מדרש חז"ל, כמו גם תרגום השבעים, מספר שאסתר הייתה אשתו של מרדכי ולא בתו המאומצת. מעבר לקושי הלשוני שנפתר נראה שכל סיפור המגילה מקבל כיוון אחר בעקבות כך

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי… וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת.

נוסח דברים זה מן המגילה מוקשה. מה פשר הכפילות – "ויהי אומן את הדסה כי אין לה אב ואם, ובמות אביה ואמה לקחה"? הכיצד מתו אביה ואמה אחרי שכבר לא היו? ומה ההבדל בין "אומן" לבין "לקחה לבת"? הפסוק כולו כפול, ושני חלקיו אומרים את אותו הדבר. תרגום השבעים פותר את הבעיה או שמא גורס אחרת:

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי… וַיְהִי אֹמֵן אֶת אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ עמינדב, וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לאשה, וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה.

הווה אומר: מתחילה היה מרדכי אומן את בת דודו, ובמות הוריה נשאה לאישה, ולא לקחה לבת, שהרי בתו המאומצת הייתה עוד קודם.

זוג‭ ‬נשוי‭. ‬מרדכי‭ ‬ואסתר‭, ‬ארט‭ ‬דה‭ ‬חלדר‭, ‬1685

פתרון בנישואין

באופן מפתיע, נפגשת פה גרסת השבעים של יהודי מצרים ההלניסטים עם גרסתם של חז"ל (מגילה יג) למאורעות:

"כי אין לה אב ואם, ובמות אביה ואמה" למה לי? אמר רב אחא: עיברתה – מת אביה, ילדתה – מתה אמה. "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת" – תנא משום ר"מ: אל תקרי "לבת" אלא "לבית"… "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו" – אמר רבה בר לימא (משמיה דרב): שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש, וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי.

עינינו הרואות כי הכפילות אכן הפריעה לחז"ל, ופתרונם זהה. אפשר שמדרש ה"אל תקרי" הוא עצמו גרסת השבעים בפסוק זה, ומכל מקום התוצאה זהה: מרדכי ואסתר הם זוג נשוי. כך נמצאת עובדת יופייה של אסתר במקומה, ומהווה סיבה ללקיחתה לאישה על ידי בן דודה, מרדכי. אפשר שהיותם בני דודים משמעה קרבת גיל, והנישואים הופכים להיות הגיוניים למדי (את דימויו של מרדכי כאיש בעל זקן לבן המציאו הגננות, יחד עם השיר "יודעים אתם מי דודי – מרדכי היהודי". על פי המגילה הוא בן דודה, לא דודה).

אין זה הזוג היחיד שחז"ל משיאים שלא על פי הפשט. זוג כזה הם גם יהושע ורחב. שם אין קושיה בפסוקים שמכריחה את הפירוש הזה, אבל בתלמוד (מגילה יד) דורשים חכמים:

שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה, ואלו הן: נריה, ברוך, ושריה, מחסיה, ירמיה, חלקיה, חנמאל ושלום. רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה; כתיב הכא "בן תקוה", וכתיב התם (יהושע ב, יח) "את תקות חוט השני"… דאיגיירא, ונסבה יהושע (= שהתגיירה, ונשאה יהושע).

ואף דבורה וברק נשואים היו (תנא דברי אליהו י):

וג' שמות יש לו: ברק, ומיכאל ולפידות. ברק, על שם שפניו דומות לברק. מיכאל, ע"ש שהוא ממיך את עצמו. דבר אחר: ע"ש מלאך. לפידות, ע"ש שאשתו עושה פתילות.

בכל מקום באים הנישואים המדרשיים ממקום אחר. רחב, צדקת ביריחו, כמעט יצאה מהסיפור ונשכחה, כאילו שכר לא היה לה מכל עמלה. עמדו בעלי המדרש ומצאו רמז לשמה בשם בעלה (!) של חולדה הנביאה, שלום בן תקוה, וזיהו שלום אחד עם שלום שני (דודו של ירמיהו הנביא, אביו של חנמאל מוכר השדה), ובא לרחב גואל. כך גם ניצל יהושע מגורל הערירות, והפך לאביהם (דרך האמהות) של שמונה נביאים. הנישואים פה משמשים לסגירת הסיפור ומעגליו, ולסיפור אחריתם של הגיבורים, מעין הכתוביות שרצות על המסך עם סיום הסרט ומספרות על גורלם של הגיבורים לאחר סיום הסיפור העיקרי.

אצל דבורה וברק, לעומת זאת, באים הנישואין לפני הסיפור. הקורא, הרואה את הדו–שיח בין דבורה לברק "אם תלכי עמי והלכתי" ו"לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך", עשוי לזהות אולי מתח בין שני השופטים, ואולי דווקא פרגון. אולם אם מדובר בזוג נשוי, המתח הזה מקבל פנים אחרות לחלוטין. אפשר שתוכחת האישה לגבר לא החלה תחת התומר אלא בביתם עוד קודם. על כך נוסף אולי מתח מסוג אחר לסיפור, שהולך ומתגבר עם בריחתו של סיסרא לאוהל יעל אשת חבר, ועם נפילתו "בין רגליה". הנושא המיני צף ועולה כבר מתחילת האירועים, ודומיננטיות הנשים מקבלת עוצמה מסוג חדש. דומה שאלמנט הנישואים נועד להעצים את העימות הבין מגדרי, ואולי את הביקורת על ברק, ההססן והחששן, לעומת הנשים ההחלטיות והמעשיות.

מתיחה משפחתית

סיפור המגילה מעיקרו הוא סיפור שבו אישה ויצרים ממלאים תפקיד מרכזי. לְמה, אם כן, הועידו חכמים את נישואי מרדכי ואסתר? איזה תפקיד הם ממלאים בסיפור הזה?

ראשונה, אסתר. לקיחתה לביתו של אחשוורוש הופכת להיות מסתם נישואי אילוץ לגבר זר ומבוגר או אפילו נישואי תערובת על כל משמעויותיהם למעשה אסור הרבה יותר – הלא היא אשת איש. אין שואל אותה לדעתה, אבל אילו היו שואלים, מה הייתה עונה? כיצד יש לראות את שתיקתה לאורך מחצית הספר – כהשלמה? כבריחה? כהקרבה?

לאור המידע הזה מתברר שהמעשה שנעשה באסתר עשוי להתפרש בכל אחת מהדרכים האלה. וככל שאנחנו מתקדמים עם העלילה, עוברת דרך אחרת אל קדמת הבמה. כביכול, בתחילה אנו מנידים בראשנו לגורל הנערה המסכנה; אחר כך אנו עשויים לרטון ואולי לכעוס – וכי מה עובר עליה? תסמונת סטוקהולם? מאנוסה הפכה להיות משתפת פעולה? מאחורי אוזנינו רוטן גם מרדכי אותה רטינה עצמה: "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים!".

ורק לקראת סוף הסיפור, באבחת חבל, אנחנו מזהים את הדילמה שאסתר הייתה נתונה בה, ואת ההקרבה שהקריבה – לא רק גופה שהופקר, לא רק ביתה שאבד, אלא שמה הטוב שהקריבה על מזבח עמה. היא מותחת את החבל המיני עד קצהו, במשתאות אינטימיים, בשלישייה, בהבערת קנאה, וכפסע בינה לבין חמת המלך, שאולי היה חוזר מגינת הביתן אל הבית ונוכח לפתע לא בדו–פרצופיותו של המן, אלא במה שהיה מתפרש לו כדו–פרצופיותה של אסתר עצמה, ואז היה שופך את חמתו על ראשה שלה.

מנגד, תסכולו של מרדכי על אזלת ידו הופך להיות עמוק הרבה יותר, עם גזלתה של אשתו, בפומבי, יום יום, ללא אפשרות לחלום על ערעור. מרדכי, הבעל הנבגד, לא רק שאיננו חותר תחת המלך שחילל את כבודו שלו, אלא אף ממשיך להגן עליו מחתירות אחרות. במקרה זה לא שמו הטוב הוא זה שהוקרב, אלא כבודו הגברי.

הקרבה גברית

המגילה מציגה בפנינו שלוש משפחות: אחשוורוש ונשותיו, המן וזרש ובניו, ועתה גם מרדכי ואסתר. נישואי מרדכי ואסתר הופכים את המגילה מסיפור לאומי לסיפור של שלוש מערכות יחסים המסתבכות זו בזו והורסות זו את זו. משפחה אחת שנהרסת – אחשורוש המגרש או מנדה או הורג את ושתי – מביאה להרס משפחה אחרת, זו של מרדכי ואסתר; וזו, בתורה, משמידה את המשפחה השלישית בספר, את משפחתו של המן.

אף ציוויו של המלך, הפותח את שרשרת הציוויים במגילה, "להיות כל איש שורר בביתו", מקבל משמעות. עד דרישת המדרש עמד צו זה ללא המשך וללא השפעה על המשך הסיפור, מלבד, אולי, זילות כבוד הצווים המלכותיים בכלל. אולם עתה, עם הפיכתם של מרדכי ואסתר לזוג נשוי, אנו שמים לב שבשום משפחה לא הגבר הוא השורר, אלא האישה. אסתר מכוונת את צעדיו של מרדכי, זרש מפרשת ויועצת להמן את צעדיו. את הצו הזה, ראשון צוויו, מפר המלך במו ידיו, עם לקיחתה של אסתר לביתו, כנגד האיש השורר בביתה, ובכך נותן את האות למחול הצווים המופרים, הסובב בכל עמודות המגילה הזו.

כך גם מבינים חז"ל את דבריה, "כאשר אבדתי אבדתי", עם החלטתה לבוא אל המלך מיוזמתה. אסתר, על פי דבריהם, מבינה שמה שהיה יכול להתפרש עד כה כמערכת יחסים תחת מרות, או אונס, לא יהיה עוד. מרגע שהיא באה אל המלך מרצונה היא מבינה שלא מדובר רק בעמידה של תחנונים, כאילו הייתה רק פקיד מפקידי הממלכה. היא אישה, אשתו של אחשוורוש, ולבואה לפני המלך לאחר שלושים ימי נתק יש משמעות מאוד ברורה, ומינית מובהקת, שמרדכי אולי אפילו לא מודע לה. הגבר, הגר מחוץ לארמון ומדמה בנפשו שהעניינים ביניהם נותרו כשהיו עם עיכובים טכניים, יגלה להוותו שהוא לא הבין דבר.

המהלך שמרדכי קיווה שאסתר תעשה אחר היה. אולי דימה בנפשו את אסתר עומדת לפני המלך ומתחננת בפניו, אולם לא בדרך שבה בחרה לעשות זאת – על ידי התחנחנויות אינטימיות, משתה יין, רמזים ודחיות, התייפות ופיתוי. האיש, שקיווה בסתר לבו שהנה אולי תשיב לו האישה משהו מכבודו האבוד, עומד ורואה בעיניים כלות כיצד אסתר, שעד עתה הקריבה רק את שמה הטוב, מקריבה עכשיו גם את שמו הטוב שלו, את כבוד גבריותו המחוללת, חושפת לעין כול את חוסר יכולתו לעשות דבר בתחום הפוגע ביותר עבור גבר מאז ומעולם.

בנישואי מרדכי ואסתר, ממחישים חכמים – בין אם אלה חכמי אלכסנדריה היהודית הלניסטית, ובין אם חכמי ירושלים הפרושית חז"לית – כי אין הקרבה נשית בלבד. לא רק האישה תיאלץ לוותר על כבודה, אלא גם הגבר. ואם לא יעשה זאת לבד, ייגרר לכך על ידי עצמו ובשרו שדבק בה לאחד. אם עד כה סברנו שמרדכי הוא היועץ העומד מבחוץ ושולח את אסתר לגורלה ולאבדן שמה לעולם בעוד ידיו נשארות נקיות, באים הנישואים האלה וגוררים גם אותו לתוך אותה קלחת עצמה. לא רק אסתר הופכת להיות "קרקע עולם", שהכול עושים בה כרצונם. גם מרדכי. רק כשירדו שניהם, ביחד, אל תחתית המדרגה, אל עומק הבושה, אל שיא ההקרבה העצמית, תבוא גאולה לעולם.

*

למשבר הזה לא מציעה המגילה כל פתרון. את בעיית עם ישראל פתרנו, את השמדתם סיכלנו, אבל המשפחה, שהקריבה את שלמותה ואת עצמה, לא מקבלת הפי–אנד. גם כש"הגידה אסתר מה הוא לה" למלך, ודאי לא הגידה לו שמרדכי הוא בעלה החוקי, אלא רק בן דודה, ומתוקף זה העניקה לו משרה, בית וכבוד. ורק אנו, הקוראים, יודעים שמשרה ובית היו כאן, אבל כבוד לא היה. ולא רק שלא היה, אלא את השפלתו הגדולה ספג בסופו של דבר מרדכי מידי אסתר עצמה, עם הענקת הכבוד הזה עצמו. הוא קיבל בית אבנים תחת בית אדם, משרה תחת שררת איש בביתו, וכוח של סריס מסריסי המלך.

אפשר שחז"ל, גברים כולם, ביקשו להמחיש בדרך זו לקוראיהם – גברים כולם גם הם ברוב ההיסטוריה – את הצד שאין הם מסוגלים לחוש מעצמם. מעמדת ה"איש שורר בביתו" לא יוכל הקורא הגבר להבין את עומק הדילמה של אסתר, אולי יקשה עליו להזדהות עם השפלתה, והוא לא יוכל להעריך באמת את מעשיה. הוא יוכל לעשות כן רק אם ייגרר לשם באוזניו, בטבעת נישואין, שתמחיש לו מה פירוש עמדה פסיבית של אישה, בדרך החזקה ביותר שגבר יכול להרגיש בה פסיביות מהי – הפיכתו לפסיבי גם מהבחינה המגדרית.

ד"ר חגי משגב הוא חוקר מקרא וכתובות עתיקות. מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללות הרצוג 
וגבעת וושינגטון

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016