תופעת עלוני השבת היא סימפטום לחוסר האמון, הקהילתי והאישי, בתפילה ובאפשרות כי אכן עשוי להתרחש בה דבר-מה משמעותי. מחשבות ראשונות בפתח אלול על שיבה אל התפילה

זיכרון לאיתן מלכיאור זצ"ל

סכין האמת היה בפיו

וזיוף לא נמצא בשפתיו

התפילה בציבור היא נייר לקמוס למצבו של עולם דתי שלם. ובנייר לקמוס יש גם משהו דיני ומאוד לא חומל; ותפילה, כבר ציינו רבים, באה גם מלשון פלילים ומשפט. כמו עין חדה היא יודעת לנעוץ מבט ולגעת בדיוק בגלעין החבוי.

בשנים האחרונות אני חש מבוכה אל מול צבעיו המשתנים של נייר הלקמוס הבלתי מתפשר הזה. נראה כי זרם חדש משתלט על התפילה, ובמיוחד על תפילת השבת הציבורית-קהילתית (שכן תפילת ימי החול, ובפרט מנחה וערבית, שונה במהותה מזו השבתית. לעולם תפילת החול מצויה בתווך ו'בין לבין', ואילו תפילת השבת מתפקדת כמרחב גובה עצמאי). כוונתי לזרם של ייאוש מן התפילה, ייאוש עמוק ומקיף ממנה ומעצם האפשרות כי אכן עשוי להתרחש בה דבר-מה משמעותי.

אכן, כימי התפילה על הארץ היא בגדר "דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן" – כך לפי הגדרת התלמוד במסכת ברכות – ויהודים הרי תמיד דיברו בזמן התפילה והסיחו ממנה את הדעת, אלא שהזרם הנוכחי מתוחכם יותר. זאת משום שהוא מגובה בתמיכה תורנית מקיפה, כאשר הייצוגים הממשיים שלו הם עלוני השבת; העלונים המחולקים בעזרת הגברים של בית הכנסת בזמן התפילה, ומכילים דברי רבנים לרוב, כמו גם היתממות בדמות הבקשה: "נא לא לקרוא בשעת התפילה וקריאת התורה". ומכיוון שקיים הגיבוי הנזכר ומכיוון שגם כך 'תנאי הפתיחה' שלה אינם מהטובים, הרי שאין איש שם על לב שנמכרה לה התפילה בעבור עוד דיון על גובה התנ"ך, או סתם בעבור ויכוח סמי-פוליטי או רכילות-פנים מושכת.

איור: גונן מעתוק

נו, שבת מברכים

לאחרונה התפללתי בבית כנסת חשוב וישב לידי אדם חשוב ולידו בנו החשוב ושניהם קראו כל תפילת ליל השבת ולמחרת, בתפילת הבוקר, שני עלוני שבת חשובים. אחרי 'יקום פורקן' אמר האב לבנו בנימת-גערה: 'נו, שבת מברכים', והם כמו הקיצו לרגע, ניערו מעליהם את אלפי האותיות המגובבות שנצטברו ונערמו עליהם עת ישבו וקראו, התנדנדו קלות ושבו לקרוא מיד לאחר תפילת הלחש של מוסף עוד קצת פולמוסי רבנים ולא הניחו עיניהם גם מביקורות דיסקים חדשים ואף לא מניתוח סרט חדש. אל מול המחזה המביך הזה כתבתי לעצמי מחשבות אישיות שבלי משים הצטברו לכדי הדברים שכאן.

אז הנה נתחיל לפי סדר: בהתחלה, כלומר עד לפני כעשור, היה עלון צעירי חב"ד 'שיחת השבוע', שחולק בדוכני התפילין שעל הדרכים, ונועד להשיב לבבות ולתת קצת פרשת שבוע, שיחה של הרבי מליובאוויטש על הפרשה וגם סיפור מעורר יידישקייט מהשטייטל. לאחר מכן 'שיחת השבוע' החל להיכנס לבתי הכנסת, והיה גם 'שבת בשבתו' בדגם המיושן שהיה שופר של הפועל המזרחי והמפד"ל דאז. אבל המהפכה הגרפית הגיעה ונייר הכרומו תפס את מקומו יחד עם תמונות מושכות, ועלונים רבים החלו לצוץ על פני כל הארץ. כל תת-פלג ומיני-זרם דתי ביקש לו עלון כלבבו, להפיץ את משנתו וגם לדאוג לרווחתו הכלכלית בעזרת הפרסומות – מפוליטיקה ארצית עד נסיעות חופשה בשוויץ, וכמובן "המערכת אינה אחראית בשום אופן לתוכן הפרסומות" – שכבשו עוד ועוד מתחמים בעלונים הללו. בדרך הטבע, מוסיפים העלונים לתפוח ולרבות בכל שנה ומוסיפים לעצמם דפים וכפולות, כך שנמצאת מקבל לידיך עיתון של ממש.

כיצד ניתן למדוד את הצלחתו של עלון? זו נמדדת בזיקתו הישירה אל האקטואליה. העקומה ברורה: ככל שממעיט העלון, ואף מעלים לגמרי, את העיסוק בפרשת השבוע או בכל תוכן תורני זה או אחר ובתמורה עוסק בהוויות העולם – עולה ערכו ומתארך אליו תור הממתינים.

אבל העלונים הללו הם אך הסימפטום הזניח למחלת חוסר היכולת להתפלל.

העלונים מאפשרים לקהילת המתפללים להדחיק את המבט בדופק ההולך ודומם לו ובגזר הדין החתום זה מכבר. הפחד המתמיד מרפורמה ומשינוי, שהלך והשתרש בציבור זה מכבר, אינו מאפשר להביט נכוחה במצבה הכואב והרה האסון של התפילה, בשבר האמונה הגדול שהיא מגלמת בעצם דמותה הנוכחית. והעלונים – שהם למעשה עיתונים לכל דבר ועניין – מוכיחים כי באין מענה כן למצוקות התפילה, אנו מעדיפים לתור אחר עינינו המשוטטות בעיתוני בית הכנסת הקטנים עם הגדולים. כך מצאו את עצמם ההמונים מהגרים ממילות הסידור התשושות אל כתבות המגזין מלאות החידוש של העלונים. והתפילה, הנאבקת על חייה זה זמן רב, שובקת לה אל מול עינינו חיים לכל חי.

חשיפת שאלות הבסיס

ומה בכל זאת? השלב הראשון בהיחלצות הוא בהודאת התקיעוּת, ביכולת לשאול בכנות וללא משוא פנים האם אכן אנו מאמינים בתפילה; שיקרה בה משהו, שנצליח לפתוח בה את הלב, להשיל מסכות ואכן לדבר ולהתפלל. קרובים ללבי דברי הרמב"ם: "כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה" (משנה תורה, הל' תפילה ד, טז).

הרף בדברי הרמב"ם גבוה: ראשית, פינוי הלב וריקונו – ודוק: הלב, ולא השכל – מכל המחשבות. שנית, תחושה של עמידה לפני השכינה. ולא בכדי לא אמר הרמב"ם כעומד לפני המלך, אלא דווקא לפני השכינה, לפני הגילוי הא-לוהי הקרוב, זה המאפשר ליצור איתו אינטימיות וקרבה דקה. וכדרך התכוננות למפגש מלא לב יש לחשב בו, למנות ולהיזכר בכל מקומות המבטים, בכל הרגעים של 'זאת הפעם', לשהות מעט ולהתפלל.

העלונים מייצגים את הסתמי, את היכולת להשליך אותם רגע לאחר הקריאה בהם, ומבשרים, כך דה-פקטו, את כניסת הסתמי אל התפילה (והללו גם מבשרים את כניסת הדקדנס הדתי המתחדש, אלא שנקודה זו היא כבר נושא למאמר עצמאי שיעסוק במחירים הרבים של השפה הדתית-רבנית שהתגבשה לה בעלוני השבת). היכולת הטריוויאלית הזאת לקרוא ולזרוק (לגניזה) מבקשת להמיר את העולם הממוקד של הכוונה ופינוי הלב בזה המלא באייטמים קטנים הרצים אל מול העיניים; לשטוף גם את מקום הכינוס – ושמא על כן שמו 'בית כנסת' – בזרמי פיזור אין-סופיים. לכן, גם אם מחולקים העלונים בסוף תפילה, הרי שעיני כל אליהם ישברון אף בתחילתה, ובראשיתה של התפילה הבאה הם ממשיכים בשטיפתם את התפילה.

התפילה, כנייר לקמוס לעולם הדתי כולו, חושפת את שאלות הבסיס הדתיות הבוערות והנשכחות; את שאלת היחס בין קבע לתחנונים, בין נוסח קבוע ויציב ההולך ומתרבה בירושת הדורות לבין רגש מקומי עז ומתפרץ או עמידה מלאת דממת יראה וכוונה, ומציפה את מבחן הליטורגיה הקבועה ואת מחירה; היא מכריחה לשאול על הנוסח הארוך שכמעט אי-אפשר להתכוון בו (ועל כן בניגוד מובהק לפסיקת הרמב"ם שראה בכוונה מעכב בתפילה, הרי שהן מרן בשולחן ערוך והן הרמ"א הכריעו כי הכוונה אינה לעיכובא בתפילה וכלשון ה'חזון איש' די ב'כוונה כהה'), על תפילות הדורות ומשמעותן לנו, ובעיקר מעלה את שאלת היחס שלנו לבורא; האם אחר כל ההפשטות והניתוצים האנתרופומורפיים אנו עדיין יכולים לפנות אליו ככה סתם בפשטות ולבקש, ככה סתם לעמוד לפני ה'?

ולא פחות מכך: האם כאנשים נורמטיבים, הלוקחים את גורלם בידיהם, יש בנו בכלל מקום חלש, נזקק, כזה התולה עיניים ומייחל? האם אנו באמת מוכנים לבקש על חיינו ועל חסרוננו? האם במערכת היציבות העכשווית מלאת מסמרי ה'קבע' ובריחי השליטה שלנו נותרו בנו עדיין מעט שפלות רוח, חן ותחנונים? האם כקהילה בכוחנו לעורר את המתפלל שבנו ולבקש להפוך את ההתכנסות התפילתית לאירוע משמעותי – המשלב נוכחות אישית עם מרחב משפחתי המלא ברוח א-לוהים?

מבחינה זו יש בפריחת הלימוד התורני שבכל אתר ברכה גדולה, אבל גם שיקוף חד של אותה בריחה מהתפילה; של הימלטות מחיי השעה וביאה אל המערה הבטוחה והחמימה של חיי העולם. הלימוד מלא באחיזת הקבע, בידיים קפוצות ובתפיסת השכל, ואילו בתפילה יש לפתוח את הידיים, לשמוט את האחיזה, לתהות על הדרך ולבקש בתחנון. ובדומה לכך כבר כתב ר' צדוק הכהן מלובלין בחדות לשונו:

בתורה המעולה בחכמתו יותר מחברו הוא הגדול – מה שאין כן בתפילה. אדרבה, המדרגות הן כפי החסרון […] כי כל מי שהוא יותר חסר ונצרך ביותר, הוא יכול לפעול בתפילתו יותר, כי תפילתו יותר מעומקא דליבא (רסיסי לילה, כו).

על כן בתי המדרשות מלאים, מתנצחים על מילי דשמיא ומילי דעלמא כאחד והגדול מרביץ תורה בקטן, אך בתי התפילה – שתכליתם 'מעומקא דליבא', ריקים, ועלובת נפש מבקשת ישועה.

חידוש קהילתי

מנייני קרליבך ביקשו (ובמבט לאחור רבים מהם הצליחו אך בראשית הופעתם בארץ, שכן  אלו הפכו במשך הזמן מתחנונים לקבע) להפיח תשוקה וריקוד בתפילה, וחשפו את אפשרות העומק לשיר – כקהילה – יחד. אמנם אין בהם נגיעה בנוסח התפילה, כמו גם בקושי היום-יומי להתפלל, אך היה בהם פתח תקווה שאפשר עוד להמשיך.

אבל קרליבך הגיע מהתפר הסבוך, מהמרחב הלימינלי והלא מוגדר שבין לבין, ואכן עלה בידו לעורר חן אבוד. אולם כיצד ניתן להשיב עוד את החן האבוד? כיצד ניתן להפיח רגשה במוכר זה מכבר, במונוטוני? לדידו של ר' נחמן המפתח נתון דווקא בידי הבאים ממרחק: "כְּשֶׁמַּחֲזִירִין בְּנֵי-אָדָם בִּתְשׁוּבָה וְעוֹשִׂין בַּעֲלֵי-תְּשׁוּבָה וְגֵרִים" (ליקוטי מוהר"ן יד, יב). הללו, הבאים מחוץ לגבול ישראל והקדושה ומצטרפים אל יראי ה' מדעתם ומרצונם, הם שיכולים להפיח בתקוות הישנות חיים חדשים.

בכניסתם אל המרחב, המתנהל כמו מאליו, הללו לא רק מאשררים את הידוע זה מכבר, אלא בעיקר מטעינים את אותה נוכחות חסרה, ואבודה, בעניין ובתשוקה הצרורים בכליהם, ובכך הם מייצרים אותה כממשית. הם יודעים להזכיר את הגוף בתפילה ולהנכיח את ההכרח לשתף אותו בתנועות התפילה. ואכן הרבה מן המהפכות הדתיות – הרוחניות, האמנותיות והמוזיקליות – בדור האחרון נעשו בידי אותם 'בעלי תשובה'. אך בכך לא סגי. כשם שהללו לא גדלו על ה'חאפריוּת' ועל מערכת הקומבינות הדתית, ולכן הם שהביאו מקצועיות אל הסוגה המוזיקלית, כך יש ליצור אמון בחידוש דתי מקיף שבכוחם להביא.

וניתן, ומוכרח, לדבר על התפילה עצמה ועל התפילה בקהילה ולחשוב כיצד בכל זאת. האם כקהילה בכוחנו לגעת בתפילה, להביט בה ואף להפוך אותה על קרבה ועל כרעיה, להתקרב אליה כחבורה המגששת אחר דרכה, ולא רק כבודדים. אולי להתחלק לחבורות, כך שכל חבורה בוחרת מקטע בתפילה, תרה אחר משמעויותיו הפנימיות ולאחר זמן-מה משתפת את שאר החברים לפני התפילה – בחינה של הכנה לתפילה – באשר מצאה והעלתה באותו המקטע.

וראוי גם לייסד חבורות הכנה לתפילה. ובחבורות יתכוננו כדרך החסידים הראשונים לתפילה, אם בלימוד, אם בתפילה על התפילה ואם בהשתהות אישית או קבוצתית אליה. ואף לאחר התפילה יש מקום להתעכב מעט ולשבת יחד ולדבר על התפילה, לבחון את אשר היה ולא לתת לו לזרום כעוד משבצת בלו"ז הצפוף ומלא הסחף שלנו.

הנה כבר נכנסנו בשערי אלול והשמָש דופק על הדלתות ובאות תפילות הימים הנוראים. ובחבורות יבקשו לתת מענה כן לשיח תפילות אלו, וגם לתהות האם אכן מוכרחים רבים כל-כך מן המתפללים לבוא עם ספרים תחת ידיהם, ולהביע בכך את חוסר אמונם העמוק והקולוסאלי בתפילה, או שמא עוד בכוחנו להפך בה ולהפוך אותה למשמעותית וחיה. וחלק מן המענה יידרש גם לשפה ההיררכית של עבדים ונתינים הניצבים למול מלך, המצויה בתפילות הימים הללו. שהרי המלכות שהייתה בעבר ייצוגו של הנשגב הפכה זה מכבר לייצוג של ניכור או של שחיתות, ולכך יש להידרש.

וכדאי גם לבחון, ולכך יש להתאזר מעט באומץ, כיצד המרחב התפילתי (האשכנזי-מערבי בניגוד מובהק לזה המזרחי) בנוי ומעוצב בימינו בדרך כלל, ולבדוק את הגדרתו העכשווית של בית הכנסת: האם הכיסאות המרופדים והסטנדרים הרשמיים הללו מסייעים, או שמא אך מכבידים, ומכיוון שלא נתקדשו לא בקדושה ראשונה ולא בשנייה ראוי כבר להחליפם במרחב משוחרר, מעגלי ומאוורר יותר.

מעבר לדיאלוג

כל שדיברתי כאן הוא על התפילה הציבורית והקהילתית ועל איזו אמונה – אולי אפילו נאיבית – שאכן עדיין ניתן להתפלל. אכן מעבר לתפילת הציבור מצויה לה גם תפילת היחיד, תפילת האדם הבודד הזועק ומשווע: "לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ". ותפילה זו, כך לרוב, חופנת בתוכה גם דבקות-אמת ופוטנציאל אדיר של אקסטזה:

אמר ר' יהודה: כשהיה ר' עקיבא מתפלל עם הציבור היה מקצר בפני כולם, וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכריעות והשתחוואות (תוספתא, ברכות, ג, ה).

אלא שהתפילה 'בינו לבין עצמו' מותירה את ההזרה לעולם בטבורה. העולם, על כל הנפשות המתרוצצות בו כחיה להשביע, אינו נוטל בה חלק משמעותי. זהו אפוא מונולוג-נפש המבקש ומייחל לבוא לדיאלוג עם הא-לוהי, אך מסתפק בכך. לעומת זאת, בתפילה המשותפת – ויותר מכך: בשירת התפילה המשותפת – מצויה אפשרות שמעבר לצורות השיח הנזכרות; מצויה האפשרות לכונן את 'קהילת התפילה' (כלשון הרי"ד סולובייצ'יק במאמרו 'הקהילה') הנוצרת תוך שהיא שרה בצוותא.

בעיניי, זוהי האפשרות ליצירת מרחב של 'סולידריות רוחנית' שכוחה חורג הרבה מעבר לגילוייה הספציפיים. זו כנסת ישראל במובנה הממשי ביותר, המקבלת את פניה העכשוויות דווקא אל מול הווירטואלי ההולך ועוטף. ודווקא אל מול גלי החברויות ההולכים וגואים בפייסבוק, הנוכחות האלקטרונית שאין ממנה הפוגה, פתע המוּכרחות של קהילה רלוונטית וממשית – כזו שמאחוריה בשר ודם ופנים שדרכם עולים כל העצב והיופי, ולא רק כינוי או תמונה או סטאטוס – הופכת לאקוטית יותר מתמיד.

יותר מכך, במובנים רבים הקהילה מכוננת את הזיקה אל מה שמעֵבר לה מעצם היותה, מעצם התרסתה כנגד האגוצנטריות האנושית הבסיסית ויכולתה לייצר חבִירה של אדם לרעהו. כך ומראש היא כמו מוכנה לוותר על המפגש האישי והנוקב כל-כך שבין האדם לאין-סוף, ותחתיו להציב את עצם המפגש בין אדם לאדם כיצירה אין-סופית. זו יומרה הרואה את עצם הדינמיקה האנושית כתכלית א-לוהית. היא מתיכה את ההגדרות אלו באלו, ובכך היא מולידה את התפילה.

אם לנעוץ אחרית בראשית הדברים הרי שבה במידה שהתפילה האישית נחרבת מקריאת אותם עלונים, הרי שעל אחת כמה וכמה שזה גורלה של התפילה הקהילתית המבקשת להיות אגודה אחת הבאה בברית, ולא כזו המתפזרת תחת כל עלון רענן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012