של גורמים רבים בימין לנצל את גל המחאה ולשנות את כיוונו, תוך הרמת נס המרד בהקפאת הבנייה הנמשכת בפועל ביהודה ובשומרון. חברים יקרים – אתם אולי צודקים נקודתית, אבל טועים מהותית. זה לא ילך, וזה לא צריך ללכת. לא ניתן 'לתפוס טרמפ' על המחאה הזו ולא ניתן 'לגייר' אותה, ובעיקר לא ניתן לעטות לפתע מחלצות חברתיות ולעטוף בהם סדר יום שבמהותו הינו לאומי-אידיאולוגי.

לימין הדתי בישראל לא אכפת מסוגיות חברתיות וכלכליות.

שלא אובן לא נכון: זהו ציבור ערכי שאכפת לו מהכול, ציבור שמתנדב ותורם יותר מכל מגזר אחר. אך זאת ברמת המחויבות האישית והמוסדית, ולא ברמת השיח הפוליטי. הציבור הימני דתי הוא ציבור שבתשתיתו עומדת תפיסה אידיאולוגית, שאליה הוא מגויס בכל נפשו. וכמו כל תפיסה אידיאולוגית, היא בזה באיזשהו מקום לעיסוק הקטנוני בעלות הדיור, בתעריפי מעונות-היום ובמחיר הקוטג'. היא רואה את הפרנסה כהתמודדות המוטלת על היחיד ועל משק הבית, ואת המדינה ככלי להגשמת סדר-יום לאומי והיסטורי – הרבה לפני ראייתה ככלי להעמקת רווחת האזרחים.

ימי זכר-העקירה מגוש קטיף מעלים בזיכרוני שוב את 'פסק הרבנים' המפורסם, שקבע שאסור לתת יד לגירוש, תוך שימוש בשני נימוקים. הנימוק הראשון היה איסור מסירת חבלי ארץ ישראל ל'זולתנו מן האומות'. הנימוק הזה הורחב ופורט, ובו עסק רוב הפסק. בשולי הפסק נזכר גם נימוק נוסף, שולי משהו: אסור לגרש אנשים מבתיהם ולנשלם מרכושם. שוליות נושא העקירה בפסק הוא מפתיע: הרי שרירות ידו של השלטון לגרש אנשים מבתיהם היא בדיוק המקום שבו המוסר או ההלכה צריכים לשים מעצור בפני כוחה הדורסני של הרשות. לעומת זאת, קביעת גבולות והכרעה (גם אם שגויה ושערורייתית) בדילמות מדיניות ואסטרטגיות הם הרי תפקידה המובהק של ממשלה באשר היא. 

סדר העדיפויות הזה מבטא תודעת-עומק של מחנה שלם, שבו חייו של היחיד ועולמו הכלכלי והחברתי נתפסים כעניינים שאינם עיקר. דומני שלא רק מעוללי הגירוש צריכים חשבון נפש: גם מי שביקשו למנוע את הגירוש, וגם מי שחיבקו ומחבקים עד היום את העקורים, לא ירדו מתחילה לעומק משמעותה הפסיכולוגית, הקהילתית, הכלכלית והאנושית של טראומת העקירה. היינו עסוקים מדי בהגנה על הערך של ארץ ישראל, ושכחנו להתבונן 'בגובה העיניים' על עולמות שלמים שעמדו לפני חורבן: מרקמי קהילה ומשפחה, מפעלי חיים ופרנסה.

ב.    על אידיאולוגיה וקיומיות (2)

ומחורבן לעניינים של יום יום: האדישות הזו לממד החברתי כלכלי רק היא יכולה להסביר את 'שתיקת הכבשים' של הורי מערכת החינוך של הציונות הדתית, הממשיכים להסכים ולשלם בכל שנה סכומים בני חמש ספרות (או ארבע 'מלאות') לכל נער או נערה המתחנכים במוסדות הקלאסיים והאיכותיים שנקראים ישיבות תיכוניות ואולפנות. לא, לא עושקים כאן חלילה איש: למחיר הזה יש תמורה מכובדת, בדמות עולם אינסופי של פעילויות העשרה, צוות חינוכי גדול ה'מכסה' את כל שעות היום ואת כל צדדי עולמו של החניך ועוד. לא עושקים איש, אבל חוגגים ללא כיסוי. אין לפינוק הזה 'גב' ביכולת הכלכלית האמיתית של הורי המגזר, וכל היגיון חברתי וכלכלי היה מוליך למסקנה שצריך להוריד סטנדרט ולעבור לחינוך בר-השגה – כן, כזה שמותיר מעט יותר אחריות חינוכית על ההורים…

את הצעד הראשון לתיקון העיוות הזה עשה בנימין נתניהו בקדנציה הקודמת שלו. הוא ביטל את כפל התקצוב שנהנה ממנו החינוך הדתי העל יסודי, שקיבל גם את חלקו בתקציב משרד החינוך וגם תמיכה כישיבה ממשרד הדתות. היה ברור שמעתה שכר הלימוד במוסדות הללו יעלה למחירים כאלה שההורים לא יוכלו לעמוד בהם, ותתחיל הדיאטה. אלא שכל זה לא קרה: הפעילויות הרבות נשארו, ההורים השלימו את החסר, ועבור רבים שלא יכלו לעמוד בתשלומים נמצא פתרון חדש, והוא 'עליית הנוער' – מוסד הנתמך על ידי הסוכנות היהודית.

המערכת הצילה כך את עצמה ואת השעות והתכנים החינוכיים, אבל זאת תוך השלמה עם שורה של מסרי עומק חינוכיים שאין כמותם לאנטי-חינוך. האחד הוא עידוד להתנהלות על פי סטנדרט שאינו הולם את משאביך ('חיה ממה שאין לך', ותיעזר בכספי ציבור), והשני הוא המשך הקפת הילדים בתשומת לב חינוכית אינסופית, שנוסף על הפינוק הגלום בה מעידה גם על חוסר אמון (מה הוא יעשה בשעות הפנאי, חלילה).

מדוע זה כך? סיבה (גרועה) אחת היא שבאמת ההורים אינם סומכים על עצמם ומעדיפים חינוך של 'הכול כלול'; סיבה (גרועה) אחרת היא שהמערכת הזו מפרנסת בתים רבים וטובים מכדי שנרשה לה להצטמק. הסיבה השלישית, המאפשרת את שליטתן של שתי הסיבות הקודמות, היא שבחברה אידיאולוגית כמו הציונות הדתית לא מתעסקים בקטנות, כמו איך לעזאזל יכול בעל משפחה נורמלי לגמור את החודש. אין על זה סעיף ב'אורות'.

ג.     על קרבנות ודגי פורל

האבל של תשעת הימים מחזיר בכל שנה את תשומת הלב המחודשת לשאלת בניין המקדש ולשאלת חידוש עבודת הקרבנות. בעוד בניין המקדש מעורר שורה של שאלות מדיניות וחברתיות, רעיון חידוש הקרבנות מעורר רתיעה בקרב רבים, ששחיטת בהמות במקום הקודש נראית להם כמין בשאינו מינו: פעולה אלימה וגסה במקום שמתבקש בו העידון הגבוה ביותר.

הרב אילן ציפורי, בעלון 'תורה אחרי צבא' של חודש תמוז, העיר על כך הארה יפה עד מאוד. פעולת שחיטת הבהמה היא מעשה של נטילת חיים, וככזה הוא מעשה בעל עוצמה, מעשה שכוונה פסולה בו תהפוך אותו מפעולה של קודש לפעולת השחתה אלימה גרידא. בשל כך, הסביר ציפורי, עבודת הכהן היא עבודה שמחייבת ריכוז וכוונה, ואינה יכולה להיעשות כלאחר יד.

במילים אחרות: היכל שבו יש שגב אסתטי שמתבטא בארכיטקטורה, במוסיקה ובאווירה המרוממת, עלול במהרה להתגלות כמקום ריק. היכן שאין מה להפסיד, אין גם מה להרוויח: במקום שבו הטעות היא לכל היותר זיוף בשירה או הפיכת התפילה למלמול ריק ותפל, לעולם לא נידרש לבטא עוצמה.

דברים אלה מצטרפים לטענה הקלאסית והבסיסית בעד הקרבנות: חווייתו הקיומית של האדם אינה מתמצית בעולמו האינטלקטואלי, אלא בכל מישורי חייו. התפיסה הרואה את המקום החשוב ביותר לאנושות, מקום המפגש של האדם עם מקור חייו, כמקום שנותן ביטוי רק לצדדים ה'גבוהים' של האדם, היא תפיסה שכנראה הייתה שמחה לוותר מראש על היצר, הדמיון והגוף. דומני שבעידן של היום, המאמץ יותר ויותר תפיסות הוליסטיות ביחס לנפש האדם, צריכה קרנן של אופציות המקדש הסטריליות והעקרות הללו לרדת.

וכאן צריך לומר מילה על עצם נטילת חיי החי, אותו מעשה שחיטה שנידון עכשיו בדף היומי ושיעל שמש מבקשת מאיתנו להרהר בו שוב ב'עמדה' שבסוף גיליון זה. מלחמת הקיום היא הדבר הטבעי ביותר בעולם החי, ואכילת בשר על ידי האדם היא חלק טבעי מעליונותו, שנקבעה אחרי המבול. מה שלא טבעי ולא ראוי הוא שני דברים, שנובעים מהפיכת הבשר לתעשייה: הראשון הוא ההתאכזרות לבעלי החיים, שעליה עמדה ד"ר שמש, והשני הוא הבנאליזציה של שחיטתם. במקום שהאוכֵל יעמוד מול הנאכל ויבחר להורגו וליטול לעצמו את כוחות חייו – מעשה שכלי המבטא גם כוחות יצריים ('כי תאווה נפשך לאכול בשר') – הוא בוחר בדרך הקלה, של פגישת הבהמה המתה כפרוסות קפואות במרכול, חומר גלם שכביכול מעולם לא היה חי.

חשבתי על כך לפני ימים מספר כשהתלבטתי אם לצרף לטיול עם הילדים בצפון את המעשה האלים-לכאורה של דיג פורלים באתר דיג, שממנו אתה שב הביתה עם שלל לסעודת ליל שבת. בראשי ידעתי שה'בילוי' הזה הוא כמעט בגדר חובה עבור מי שדגים עולים על שולחנו תדיר. את האישור הרגשי להכרעה החיובית קיבלתי כאשר בחכתם של הילדים עלה דג, ופרפוריו הבריחו אותם. אחזתיו ולא ארפנו: חשתי שבתנועות החזקות והשריריות של גופו, הנאבק בידי הלופתת, הוא מעניק לגיטימציה לדיג עצמו. אמנם זה לא 'כוחות', אבל לפחות היה כאן מאבק טבעי וכבוד למי (מי או מה?) שיהיה אחר כך בצלחת.

אכן, יש מי שרואה בדרך הקפואה והסטרילית שבה אנו צורכים בשר דרך המבטאת את העידון של האדם ואת מעלתו המוסרית; האמת היא שאין כמותה לבטא את יכולת התרבות האנושית לעטוף מנגנונים משומנים של אלימות במעטה תמים, ולצבוע את תזונתנו בגוונים עזים של צביעות. אני משוכנע שאם היינו קרובים יותר למעשה השחיטה, הבשר היה נצרך אצלנו בדרך מכובדת יותר ואגבית פחות.

ד.     מארלי בין המצרים

הנוסע בצירים הראשיים של ירושלים לא יכול היה שלא להבחין במשך כמה שבועות במודעות על הופעתו של זמר הרגאיי הג'מייקני זיגי מארלי, עם שלל להקות חימום, בגן סאקר בירושלים – ב-21 ליולי, תאריך שחל השנה יומיים אחרי שבעה עשר בתמוז.

העיתוי גרם לי לזקוף גבה: עיריית ירושלים מפיקה הופעת מוסיקה עליזה וסופר-ציבורית בגן מרכזי בעיר בעיצומם של ימי בין המצרים?

וכראוי, לשאלה באה גם תשובה: כן. כי יש דברים שאתה יכול לשמור עליהם כשאתה קבוצה קטנה ומתבדלת, שנטלה על עצמה לשמור את הזיכרון ההיסטורי ואת הפרקטיקה הדתית – אבל אינך יכול להגן עליהם כשאתה נושא באחריות לכל הצדדים של החיים. למשל, אם אתה עיריית ירושלים.

כי אותה התנגשות מוכרת ומציקה שבין ימי הקיץ והחופש ובין ימי בין המצרים, התנגשות שעבור הדתי המצוי היא סוג של אתגר ומבחן ל'רצינותו' הדתית, מקבלת אופי אחר כאשר אתה ראש העיר. כמחנך דתי – של אחרים או של עצמך – אתה תמיד יכול לראות בצד של 'בין המצרים' את המחויבות הרצינית, ובצד של 'קיץ, בוא נעשה כיף' משהו לא כל כך רציני, שאפשר בנקל לוותר עליו. אבל כאשר אתה ראש העיר, שני צדדי המשוואה חשובים באותה מידה: אתה אחראי על הפרופיל התרבותי של העיר, על משיכת צעירים, על הבאת תיירים, על ייצור אווירה חיובית ותוססת בעיר – לא פחות משאתה אחראי לכך שהעיר הזו תיתן את הביטוי המלא להיותה עיר הקודש והמקדש.

וכשהדברים מגיעים לכף המאזניים מעמדת מוצא של שוויון – ולא כשאחד נתפס כ'חיובי' ואחד כ'שלילי' – התוצאה היא סוג של איזונים הכרחיים: תשעת הימים לא, שלושת השבועות כן, או כל נוסחה אחרת מעין זה.

וכמובן כמובן – כאשר הצד של שלילת אירועי השמחה של העיר נשען על התעלמות ממצבה העכשווי של העיר, הוא מאבד נקודות. שוב: כאשר ממול ניצב רק משהו שאפשר לפוטרו כ'יצר הרע' פרטי, אזי גם מנהג שקשה להצדיק מנצח. כאשר מתייחסים לשני הצדדים ברצינות הראויה, השאלות האמיתיות מתחילות לעלות. מבחינה זאת, כולנו ניר ברקת.

ה.    ומשהו קצר על הר הבית

את שעת המנחה של תשעה באב דאשתקד עשיתי במקום התפילה החצי סודי שעל הר הבית – בית הכנסת של בסיס מג"ב המכונה ה'מחכמה', מעל שער השלשלת. ממקום מיוחד זה ניתן לראות היטב את כיפת הסלע (הזהב) ואת הרחבה הגדולה שסביבה.

מה שתפס אותי באותה התבוננות היה העובדה שהאזור המקודש כל כך לנו הוא כמעט מיותר להם: כיפת הסלע אינה מסגד, כידוע, אלא מבנה עתיק ומרשים המגן על 'אבן השתייה', שהינה קדושה לאסלאם אבל אין לה כל משמעות פולחנית. השטחים הנרחבים סביבה משמשים מעין חצר מפוהקת ודלת שימוש לקומפלקס הגדול הנקרא אל-אקצה, הממוקם בכלל בקצה הדרומי של ההר.

האם אי פעם עלתה המחשבה שניתן לבנות את בית המקדש במקומה של כיפת הסלע, תוך הותרת מסגד אל-אקצה על מקומו (לפחות עד שתבוא העת שבה הערבים עצמם יציעו להעתיק אותו למקום אחר)? האם ייתכן שהנוסחה של ריבונות ישראלית מלאה המותירה חופש פולחן ותנועה גם לדתות האחרות (ולא רק להן, כפי שקורה עכשיו בהר הבית), המיושם בכלל המדינה, יכולה לעבוד גם בהר הבית?

נכון, לעת עתה אין זה ריאלי יותר מפתרונות אחרים, שכן ההר כולו כבר הפך לסמל פוליטי בעיני הערבים, שאימצו אג'נדה של התעלמות מוחלטת מהמורשת היהודית של ההר. אבל, בהינתן האפשרות שהעתיד יביא עמו שינוי בכללי המשחק ובמאזן הכוחות, ויאפשר לגשת לסוגיה בצורה עניינית יותר  – האם אז הכרחי להשעין את חזון בניית המקדש דווקא על היעלמותם של כל הערבים מן ההר? האם בין היהודים המעטים מדי המבקשים לכונן מחדש את המקדש, יימצאו מי שייגשו למשימה מעמדת מוצא ציונית-פרגמטית, כזו המבקשת לאחוז במה שאפשר ולהשלים את האוטופיה בנקודה עלומה בעתיד?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011

דרכו של מיכאל אוסניס אל היהדות החלה מחלום שחלם על בית המקדש. מאז הוא לא מפסיק לבנות דגמי אבן של הבית השני – ולכסוף לבניין הבית השלישי המשך הרשומה ←