האתגר שהציונות הדתית צריכה לשים על השולחן התרבותי הישראלי הוא השילוב שבין חשדנות פוליטית כלפי אויבינו לבין רגישות חברתית כלפי המיעוטים שבתוכנו 

אחד המיתוסים המסוכנים ביותר שאנשים דתיים מאמינים בו לא פעם הוא המיתוס שלפיו הדת מגוננת על מי שמקיים אותה. על פי אמונה זו, השתתפות בטקסים דתיים מעניקה הגנה לאנשים הנוטלים חלק בפולחן. האמונה הזאת הייתה קיימת בעבר והיא קיימת גם היום. אחד הראשונים שניסה לנפץ אותה היה הנביא ירמיהו.

 אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם, אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם, לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם.

העם חשוף כל העת לתעמולה שהממסד הדתי והפוליטי מפיצים: "היכל ה' היכל ה' היכל ה'". הנוכחות של אלוהים במקדש, כך על פי התעמולה הבלתי פוסקת, היא הערובה להמשך קיומה ושגשוגה של החברה. העם, על פי ירמיהו, מאמין לתעמולה הזאת. העם מאמין שהמקדש מגונן עליו ושהפולחן הדתי מעניק לו חסינות. האמונות הללו הסירו מהעם את הפחד מפני חורבן, ולכן אפשרו את התפתחותה של חברה שאננה שהפכה במרוצת הזמנים לרקובה ומושחתת, חברה שצריכה להיחרב. על פי ירמיהו, בית המקדש לא חרב משום שלא האמינו בו, הוא חרב בגלל שהאמינו בו. זהו עיקרו של הפרדוקס שהציג ירמיהו: הבית לא חרב משום שלא לקחו אותו ברצינות; הבית חרב משום שהתייחסו אליו יותר מדי ברצינות.

האם‭ ‬היהדות‭ ‬התאקלמה‭ ‬
למצב‭ ‬החדש‭? ‬
ירושלים‭, ‬2014
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90

להגן על חסרי ההגנה

את המיתוס הזה ניסו נביאי ישראל לנפץ. הם ניסו לשכנע את העם שטקסים דתיים אינם מעניקים חסינות ושהקרבנות ויתר פעולות הפולחן אינם מגִנים על החברה. מה כן מגן עליה? הדאגה לגר, ליתום ולאלמנה. הפעולות המסדירות את היחסים שבין החזקים והחלשים מגוננות על החברה הרבה יותר מהטקסים הדתיים המסדירים את היחסים שבין העם לאלוהים.

היתום הוא אדם פגיע שחשוף לאיומי הסביבה והחברה שכן אין לו הורים שיגוננו עליו. האלמנה בחברה פטריארכאלית היא אישה שחשופה לניצול ולהתעמרות הסביבה שכן אין לה בעל שמגונן עליה. הגר הוא בן מיעוטים החשוף לעושק ולהתעמרות חברת הרוב שכן אין לו קהילה פוליטית שמגוננת עליו. הגר, היתום והאלמנה הם האוכלוסיות חסרות ההגנה ובהם ממוקד הפאתוס המקראי. הצו הנבואי הוא פשוט וחד: יש להגן על חסרי ההגנה. גם המשוואה הנבואית היא פשוטה וחדה: חברה שמגוננת על חסרי ההגנה היא חברה מוגנת. חברה שאיננה מגוננת על הבלתי מוגנים היא בלתי מוגנת.

על פי הבשורה הנבואית נגזר על חברה שמאבדת את הרגישות כלפי החלשים להיות חלשה. וכיצד מתחזקים רגישות כלפי חלשים? על ידי סיפורים. העם העברי מצֻווה לספר לעצמו בכל יום, בכל שבת ובכל חג, שהוא היה פעם חלש. הוא מצֻווה להיזכר שהיה עבד במצרים, מיעוט נרדף שסבל מרודנות הרוב. מצוות רבות מגויסות להטמעת הסיפור הזה במעמקי התודעה.

הציצית שהאדם לובש, התפילין שהוא עוטר, הקידוש שנאמר בשבת, התפילה שנאמרת בבית כנסת, הכול יחד הוא תעמולה אינטנסיבית המזכירה לאדם החזק את הימים שבהם הוא היה חלש. ההנחה הפסיכולוגית המקראית היא שאדם שזוכר את ההשפלה שבעבדות יגלה רגישות לעבדים שבסביבתו; אדם שזוכר את חוסר האונים של חוויית הגרות יגלה רגישות כלפי הגרים שבתוכו. ככל שהאדם מישראל יהיה מחובר בצורה עמוקה לחולשה שלו, כך הוא יוכל להיות קשוב יותר ורגיש יותר לחולשה של האנשים האחרים. כשעברי המחובר לזיכרונותיו עומד מול גר הוא לא אמור לראות אדם שהוא זר לו, אלא לראות בו משהו מעצמו. הדת שהתמקדה במקדש עשתה בדיוק את ההיפך. היא שתלה בתודעת העם אשליה של עוצמה, ולא זיכרון של חולשה.

לאתיקה המקראית יש היגיון פנימי. הזיכרון מאזן את האדם. כשהאדם חזק הוא נדרש להיזכר בחולשה; כשהעברים הם קבוצת הרוב הם נדרשים להיזכר בימים שבהם היו מיעוט. במילים אחרות, הזיכרון של החולשה מונע את שיבתה של החולשה.

אך ההיגיון הזה עובד רק כשהעם ריבון וחזק. הגלות הופכת את התביעה המקראית להיזכרות מתמדת בחולשה לאבסורדית. האם גם לאחר שיצא העם לגלות וחזר להיות חלש ונרדף הוא צריך להיזכר בימי החולשה שלו? האם כשהיהודים הם שוב מיעוט הם צריכים להיזכר בתקופה שבה הם היו מיעוט במצרים? זיכרונות מצרים שאיזנו את תודעתם של העברים בארץ כבר אינם מאזנים את תודעת היהודים של חוץ לארץ. איזה תפקיד יש לדת שמעדנת את הריבון בתקופה שבה הוא כבר איננו ריבון?

לשרוד את ההווה

אך גם בגלות נמצאה הדרך לאיזון, אלא שהאיזון בגלות היה הפוך. היהודים בגלות הם לא חזקים שצריכים להיזכר בחולשה שלהם, הם חלשים שצריכים להיזכר בעוצמה שלהם.

אני זוכר פעם אחת שהייתי הולך עם רבי אליעזר, פגע בו הגמון. אמר לו רבי אליעזר יודע אתה מתורת היהודים? אמר לו אני יודע. אמר לו אין אתם אומרים שהאמונה שלכם אמת והתורה שלכם אמת. ואנחנו האמונה שלנו שקר והתורה שלנו שקר? … אנו מימי עולם עומדים ומלכות לא סרה ממנו לעולם דור אחר דור, הרי תכון לעד ודאי, ואתם זמן מועט היה לכם מלכות ומיד סרה מכם (זוהר כי תישא, על פי תרגום הסולם).

הזוהר מתאר דברים חזקים וכואבים שמטיח הגמון נוצרי ברבי אליעזר: המלכות העברית הקדומה התקיימה באופן ארעי, ואילו המלכות הנוצרית הרומית קיימת באופן קבוע. מכאן שהתורה של היהודים היא תורה שקרית והבשורה הנוצרית היא בשורת אמת. הדברים של ההגמון משקפים טיעון תיאולוגי שרווח בימי הביניים והיה פשוט ומשכנע: המצב הפוליטי הנחות של היהודים מעיד על הנחיתות התיאולוגית של היהדות. היהודים הנרדפים והחלשים נדרשו להמשיך להאמין שהדת שלהם היא אלוהית, למרות שאין במציאות שום סימן לכך שאלוהים עדיין איתם. כיצד הם התמודדו עם הפער הבלתי נסבל בין האמונה והמציאות? בזוהר יש תשובה:

פתח רבי יוסי ואמר הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך וגו'. עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לישראל כל הטוב הזה שאמר על ידי נביאי האמת, וישראל סבלו עליהם הרבה רע בגלות, ולולא כל הטוב הזה שמחכים ורואים כתוב בתורה לא היו יכולים לעמוד ולסבול הגלות. אבל הולכים לבתי מדרשות פותחים ספרים ורואים כל הטוב הזה המקווה, ורואים כתוב בתורה שהקדוש ברוך הוא הבטיח להם ומתנחמים בגלות.

החיים בגלות הם משפילים, קשים וכואבים. וכיצד העם היהודי מצליח לשרוד? בזכות ההבטחות המקראיות שעל פיהן עתידים היהודים להיות השולטים והגויים נשלטים. ההבטחה לכוח בעתיד מאפשרת ליהודים לשרוד בעת היעדר הכוח בהווה. זהו היפוך רב משמעות: כשבני ישראל נכנסו לארץ הם נדרשו להיזכר בעבר שלהם כעבדים, ומסתבר שכשהם גלו מן הארץ הם ניסו לדמיין את העתיד שלהם כריבונים. זהו סודו של האיזון: כשהם חזקים הם צריכים להיזכר בחולשה שבעבר, וכשהם חלשים הם צריכים לדמיין את העוצמה שבעתיד.

על פי הזוהר, בתי המדרש הם המרחב שבו מתאזנת התודעה. שם פותחים את הספרים ורואים מי הם המנצחים האמיתיים ומי הם המפסידים האמיתיים בדרמה ההיסטורית. על פי הנאמר בספר הזוהר, העם היהודי הוא עם אלוהי ומקורו מאחת הספירות האלוהיות. הגויים, לעומת זאת, מגיעים מהסטרא אחרא. בבית המדרש לומדים את הסוד שהכול הפוך. אמנם מהיסטוריה הנגלית נראה שהיהודים מושפלים, אבל על פי המציאות המטפיסית המתגלית בספרים היהודים עליונים והגויים תחתונים. בית המדרש הוא המקלט מפני ההשפלה, והוא הזירה שבו שיקמו יהודים את הדימוי העצמי שלהם.

מנבחרות לעליונות

האמונה שהעם היהודי נעלה על כל רודפיו ומשפיליו הפכה לאמונה הרווחת של היהדות בימי הביניים. בספר הכוזרי, למשל, מופיע "החבר", גיבורו של הספר, ומציג את תמונת העולם הבאה: המציאות היא היררכית. בתחתית המציאות נמצא הדומם, דרגה אחת מעליו נמצא הצומח, דרגה מעליו נמצא עולם החי, ומעל בעלי החיים נמצאים בני האדם. אך ההיררכיה המטפיסית לא נעצרת שם שכן מעל האדם ממוקם היהודי. אין הוא אומר שהגויים אינם בני אדם אלא להיפך: הוא אומר שהגויים הם רק בני אדם – אך היהודים הם דרגה שלמה מעליהם. הפער בין היהודי לבין הגוי, לפי תפיסת עולם זו, דומה לפער שבין אדם לבהמה. אך בדומה למה שראינו בזוהר, גם בספר הכוזרי האמונה בעליונות היהודית היא אמונה שמבקשת לפצות על ההשפלה היהודית. זהו ספר ששמו המלא הוא "ספר ההגנה לדת המושפלת". הסיפור על העליונות המטפיסית היהודית הוא פיצוי על הנחיתות הפוליטית.

רעיון העם הנבחר לא נוצר בגלות. גם לפני הגלות, בימי הכוח והריבונות של התנ"ך, נאמר לעברים שהם נבחרו מתוך כל העמים, אך לא נאמר להם שהם טובים יותר מיתר העמים. באופן אירוני, האהבה של אלוהים לישראל משמשת את משה רבנו בנאומו האחרון דווקא כדי להדגיש שהוא אינו שונה מיתר העמים. אהבה של אלוהים, כך מדגיש משה בנאומו האחרון, היא אהבה שאיננה תלויה בתכונותיו של הנאהב. זהו פרדוקס מקראי חשוב: אהבת אלוהים לישראל מבליטה את חוסר הייחוד של עם ישראל. בתורת משה נולד הרעיון שהעם העברי הוא עם שנבחר על פני שאר העמים – אך הוא לא יותר טוב מהם. הרעיון שהנבחרות של העם נובעת מהטבע המעולה יותר של העם נוצר בגלות. פרדוקסלית, המעבר מהאמונה שהיהודים נבחרים לאמונה שהיהודים עליונים התרחש כשהם חוו את עצמם כנחותים.

לא כולם האמינו שהנבחרות של העם מעידה על העליונות שלו. הרמב"ם לדוגמה סבר שכל בני האדם שווים. צלם האלוהים שבאדם הוא השכל שלו והשכל הוא אוניברסלי, ולכן אלוהים שוכן בצורה שווה אצל כל בני האדם. אבל עמדתו של הרמב"ם ותלמידיו נדחקה לשוליים התודעתיים של ההיסטוריה היהודית. היהודים בגלות נזקקו לאמונה שמפצה על ההשפלה. בתנאים הללו לא היה לרמב"ם סיכוי. הכוזרי והזוהר סיפרו לקוראיהם את מה שהם היו מוכרחים לשמוע, שהם גבוהים וקדושים הרבה יותר מרודפיהם.

האיזון הציוני דתי

במהלך המאה העשרים חזר הכוח ליהודים. בזכות ההישגים הבלתי נתפסים של הציונות, הפסיק העם היהודי להיות מיעוט בתוך חברת הרוב והתחיל להיות רוב שיש בתוכו מיעוטים. האם היהדות התאקלמה למצב החדש? הציונות החילונית הובילה את המעבר של היהודים לארץ וניתן היה לצפות שהציונות הדתית תעלה את היהדות לארץ. אך הציונות הדתית המשיכה להיאחז בסיפור הגלותי על העליונות המטפיסית של היהודים. אותם סיפורים שהושמעו ליהודים חלשים ונשלטים מושמעים מאז 1948 ליהודים חזקים ושולטים. במצבם הקודם איזנו הסיפורים על עליונות מטפיסית את היהודים; במצבם החדש והחזק הם כבר לא מאזנים אותם. כשהיו בגלות, אומר הזוהר, הם נמלטו מהחולשה אל תוך בתי המדרש, שם הם נזכרו שהם חזקים. האם זהו תפקידם של בתי המדרש גם לאחר שהיהודים הם ריבונים?

הריבונות החדשה מאפשרת את שיבתה של היהדות הנבואית הישנה. יהדות שמזכירה לחזק דווקא את חולשתו. על החזק להיזכר באופן מתמיד, יום יומי ומתמשך בימי העבדות שלו, בתקופת הגרות שלו, וכל זאת כדי שיוכל לטפח רגישות כלפי הגרים והעבדים שבתוכו. אך מה קורה כשעם חזק פוליטית מספר לעצמו על עליונות מטפיסית? ההיצמדות לסיפורי הגלות גם לאחר הגלות הופכת את הסיפורים שאיזנו את היהודים לסיפורים שמוציאים אותם מאיזון.

ציונות שהיא דתית היא ציונות שיכולה לעצב יהדות שמותאמת למצב החדש של הריבונות. זהו הקשר הראוי והנכון בין שני המרכיבים שמאכלסים את הזהות הציונית–דתית – הציונות והדת. זאת יהדות שערנית לכך שאנחנו כבר לא בגלות; זה טיפוח דת שמפנימה אל תוכה את התפנית ההיסטורית הגדולה שחוללה הציונות. אך בכנות יש לומר שזאת איננה הציונות הדתית כפי שהתהוותה במדינת ישראל. הציונות הדתית לא זיהתה שאחרי שהיהודים עלו לארץ, גם היהדות צריכה לעלות לארץ. היא ממשיכה לטפח את האמונה שהעם הנבחר הוא גם העם הנעלה. היא ממשיכה לשתול בתחושתם של יהודים חזקים פוליטית שהם גם עליונים מטפיסית. היא משתמשת ברעיונות שנועדו לפצות יהודים חלשים כדי לתמרץ יהודים חזקים. במובן הזה הציונות הדתית היא גלותית.

ניתן אולי להסתייג ולומר שהיהדות עדיין בגלות משום שהגלות עוד לא ממש הסתיימה. מדינת ישראל ממוקמת בלב הכאוס המזרח תיכוני, מוקפת בארגוני טרור אכזריים ובלתי צפויים ששונאים אותה, כמו גם במדינות גדולות וחזקות שרוצות להשמיד אותה. חלקן גם בונות את היכולת לעשות זאת. במקביל, ביבשת האירופית, הכוחות שרוצים לבודד אותה הולכים וגדלים. הפנטזיה שהולכת וגדלה בעולם המוסלמי והפנטזיה שהולכת וגדלה בעולם האירופי מתמזגות ופועלות כך שמדינת ישראל חשופה לרצון להשמיד אותה במזרח התיכון ולבודד אותה במערב אירופה. הצירוף של החשש מבידוד לחשש מאלימות יוצר יחד תודעה גדולה של חולשה. רבים מרגישים, במידה רבה של צדק, שגם לאחר שקיבלנו ריבונות אנחנו עדיין מיעוט. אמנם כבר לא מיעוט בתוך מדינה, אך עדיין מיעוט בתור מדינה.

מודל לישראליות ממזגת

כאן בדיוק האתגר שדווקא הציונות הדתית יכולה וצריכה לשים על השולחן התרבותי הישראלי. כיצד ניתן להחזיק בעת ובעונה אחת בחשדנות פוליטית בריאה כלפי האויבים שסביבנו וברגישות חברתית עמוקה כלפי המיעוטים שבתוכנו.

הציונות הדתית יכולה לעשות זאת דווקא משום שהיא ממזגת בין המסורת הדתית העתיקה והתחייה הציונית החדשה. חוסר האמון בגויים נטוע עמוק בחשיבה הציונית, הרגישות כלפי החלשים נטועה עמוק במסורת הדתית – הציונות הדתית המשלבת בין השניים יכולה להיות מודל לישראליות הממזגת בין חשדנות ורגישות. כשהאיזון הזה יהפוך לחלק מאיתנו, אנחנו לא נהיה יותר נאיביים אלא פחות גלותיים. פעמים רבות מדי נראה שקורה ההיפך. כשהדתיות מצטרפת אל הישראליות היא לא מאזנת אותה. היא לא מטפחת רגישות אלא דווקא עליונות. היא לא מזכירה לישראלים החזקים את החולשה שלהם, אלא דווקא את העוצמה שלהם. הנביאים נאבקו נגד המיתוס שהמקום הקדוש מגונן על החברה ולעתים נראה שהמיתוס הזה חזר בשינוי קל שכן הפעם המיתוס הוא שהארץ הקדושה היא שמגוננת על החברה.

 הציונות הדתית יכולה למנף את ההצלחה בפתרון בעיית היהודים כדי להתחיל להתמודד עם בעיית היהדות. התחדשות הריבונות היהודית מאפשרת התנערות מהאמונה בעליונות היהודית. הקמת מדינת ישראל מאפשרת מעבר מאמונה בעם נעלה להתפתחותה של יהדות נעלה. יהדות שעוברת מתפקידה הגלותי של טיפוח הביטחון העצמי בקרב העם החלש לטיפוח הרגישות והאמפתיה  בקרב העם החזק. במובן הזה, הציונות היא ההזדמנות הגדולה של היהדות.

ד"ר מיכה גודמן הוא מחברם של שלושה ספרי עיון: "הנאום אחרון של משה", "חלומו של הכוזרי" ו "סודותיו של מורה הנבוכים" שראו אור 
בהוצאת דביר

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ו תשרי תשע"ו, 9.10.2015