הצלחת היהדות הגלותית בשימור זהותם הנבדלת של היהודים כרוכה בכישלונה לשמש השראה לרגישות אנושית ומוסרית. כיצד יכולה הציונות לרפא את ההלכה? 

[מאמר שני בסדרה, לקריאת המאמר הראשון]

עמים רבים היו במזרח הקדמון, ממלכות אדירות כדוגמת האשורים, החיתים והמצרים, וגם ממלכות זעירות כמו היבוסים, הגרגשים והחיווים. הם היו שונים אלו מאלו. היו להם אלים שונים, טקסים שונים, שפות שונות ומבנים פוליטיים שונים. אך דבר אחד משותף היום לכולם – הם נעלמו. במרוצת השנים קרסו הממלכות וגלו עמיהן, וכתוצאה מכך כל הזהויות הלאומיות של המזרח הקדום נמחקו. אין היום לשם הדגמה אנשים שמדברים בשפה גרגשית ובעלי תודעה לאומית גרגשית, השומרים על זיקה נוסטלגית לגרגש העתיקה. חוץ מהעברים.

אמנם בדומה לעמים אחרים גם אלו הוגלו ופוזרו, אך בשונה מהם – הם לא נעלמו. בניגוד לעמי המזרח הקדמון, היהודים הם לא חלק מהעבר, הם עדיין חלק מההווה. הוגים רבים וגדולים כדוגמת הגל, ניטשה ושפנגלר התפלאו מכך. העם היהודי שניצח את חוקי ההיסטוריה נתפס כחידה לא פתורה.

הציונות‭ ‬היא‭ ‬ההזדמנות‭ ‬של‭ ‬היהדות‭ ‬שעוותה‭ ‬בגלות‭. ‬עולים‭ ‬מארה‭"‬ב‭ ‬בשדה‭ ‬התעופה‭ ‬בן‭ ‬גוריון‭, ‬2013
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

היהדות ושמירת הזהות

האם יש מענה לחידת העברים? כיצד שרדו היהודים לאורך כל השנים והדורות? לפחות אחת מהסיבות להישרדות היהודים היא היהדות. יותר מששמרו היהודים על תורתם, שמרה היא עליהם וגוננה על זהותם. זה לא קרה במקרה. זה היה מתוכנן. חכמי ישראל במרוצת הדורות עיצבו את הדת בצורה שגורמת לה להגביר את סיכויי ההישרדות של העם היהודי. בגלות נוספו לדת היהודית שכבות חדשות שתפקדו כמנגנוני הגנה זהותיים. ישנן הלכות רבות שנוצרו או שהתעצבו בצורה שתומכת בליכוד האומה ושמגבירה את בידולה מיתר העמים. ולא רק ההלכות, גם חלק מהאמונות שנוצרו ושטופחו בגלות, כמו האמונה בעליונות המטפיסית של היהודים כפי שראינו במאמר הקודם, עודדו אותם בחולשתם ומנעו מהם ייאוש ואבדון. אם כן, הסיפור של ההישרדות הבלתי אפשרית של היהודים בגלות איננו סיפור ההצלחה של היהודים כמו שהוא סיפור ההצלחה של היהדות.

אך ההצלחה של היהדות הגלותית היא גם הכישלון שלה. עבור נביאי ישראל המקראיים, כמו גם עבור הפילוסופים הרציונליים והמיסטיקנים הרגישים, הייעוד של היהדות מעולם לא היה לשמש מנגנון הגנה על זהותם הנבדלת של היהודים. היהדות לא אמורה הייתה להיות קיר המגן של הזהות היהודית אלא השראה לרגישות האנושית. אך האיומים על ההמשכיות היהודית שנוצרו בגלות דחקו אותה לפינה הזאת. היהדות פיתחה מנגנוני התגוננות זהותיים ובמרוצת הזמן אותם מנגנונים הלכו ונהיו לעיקר של היהדות. כך עיוותה הגלות את היהדות.

הקמת מדינת ישראל היא לא רק תפנית בתולדות היהודים, היא גם תפנית בתולדות היהדות. היא קמה כדי לגונן על יהודים מפני רדיפות והיא עושה דבר מה נוסף: היא גם מגוננת עליהם מפני התבוללות. מדינת ישראל איננה רק מקלט ליהודים מפני סביבה שדוחה אותם, היא גם מקלט ליהודים מפני סביבה שמקבלת אותם ובכך מאיימת לפורר את זהותם. מחוץ למדינת ישראל, יהודים שאינם מפעילים את מנגנוני ההגנה של היהדות הגלותית נעלמים. בתוך מדינת ישראל, יהודים שאינם מפעילים את מנגנוני ההגנה הגלותיים אינם מתבוללים. לאור כל זאת, קל מאוד להשתכנע מאותם הוגים ציונים שטענו שהציונות הופכת את היהדות למיותרת. היהודים הישראלים שרוצים לשמר את זהותם לא צריכים יותר את היהדות.

המסקנה הזאת מבוססת על ההנחה שהיהדות היא פרויקט לשימור זהותם הנבדלת של היהודים. אך זאת הנחה שגויה. היהדות נועדה להעניק משמעות לחיים היהודיים הרבה לפני שהיא נועדה לשמר אותם. הציונות לא מייתרת את היהדות, היא מייתרת רק את מנגנוני ההגנה שיש בתוכה. המסקנה שיש להסיק מהצלחת הציונות היא אחרת. הציונות איננה התחליף של היהדות, היא ההזדמנות שלה. בזכות הציונות ניתן לקלף מהיהדות את מנגנוני ההגנה שהכבידו עליה ועיוותו אותה. וזה עשוי להיות התפקיד ההיסטורי של הציונות הדתית. אם התפקיד ההיסטורי של הציונות החילונית היה להעלות את היהודים לארץ, אולי התפקיד ההיסטורי של הציונות הדתית הוא להעלות את היהדות לארץ.

סדרי עדיפויות מעוותים

במשך רוב הגלות חיו יהודים בקהילות אוטונומיות. האוטונומיה היהודית, ה"קהל", הייתה מעין מדינה יהודית מוגבלת ומפורזת. הייתה לה מערכת של מיסוי ולבית הדין שלה היה כוח אכיפה. כך חיו יהודים במרוצת השנים, עד שבמאה התשע עשרה הופיעה המדינה הריכוזית המודרנית שפירקה את האוטונומיה היהודית.

באלפיים השנים האחרונות התרחשו למעשה שתי גלויות: הראשונה התרחשה כשהתפרקה הממלכה היהודית והשנייה התרחשה כשהתפרקה הקהילה היהודית. הגלות הראשונה הייתה מהממלכה הריבונית והיא התרחשה בעת העתיקה; הגלות השנייה הייתה מהקהילה האוטונומית והיא התרחשה בעת החדשה. אך דווקא "הגלות השנייה" היא זאת שיצרה את האיום הזהותי הגדול ביותר על היהדות. כשבטלה האוטונומיה היהודית נוצר החשש שללא קהילה פוליטית של יהודים לא תהיה המשכיות ליהדות. החשש היה שההגירה מהקהילה הפוליטית היהודית אל תוך מדינת הלאום האירופית תביא לסיומה של היהדות, וזאת משום שסיום הבידול הפוליטי של היהודים מהגויים יסיים את גם הבידול הזהותי ביניהם. כיצד שמרו היהודים בכל זאת על בידולם? על ידי ההלכה. הבעיה היא שכשההלכה מתחילה לתפקד כמנגנון הגנה מפני התבוללות היא מתעוותת. אחד מסימני ההיכר של ההתעוותות הוא שנגזר עליה לנטוש את סדרי העדיפויות הנבואיים.

על פי הנביאים, הרגישות המוסרית חשובה מקפדנות פולחנית. בניגוד למה שרבים בתקופתם חשבו, אלוהים רוצה במוסר יותר משהוא רוצה בפולחן. "כי חסד חפצתי, לא זבח". אחד ההבדלים המהותיים שבין מצוות מוסריות למצוות פולחניות הוא שהמוסר הוא אוניברסלי והפולחן הוא פרטיקולרי. לכל תרבות ובכל דת יש איסור לרצוח בני אדם. גם האיסור על גנבה ועל ניאוף אינו ייחודי ליהדות. המוסר איננו יהודי, הוא אנושי. כשאדם צעיר קם בפני אדם זקן באוטובוס הוא לא עושה פעולה המייחדת אותו כיהודי. גם בודהיסט טוב או מוסלמי טוב היו עושים זאת.

עם זאת, כשהוא מניח תפילין בבוקר וכשהוא עושה קידוש בשבת, הוא עושה פעולות שרק יהודים עושים. זאת אבחנה חשובה לגבי ההבדל שבין הפולחן והמוסר: הטקסים הפולחניים מייחדים אותנו, הפעולות המוסריות לא מייחדות אותנו. מכאן נובע שבתקופה שבה צריך להשתמש בהלכה כדי לייחד ולבדל את היהודים, לא צפוי שהמצוות המוסריות יזכו להבלטה.

מהניתוח הזה צומחת המסקנה הבאה: הקריאה של נביאי ישראל להדגשת המוסר ולהעמדתו מעל ומעבר לפולחן היא קריאה להבלטת הצדדים האוניברסליים שביהדות על פני הצדדים הפרטיקולריים. אם החסד חשוב מן הזבח, אז הכלל–אנושי חשוב ממה שהוא רק יהודי. אך במציאות שנוצרה לאחר הגלות השנייה, סדר העדיפויות הנבואי לא יכול היה להפוך לסדר העדיפויות היהודי. האם בתנאים הפוליטיים החדשים, כשסכנת ההתבוללות מרחפת מעל האומה, רבנים, סופרים ומנהיגים יהודים יכולים היו להטיף לקהילותיהם שהחלק החשוב ביותר ביהדות הוא לא החלק שייחודי ליהדות? מה יקרה למי שמאמין שהחלק החשוב ביותר במסורת היהודית הוא דווקא החלק האנושי שבה? יש תשובה לשאלה הזאת. היא מבוססת על עובדות שמדברות בעד עצמן והן עובדות כואבות.

בארצות הברית למשל, הזרמים ביהדות שהבליטו את המוסר כעיקר היהדות ולא את הפולחן הם הזרמים שזהותם נמחקת בקצב מסחרר. מהסטטיסטיקות העצובות עולה שיהודי אמריקני שמתחנך להאמין שהחלק החשוב ביותר ביהדות איננו בלעדי ליהודים איננו מתעקש לבסוף להישאר יהודי. מסתבר שכדי לייצר פטריוטיות ומחויבות עזה לעם היהודי, מחויבות שתביס את פיתויי ההתבוללות, צריך לחנך לכך שהפסגה של החיים היהודיים היא החלק ששייך רק ליהודים. צריך להגיד שוב ושוב שהחלקים ביהדות שייחודיים ליהדות, שהם כמובן החלקים הפולחניים, הם גם החלקים החשובים ביותר ביהדות. רק כך יוצרים נאמנות למסורת וכך שוברים את המוטיבציה להתבוללות. במילים אחרות, בתנאים שנוצרו לאחר הגלות השנייה, מימוש סדר העדיפויות הנבואי הוא איום על ההמשכיות היהודית. זה כל מה שעצוב בגלות, שכדי לגונן על היהדות צריך במידה רבה לעוות אותה.

הציונות היא ההזדמנות של היהדות. רק במדינת ישראל ניתן לטפח דתיות שממקמת את המוסר מעל לפולחן מבלי לאיים על המשכיותה. בגלל שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, היא יכולה להבליט את הצדדים הלא לאומיים של היהדות. פרדוקסלית, ההתבדלות הפוליטית מהאנושות מאפשרת את הגילוי הדתי המחודש של האנושיות. במילים אחרות, מנגנוני ההישרדות הזהותיים שהתפתחו בגלות שיבשו את סדר העדיפויות הדתי. ציונות דתית יכולה להיות ציונות שמרפאת את סדרי העדיפויות הדתיים, ציונות שמשיבה לחיים שלנו את היהדות הנבואית.

הגלות שהקפיאה את ההלכה

אך ישנו אתגר שהנביאים לא הציבו בפני החיים הדתיים של זמנם. כיצד מתמודדים עם העובדה שישנן מצוות שנראות כמנוגדות למצפון המוסרי. הבעיה כאן היא לא שמייחסים למצוות הדתיות חשיבות רבה יותר מהמוסר, אלא שישנן מצוות שהן עצמן מנוגדות למוסר. לשם הדגמה: הולכים ומתרבים הגברים והנשים שמרגישים שההלכות שמדירות נשים פוגעות בכבודן. שטקסים דתיים שבהם לנשים מעמד נחות משל גברים מייצרים צרימה מוסרית לא קטנה. על פי סקר שיצא לאחרונה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שליש מהדתיים בישראל מצפים שמעמדן של נשים בהלכה יעבור שינוי.

שאלת השינוי של ההלכה שונה משאלת סדר העדיפויות ההלכתי. נביאי ישראל הטיפו לסדר עדיפויות דתי בריא אך לא להבראה של ההלכה עצמה. לשם כך יש לעבור מעולמם של הנביאים לעולמם של החכמים. חז"ל שתבעו צייתנות מלאה להלכה פעלו גם לעצב בדרכם את אותה הלכה. משה הלברטל כבר הראה במחקריו שלא אחת הפגינו חכמים מאמצים פרשניים כבירים כדי לקלף מהלכות קדומות יסודות שנגדו את התחושות המוסריות שלהם. כשם שאברהם אבינו לא נרתע מלהוכיח את הא–ל בצורה מוסרית, כך חכמי ישראל לא נרתעו מלעצב את דבר הא–ל בעיצוב מוסרי. המסורת ההלכתית היא דינמית ומשתנה, וערכים מוסריים תמיד היו חלק בלתי נפרד מתהליך השינוי שלה. זאת הייתה דרכה של ההלכה, עד שהיא סטתה מדרכה. דווקא בתקופה המודרנית, כשהעולם החל להשתנות, ההלכה הפסיקה להשתנות.

כשהקהילה היהודית האוטונומית החלה להתפרק, ההלכה החלה לקפוא. השמרנות החדשה הרגישה שבהיעדר חומות פוליטיות שמבדילות בין היהודים לבין הגויים, יש לייצר חומות תרבותיות. האמנציפציה, כך חששו אותם רבנים, מייצרת עולם שהוא ידידותי ליהודים אבל הרסני ליהדות. ככל שהעולם נפתח יותר בפני היהודים, כך צריך לסגור בפניו את היהדות. לאחר "הגלות השנייה" ההגנה הפוליטית מפני טמיעה הוחלפה בחומת הגנה הלכתית. כתוצאה מכך התהוותה מערכת הלכתית שמרנית ונוקשה המתנגדת לכל שינוי.

האם החשש השמרני היה מוצדק? ההיסטוריה מוכיחה שכן. בשנת 2013 ערך מכון המחקר פיו מחקר מקיף על יהדות אמריקה וגילה שנישואי התערובת הגיעו לשיא של 58%. אך הנתון החשוב יותר לענייננו הוא שלא כל היהודים האמריקנים מתבוללים באותה מידה. ככל שהיהדות שמרנית יותר ומסתגרת יותר, כך היא מתבוללת פחות; ככל שהיא פתוחה יותר ומשתנית יותר, היא גם נעלמת יותר. האמת צריכה להיאמר: זה היה צפוי. היהודים השמרנים ביותר והמסתגרים ביותר התגלו כבעלי התחזית המדויקת ביותר. הם טענו אז שהניסיון לעצב יהדות ששונה מהעבר הוא חסר עתיד.

ההיסטוריון יעקב כץ הבחין שעצם ההתנגדות לחידוש היא חידוש. היהדות מעולם לא טיפחה אידיאולוגיה של מאבק בשינוי. ההקפאה של השינוי היא בעצמה שינוי. הגלות השנייה יצרה מציאות שבה היהדות המסתגרת, השמרנית והקפואה היא היהדות היחידה שיש לה עתיד והמשכיות. ומכאן למסקנה הקשה: הטרגדיה של הגלות היא שהדרך היחידה לשמר בה את היהדות היא לעוות אותה.

אך ההיסטוריה היהודית הציעה גם דרך אחרת. ההסתגרות התרבותית וההקפאה ההלכתית הן לא המענה היחיד לאיום ההתבוללות שנוצר לאחר הגלות השנייה – הייתה גם הציונות. הנה דרך אחרת להבין את הפרויקט הציוני: הציונות היא ניסיון לשקם את הקהילה הפוליטית היהודית שאבדה לאחר פירוק האוטונומיה היהודית. במקום לשוב אל הקהילה היהודית – להקים את המדינה היהודית. אם אי אפשר לבטל את הגלות השנייה, אמרו הציונים, נבטל את הגלות הראשונה. במקום לשוב אחורנית לקהילה של ימי הביניים, יש לשוב אחורנית עוד יותר אל הממלכה של העת העתיקה.

קריסת הקהילה היהודית ונפילת החומות הפוליטיות שגוננו על זהותה יצרו שתי תגובות יעילות.  האחת של השמרנים הדתיים שהציעו לבנות חומות תרבותיות, והשנייה של הציונים שהציעו לבנות חומות פוליטיות גדולות עוד יותר. הציונים הציעו במקום קהילה יהודית – מדינה יהודית. המענה הציוני התגלה כאפקטיבי לא פחות מהמענה השמרני. בניגוד לארצות הברית ולשאר מדינות המערב, שבהן נישואי התערובת עוברים את סף החמישים אחוז, בישראל מדובר באחוזים בודדים. בגלות התבוללות היא איום אך בישראל היא מקסימום מטרד. וכך בעת החדשה נוצרו שני פתרונות אפקטיביים למשבר הזהותי הגדול של התפרקות הקהילה האוטונומית: ההסתגרות הדתית והציונות המדינית.

המשכיות של יהדות דינמית

מחוץ למדינת ישראל היהדות נמצאת במלכוד. היהודים ניצבים שם בפני שתי בררות גרועות: לעוות את היהדות ולשמר אותה, או לא לעוות אותה ולאבד אותה. זהו הכוח הגדול של הציונות: מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו יהודי לא עומד מול הבררה הזאת. רק בישראל אפשר לטפח יהדות דינמית ופתוחה מבלי להמר על המשכיותה. רק כאן ניתן לרפא את ההלכה מבלי לסכן אותה. לאחר שהיהודים עלו לארץ יכולה היהדות לעלות לארץ, להסיר מעצמה את הפחדים הגלותיים שדבקו בה ויחד איתם את מנגנוני ההגנה הגלותיים ששמרו עליה. בישראל ניתן להשיב את סדרי העדיפות של הנביאים כמו גם את הנועזות ההלכתית של החכמים; למקם את המוסר האוניברסלי מעל למצוות הפולחניות, ברוחם של הנביאים; ולעצב בצורה מוסרית את אותן מצוות, ברוחם של החכמים.

הציונית הדתית המשיחית מבית מדרשו של הרב קוק ובנו פירשה את התנועה הציונית באמצעות קטגורית דתיות. מדינת ישראל היא שלב בתוך התוכנית האלוהית הגדולה, הם לימדו, והציונות היא חלק מהתנועה לקראת הגאולה. על פי המודל המשיחי, הדת היא החלון שדרכו מתבוננים ומפרשים את הציונות. אבל אולי אפשר להפוך את המודל הזה ולראות בציונות את החלון שדרכו מתבוננים ומפרשים את הדת. על פי ההיפוך הזה של המודל הציוני דתי, הציונות והדת מחליפים תפקידים: תחת פירוש הציונות באמצעות הדת, הציונות היא הזדמנות לפירוש מחדש של הדת. התקופה הציונית מזמנת את האפשרות ללידתה של פרשנות מחודשת של היהדות, פרשנות המנערת ממנה את עפר הגלות, פרשנות המרוממת את המצוות מבחינה מוסרית והממקמת את הרגישות החברתית מעל לקפדנות הפולחנית.

ד"ר מיכה גודמן הוא מחברם של שלושה ספרי עיון: "הנאום האחרון של משה", "חלומו של הכוזרי" ו"סודותיו של מורה הנבוכים" שראו אור בהוצאת דביר

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ג חשוון תשע"ו, 16.10.2015