השגיאות הדקדוקיות כביכול בטקסט המקראי אינן אלא רמזים שעלינו לפענח. בעקבות משל הזוהר ופרשנותו של פרופ' שושני

את רשימתי הקודמת כתבתי על דרשת חז"ל על הפסוק "וה' ברך את אברהם בכל": "בת הייתה לאברהם ו'בכל' שמה". הבאתי שם את ביקורתו הקשה של ר' אברהם אבן עזרא, שטען שהפירוש הזה בלתי אפשרי, שכן הוא מכניס לפסוק שגיאה דקדוקית כי חסרה בו בי"ת: "צריך להוסיף בי"ת משרת": "וה' ברך את אברהם ב–בכל". מורי ורבי הנעלם, פרופ' שושני, ביקר קשות את אבן עזרא. בשורות הבאות מבקש אני להסביר את עמדתו. אך היזהרו! מכאן ואילך, הכול על אחריותי הבלעדית.

הסוד חוזר לפשט

איעזר בהסברי בתרגום עברי של קטעים ספורים ממשל קלאסי שבזוהר (ח"ב, צט ע"א–ע"ב). וכך קוראים אנו שם:

משל למה הדבר דומה? לאהובה יפת מראה ויפת תואר, הסגורה ומסוגרת בהיכלה, ולה אוהב יחיד שבני אדם אינם יודעים עליו. אותו אהוב, מתוך האהבה שאוהב אותה עובר תמיד בשער ביתה, ונושא עיניו לכל עבר. היא יודעת שאהובה מסבב תמיד את שער ביתה. מה היא עושה? היא פותחת פתח קטן בהיכל ההוא הנסתר, ומגלה פניה לאהובה, ומיד היא חוזרת ונעלמת. אף אחד לא רואה זאת ולא הסתכל על זאת, חוץ מאהובה.

הזוהר חושף לנו עד מהרה את משמעות המשל. העלמה היפהפייה היא התורה. המשל מתייחס לגישות פרשניות המובילות לקריאה הסודית של התורה תוך פענוח הרמזים המצויים בה. הארמון שבו העלמה מסתתרת הוא פשט התורה. אך מעבר לו יש קריאה נוספת, עמוקה יותר. ההיכל סגור, אולם מדי פעם בפעם נפתחת דלת, ודרכה יכולים אנו להציץ על רובד עמוק יותר. ההסתכלות הזאת היא הרמז: "זאת היא דרכה של תורה, כשהיא מתחילה להתגלות רומזת לו ברמז". לבסוף מתגלה העלמה לאהובה פנים אל פנים, ומגלה לו את סודותיה, והוא הופך לבעל תורה. "בעל" במשמעותו הפשוטה. הוא כאילו נשוי לתורה, הוא בעלה. או אז היא אומרת לו: "ראית דבר רמז שרמזתי לך בתחילה". כאן הסוד מתחבר עם הפשט: "אז רואה הוא שעל אלו המילים שבתורה אין להוסיף ואין לגרוע".

מה הם אותם רמזים? אלו הם אותם פרטים קשים ומוזרים, שלפעמים אנו מוצאים בטקסט. אנו נוטים לטאטא את הקשיים. אך זו היא טעות. כפי שמורי קבע כאחד הכללים של הלימוד: "שים לב לכל תמיהה במקרא או במאמר. כרטיס הכניסה להיכל הידע – הקושיה". דווקא הדברים המוזרים שבטקסט, כאילו שגיאות דקדוקיות, הם הרומזים ומצביעים על רובד עמוק יותר שאנו חייבים לפענח וללמוד.

אוסיף דוגמה פשוטה וידועה שתדגים את הנאמר: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות כ, יא). "ששת"? היינו מצפים למילה "בששת". כמו "בבכל", גם כאן חסר "בי"ת משרת". ואני זוכר את מורי האומר: אכן, אבן עזרא נכשל פעמיים. הקבלה פירשה כדרכה את שתי ה"שגיאות" האלו וטענה שגם "בכל" וגם "ששת" הם רמזים לספירות, או לרעיונות סודיים אחרים של חז"ל. נדמה לי שלא אטעה אם אומר שמורי סבר שקריאה סודית זו  אינה הפרשנות הקבלית הקלאסית, ולמרות זאת גם באגדה החז"לית יש תורת סוד.

להיכנס בשער

מאמין  אני ששערי הפרשנות לא נסתתמו. ואכן, ארשה להרהר בדוגמה אחרת לפרשנות הסודית תוך העמדתה בקונטרסט מול קטע קלאסי של פרנץ קפקא: "לפני שער החוק". בסיפור האיום והמדכא הזה, מתואר אדם הניצב בפני שער ומנסה להיכנס בו. על יד השער עומד שומר המונע בעדו להיכנס, והמאיים עליו שבהמשך יש שומרים מסוכנים עוד יותר. כך עוברים ימים, שבועות, שנים. האדם מצפה נואשות לקבל רשות לעבור, אך לשווא. האדם מזדקן. לבסוף, כאשר הוא מרגיש את המוות המתקרב, הוא מעז לשאול את השומר: "איך ייתכן שבמשך שנים אלה אף אחד לא ניסה להיכנס". השומר הרואה שהאדם עומד למות ושמיעתו כבר נפגעה צועק באוזנו: "כאן אף אחד אחר אינו יכול להיכנס, היות ששער זה מיועד היה אך ורק בשבילך". והשומר מוסיף: "עכשיו אני הולך לנעול אותו".

עכשיו, בואו נעיין בהערות הזוהר על השער. נתחיל בהתייחסות לפסוק "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָה". לפי הפשט הפסוק מדבר על בעלה של ה"אשת–חיל". הזוהר (ח"א קג ע"ב) קורא את הסוד המסתתר מתחת לפשט: "נודע בשערים בעלה – דא קב"ה". מי נודע בשערים? הקב"ה. "דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה". לכל אדם יש שער בלבו. "השער" הוא השערת החיים שלו. כל אחד בונה לעצמו תמונת עולם מסוימת, ודרך אותה השערת הלב הוא פוגש את הקב"ה.

אך האותיות ממשיכות לשחק. השער וההשערה מוצאים את ביטוים בשׂערה. בקבלה נפוץ הדימוי, שלפיו כל המציאות כולה מתוארת בדמות אדם. זהו "אדם קדמון", שכמובן יש לו גם שערות. כל אחד מאיתנו כאילו תלוי באחת השערות שלו. כך באה לידי ביטוי הייחודיות של כל אדם, כמו שכתב בעל "שפת אמת" (ויקהל, תרנ"ו; במדבר, תר"נ): "כל בריה מכיר את הבורא במין דיעה ובינה מיוחדת שאין בריה אחרת מכיר באותו אופן". לכל אדם – שער משלו.

לפי קפקא המימוש הזה הוא בלתי אפשרי, השער ייסגר מבלי שנוכל להיכנס דרכו. אך שלא כמו בסיפורו של קפקא, בעולם הקבלי אנו כן מסוגלים להיכנס דרך השער. כניסה זאת היא המימוש של הפוטנציאל שיש בנו, ואם האדם לא יממש אותו, אזי יחסר משהו בעולם – באותו "אדם קדמון" קבלי שאליו אנו מחוברים בשערה. אפשרות המימוש קיימת! ואולי בניגוד לפסימיות של קפקא מעמידה בפנינו הקבלה את הדרישה – היכנס בשער ואל תפחד.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' כסלו תשע"ז, 2.12.2016