יעל מאלי התחילה את דרכה המקצועית כמורה לגיאוגרפיה, ואילוץ מקרי הוביל אותה להוראת יהדות, שבה שילבה את אהבתה לאמנות. לרגל צאת ספרה החדש המפגיש בין יצירות אמנות לפרשות השבוע היא מספרת על הקונפליקטים הדתיים הכרוכים בעיסוק שלה ועל החופש ויחסי השכנות הטובים שמצאה דווקא במגוריה בעיר דוד בירושלים

"קחי אחורה, עוד. תאמיני לי, יש לי ניסיון. צריך תנופה לא קטנה", מצהירה יעל מאלי, ואני נאלצת להאמין. כבר כמעט שני עשורים היא מתגוררת עם משפחתה ברום המעלה התלול הזה שבלב עיר דוד הצפופה, ומודעת היטב לכישורי הנהיגה הייחודיים שיש להפגין כאן, בשכונה שעל המדרון, כדי להצליח להעפיל הביתה.

מי שצולח את העלייה המאתגרת מוצא למעלה בית מטופח ונעים, שמפתיע כשמתחוור כי בתוך השכונה הערבית הזו הוא מוקף בגינה גדולה ופורחת, ואפילו ברֵכת דגי נוי יש בחצר שטופת השמש שלו. על גג הבית ניצבת עמדת שמירה, שמאלי באופן אישי הייתה מעדיפה שלא תהיה. היא מרגישה בטוחה כאן גם בלעדיה. בסלון מקומר החלונות כיאה למבנה ירושלמי תלויים ציורי השמן שכולם מעשה ידיה. "חוץ מהליטוגרפיה הזו של ראובן רובין, שחברה הביאה לי כמתנה".

איך היחסים עם השכנים, אני שואלת, לאחר שאחד מהם עובר ומנופף בהתלהבות לשלום. "מכיוון שבהתחלה היינו פה לבד ועוד לא הייתה לי עבודה מסודרת וגם לא הכתיבה הנוכחית שכל רגע מוקדש לה, הייתי מבלה הרבה עם השכנים", היא מחייכת. "יושבת אצלם. מתעניינת. לומדת להכין עלי גפן ממולאים. ערבית אני לא מדברת שוטף, אבל ברמה של מילים, משפטים. כשאני שומעת, אם אני מבינה את הנושא אני מצליחה להבין מה מדברים".

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

סופרת כמורה

מאלי, 63, נשואה ליהודה, מראשי עמותת אלע"ד, אם לשבעה וסבתא ליותר מעשרים נכדים. היא מכהנת כראש חטיבת אמנות במכללת אפרתה, מרצה לנושאי יהדות ואמנות, זוכת פרס מפעל הפיס לחיבורים תורניים לנשים  וחובקת בימים אלו ספר ראשון, "אמנות כפרשנות" (הוצאת ידיעות ספרים). מדובר באלבום אמנות מהודר, המשדך בין פרשות השבוע מספרי בראשית ושמות לבין יצירות אמנות המקושרות אליהן.

"הספר ניצב בצומת המפגיש שלוש דרכים", מבהירה ההקדמה. "הסיפור המקראי כפשוטו, מדרשים ופירושים שנעשו על אודותיו, ויצירות אמנות שנעשו בהשראתו". לעיתים הקישור הוא ישיר, כמו למשל בפרשת ויחי, שבה מובא ציור של רמברנדט המתאר את יעקב המברך בשיכול ידיים את בניו של יוסף. ולעיתים הוא אסוציאטיבי לחלוטין, כמו הקישור המרגש בפרשת לך לך לשתי תמונות: דיוקנו העצמי של מאיר פיצ'חדזה כשהוא נושא מזוודה, ותצלום של הרב ישראל מאיר לאו כילד אוחז מזוודה המשוחרר ממחנה הריכוז בוכנוולד.

"התפיסה שלי בספר היא שאני מותירה מרחב לקורא. כי יש בי מקום של מורה שרוצה שהתלמידים שלה יצמחו. אני רוצה שאנשים ילמדו בעצמם יותר מאשר ללמד אותם. אני גם לא סבורה שאני אמורה להתוות לאנשים דרך ולומר איזו פרשנות היא הראויה והנכונה. אני שומעת תגובות וסיפורים לא מעטים שאומרים שזה אכן מה שקורה. אנשים מרגישים חופשי לחשוב בכל מיני כיוונים. למשל, חברה סיפרה לי שאמא שלה בת ה–90 הלכה נרגשת עם הפרק הזה על לך לך מבן משפחה אחד לאחר, ואמרה לכולם כי הוא מספר את סיפור חייה שלה".

איך בעצם החל החיבור שלך לאמנות?

"לא קיבלתי חינוך אמנותי בכלל, אבל תמיד הייתי ילדה שמציירת. מאלו שהמורה לוקחת את הציורים שלהן להראות בחדר המורים. הייתי תמיד משרבטת ומאיירת, גם בבני עקיבא בסניף מלאבס פתח–תקווה שבו גדלתי, אבל לא תפסתי את עצמי דווקא בכיוון הזה. בבגרותי למדתי היסטוריה וגיאוגרפיה והייתי מורה בתחומים האלו הרבה שנים.

"כשאני שואלת את עצמי היום איך הגעתי לזה, לתחום בכלל ולהוצאת הספר בפרט, התשובה היא השורה מ'עוד חוזר הניגון' של אלתרמן ש'הדרך עודנה נפקחת לאורך'. בעצם הקב"ה הוביל אותי למקום הזה. זה נשמע בומבסטי, אבל אני מרגישה שהקב"ה הוביל אותי בדרכי הצנועה. לפני למעלה מעשרים שנה לימדתי במכללת אוהלו, הייתי כבר אם לשבעה, והחלטנו שאנחנו עוברים מהגולן לעיר דוד. ברוב שמחה וששון הודעתי באוהלו שאני עוזבת. קיבלתי עבודה באפרתה בהוראת גיאוגרפיה, רשמנו את הילדים לבתי ספר בירושלים, הודענו לכולם שאנחנו עוברים, אבל הבית בירושלים לא היה מוכן. עבר כבר חנוכה, ואמצע השנה, והבית לא מוכן. בינתיים התחיל המאבק על הגולן ויהודה לא רצה לעזוב בזמן המאבק.

"החלטנו שנשארים עוד קצת. באתי לאוהלו שמחה וצוהלת, רציתי את המשרה שלי בחזרה. אבל המשרה כבר ניתנה למישהו אחר. ואז אהרן ירחי ז"ל, עמית שלי באוהלו, תפר לי במאמצים משרה כמרצה ליהדות. בהתחלה נבהלתי, כי לא היו לי תעודות ללמד יהדות, אבל הוא אמר לי – 'מה הבעיה? את לא מודעת כמה ידע יש לך'. וכשכבר התחלתי ללמד יהדות, לא הבנתי איך כל השנים לימדתי גיאוגרפיה. ומכאן הכול היסטוריה – כי פיתחתי דרך ללימוד יהדות ולשילוב אמנויות עם יהדות. ואז עברנו לירושלים וכבר הצגתי את עצמי כמורה ליהדות. ותמיד המשכתי עם האמנות. כל השנים ציירתי ורקמתי, ולמדתי פה ושם קורסים".

להנגיש אמנות עם תורה

"לפני שבע שנים הבן הגדול שלי, מתניה, עשה לי שיחת מוטיבציה. הוא אמר לי 'תהיי רצינית'. אמרתי לו שלא אתחיל תואר ראשון באמנות עכשיו. מה, שלוש שנים לא לעבוד? רק לשבת באוניברסיטה? אני אוהבת ללמוד, אבל היה נראה לי שזה גדול עליי. אבל הוא ישב ועשה לי תוכנית. אמר לי: תראי, למדת כבר אמנות בתל–חי, ובצמח, ובמוזיאון בירושלים, יש לך כבר כמעט תואר. את הולכת ללמוד שמונה שעות השלמה, ומיד תאמרי להם שאת רוצה לעשות תואר שני. וכך בדיוק עשיתי. השלמתי את הלימודים לתואר ראשון באמנות, כולל בחינות על 500 שקופיות, מה שהיה אתגר מאוד גדול לאשה מעל גיל 50: לזכור בכל אחת מי האמן, מה שם היצירה, מה הסגנון, אבל זה נתן לי תשתית מקצועית מעולה.

"סיימתי תואר שני בתולדות האמנות, חשבתי להתחיל תואר שלישי, ואז מתניה אמר לי – מה דוקטורט, את לא רואה שיש לך ספר ביד? כמה אנשים יקראו את הדוקטורט? תוציאי ספר. התייעצתי גם עם אחת המרצות שלי, והיא אמרה שברור שהוא צודק, אף שהיא עצמה פרופסורית עם קריירה אקדמית מרשימה. אז קיבלתי את עצתם וקפצתי למים".

אלא שאז התברר שלהוציא ספר כזה לאור זה לא עניין כל כך פשוט. "זה עולה המון כסף. בתחילת הדרך לא ידעתי עד כמה הרבה, והוצאות ספרים לא כל כך ששות להוציא ספר יקר שכזה. קיבלתי תשובות שליליות מהוצאות, וממי שקיבלתי תשובה חיובית, זה היה במימון עצמי מלא. בעצת בעלי, התייעצתי עם ד"ר דוד יסלזון, שהוא חובב אמנות ואספן אמנות יהודית גדול מאוד. הוא ורעייתו ימימה התלהבו מהרעיון, ונתנו תרומה נדיבה שאפשרה להוציא את הספר. התנאי שלהם היה שאמשיך ואוציא ספרים על כל החומשים.

"האמת שבתחילה חששתי, כי על בראשית ושמות כבר הרציתי המון, וחלק מהפרקים כבר התפרסמו במוסף זה. הייתי צריכה רק לעבוד על החלקים החסרים, לשייף את הטקסט הקיים ולהשיג זכויות לתמונות – ורק זה ארך כשנה. חששתי איך אגש לויקרא. מה אעשה עם כל נושא הקרבנות שבו. אבל היום אני יודעת לאן אני הולכת. הדרך נפקחה לי. אז למרות כל החששות, פשוט התיישבתי. ובתום חודשיים של עבודה, כבר יש טיוטה מוכנה לספר ויקרא".

זה פשוט אסוציאטיבי? את לומדת את הפרשה ועולה לך בראש יצירת אמנות מתאימה?

"זה הולך גם וגם. לפעמים אני מסתכלת על הפרשה ואומרת לעצמי, למשל, בנות צלפחד – זה נושא שאני רוצה לעסוק בו. ואז ניגשת למאמר יסוד באמנות פמיניסטית של לינדה נוכלין, ששואל מדוע אין נשים אמניות גדולות. זה משהו שמיד עלה לי. ולפעמים זה קורה הפוך. ראיתי את תמונת 'משל העיוורים' של ברויגל, והחלטתי שאני מצוותת את היצירה הזו ל'לפני עיוור לא תיתן מכשול'. זה מעין ריקוד שמתנהל בין הפרשה לאמנות".

הספר מיועד יותר למי שרוצה ללמוד תורה, או למי שרוצה להשכיל באמנות?

"אי אפשר להפריד. הצהרות הכוונות שלי בפני עצמי היא להנגיש תורה למי שאוהב אמנות ולהנגיש אמנות למי שאוהב תורה. כשמדובר בסיפורי האבות לא צריך המון תיווך. אבל כשכתבתי על שעיר לעזאזל למשל, אמרתי לעצמי: תעצרי רגע ותסבירי מה הוא השעיר לעזאזל עבור קוראים שרק מכירים אותו מהביטוי הרווח. אז הסברתי. אני משתדלת לא להיות טרחנית, אז ההסבר הוא בקטע אחד, עם ציטוטים ממסכת יומא. אמנם לא נכנסתי לכל הפרטים, אבל מי שלא ידע לפני כן וקורא את הספר עכשיו יודע יותר.

"אני חושבת שהקהל החילוני עדיין לא נחשף מספיק לספר, אבל מה שאני שומעת מקהל חילוני אוהב דעת שכן ראה, הוא שהם מאוד מתרשמים. בכלל, אל הבלוג שלי שעוסק גם הוא באמנות כפרשנות יש כניסות רבות של גולשים ממקומות בלתי צפויים בעולם – דוגמת קוריאה, מצרים ואקוודור. אני מניחה שמדובר באנשים צמאי דעת מכל מיני סוגים, שאוהבים תנ"ך ואוהבים אמנות".

ולגבי שומרי מצוות? העיסוק באמנות תמיד מביא את הדילמות של "לא תעשה לך פסל", או ענייני צניעות.

"אספר לך משהו. אני פותחת את הקורס שלי באמנות יהודית לסטודנטיות עם תמונה של ילד חרדי. רואים את הפאות שלו, את הכיפה, אבל את הפנים הוא מסתיר. ואני שואלת אותן למה הוא מסתיר את הפנים. הן עונות אלף תשובות, אף לא אחת מהן קשורה ל'לא תעשה לך פסל'. זה לא בתודעה. אף אחת מהן לא מעלה בדעתה שיש בעיה לראות תמונה של פנים בגלל 'לא תעשה לך פסל'. אני צריכה לייצר את הבעיה כדי לדון עליה. וברור שצריך לדון עליה, כי היא מלווה את האמנות היהודית לאורך כל הדורות.

"יש תקופות א–אייקוניות, כמו התקופה ההרודיאנית, שבה נמנעו מציור דמויות וציירו רק צורות גיאומטריות וצמחים. באשכנז במאה ה–14 החליפו את הדמויות האנושיות בראשי בעלי חיים, כמו בהגדת ראשי הציפורים. היום לא מקפידים על האיסור הזה מעבר לתיאור עבודה זרה".

חופש בלב ירושלים

אנחנו יושבות בין עצי הפרי בחצר של משפחת מאלי, ואת קריאות המואזין שנשמעו סביבנו לפני זמן קצר מחליף עכשיו באופן סמלי דנדון פעמוני כנסייה. "אחת ההוצאות לאור הדתיות רצתה להוציא את הספר שלי, ואף נתנה הצעה נדיבה, אך אמרתי לעצמי – אני לא יכולה לעשות זאת. אני מכשילה אותם. העניין הזה לא יעבור אצל הקהל שלהם. בעיקר מפני שלרבים מהאמנים שאני מציגה יש תפיסת עולם נוצרית. הם מכניסים רעיונות נוצריים מאוד אל תוך היצירות שלהם העוסקות בסיפורים מקראיים. לרוב, אנשים שקיבלו חינוך ממלכתי דתי בכלל לא מודעים לזה, לכמות הרמזים הנוצריים שיש ביצירות, ואני חושפת את זה, כדי שידעו עם מה להתמודד. שתבין מה אתה רואה, ואם אתה רוצה להתרחק שתדע להתרחק".

כך למשל, בציור של רמברנדט שבו נראה יעקב מברך את אפרים ומנשה, מסב הספר את תשומת הלב לכך כי למנשה יש שיער כהה ומראה יהודי, ואילו אפרים הוא בעל שער בהיר ומראה כמו ארי. מוסבר בו כי הנצרות ראתה בסצנה הזו של העדפת אפרים הצעיר אות להעדפת הכנסייה על פני הבן הבכור, עם ישראל.

"יש כל מיני יצירות שלא רק שלא הכנסתי לספר, אני גם לא מראה אותן בהרצאות שלי, גם לא בשקופית של שנייה אחת. הנצרות שלהן מציפה אותי. גם בנוגע לצניעות – הנשים אצלי לא לבושות עד עצם הבריח, אבל לא אשים דמויות חשופות בספר שלי, אף שיש לא מעט יצירות כאלו אפילו בכתבי יד יהודיים. קצת צנזרתי את עצמי".

איך משפיעה על העבודה שלך העובדה שאת גרה פה: "מתנחלת" בשכונה ערבית, בלב כל הקוסמופוליטיות והקדושה של ירושלים?

"גרנו 21 שנים בחספין, שזה מקום עם המון מרחב פיזי. באמת, יש אוויר נהדר בגולן, ואת כל כך נושמת שם. אבל החיים שלי היו בתוך קהילה, ולא שמישהו אי פעם אמר לי משהו, אין לי טענות חלילה לאף אחד, אבל הרגשתי שזו קהילה שמצמצמת אותי. כשהחלטנו לעבור, אמרתי לעצמי בהתחלה – לאן אני עוברת? לעיר דוד? מקום עוד יותר צפוף. ואז באנו, וגיליתי שאולי צפוף כאן מבחינה פיזית, אבל יש כאן הרבה שמים. השמים פה הם אינסופיים. באתי לפה וגיליתי קהילה שקודם כול לא מרכלת בכלל. אפילו לא בדברים דרמטיים. אין עין צרה. אנשים מיוחדים. מאז שהגעתי הנה אני מרגישה חופש, למרות שיש כאן אנשים שאני בטוחה שאני לא עומדת בקריטריונים שלהם. אני מבחינה שכשאני זו שמעבירה שיעור בשבת הם נמנעים בשקט מלבוא, וזה בסדר גמור".

חוסר ידע משווע

סיפרת על חוסר הידע של הסטודנטיות. את מזדהה עם מאבקים דוגמת זה של אבנר בר חמא, שטוען שמוסדות המגזר הדתי לא נותנים לאמנות את מקומה הראוי, לא מתקצבים ולא מלמדים?

"אני מורה כבר עשרות שנים והסטודנטיות שלי חסרות ידע לא רק באמנות. אני למשל אומרת בשיעור תקופת הרנסנס, או תקופת המשנה והתלמוד, והן לא יודעות מה מאפיין את התקופות. גם לא את זו של המשנה והתלמוד. או כשאני מדברת על שמשון, וצריכה לשלוח אותן לקרוא את הפרק הרלוונטי בתנ"ך, כי הן לא ממש מכירות את הסיפור של שמשון. ומדובר בבחורות אינטליגנטיות ומתעניינות שקיבלו חינוך דתי טוב. הייתי מדריכה פדגוגית לתקופה, נכנסתי לכיתות, ונחרדתי עד כמה הילדים לא יודעים.

"אז אני לא יודעת לענות לך לגבי אמנות דווקא. אנשים פחות יודעים תרבות באופן כללי. כשאני מדברת למשל על יעקב ששיכל את ידיו בברכה לאפרים ומנשה, הסיפור לא קופץ להן בכלל. מה שלאדם דתי מבוגר ומשכיל מיד קופץ, וגם את רש"י שכתוב שם הוא יודע. אבל הצעירים לא יודעים. כמו שאני רואה את זה, יש לי תפקיד ואני מנסה לעשות אותו על דרך החיוב. התפקיד שאבנר לקח על עצמו הוא תפקיד פוליטי שהוא לא התפקיד שלי. אבל האם יש לנו אותה אג'נדה? יכול להיות שכן. המטרות דומות והדרכים שונות".

יש יצירה בספר שאת אוהבת במיוחד?

"את תמונת השער, 'חלום יעקב' של ראובן רובין, שלא מופיעה בתוך הספר – אני אוהבת מאוד. וגם את הפרק על יעקב שנאבק במלאך, בפרשת וישלח, עם הציורים של אז'ן דלקרואה ורמברנדט. בכלל, אני אוהבת תמונות שהן לא דידקטיות מדי. כאלה שיש בהן קצת טוויסט, וצריך להתבונן ולהבין לבד".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"א  טבת תשע"ח