מות המתפלל / אלחנן ניר

תופעת עלוני השבת היא סימפטום לחוסר האמון, הקהילתי והאישי, בתפילה ובאפשרות כי אכן עשוי להתרחש בה דבר-מה משמעותי. מחשבות ראשונות בפתח אלול על שיבה אל התפילה

זיכרון לאיתן מלכיאור זצ"ל

סכין האמת היה בפיו

וזיוף לא נמצא בשפתיו

התפילה בציבור היא נייר לקמוס למצבו של עולם דתי שלם. ובנייר לקמוס יש גם משהו דיני ומאוד לא חומל; ותפילה, כבר ציינו רבים, באה גם מלשון פלילים ומשפט. כמו עין חדה היא יודעת לנעוץ מבט ולגעת בדיוק בגלעין החבוי.

בשנים האחרונות אני חש מבוכה אל מול צבעיו המשתנים של נייר הלקמוס הבלתי מתפשר הזה. נראה כי זרם חדש משתלט על התפילה, ובמיוחד על תפילת השבת הציבורית-קהילתית (שכן תפילת ימי החול, ובפרט מנחה וערבית, שונה במהותה מזו השבתית. לעולם תפילת החול מצויה בתווך ו'בין לבין', ואילו תפילת השבת מתפקדת כמרחב גובה עצמאי). כוונתי לזרם של ייאוש מן התפילה, ייאוש עמוק ומקיף ממנה ומעצם האפשרות כי אכן עשוי להתרחש בה דבר-מה משמעותי.

אכן, כימי התפילה על הארץ היא בגדר "דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן" – כך לפי הגדרת התלמוד במסכת ברכות – ויהודים הרי תמיד דיברו בזמן התפילה והסיחו ממנה את הדעת, אלא שהזרם הנוכחי מתוחכם יותר. זאת משום שהוא מגובה בתמיכה תורנית מקיפה, כאשר הייצוגים הממשיים שלו הם עלוני השבת; העלונים המחולקים בעזרת הגברים של בית הכנסת בזמן התפילה, ומכילים דברי רבנים לרוב, כמו גם היתממות בדמות הבקשה: "נא לא לקרוא בשעת התפילה וקריאת התורה". ומכיוון שקיים הגיבוי הנזכר ומכיוון שגם כך 'תנאי הפתיחה' שלה אינם מהטובים, הרי שאין איש שם על לב שנמכרה לה התפילה בעבור עוד דיון על גובה התנ"ך, או סתם בעבור ויכוח סמי-פוליטי או רכילות-פנים מושכת.

איור: גונן מעתוק

נו, שבת מברכים

לאחרונה התפללתי בבית כנסת חשוב וישב לידי אדם חשוב ולידו בנו החשוב ושניהם קראו כל תפילת ליל השבת ולמחרת, בתפילת הבוקר, שני עלוני שבת חשובים. אחרי 'יקום פורקן' אמר האב לבנו בנימת-גערה: 'נו, שבת מברכים', והם כמו הקיצו לרגע, ניערו מעליהם את אלפי האותיות המגובבות שנצטברו ונערמו עליהם עת ישבו וקראו, התנדנדו קלות ושבו לקרוא מיד לאחר תפילת הלחש של מוסף עוד קצת פולמוסי רבנים ולא הניחו עיניהם גם מביקורות דיסקים חדשים ואף לא מניתוח סרט חדש. אל מול המחזה המביך הזה כתבתי לעצמי מחשבות אישיות שבלי משים הצטברו לכדי הדברים שכאן.

אז הנה נתחיל לפי סדר: בהתחלה, כלומר עד לפני כעשור, היה עלון צעירי חב"ד 'שיחת השבוע', שחולק בדוכני התפילין שעל הדרכים, ונועד להשיב לבבות ולתת קצת פרשת שבוע, שיחה של הרבי מליובאוויטש על הפרשה וגם סיפור מעורר יידישקייט מהשטייטל. לאחר מכן 'שיחת השבוע' החל להיכנס לבתי הכנסת, והיה גם 'שבת בשבתו' בדגם המיושן שהיה שופר של הפועל המזרחי והמפד"ל דאז. אבל המהפכה הגרפית הגיעה ונייר הכרומו תפס את מקומו יחד עם תמונות מושכות, ועלונים רבים החלו לצוץ על פני כל הארץ. כל תת-פלג ומיני-זרם דתי ביקש לו עלון כלבבו, להפיץ את משנתו וגם לדאוג לרווחתו הכלכלית בעזרת הפרסומות – מפוליטיקה ארצית עד נסיעות חופשה בשוויץ, וכמובן "המערכת אינה אחראית בשום אופן לתוכן הפרסומות" – שכבשו עוד ועוד מתחמים בעלונים הללו. בדרך הטבע, מוסיפים העלונים לתפוח ולרבות בכל שנה ומוסיפים לעצמם דפים וכפולות, כך שנמצאת מקבל לידיך עיתון של ממש.

כיצד ניתן למדוד את הצלחתו של עלון? זו נמדדת בזיקתו הישירה אל האקטואליה. העקומה ברורה: ככל שממעיט העלון, ואף מעלים לגמרי, את העיסוק בפרשת השבוע או בכל תוכן תורני זה או אחר ובתמורה עוסק בהוויות העולם – עולה ערכו ומתארך אליו תור הממתינים.

אבל העלונים הללו הם אך הסימפטום הזניח למחלת חוסר היכולת להתפלל.

העלונים מאפשרים לקהילת המתפללים להדחיק את המבט בדופק ההולך ודומם לו ובגזר הדין החתום זה מכבר. הפחד המתמיד מרפורמה ומשינוי, שהלך והשתרש בציבור זה מכבר, אינו מאפשר להביט נכוחה במצבה הכואב והרה האסון של התפילה, בשבר האמונה הגדול שהיא מגלמת בעצם דמותה הנוכחית. והעלונים – שהם למעשה עיתונים לכל דבר ועניין – מוכיחים כי באין מענה כן למצוקות התפילה, אנו מעדיפים לתור אחר עינינו המשוטטות בעיתוני בית הכנסת הקטנים עם הגדולים. כך מצאו את עצמם ההמונים מהגרים ממילות הסידור התשושות אל כתבות המגזין מלאות החידוש של העלונים. והתפילה, הנאבקת על חייה זה זמן רב, שובקת לה אל מול עינינו חיים לכל חי.

חשיפת שאלות הבסיס

ומה בכל זאת? השלב הראשון בהיחלצות הוא בהודאת התקיעוּת, ביכולת לשאול בכנות וללא משוא פנים האם אכן אנו מאמינים בתפילה; שיקרה בה משהו, שנצליח לפתוח בה את הלב, להשיל מסכות ואכן לדבר ולהתפלל. קרובים ללבי דברי הרמב"ם: "כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה" (משנה תורה, הל' תפילה ד, טז).

הרף בדברי הרמב"ם גבוה: ראשית, פינוי הלב וריקונו – ודוק: הלב, ולא השכל – מכל המחשבות. שנית, תחושה של עמידה לפני השכינה. ולא בכדי לא אמר הרמב"ם כעומד לפני המלך, אלא דווקא לפני השכינה, לפני הגילוי הא-לוהי הקרוב, זה המאפשר ליצור איתו אינטימיות וקרבה דקה. וכדרך התכוננות למפגש מלא לב יש לחשב בו, למנות ולהיזכר בכל מקומות המבטים, בכל הרגעים של 'זאת הפעם', לשהות מעט ולהתפלל.

העלונים מייצגים את הסתמי, את היכולת להשליך אותם רגע לאחר הקריאה בהם, ומבשרים, כך דה-פקטו, את כניסת הסתמי אל התפילה (והללו גם מבשרים את כניסת הדקדנס הדתי המתחדש, אלא שנקודה זו היא כבר נושא למאמר עצמאי שיעסוק במחירים הרבים של השפה הדתית-רבנית שהתגבשה לה בעלוני השבת). היכולת הטריוויאלית הזאת לקרוא ולזרוק (לגניזה) מבקשת להמיר את העולם הממוקד של הכוונה ופינוי הלב בזה המלא באייטמים קטנים הרצים אל מול העיניים; לשטוף גם את מקום הכינוס – ושמא על כן שמו 'בית כנסת' – בזרמי פיזור אין-סופיים. לכן, גם אם מחולקים העלונים בסוף תפילה, הרי שעיני כל אליהם ישברון אף בתחילתה, ובראשיתה של התפילה הבאה הם ממשיכים בשטיפתם את התפילה.

התפילה, כנייר לקמוס לעולם הדתי כולו, חושפת את שאלות הבסיס הדתיות הבוערות והנשכחות; את שאלת היחס בין קבע לתחנונים, בין נוסח קבוע ויציב ההולך ומתרבה בירושת הדורות לבין רגש מקומי עז ומתפרץ או עמידה מלאת דממת יראה וכוונה, ומציפה את מבחן הליטורגיה הקבועה ואת מחירה; היא מכריחה לשאול על הנוסח הארוך שכמעט אי-אפשר להתכוון בו (ועל כן בניגוד מובהק לפסיקת הרמב"ם שראה בכוונה מעכב בתפילה, הרי שהן מרן בשולחן ערוך והן הרמ"א הכריעו כי הכוונה אינה לעיכובא בתפילה וכלשון ה'חזון איש' די ב'כוונה כהה'), על תפילות הדורות ומשמעותן לנו, ובעיקר מעלה את שאלת היחס שלנו לבורא; האם אחר כל ההפשטות והניתוצים האנתרופומורפיים אנו עדיין יכולים לפנות אליו ככה סתם בפשטות ולבקש, ככה סתם לעמוד לפני ה'?

ולא פחות מכך: האם כאנשים נורמטיבים, הלוקחים את גורלם בידיהם, יש בנו בכלל מקום חלש, נזקק, כזה התולה עיניים ומייחל? האם אנו באמת מוכנים לבקש על חיינו ועל חסרוננו? האם במערכת היציבות העכשווית מלאת מסמרי ה'קבע' ובריחי השליטה שלנו נותרו בנו עדיין מעט שפלות רוח, חן ותחנונים? האם כקהילה בכוחנו לעורר את המתפלל שבנו ולבקש להפוך את ההתכנסות התפילתית לאירוע משמעותי – המשלב נוכחות אישית עם מרחב משפחתי המלא ברוח א-לוהים?

מבחינה זו יש בפריחת הלימוד התורני שבכל אתר ברכה גדולה, אבל גם שיקוף חד של אותה בריחה מהתפילה; של הימלטות מחיי השעה וביאה אל המערה הבטוחה והחמימה של חיי העולם. הלימוד מלא באחיזת הקבע, בידיים קפוצות ובתפיסת השכל, ואילו בתפילה יש לפתוח את הידיים, לשמוט את האחיזה, לתהות על הדרך ולבקש בתחנון. ובדומה לכך כבר כתב ר' צדוק הכהן מלובלין בחדות לשונו:

בתורה המעולה בחכמתו יותר מחברו הוא הגדול – מה שאין כן בתפילה. אדרבה, המדרגות הן כפי החסרון […] כי כל מי שהוא יותר חסר ונצרך ביותר, הוא יכול לפעול בתפילתו יותר, כי תפילתו יותר מעומקא דליבא (רסיסי לילה, כו).

על כן בתי המדרשות מלאים, מתנצחים על מילי דשמיא ומילי דעלמא כאחד והגדול מרביץ תורה בקטן, אך בתי התפילה – שתכליתם 'מעומקא דליבא', ריקים, ועלובת נפש מבקשת ישועה.

חידוש קהילתי

מנייני קרליבך ביקשו (ובמבט לאחור רבים מהם הצליחו אך בראשית הופעתם בארץ, שכן  אלו הפכו במשך הזמן מתחנונים לקבע) להפיח תשוקה וריקוד בתפילה, וחשפו את אפשרות העומק לשיר – כקהילה – יחד. אמנם אין בהם נגיעה בנוסח התפילה, כמו גם בקושי היום-יומי להתפלל, אך היה בהם פתח תקווה שאפשר עוד להמשיך.

אבל קרליבך הגיע מהתפר הסבוך, מהמרחב הלימינלי והלא מוגדר שבין לבין, ואכן עלה בידו לעורר חן אבוד. אולם כיצד ניתן להשיב עוד את החן האבוד? כיצד ניתן להפיח רגשה במוכר זה מכבר, במונוטוני? לדידו של ר' נחמן המפתח נתון דווקא בידי הבאים ממרחק: "כְּשֶׁמַּחֲזִירִין בְּנֵי-אָדָם בִּתְשׁוּבָה וְעוֹשִׂין בַּעֲלֵי-תְּשׁוּבָה וְגֵרִים" (ליקוטי מוהר"ן יד, יב). הללו, הבאים מחוץ לגבול ישראל והקדושה ומצטרפים אל יראי ה' מדעתם ומרצונם, הם שיכולים להפיח בתקוות הישנות חיים חדשים.

בכניסתם אל המרחב, המתנהל כמו מאליו, הללו לא רק מאשררים את הידוע זה מכבר, אלא בעיקר מטעינים את אותה נוכחות חסרה, ואבודה, בעניין ובתשוקה הצרורים בכליהם, ובכך הם מייצרים אותה כממשית. הם יודעים להזכיר את הגוף בתפילה ולהנכיח את ההכרח לשתף אותו בתנועות התפילה. ואכן הרבה מן המהפכות הדתיות – הרוחניות, האמנותיות והמוזיקליות – בדור האחרון נעשו בידי אותם 'בעלי תשובה'. אך בכך לא סגי. כשם שהללו לא גדלו על ה'חאפריוּת' ועל מערכת הקומבינות הדתית, ולכן הם שהביאו מקצועיות אל הסוגה המוזיקלית, כך יש ליצור אמון בחידוש דתי מקיף שבכוחם להביא.

וניתן, ומוכרח, לדבר על התפילה עצמה ועל התפילה בקהילה ולחשוב כיצד בכל זאת. האם כקהילה בכוחנו לגעת בתפילה, להביט בה ואף להפוך אותה על קרבה ועל כרעיה, להתקרב אליה כחבורה המגששת אחר דרכה, ולא רק כבודדים. אולי להתחלק לחבורות, כך שכל חבורה בוחרת מקטע בתפילה, תרה אחר משמעויותיו הפנימיות ולאחר זמן-מה משתפת את שאר החברים לפני התפילה – בחינה של הכנה לתפילה – באשר מצאה והעלתה באותו המקטע.

וראוי גם לייסד חבורות הכנה לתפילה. ובחבורות יתכוננו כדרך החסידים הראשונים לתפילה, אם בלימוד, אם בתפילה על התפילה ואם בהשתהות אישית או קבוצתית אליה. ואף לאחר התפילה יש מקום להתעכב מעט ולשבת יחד ולדבר על התפילה, לבחון את אשר היה ולא לתת לו לזרום כעוד משבצת בלו"ז הצפוף ומלא הסחף שלנו.

הנה כבר נכנסנו בשערי אלול והשמָש דופק על הדלתות ובאות תפילות הימים הנוראים. ובחבורות יבקשו לתת מענה כן לשיח תפילות אלו, וגם לתהות האם אכן מוכרחים רבים כל-כך מן המתפללים לבוא עם ספרים תחת ידיהם, ולהביע בכך את חוסר אמונם העמוק והקולוסאלי בתפילה, או שמא עוד בכוחנו להפך בה ולהפוך אותה למשמעותית וחיה. וחלק מן המענה יידרש גם לשפה ההיררכית של עבדים ונתינים הניצבים למול מלך, המצויה בתפילות הימים הללו. שהרי המלכות שהייתה בעבר ייצוגו של הנשגב הפכה זה מכבר לייצוג של ניכור או של שחיתות, ולכך יש להידרש.

וכדאי גם לבחון, ולכך יש להתאזר מעט באומץ, כיצד המרחב התפילתי (האשכנזי-מערבי בניגוד מובהק לזה המזרחי) בנוי ומעוצב בימינו בדרך כלל, ולבדוק את הגדרתו העכשווית של בית הכנסת: האם הכיסאות המרופדים והסטנדרים הרשמיים הללו מסייעים, או שמא אך מכבידים, ומכיוון שלא נתקדשו לא בקדושה ראשונה ולא בשנייה ראוי כבר להחליפם במרחב משוחרר, מעגלי ומאוורר יותר.

מעבר לדיאלוג

כל שדיברתי כאן הוא על התפילה הציבורית והקהילתית ועל איזו אמונה – אולי אפילו נאיבית – שאכן עדיין ניתן להתפלל. אכן מעבר לתפילת הציבור מצויה לה גם תפילת היחיד, תפילת האדם הבודד הזועק ומשווע: "לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ". ותפילה זו, כך לרוב, חופנת בתוכה גם דבקות-אמת ופוטנציאל אדיר של אקסטזה:

אמר ר' יהודה: כשהיה ר' עקיבא מתפלל עם הציבור היה מקצר בפני כולם, וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכריעות והשתחוואות (תוספתא, ברכות, ג, ה).

אלא שהתפילה 'בינו לבין עצמו' מותירה את ההזרה לעולם בטבורה. העולם, על כל הנפשות המתרוצצות בו כחיה להשביע, אינו נוטל בה חלק משמעותי. זהו אפוא מונולוג-נפש המבקש ומייחל לבוא לדיאלוג עם הא-לוהי, אך מסתפק בכך. לעומת זאת, בתפילה המשותפת – ויותר מכך: בשירת התפילה המשותפת – מצויה אפשרות שמעבר לצורות השיח הנזכרות; מצויה האפשרות לכונן את 'קהילת התפילה' (כלשון הרי"ד סולובייצ'יק במאמרו 'הקהילה') הנוצרת תוך שהיא שרה בצוותא.

בעיניי, זוהי האפשרות ליצירת מרחב של 'סולידריות רוחנית' שכוחה חורג הרבה מעבר לגילוייה הספציפיים. זו כנסת ישראל במובנה הממשי ביותר, המקבלת את פניה העכשוויות דווקא אל מול הווירטואלי ההולך ועוטף. ודווקא אל מול גלי החברויות ההולכים וגואים בפייסבוק, הנוכחות האלקטרונית שאין ממנה הפוגה, פתע המוּכרחות של קהילה רלוונטית וממשית – כזו שמאחוריה בשר ודם ופנים שדרכם עולים כל העצב והיופי, ולא רק כינוי או תמונה או סטאטוס – הופכת לאקוטית יותר מתמיד.

יותר מכך, במובנים רבים הקהילה מכוננת את הזיקה אל מה שמעֵבר לה מעצם היותה, מעצם התרסתה כנגד האגוצנטריות האנושית הבסיסית ויכולתה לייצר חבִירה של אדם לרעהו. כך ומראש היא כמו מוכנה לוותר על המפגש האישי והנוקב כל-כך שבין האדם לאין-סוף, ותחתיו להציב את עצם המפגש בין אדם לאדם כיצירה אין-סופית. זו יומרה הרואה את עצם הדינמיקה האנושית כתכלית א-לוהית. היא מתיכה את ההגדרות אלו באלו, ובכך היא מולידה את התפילה.

אם לנעוץ אחרית בראשית הדברים הרי שבה במידה שהתפילה האישית נחרבת מקריאת אותם עלונים, הרי שעל אחת כמה וכמה שזה גורלה של התפילה הקהילתית המבקשת להיות אגודה אחת הבאה בברית, ולא כזו המתפזרת תחת כל עלון רענן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באוגוסט 2012, ב-גיליון שופטים תשע"ב - 785 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 93 תגובות.

  1. דוק ותמצא שהבעיה היא בעיקר בבתי הכנסת האשכנזים…

  2. להיות בטיסת לילה באיזו חברה זרה משום מקום לשום מקום, ואז מגיע הבוקר, והבנאדם מוציא טלית-תפילין, עומד במעבר ומתפלל. או להיות באיזה שדה תעופה הומה אדם אי שם, עוד 2 דקות שקיעה, לעמוד דום ולהתפלל מנחה – בלי כוונה, כן, בלי כוונה, רק מילים בלי תוכן, מצוות אנשים מלומדה, ובכל זאת, אין חוויה רוחנית גדולה מזאת. הודות לקביעות, רק הודות לקביעות.

  3. אולי גם הנקודה הפשוטה של הפער העצום שהולך וגדל בין תקשורת אנושית לתקשורת עם הקב"ה תורמת למות התפילה.
    לפנ עשרים שלושים שנה פערי תקשורת של שבועות וחודשים היו הדבר הרגיל. שיחות לחוץ לארץ היו נדירות, מכתבים מחו"ל הגיעו לאחר זמנים ארוכים.

    כיום כשאתה צופה מקצה העולם ועד קצהו, כשסקייפ מאפשר שיחות וידאו לכל העולם בחינם, באיכות שלפני שנים לא רבות היו בגדר מדע בדיוני, כשאימיילים נשלחים מיידית, ונענים באותה מהירות, לעמוד מול קיר (תרתי משמע) ולא לקבל (כמעט) אף פעם תשובה, יוצר תסכול עמוק המביא ליאוש.

  4. דומה שהתפילה היהודית נתאבנה ומתה זה מאות בשנים. ייתכן שניסיונות החיאה צלחו זעיר שם זעיר שם, אבל הגופה כבר נתקררה.

    לפעמים מתרחש נס אישי, כמו למגיב הראשון: בזמן שאיננו לא יום ולא לילה, בין שמים וארץ, לא הכא ולא התם, הופכת דווקא השגרה שבתפילה נקודת אחיזה.

    ייתכן שהמאמץ העילאי של חכמים בכל הדורות להפוך את התפילה הקבועה לחוויה, לפעולה בעלת משמעות נפשית או אינטלקטואלית נועד מראש לכשלון. היתה כאן אי הבנה בסיסית של נפש האדם, או חוסר רצון להכיר במציאות האנושית.

    אפשר אולי ללמוד מנסיונות של מתן משמעות נפשית לשגרה שהיא מונוטונית אפילו יותר מהתפילה היהודית. ממש כאן לידנו: הזיכר.

    אלא שכל אלה פטומי מלים בעלמא. כדי לנפוח נשמה בגוויה יש צורך בנופח שבחיים חיתו. והגוף היהודי, כמו התפילה עצמה, הוא גולם שנשמתו בל עמו מאות שנים.

    • ודווקא נקודת האחיזה הזאת, שמתרחשת שלוש פעמים ביום, לאו דווקא בין שמים לארץ, היא המעניקה משמעות אמונית לחיים. חוששני ש"המשמעות הנפשית" המיוחלת היא דווקא קצת אנטי אמונית.

  5. גם אני הק' מסכים עם חגב (ונהי בעינינו כחגבים…) – וכל מי שלומד קצת דף יומי לאחרונה יכול לראות שכבר מימי התנאים והאמוראים, וכ"ש בימי הראשונים, העם הפשוט לפחות לא התכוון בתפילה, ובקושי פסוק ראשון של שמע.
    הבעיה היא כמובן העירבוב בין התפילה "האמיתית" – זו שבתנ"ך – לבין "טקס התפילה" שתיקנו חז"ל.
    בתנ"ך התפללו לה' כפשוטו – פנו אליו בזעקה בשל צרה או בקשה, ***וציפו לתשובה***!
    (ויושם אל לב, ש*כל* התפילות בתנ"ך הן רק של נביאים, או מלכי יהודה, משיחי ה')
    בטקס החז"לי אומרים פסוקים ומבקשים בקשות סכימטיות – אף אחד לא מצפה שאלהים יטרח גם לענות (ובעצם מתי הוא יכול לענות, כשממלמלים כ"כ הרבה?…)

    ולדברי צבי על "חוויה רוחנית" – שוב בלבול אופנתי, התפילה המקורית לא היתה "חוויה רוחנית", אלא פנייה לה' למלא צורך מסויים. כיוון שאלהים כבר לא עונה מזה 2500 שנה, מנסים למצוא תחליפים (אמנם תוך הסתמכות על פסוקים בתהלים, לא אכחד) והופכים את התפילה למילוי צורך עצמי וכו'.
    בקיצור, אני לא רואה פתרון כלשהו, עד יערה עלינו רוח ממרום, ולמעשה עד שיחול שינוי מהותי בנפש האדם (שנראה כיום לא מציאותי) שבו האדם יפנה ברצינות לה' ואף ייענה בחזרה.

    נ"ב
    לא זכיתי להבין את פשר הוידאו שהטמיע החגב כאן למעלה, אך כיהודה ועוד לקרא הנה קטע
    שקצת יותר קרוב לתפילה נבואית, בבחינת "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה' " (מנואל מולינה, אחד מאמני הפלמנקו המעניינים, מנגן ושר Bulerias – מומלץ לראות גם את הסוף, בבחינת כנסת ישראל ובן זוגה:)

    • אברהם, למה צריך להיות קשר בין התפילה שתקנו חז"ל לתפילת הקדמונים שבתנ"ך? ולמה דווקא תפילת הקדמונים היא "האמיתית"? ומי אמר שמתפללים בשביל להיענות? אדרבה, מהותה של מצוות התפילה היא שהיא לא מצפה לתשובה, כמו הקרבנות.

      וכמובן ש"החוויה הרוחנית" שדיברתי עליה בתגובה הראשונה הייתה רק Side Effect. תיארתי אותה עבור אלה שלא מסתדרים בלעדיה. לכשעצמי, די לי בתחושת החובה, שלוש פעמים ביום, ואני מסתדר מצוין בלי החוויה. (בזה אני לגמרי לא ניו-אייג'י, בניגוד לרב אלחנן שכתב את המאמר, ולבני יקירי מעריצו).

  6. חבל שצבי מתנער מן הדברים שכתב בחטף, מתוך המית לב, כמעט בסערת נפש. הרי כל קוראיו יגידו.

    כל זאת לא כתב, כך הוא אומר עכשו, אלא לשיטתם של חסרי האמונה הצרופה, האנטי אמוניים, הזקוקים ל"חוויה נפשית". הוא, די לו ב"תחושת החובה".

    אבל מה לי "חוויה" מה לי "תחושה", הרי שתיהן בחדרי הלב הן. גם אתה חֻלֵּיתָ כמונו, וגם לך נפש מרגשת. אבוי, כה נורא, כה ניו אייג'י.

    צר לי שאינני יודע מה היא "משמעות אמונית". אבל נראה שעל פי שיטתו, בה במידה שדבר מן הדברים הוא חסר משמעות כך אמוני הוא יותר . כל זאת בדרכו של אותו האיש שראוי היה שימליץ על עצמו הפך דבריו של טרנטיוס: בן אנוש אני אבל כל דבר אנושי זר לי.

    • אם היית שואל לעניין ולא אד-הומינם היית גם זוכה לתשובה כהלכה.

      בע"ה אם אתפנה מעט היום אשלח לרב אלחנן תגובה למאמרו לפרסום ואכתוב בה על החובה, על החוויה ועל החוויה שבחובה.

      • לחגב –
        אוי לך שעמדת מול קרן הצבי, שכבר חזה דניאל (פרק ח): וּמִן הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן אַחַת… וְאֶל הַצֶּבִי… וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן הַצָּבָא וּמִן הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם"…
        לצבי –
        חז"ל עצמם לקחו את רעיון התפילה מהתנ"ך כמובן, וגם הקרבנות מטרתם המקורית שה' ישעה אליהם, ורק במקדש הפכו לטקס קבוע.
        למעשה מה שאתה אומר, שכל בקשותיך בתפילה (=שמונה עשרה, היא-היא ה"תפילה" של חז"ל), הם כצפצוף הזרזיר וכו', וכבר קדמך לייבוביץ ומה לי עוד לעצבים…

        • א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. ב וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. ה הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ–הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. ו הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. ט אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי: אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן. י וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. יא וְנָחֲךָ יְהוָה, תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ; וְהָיִיתָ, כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו. יב וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם; וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת. יג אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. יד אָז, תִּתְעַנַּג עַל-יְהוָה, וְהִרְכַּבְתִּיךָ, עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ–כִּי פִּי יְהוָה, דִּבֵּר.

        • ומה שאתה אומר זה שהקב"ה יישא פנים וייקח שוחד, רח"ל.

      • מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף צבי שלנו לא תוכל הארץ (ואפילו ארץ הצבי) להכיל את כל דבריו…
        מה שישעיהו אומר שם הוא נכון תמיד, והתפילות הן אכן כצפצוף הזרזיר כשהמתפלל אינו ראוי לכך – לכן דגוש הדגשתי, שפעם ***רק נביאים*** (ופה ושם מלכים) הרשו לעצמם להתפלל.
        ושים לב שגם ישעיהו עצמו אומר בפירוש מהי מטרת התפילה: "אָז תִּקְרָא וה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי", וכה"א: "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה", ואם קרית לא שנית וכו'…

        ולגבי דברי הרמב"ם במו"נ שציינת אליהם, לא זכיתי להבין מה הטענה שרצית להביא משם – ככלל, הרמב"ם סירב לקבל את ה"אמונה המקראית", ובנה קונסטרוקציה פילוסופית סביבה, אך הפשט בוודאי שאינו כן, וכפי שהראה י' קויפמן ב"תולדות האמונה הישראלית" חלק א ועוד.

        בכל אופן, ממליץ מאוד לקרוא את דברי הרב שרקי בנושא כאן ואחר כך להגיב:
        http://ravsharki.org/content/view/36/507/

      • לא שאלתי, צבי,

        אלא הבעתי דעה. וממילא לא ציפיתי לתשובה, וודאי לא תשובה כהלכה, שכן מסופקני אם הלכה שלך היא גם הלכה שלי.

        ולעצם ההבחנה בין "עניין" לבין "אד הומינם", הרי מי שכתב דברי פיוט כְּאלה:

        "להיות בטיסת לילה באיזו חברה זרה משום מקום לשום מקום, .. לעמוד דום ולהתפלל מנחה… אין חוויה רוחנית גדולה מזאת."

        כתב על עצמו, אד-הומינם, אד-צביאם. ממילא הבעת דעה על הדברים הללו, היא הבעת דעה על צבי. אד הומינם הוא עצם העניין.

  7. לפני כעשור, הבנתי כי אדם מאמין אשר הנו גם אדם של אמת, אין לו מנוס מן הקביעה כי בית כנסת אינו מקום להתפלל בו.
    יש בו הרבה, הרבה תרבות, מסורת, קהילה, חיבה, רעות וכו' אך אין בו תפילה. תפילה אמיתית כזו המשולה להתבודדות פנימית בצוותא, תפילה שממנה הנך יוצא שונה במעט מהאדם שנכנסת ואין כאן המקום לפרט.
    מתוך תפיסה זו הקמתי באותה תקופה מנין בשם דומ-יה אשר פעל בירושלים במשך תקופה קצרה, והיה הקרוב ביותר בעיני לאותה אידאה נחשקת. באו אליו יהודים מכל קצוות הקשת הדתית ואף שאינם דתיים ובכולם אותה כמיהה עצומה להתבוננות פנימית אמיתית משותפת, כפי שראו כנראה לנגד עיניהם מתקני התפילה.
    לצערי קשיים שונים גרמו להפסקתו של המניין, אך יתכן שהעת בשלה להחזרתו.
    ערן

  8. הויכוח התאולוגי על מהות התפילה, כמו כל ויכוח תאולוגי, סופו שהוא שוקע באבסורד שהנפש החושבת נוקעת ממנו. אבל דוקא מכתמים וסיפורי מעשה, כדרכם של חכמינו שהדירו עצמם מן התאולוגיה, יש בהם להזין את הנפש ולהשכילה. ומעשה ששמעתי כך היה.

    בטיסת לילה ארוכה נזדמנתי בצוותא חדא עם רב חשוב במקומותינו. סח לי אותו רב מעשה בראש ישיבה שגזרו עליו הרופאים ניתוח לב. והניתוחים הללו נתחדשו באותם ימים והיתה בהם סכנת נפשות רבה. בקשו תלמידי הישיבה לומר תהילים בכנופיה לאחר התפילה, להצלחת הניתוח ולרפואתו של ראש הישיבה. שמע זאת ראש הישיבה ונזדעק ח"ו ח"ו שיגידו תהילים. תמהו עליו, כל כך למה? הסביר ראש הישיבה: כל מי שאמרו עליו תהילים בישיבה סופו שמת בימים מועטים. ואמנם כך הוה. ר"ל, תלמידי הישיבה לא אמרו תהילים, והרב נותח ושב לאיתנו והאריך ימים ושנים.

    • זה אכן אחלה מכתם, והוא מזכיר את המחקר שהתפרסם לא מכבר אודות יעילות התפילה. הוכח בו שהתפילה אכן עוזרת, ובתנאי שהאדם יודע שמתפללים בעבורו ומאמין שתפילת רבים תעזור לו. אגב, התפילה יעילה במידה שווה בלי קשר לאיזה אלוהים מתפללים…

  9. דברים כדורבנות, אלחנן.
    נדמה לי שאחד הפתרונות לכך הוא צעד מנהיגותי של גבאי בתי הכנסת,
    המכניסים את העלונים לבתי הכנסת, ואשר בכוחם גם למזער את הבזיון.
    לפני מספר שנים התעורר פולמוס העלונים בבתי הכנסת, והוחלט (כמדומני) ששטח הפרסומות
    בהם לא יעלה על רבע, אך זה לכשעצמו אינו פותר את בעיית ריבוי העלונים.
    אפשר אולי להציע שכל קהילה תחליט על שלושה (או אפילו חמישה) עלונים המוכנסים אל הקודש, ולא יותר.
    יש בזות וחילול קודש גדולים בגיבוב המופרז של העלונים.

  10. שאלת העלונים היא משנית, כפי שמציין המאמר:

    "אבל העלונים הללו הם אך הסימפטום הזניח למחלת חוסר היכולת להתפלל."

    יש חשיבות רבה להכנסת העלונים דווקא בשל הסיבה שמציין צבי. תודות לעלונים הללו מתברר בעליל באיזו דיוטא נמוכה נמצאת הנהגת הציבור הדתי לאומי. מתגלה לעיננו מנהיגות צרת אופקים, שטופה בהבלים, וחסרת מעוף. כל זאת כמובן על דרך הכלל. יש מעטים יוצאי דופן שקולם מהוסה ובלתי נשמע כמעט.

  11. דוק ותמצא שאלחנן ניר ערך את עלוני השבת "עולם קטן" ו"שיח השדה" (של ישיבת שיח) ושגם מאמרים מ"שבת" מתפרסמים בעלון השבת "מקורי"

  12. יש מכנה משותף להרבה מאוד מאמרים ב"מוסף שבת" וגם למאמר והיא תת היכולת להתמודד עם סוגיות נפשיות – התנהגותיות. יש בנכות התפיסתית הזו משהו מאוד מצחיק כי מצד אחד שמים בעיה על השולחן ומצד שני ממהרים להדחיק אותה.
    איך מדחיקים אותה? על ידי ציטוט מטופש מהרמב"ם או הסתמכות כפייתית על מסכת זו או אחרת.

    זה לא דיון הלכתי כאן , קוקוריקו, חבל לדרדר אותו אל ימי הביניים או אל התקופה ההלנית.

    יש כאן אנשים חיים, הם מגיעים לבית הכנסת והשהות שלהם בבית הכנסת היא חלק מרצף התנהגותי מסויים.
    מה מניע אותם? מה הם מחפשים? מה הם רוצים?
    איך תת המודע משפיע על המודע , של האנשים האלו? אילו אילוצים מכתיבות הנסיבות , הנורמות , הקונטקסט?

    שאלות חשובות , דחופות , בוערות , זה נכון . אבל אין מי לדבר כי תמיד החינוך הכפייתי הישיבתי המאני והעבש יחזיר אותנו שוב לדייג בביצה מאוסה של גזירי ספרות פרהיסטורית.

    לשמחתי אני מתפלל בערך פעם בשבוע עם חסידי ברסלב אמיתיים (לא כאלו שאתם מכירים או שמעתם עליהם) והם ממש יודעים להתפלל

    לגבי קרליבך , כבר התייחסתי אליו פה:
    http://drall0.wordpress.com/2012/07/22/%D7%9E%D7%91%D7%96%D7%A7-%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99-%D7%A7%D7%A6%D7%A8/

    יהודה: נערך על ידי.

    • אני דווקא מזדהה עם דברי דרול*, ואשרי מי שמסוגל באמת להתפלל ולהשליך באחרי גוו תיאולוגיות וכו' (אם כי, אגב, ספירת העומר שבסרטון היא כמובן לא תפילה, וקצת הזוי לראות את ה"כוונות" שלהם כביכול, אבל דרול יגיד מן הסתם מה זה משנה מה אומרים, העיקר הכוונה. ואני אגיד, אם כן מה בין זה לטקס של פגאנים הינדיים. ודרול יגיד…..)

      הבעיה היא שמה שמעניין אותי הוא לא חוויה כזו או אחרת – בשביל חוויות אני שומע פלמנקו, אחרים קופצים עם ברסלב, לוקחים סמים וכו' – אלא מה שמעניין אותי הוא, שים לב לזה:

      *** מה אלהים רוצה ממני???****

      כדי לדעת מה אלהים רוצה, הכי טוב שאני אפנה אליו בשאלות (=תפילה) והוא פשוט יענה. מכיוון שזה לא קורה, אני צריך ללכת לטקסטים שמתעדים מה אלהים רצה פעם, וטקסטים אלו מרוכזים במה שנקרא "תנ"ך" או "מקרא" (או בלשון דרול: "גזירי ספרות פרהיסטורית"…)
      עכשיו אם תוכל להפנות אותי לחסידי ברסלב או מי שלא יהיה שיוכל להגיד לי בוודאות: "זה מה שאלהים רוצה ממך!" – אני אשמח.
      בינתיים אין לי אלא דברי משה: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" וכן דברי מיכה "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".
      _______________________
      * יובהר כי אין בהזדהות זו עם דברי דרול משום הזדהות עם אישיות האקסצנטרית, התיאוצנטרית והאגוצנטרית חסרת הפשר שלו, והוא רחום יכפר. טל"ח…

      • האם כדי לדעת מה אלוהים רוצה את הולך לטקסטים המתעדים מה הוא רצה פעם, דהיינו אתה קראי, או אתה מנסה להבין מה הוא רוצה היום, דהיינו אתה פרושי?

      • אברם,
        אני לא סבור שזה מועיל להסתבך בנקודה הזו, כי אתה מעיר מריבצה בעיה אחרת שלא בהכרח קשורה לבעיה שמדבר עליה אלחנן.
        אתה אולי לא יודע מה אלוהים רוצה ממך , אני גם כן אולי לא יודע וייתכן ששנינו לא נדע אף פעם.

        אני רוצה לחזור אל הסיטואציה שמתאר אלחנן , לחזור אל אותו אדם שנכנס לבית הכנסת כדי לקרוא עיתון.

        מה הביא את אותו אדם למצב הזה.?
        אולי הוא בטוח שאלוהים מצפה ממנו כל יום שישי לעלות על לבן ולהתייצב בבית הכנסת .

        לפני שאנו משתעשעים בתיאולוגיה , דרוש לנו בדק בית פסיכולוגי עמוק.

        אלו מקלות וגזרים מכוונים את חיינו ומקפיצים אותנו ממקום למקום, מבית כנסת לפלמנקו , מהעיתון לטלוויזיה ?

        קודם ניתן תשובה קונקרטית ברמה החברתית , לפני שנפנה לכוחות עליונים.

      • אוקיי, אם נחזור באמת לאותם אלו שבאים לבי"כ ולמעשה קוראים/לומדים (גילוי נאות – אני מהאלה שלומדים, אבל גם מציץ ב"עולם קטן"…), אז הדברים פשוטים –
        כל אדם משתייך לחברה מסויימת, שלה יש מנהגים מסויימים (שמקורם בהיסטוריה כזו או אחרת) והאדם מעוניין להיות חלק מהחברה הזו ולכן הוא נוהג כמו כולם.
        אז עושה אדם רצון סביבתו ומגיע לבי"כ, אבל לשבת שעה וחצי-שעתיים ורק למלמל?!
        לכן קצת ממלמלים, קצת שרים (גם זו חוויה!), קצת לומדים, והרבה קוראים בעלונים – שהרי העלונים האלו משרתים את אותה מטרה של ביה"כ: השתייכות לקהילה!

        ואיעזר בעצה של חגב לעיל, שהמליץ על אנקדוטות במקום תיאולוגיות –
        בדידי הווה עובדא, שבערב שבת נאלצתי לצאת באמצע "לכה דודי" כי הבן הקטן שלי רצה הביתה – ליוויתי אותו לשביל, ובחוץ היה פתאום מין שקט שכזה… רואים את השקיעה!… השיחים ליד ביה"כ מריחים… וואו! כאן צריך להתפלל!
        נשענתי מהורהר על הגדר לרגע, ואז אזרתי כגבר חלציי ומיהרתי להיכנס חזרה לביה"כ…

        • מעיד אני על עצמי שאין שום קשר בין קריאה בזמן התפילה (בקטעים המתים, וביותר בזמן הדרשות) לבין צורך חברתי. מה גם שאיני קורא מה שאחרים קוראים. איני יודע לגבי אחרים, אבל לא הייתי ממהר לנתח את הפסיכולוגיה שלהם בגרוש.

          לגבי החוויה שהזכרת, דומני שהיה זה היצר הרע המתוחכם שניסה לפתות אותך להתפלל עבור החוויה, אבל אתה הכנעת אותו והתפללת בגלל החובה.

      • יפה אמרת , אברהם.
        נתת ניתוח אדלריאני יפה לבעיה שהציג לנו אלחנן.
        אנשים מגיעים לבית הכנסת כאקט שהוא חלק מההגדרה העצמית שהם חפצים בה.

        הם רוצים להמשיך להיות מוגדרים , הם שואבים הנאה פרוידיאנית או תחושת נכונות ארכיטיפית מהשהייה בבית הכנסת, לכן הם מגיעים.

        התפילה לא מביאה להם לא הנאה ולא כבוד , לכן אין להם סיבה להתפלל.
        יפה אמרת.

      • לדרול – אם כיוונתי לדעתך, אשריי (אם כי "הנאה פרוידיאנית או תחושת נכונות ארכיטיפית" אלו איני יודע מה הן, ולא שערום אבותיי וכו':)
        רק למען הסר ספק – התחושה ה"קהילתית" ועצם ההשתייכות לקהילה היא דבר חשוב מאין כמוהו, ואולי חלק מהשרידות של העם שלנו היא בזכות התפילה וה"מרדף" למצוא מניין בכל מקום – ואולי-אולי חז"ל תיקנו תפילה במניין בדיוק לצורך הזה.
        אמנם הכוונה היתה לתפילה/שירה ביחד, שמחזקת את תחושת האחדות, כמקובל אצל שאינם-אשכנזים (=היהודים המקוריים:) – אלא שאנו האשכנזים, פליטי ההשכלה ומוכי הרציונליות, די לנו בקב עלונים משבת לשבת ובלבד שנגיע לביה"כ ונשב כולם יחד, גם זה לא מעט.

        כל הבעיה מתחילה כשמנסים להחזיר לתפילה את יושנה המקראי (=האישי) כמו שתובע אלחנן – ואז אכן הפער בין העלעול לבין השאיפה זועק לשמיים (והשמיים שותקים…)

    • שמשון צבי לוינגר

      בס"ד י"ב אלול ע"ב

      מר דרול מתפלא על שדנים בסוגיות נפשיות והתנהגותיות על פי 'גזירי ספרות פריהיסטוריים'. ואינני מבין. מדוע אסור לקבל השראה וחומר למחשבה מדבריהם של הוגים שחוו שאלות אלה ודנו בהן מתוך רוחב דעת ועומק רגש? הרמב"ם השתמש בבירור נושאים אמוניים ומוסריים גם בהגות של פילוסופים מאומות העולם, מתוך התובנה של 'קבל האמת ממי שאמרו' (כנזכר בהקדמתו ל'שמונה פרקים'). רק שימוש בהגותם של חכמי ישראל הוא 'מאוס ומטופש'?!

      אציע כאן כמה נקודות בשאלת 'חיי התפילה' בנסיון לערוך השוואה בין שיטת הרמב"ם לבין רבי נחמן מברסלב, ואפשר שיהיה בכך תרומה לדיון הנערך כאן.

      ה'התבודדות' עליה מדבר רבי נחמן היא שיח אישי של האדם מול בוראו. מה עמדתו של הרמב"ם בנושא?

      וכך פותח הרמב"ם את הלכות התפילה: 'מצות עשה להתפלל בכל יום… ואין מניין התפילות מן התורה ולא משנה [= נוסח] התפילה הזאת מן התורה ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה… אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואחר כך שואל צרכין שהוא צריך להן בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטבה שהשפיע לו, כל אחד ואחד כפי כוחו'. בקיצור: מצוה מן התורה לדעת הרמב"ם לקיים יום יום 'התבודדות' – שיח אישי עם בוראו, שיח שבו כלולים דברי שבח והודאה לה' בצד בקשת הצרכים – נשמע מוכר?!

      לשם מה, איפוא, הומצאה תפילת הקבע? – לזאת עונה הרמב"ם, כי בזמן הגלות איבדו היהודים את היכולת לדבר בעברית צחה, ולפיכך תיקנו עזרא ובית דינו את נוסח התפילה הקבוע 'כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותם, ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלימה כתפילת בעל הלשון הצחה'. כאן נבדל הרמב"ם מרבי נחמן. בעוד רבי נחמן מציע לאדם לפנות אל בוראו בשפה שלו ובשפתו העילגת, ועם כל 'אישיותו העילגת' לפנות אל ה' מהמקום בו הוא עומד, לדעת הרמב"ם הפניה אל ה' היא 'מקצוע' שצריך לימוד.

      יש להוסיף, כי הלימוד הוא לא רק באיזו שפה פונים, אלא גם על הגישה הנכונה – להקדים דברי שבח וסיים בדברי תודה – גישה שראוי לאמץ בשיח בין אנשים, שבה הביקורת מלווה גם בהערכה והוקרה של 'הכוס המליאה'.

      עוד מוסיף הרמב"םשהברכות שבתפילה הם 'אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולם'. בתפילה ספונטנית, אדם יכול להיות מרוכז בבעיותיו האישיות ולהיות מנותק מצרכי הציבור.

      ניתן לומר שהרמב"ם עשה מהתפילות תורות', ובנה מנוסח התפילה של אנשי כנסת הגדולה את הדרך הנכונה לשיח אישי של האדם עם בוראו.

      בברכה ש.צ. לוינגר

      • שמשון צבי לוינגר

        נ.ב. זכה אברהם העברי, בזכות בנו הקטן לחוות את אופיה המקורי של קבלת שבת שהיתה נערכת ע"י מקובלי צפת כמשמעו ממש 'לכה דודי נצאה השדה'. שריד ממנהג זה קיים עד היום בעמידת הציבור באמירת 'בואי בשלום עטרת בעלה' תוך פניה כלפי המזרח, כמנהג הספרדים, או כלפי הפתח, כמנהג האשכנזים, ובזה משמרים בצורה סמלית את רוחו של המנהג המקורי.

      • שמשון צבי לוינגר

        נ.ב. חידוש נוסף אצל רבי נחמן הוא ההפרדה בין השיח האישי 'ההתבודדות' לבין תפילת הציבור'. הן הרמב"ם והן החסידים שאפו שבתפילה הקבועה יתקיים גם השיח האישי עם הבורא, אם ע"י התרכזות במילות התפילה ואם בהוספת בקשות אישיות בתפילה.

        ייתכן שרבי נחמן עשה את ההפרדה בעקבות הבעיה של חסידים שהשקיעו שעות רבות בהכנה לתפילה והגיעו למצב של תפילה שלא בזמן. רבי נחמן, שההקפדה על דין השולחן ערוך, פתר את הבעיה ע"י יצירת שני מעמדי תפילה. תפילת הקבע, שבה אולי אין מגיעים לשיא הכוונה, אך שומרים על 'עת רצון' שיש בתפילה בזמנה עם הציבור, ובמקביל התפילה האישית, ה'התבודדות' אותה יכולח האדם לערוך בזמן ובמקום המתאימים לו.

      • שמשון צבי לוינגר

        לאברהם העברי – שלום רב,

        באחת מתגובותיך לעיל הזכרת שבמקרא מצאנו רק נביאים או מלכים שהתפללו, וציינת למאמר של הרב שרקי. לא כך משמע מדברי שלמה המלך: 'כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו… וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל… ובא והתפלל אל הבית הזה, אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי…' (מלכים א' ח,לח-מג). קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • לרש"צ – רק לגבי הערתך על תפילת שלמה ("כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם…") –
        א. כתבתי שלא מצאנו במקרא אנשים פשוטים שהתפללו – איך הפסוק שהבאת סותר זאת?
        ב. הפסוק רק מחזק את הקביעה – שלמה התפלל שכולם יתפללו, ובפועל לא מצאנו אף אחד שהתפלל…

      • קל להבין מה שכתבתי , אם רואים מה אתה עושה. למה אתה פונה לרמב"ם? כי זה מה שאתה מכיר ואתה מעדיף לא להתעסק בדברים אחרים.
        הבעיה המצויינת כאן , של אותו אדם המגיע לבית הכנסת וקורא עיתונים , אין לה דבר וחצי דבר עם כל מה שאמרת. המחלוקת , לכאורה , שמצאת בין דברי הרמב"ם לדבריו לכאורה של רבינו הקדוש , אינה מטרידה את אותו אדם כמלוא הנימה.
        לא בגללה הוא הגיע לבית הכנסת , לא בגללה הוא קורא עיתונים.
        אתה ממשיך להקשות ולתרץ וככל שאתה מרחיב , אתה מתרחק יותר מהנושא.

        זו הסיבה להתנגדותי , ברגע שאתה פועל על פי הריפלקסים שלך ומתחיל לפשפש בכתבים , הטענות שלך אינן רלוונטיות והופכות פחות עינייניות .

        לכן אני עומד על דעתי,
        אותה העלאת גרא, אותה צטטנות כפייתית היא דבר רע כשלעצמו, וכרגע היא גם מונעת מאיתנו לדון בנושא באופן נכון ובאופן פורה.

      • שמשון צבי לוינגר

        בס"ד י"ב אלול ע"ב

        לדרול – שלום רב,

        הבעיה שאתה מגדיר 'אדם שבא לבית הכנסת וקורא עיתונים' היא סימפטום לבעיית חוסר החיבור הנפשי של האדם אל תפילת הקבע.

        לבעיה זו הבאתי שני פתרונות, שיש מקום לשלבם זה בזה:

        האחד – מה שנראה לי ברמב"ם – 'לעשות מהתפילות תורות', לראות בתפילת עזרא ובית דינו מודל שממנו נלמד את השיח הראוי עם אלקים ואדם: להיות מודעים לכל הטוב שעשה לנו הבורא ולא להיות שקועים רק במה שחסר, כפי הדוגמא של התפילה בה בקשת הצרכים כרוכה בתוך שבח והודיה; להיות מודעים לא רק לצורך האישי הדחוף שלנו אלא לשלבו בתוך צרכי הציבור, ואולי משום כך מנוסחת התפילה בלשון רבים. וכפי שאמרתי: התפילה היא 'מקצוע' שצריך לימוד, וככל שנשקיע בלימוד זה נמצא יותר טעם בתפילה.

        השני – מה שלמדנו מרבי נחמן, הוא לפתח במקביל את ערוץ השיח האישי עם הקב"ה. כבר חז"ל עמדו על הצורך 'לחדש דבר' בתפילה. כאשר אני מנסה לחבר תפילה משלי, אני מסוגל יותר להתחבר עם תפילתם של עזרא ובית דינו.

        כיוון שלישי להגברת היחס האישי אל התפילה בבית הכנסת היא כדברי חז"ל שהתפילה עם הציבור היא 'עת רצון'. ה'פרוטקציה' שלי אצל הקב"ה היא דרך 'בתוך עמי אני יושבת'. כשאני לעצמי מה אני, אך כשאני בא בתוך חבורה של יהודים נפלאים – אז יש לי פתחון פה לעמוד לפני ה'. לכן אולי נהגו חסידים להקדים ולקבל עליהם מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' לפני התפילה, וכן הורה רבי נחמן לומר: 'הריני מקשר עצמי לתפילת הצדיקים'. בשם הרצי"ה קוק אמרו שהיה מחבב את נוסח ה'לשם יחוד' שרגילים לאמרו לפני קיום מצוה בגלל הסיפא 'בשם כל ישראל'.

        כללו של דבר: כדי להתחבר אל 'חיי התפילה' צריך הכנה והשקעה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        נ.ב. עלוני השבת אינם עיתונים. בקריאת העלונים זוכים לשמוע את 'דרשת השבת' של עשרות אנשים גדולים בתורה ובחכמה, אנשי רוח ואנשי מעשה, המנסים למצוא במרחבי התורה מענה לבעיות הזמן. ברם, 'זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד…'

      • צבי ח' דיז'ונסקי

        בס"ד כ"ט תשרי ע"ג

        הזיקה בין ה'דאורייתא' של מצוות התפילה על פי הרמב"ם לבין ה'התבודדות' של רבי נחמן, מפורשת בדבריו ב'שיחות הר"ן', סי' רכט: 'שמעתי בשמו שהיה מדבר עם אחד מבני הנעורים, והיה מחזק אותו מאד מאד בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו בלשון שמדברים בו כדרכו ז"ל. ואמר לו שבתחילה זה היה עיקר התפילה מה שהיה כל אחד מדבר מה שבליבו לפני ה' יתברך בלשון שהיו מדברים בו, כמבואר ברמב"ם בתחילת הלכות תפילה (פרק א,ב-ד). עיין שם שמבאר זאת היטב, שבתחילה היה זה עיקר התפילה וכו', אך אחר כך ראו אנשי כנסת הגדולה וכו', ותיקנו סדר התפילה, עיין שם. אבל עכ"פ מדינא זהו עיקר התפילה. על כן גם עכשיו שמתפללין סדר התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, טוב מאד להאדם להיות רגיל להתפלל לפני ה' יתברך תפילות ותחינות ובקשות מליבו בלשון שמבין שיזכהו ה' יתברך לעבודתו באמת, כי זה עיקר התפילה, כנזכר לעיל…'.

        בברכה, צביקה דיז'ונסקי

    • מחקתי את ההערה שלך לצבי, את תגובותיו ואת תגובותיך להערה הקצרה.
      חבל שדיון מעמיק ויפה כפי שאתם מנהלים כאן יופנה לאפיקי הכפשות הדדיים.
      אך טוב,
      יהודה.

  13. שמשון צבי לוינגר

    בס"ד

    ולאברהם העברי –

    להערתך שלא מצינו בפועל אדם פשוט שהתפלל בימי המקרא. על הערה זו מגיע לך 'מפטיר יונה'. כשהספינה בסכנה, רב החובל וכל המלחים קוראים איש לאלהיו, וכך הם מצפים מהנוסע שאיתם וצועקים אליו: 'בן אדם מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים, שפוך שיחה, דרוש סליחה, את פני אדון האדונים'. כך עושים יורדי הים, הולכי מדבריות, החולים וחבושי בית האסורים, שבמזמור קז – זועקים אל ה' בצר להם ו'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם' כשנגאלים.

    מה שחידשה התורה לדעת הרמב"ם, הוא שיש לעשות זאת דבר יום ביומו ולא לראות כמובן מאליו ש'עולם כמנהגו נוהג'. וקל וחומר הוא: אם כשהספינה עומדת לטבוע נזכרים בבעל-הבירה, על אחת כמה וכמה שיש להתפעל ולהודות כשהספינה 'זורמת'.

    כמה אסמכתאות לכך במקרא: אחת בשנה מגיש האדם את ביכורי פרי עמלו ומצהיר 'הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ הטובה…' ומודיע את כוח התפילה: 'ונצעק אל ה' אלקי אבותינו וישמע ה' את קולנו…'. אחת לשלוש שנים ב'וידוי המעשרות' נוספת בקשה: 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו…'. ובכל סעודה מקיים אדם: 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך'.

    הרמב"ם כלל את הלכות תפילה בספר 'אהבה'. שאל כל יועץ זוגי ויגדך שאהבה טעונה 'תידלוק' יום יומי של שיח אוהב.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • "או! חיכיתי שמישהו ישאל את השאלה הזו!" (ציטוט מאת הרב שרקי בשיעורו על התפילה: http://www.meirtv.co.il/site/content_idx_flow.asp?idx=47901&cat_id=3951 דקה 47:10)
      שמע את תשובתו ותחי נפשך (וכן גם לגבי תפילת שלמה – ואני בעניי תשובה אחרת לי בדבר ואכמ"ל).
      ובלי קשר, מן הסתם התפללו פה ושם, אבל זה היה שולי – היום, אחד ממדדי הדוסומטר הוא האם התפללת היום וכמה פעמים…

      אבל שוב אתה מתעלם מדברי דרול וחוזר למקורות, במקום לשאול את עצמך האם בבי"כ שלך אנשים מוטרדים בשאלה האם מלחי יונה התפללו, ואם כן – באיזה נוסח?… או כיצד ליישב את כוונות האריז"ל עם דברי הרמב"ם במו"נ?…
      או לפי גישתך – האם אותם מלחים לפני "תפילתם" עיינו במקורות ואז גילו שהנה שלמה המלך התיר אפילו לגויים להתפלל, ואז אמרו זה לזה "שכוייעח!" ופצחו בתפילה?….
      ולמה בדיוק אתה עצמך מתכוון בתפילה? למי אתה פונה? הוא דיבר איתך פעם? יש לך מושג מיהו?

      • שמשון צבי לוינגר

        חן חן על ההפניה לשיעורו של הרב שרקי, ברם אין מקרא יוצא מידי פשוטו – השיח האישי של האדם עם בוראו, ברכה ותפילה רינה והודאה, פתוח לכולם ואינו מיועד דוקא לנביאים. קרוב ה' לכל קוראיו ותפילת ישרים רצונו.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

    • שמשון צבי לוינגר

      בס"ד כ"ב אלול ע"ב

      דוגמא נוספת לתפילה שבה השתתף כל אחד ואחד, היא שירת הים שבה נאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל'. ואולי משום כך קבעוה ב'פסוקי דזמרא' כהכנה לתפילה, כדי ללמד את המתפלל שהתפילה היא עניינו האישי, ואינה עניין לנביאים ואנשי מעלה בלבד.

      אף בשירת האזינו אומר משה 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו', ומכאן למדו חז"ל, אם כלימוד מלא ואם כאסמכתא, את חובת ברכת התורה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • שירת הים אינה תפילה כמובן, אבל בוא נעזוב את זה כבר…
        ואגב, הכללת שירת הים בתפילה היומיומית היא גזר דין מוות ידוע מראש על הסיכוי להתייחס ברצינות לתפילה – בדיוק כמו הכללת אינספור פסוקי "הודו", "ובא לציון" ותחנון של ימי שני וחמישי…
        לקחת "נאומים" היסטוריים חד-פעמיים ולמלמל אותם לדעת מדי יום, זה אחד המתכונים להפיכת ה'תפילה' לעול כבד.
        תאר לך שכל בוקר היית צריך לקרוא את כל מגילת העצמאות, המנון בית"ר, "התקווה" בנוסח המלא ו"לעד חיה בלבבנו" בנוסח המלא – תאמין לי שתוך כמה חודשים היית הופך לפוסט-ציוני 🙂

      • למה התפילה אמורה להיות עול?!?!?!
        כל האתוס הכנוע הזה והנסיונות ה"שמאלציים" (כהגדרתך…) של רש"צ להצדיק את הקיים, רק מוכיחים שאנחנו כ"כ מפספסים את מהות התפילה, עד שאני שוקל להתברסלב…(=להמיר דתי לברסלביות)

        כל ספר דברים משה עומד ומשכנע אותנו שכל המצוות כולן הן "למען ייטב לך" "ואמרו רק עם חכם ונבון" וכו' – ואתה שב על קיאו של לייבוביץ שמדבר על הכנעה (=איסלאם, בערבית, אגב) ללא טעם וריח?!

        • בגלל שכל עבודת ה' היא קבלת עול מלכות שמיים. אותו ספר דברים שאומר "למען ייטב לך" (ואף פעם לא מקיים), אומר גם "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".

          ואתה יכול ללעוג ללייבוביץ’ עד ביאת המשיח (שכידוע תמיד הוא בגדר "שיבוא"), אבל אין ספק שניכרים דברי אמת בדבריו, הרבה יותר מאשר בכל "החוויה", "ההתעלות", "ההתחברות", "הזרימה" וכיוצא באלה, להג ניו אייג'י שהוא קריקטורה של החסידות (שרבים ומכובדים ראו בה קריקטורה של היהדות).

      • שמשון צבי לוינגר

        בס"ד

        לאברהם העברי – שלום רב,

        לגבי שירת הים כהכנה לתפילה, כדאי להוסיף שלפני העמידה חוזרים על שני פסוקים מרכזיים של 'שירת הים': 'מי כמוכה' ו'ה' ימלוך לעולם ועד' המשולבים בברכת הגאולה סמוך לתפילה. הפסוק השני – שיא השירה – הוא תפילת בקשה.

        ראה בתגובתי מאתמול ב'תגובות: על התפילה' שרוב מה שאנחנו קוראים תפילה (לאפוקי ה'עמידה') הוא בעצם שינון של פרקי אמונה, מגמה שראשיתה במצוות התורה 'ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך'. בעולם המודרני שהעמיד את האדם במרכז, לא מיותר לרענן שוב ושוב ש'יש מנהיג לבירה'.

        התפילה היא אכן 'עבודה', מלשון 'עבדות' כדברי מהר"ל מפראג, המחייבת את האדם למודעות יום יומית, שכל מה שיש לאדם – חייו, בריאותו, תבונתו והצלחתו הכלכלית – אינן מובנות מאליהם. כל אלה מתנה מהבורא ועליו להודות עליה. ואכן גם הבקשות שב'עמידה' מסיימות בהודאה: 'ברוך אתה ה' חונן הדעת', 'ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל' וכו'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בס"ד באמס"ע בס"ד שני

        לרש"צ
        הה"ד אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ… עד מתי אומר ואחזור שאין תפילה אלא בקשה?!
        משפט כמו שכתבת "שרוב מה שאנחנו קוראים תפילה (לאפוקי ה'עמידה')…" הוא אבסורד – העמידה היא-היא התפילה!*

        ולגבי פרשנותך המחודשת כי התפילה היא רענון לעניין האמונה – ככה זה נשמע באוזניי:
        עומד אדם ומתפלל: "ה', תשמע, אני לא סגור על הקטע הזה אם אתה בכלל קיים – אז קודם כל תעזור לי להאמין שאתה באמת קיים. עכשיו, בהנחה וכן, אתה ממש אחלה, גדול, גיבור וכו', אהה, ותן לי חכמה, פרנסה, ישועה וכו'…"
        מי שמתפלל, צריך לדעת לפני מי הוא עומד! ואני חוזר על שאלתי אליך שממנה התעלמת –
        למה בדיוק אתה עצמך מתכוון בתפילה? למי אתה פונה? הוא דיבר איתך פעם? יש לך מושג מיהו?
        ואנא, די להכביר בציטוטים ומימרות שאינן ממין העניין – אם יש לך תשובה, תופע נא מייד, ואם לא – "והמשכיל בעת ההיא ידום", ע"כ.

        *נ"ב
        לא אכחד כי מצאתי בגמ' ראיה מסויימת לדבריך – אך גם לדבריי… שים לב לקטע האוקסימורוני הבא:
        "א"ר חייא בר אבא…יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל? כבר מפורש על ידי שלמה שנאמר (מלכים א ח, כח) 'לשמוע אל הרנה ואל התפלה' – 'רנה' זו תפלה, 'תפלה' זו בקשה…" (ברכות לא.)

        • והמשפט "אין תפילה אלא בקשה" אינו אוקסימורון? וכי זקוק יוצר האדם לתפילתנו כדי לדעת את צרכינו? ואיך בדיוק משפיעות בקשותינו על מי שתוארו "ולא אדם הוא להינחם"?

      • שמשון צבי לוינגר

        בס"ד כ"ב אלול ע"ב

        לאברהם העברי – שלום רב,

        א. ספר דברים מלא בחששות של 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך', ולזה צריך חיזוק יום יומי, לזכור את ה' העושה לנו חיל ולהודות לו על כל הטובות שגמלנו. אנחנו חיים? יש לנו דעת, בריאות ופרנסה? חזרנו לארץ ישראל אחרי אלפי שנות גלות? כל כך קשה להקדיש שעה ביום להודות לה' על אחת מאלף אלפי הטובות שגמלנו?

        ב. למושג 'תפילה' יש מובן שונה בימינו מהמובן שהיה בימי חז"ל. חז"ל קראו רק לעמידה 'תפילה'. שאר חלקי מה שכלול כיום בסידור ונקראים על ידינו 'תפילה', נקראו בימי חז"ל בשמות אחרים: 'פורס את שמע' = קריאת שמע וברכותיה; 'הלל כל יום' = פסוקי דזמרא; 'קדושה דסדרא' = 'ובא לציון'.

        ג. גם ה'תפילה' נטו, ה'עמידה' פותחת בשבח ומסיימת בהודיה ובתוכן כרוכה ומובלעת הבקשה, ללמדך את השיח הראוי עם אלקים ואדם, שלא ניגש אל הזולת ככלבין דצווחין: הב, הב, אלא כתפילתנו: זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים… למענך אלקים חיים'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  14. אני שמח לראות , שאחרי דרבון קל , שניכם , גם אברם וגם שמשון , דיברתם דברים של טעם שהאירו את עיני.

    אני רוצה , ברשותכם לסכם , כי ירדנו בקלות לחקר העניין.
    אברם, אתה די לך בגוויעת התפילה , כל זמן שהקהילה ממשיכה לעמוד ולהיות יציבה. הצדק איתך , כמובן, מות התפילה לא סדק את הציוויליזציה המיזרוחניקית בעשרות השנים האחרונות ואין סיבה שהחומות האלו יפלו בקרוב.

    עם כל זה , דתות המזרח ותורת ברסלב תמיד יארבו בצל , לאלו מבינכם שהם נחושים ורעבים ליותר מאשר מזגן קהילתי וחומר קריאה. ייתכן שילדך יכירו מציאויות רוחניות שלא שיערת.

    שימשון, ענית הפעם לעניין , אבל אני חולק עליך בנושא מהותי , מה שנקרא בברסלב "הארת הרצון". גם דרכו הרמב"ם וגם שיטתו של רבי נחמן זקוקות למוטיבציה מצד המתפלל ואותם האנשים אותם פגש אלחנן ואותם כולנו פוגשים , אינם ממש מעוניינים להתפלל. הם לא חפצים בשיטות, אלא בעיתוני תפילה.

    כיוון שכך, האחריות על טיב התפילה אינה חלה עליהם , היא חלה על הנהלת הקהילה או בית הכנסת. לפני כ10 שנים , הוקם בית כנסת "שירה חדשה" בירושלים בדיוק למטרה הזו , ליצור אווירה לתפילה איכותית.

    הם הצליחו לא רע. התפילה אצלם מצויינת. האם הנהלות אחרות מעוניינות ללכת בדרכם?

    זו שאלה המופנית לשלטון , למנהלים ואם היא תגיע לסדר היום של ההנהלות, אזי גם תוצאות בשטח לא תאחנה לבוא.

    • שמשון צבי לוינגר

      בס"ד י"ג אלול ע"ב

      לדרול-שלום רב,

      בבניין בית שני הצעירים שמחו והתלהבו, והזקנים – שזכרו את תפארת הבית הראשון – בכו. בנושא התפילה, דומני שהצעירים בוכים ומקטרים על 'מות התפילה' ואילו יהודי בן 54 כמוני דוקא שמח ונלהב על 'תחיית התפילה'.

      אני רואה כאן תהליך שנמשך דורות. במזרח באה החסידות והזרימה לתפילה חיים של שירה וניגון; במערב באו ה'יקים' ותרמו לעולם התפילה את הסדר והאירגון והצורה המכובדת. וכאן בארץ באה 'הציוויליזציה הפועל המזרוחניקית', שאנשיה באו מכאן ומכאן, ויצרו נוסח שבו שולבו הסדר עם השירה.

      מהותה של תפילה היא רצון מלמטה שמעורר את ה'עולמות העליונים', וכך התהליכים שהחיו את עולם התפילה באו מלמטה – החל במנייני הצעירים של 'בני עקיבא' אז וכלה במנייני 'קרליבך' של היום – החלו מלמטה והפכו עם הזמן ל'מיין סטרים', ומסתמא המילה האחרונה עוד לא נאמרה. רעיונות חדשים, אם אין בהם פגיעה בדרישות ההלכה, יש להם סיכוי טוב להתפשט ולהתקבל.

      אך בסופו של דבר התהליך לא בא מבחוץ. אם אני ואתה ניקח על עצמנו עוד שיפור קטן ועוד שיפור קטן, פה קצת יותר כוונה, שם קצת יותר הבנה; קצת יותר הקשבה וקצת יותר השתתפות בשירה – אנחנו נכנסים לתהליך של עליה.

      והדברים לא בשמים. ניתן לקבוע חברותא ללימוד התפילה. יש ים של רעיונות ופירושים 'פשטות המתחדשים בכל יום' על מילות התפילה הקבועות. אפשר לחזור על אותן מילים יום יום – והכוונה שלי היום תהיה שונה מהכוונה של מחר.

      ניתן לומר 'יהי רצון' אישי קטן בכניסתנו לבית הכנסת וביציאתנו, משפט קצר שיביע לעצמנו מה אנו מחפשים כאן ולשם מה באנו. יש מי שמלווה את כיבוי ה'פלאפון' באמירת 'הכון לקראת אלקיך ישראל' ויש מי שמרכין את ראשו ביציאה בתחינה 'ה' נחני בצדקך למען שוררי הישר לפני דרכך'.

      ועיקר העיקרים, הן לגבי עצמנו והן לגבי זולתנו: 'אזמרה לאלקים ב"עוד"י' – לשמוח ב'עוד' המעט, באמונה שמניצוץ קטן תידלק הלהבה, כדברי רבי נחמן בתורה רפ"ב.

      התורה לא ניתנה למלאכי השרת, אלא לאנשים הטרודים באלף ואחד טרדות, בריאות, פרנסה, שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות, ובכל זאת 'מעניים בבית שביים להודות א-ל נאספים'. איש אינו יודע מה מתרחש בלב חבירו – האם מלמולו כ'ששפתיו נעות וקולו לא ישמע', מעיד על שכרות, על מצב של חוסר הכרה, או שבאותו רגע עובר עליו תהליך נפשי עמוק. נדון את חברינו לכף זכות וכ'מים הפנים לפנים' יצא גם דיננו לזכות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • גם אני הק' מסכים עם הסיכום – בהסתייגות אחת:
      הנחת היסוד היא מוטעית – ההנחה היא ***שחייבים להתפלל***, ושהתפילה היא מעשה משמעותי כל-כך, עד שהתמיהה זועקת – למה לא מתפללים ברצינות?! למה עלונים?! וכו'.

      ואני טוען – למה חייבים להתפלל? משהו מציק לכם?
      אם כן – אדרבה, תתפללו! וזו תהיה תפילה אמיתית!
      אבל הנחת היסוד היא ***שלא מתפללים סתם*** (ואני מתעלם לרגע מההלכה, ברשותכם) –
      למעט אלו המכירים בעצמם שהם ראויים לכך.
      ובהמשך להצעה שהעלה אלחנן בסוף מאמרו – ניתן לייסד מניין יומי של בעלי נפש (כרש"צ ואנשים כאלו שמסוגלים להתפלל ברצינות) ואלו יהיו כמו "חבר עיר" שמתפללים בעבור כולם.

      בשבתות וחגים, לעומת זאת, יש לחייב את כולם להתפלל –
      גם מהטעם הקהילתי שהעליתי, וגם מכך ש(אפילו אני מודה…)פנאי הנפש בימים אלו מאפשר בכל זאת איזשהו זיק של כוונה כלשהי בתפילה.
      ובמצב כזה, אפשר לגזור על הציבור שלא יוכנסו עלוני שבת לביה"כ! ויאמרו הגבאים למתפלל המצוי: "פעם בשבוע אתה בא לתפילה – אז תתפלל!"
      אלא שכמובן ויש לקצר את נוסח התפילה המייגע, וזה עניין למאמר אחר.

      • אני תוהה, מבין שני הטיפוסים הבאים, עבודת ה' של מי נחשבת בעיניכם נעלה יותר.

        הטיפוס הראשון, משכים מידי בוקר לתפילה, צועד לביהכ"נ בגשם ובשלג, שם הוא מתפלל מניין "ח"י רגעים" וממהר לעמל יומו. את עמל יומו הוא מפסיק טרם השקיעה לתפילת מנחה (וזה יכול להיות באמצע נסיעה מתל אביב לירושלים, ואז הוא נעמד בשול הדרך ומתפלל בחטף). ולאחר צאת הכוכבים לא יפנה לנוח מעמל יומו טרם יתפלל ערבית. הוא יכול לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים בחייו בהם התפלל בכוונה אמיתית.

        הטיפוס השני, כל תפילה היא בשבילו ראיית פני אלוקים. נפשו מתעטפת והוא מסלד סילודים. אבל מה, הוא מתפלל רק כשהוא במצב הנפשי המתאים. מתי שבא לו, יענו.

      • לצבי – קרא קצת בדפים היומיים האחרונים בברכות את עמדת חז"ל בנושא:
        אדם *חייב* לכוון בתפילתו! (ואפילו ההלכה הסופית השאירה חיוב לפסוק ראשון וכו')
        זה ברור מכל מאמרי התנאים והאמוראים ומהפטורים שהוענקו לבעלי מלאכה ולאנשים טרודים וכו'.
        ודוק – אז התפללו רק שמונה-עשרה + אולי כמה הוספות, לא "הודו" ולא "ובא לציון"!

        לכן הטיפוס הראשון המתפלל ח"י רגעים (או כלשונו הציורית של ביאליק: "כריכה, נשיקה, רקיקה"…) – קדוש ייאמר לו וכו' – אבל אין זו תפילה, אלא קיום חובה דתית.

      • שמשון צבי לוינגר

        בס"ד

        לאברהם העברי – שלום רב,

        מהשורה התחתונה של דבריך אני רואה שבתפילה קצרה קל יותר להתרכז. הן בימות החול והן בשבת התפילה אינה ארוכה. האורך בשבת הוא בגלל מה שבין התפילות: קריאת התורה עם ה'מי שברך'ים, שם פחות נדרשת כוונה, כי אם הקשבה, או לכל הפחות שתיקה לכבוד המעמד.

        אינני חושב שיש מי שקורא עלונים בשעת פסוקי דזמרא, ק"ש וברכותיה ותפילת הלחש – שם האדם אקטיבי. הבעיה היא במקומות שאדם אמור להקשיב, חזרת הש"ץ, קריאת התורה ודרשה.

        להקשיב – זו בעייתנו לא רק בבית הכנסת. אולי למטרה זו חייבונו חז"ל לבוא לבית הכנסת – שנתחנך גם להקשיב…

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        נ.ב. יש לא מעט אנשים – ואני ביניהם -שקריאה (או סריגה !)במקביל לשמיעת הרצאה, מקילה עליהם את ההתרכזות וההקשבה למרצה. בישיבה היתה לי תמיד התלבטות: האם לקרוא משהו כדי להתרכז יותר בשיעור, או להימנע מכך כדי שלא יפגע הר"מ בחשבו שאיני מקשיב לו. גם בעלונים יש צד לומר שהם עדיפים על מצב שמי שקשה לו להקשיב יפתח בשיחות עם שכניו ויפריע ממש.

      • שמשון צבי לוינגר

        לצבי – בשביל זה יש 'כלל ישראל', אלו משלימים את אלו ואלו משלימים את אלו, ושניהם כאחד דרושים.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • נכון, זו הנחת היסוד של אלחנן, אבל כמו שאלחנן הראהה , הנחת היסוד לא עומדת במבחן המציאות , כי אנשים לא רוצים להתפלל, הם רוצים לבוא לבית הכנסת ולקרוא עיתונים ולרכל.

        עכשיו אחת מן השתיים,
        או שהמערכת תחפש דרכים להשיב את הנידחים אל התפילה , או שנסתפק במה שיש.

        לגבי אותם אנשים שרוצים להתפלל, הרגשתי היא, שאין המאמר נוגע אליהם. ברור שאם רוצים הם ימצאו דרך.

        עובדה הרבה אנשים מצליחים להתפלל יפה מאוד.

  15. שמשון צבי לוינגר

    נ.ב. לא ריאלי לצפות שבאחת נצא מ'תרדמת' גמורה לכוונה והתלהבות רצופה במשך כל השעתיים וחצי. נתחיל בתשומת לב ב'אבות' שלדינא דגמרא מעכבת בדיעבד, ונוסיף לאט לאט עוד ברכה ועוד ברכה. איך אמר ניל ארמסטרונג ע"ה: 'צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות…

  16. אני חושב שהרב קוק סיכם את הסוגיא של התפילה בצורה קולעת:

    מסור אביך, מעין הקדמה, ג:

    "כל זמן שלא ילמד לעצמו שתתברר לו מעלת נשמת האדם ומעלת ישראל ומעלת הארץ הקדושה וההשתוקקות הראויה לכל איש ישראל לבנין המקדש וגדולת ישראל והתרוממותם בעולם, כמעט שאי-אפשר לטעום טעם עבודה.
    שהרי, כיון שחז"ל אמרו על פסוק (דברים יא יג): "ולעבדו בכל לבבכם": (ספרי על דברים יא): "עבודה בלב זו תפלה", אם כן התפלה היא בחינת העבודה, ואינו ראוי לעבודה כי אם כשיהיה במצב דעת יראת ד' כל כך, עד שיהיו עניני התפלה קרובים אל לבבו. ואם לא ידע מעלת נפשו – איך יתפלל ברצון שלם והרגשת חסרון שיחנהו השם יתברך דעה בינה והשכל, כיון שאינו מכיר, אחרי שיש לו עושר וכבוד וכל טוב, מה חסר לו אם ח"ו לא ישכיל ויבין, אם כן צריך ללמוד ולהעמיק עד שיצויר לו בבירור וידיעה שלמה גודל חסרונו לדעה בינה והשכל, יצמא לזה ויתפלל באהבה מקירות לב שיחנהו השם יתברך בזה, וד' הטוב לא ימנע טובו להולכים בתמים.
    ואם לא ידע מעלת ישראל איך יתפלל בלב שלם על גאולתם. שודאי אין הכונה הרצויה בתפלת ברכת גואל ישראל רק על מכאובי נפשו שמרגיש מצד עצמו מעול הגלות, כי ענין הברכה מעיד שהרצון בה מצד מעלת ישראל וקדושתם.
    ואם לא ישכיל מעלת הארץ הקדושה וסגולתה וקדושתה איך יתפלל על בנין ירושלים, והתפלה היא דוקא מקירות הלב כשמרגיש שהוא חסר בדבר.

    והנה התפלה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו ית' ואם הוא קרוב רצונו כרצון קונו.

    על כן, מאד חייב האדם להזהר שלא ימשך אחר רצון עצמו בהנאות הגוף ממאכל ומשתה וכיו"ב, כי יוטבע בו טבע החמרי עד שלא ירגיש בעצמו שהדברים האמתיים הקדושים חסרים לו, ואם כן יאבד תפלתו שהיא כלל גדול בעבודה, כי כיון שמתנחם במה שיש לו לאכול ולשבעה וכאלה ההבלים לא יצייר בהתפללו בשבח "עלינו לשבח" ו"על כן נקוה", שיתוקן עולם במלכות שדי והאלילים יכרתו והרשעים יפנו אליו יתברך, כי מה יזיקו האלילים לאשר עיניו ולבו למלאות כרסו מעדנים, ובהיות ציורי התאוה בלבבו לא ישכיל ולא יבין.
    על כן יתחזק האדם ויתחכם ויראה עצה לנפשו, ומאלהי החסד והרחמים החפץ בשלמותנו, שזהו כבודו ותפארתו, נבקש ונשפך שיחנו ידריכנו בנתיבתו ויאר לנו באורו הגדול, שנדע ונשכיל מה הוא ית' דורש מאתנו ומהו הישר והטוב ללכת בדרכיו."

    קשה למי ששקוע כל חייו בחומרנות (רובנו) ל"להתחבר" לתפילה, אם הקודש הוא עוד צד בחיים שלנו – "דת" אזי על מה יש להתלונן? לא סתם בתי הכנסת הקהילתיים תופסים תאוצה, שהרי זה מה שרובנו מחפשים (כנזכר לעיל), יש בתי כנסת (בחלקם מתפללים בני משפחתי) בהם יש קצת תפילה בין כל הדיבורים שהרי זה מה שהבי"כ בא לשרת…

    איך משפרים את המצב? זו כבר שאלה אחרת..

    • הוכחת בכישרון שיש דברים יותר גרועים מציטוטים של הרמב"ם.
      לא קשור לנושא, אבל בהחלט חשוב.

      • שמשון צבי לוינגר

        בס"ד י"ט אלול ע"ב

        לדרול – שלום רב,

        אני רואה בדברי הרב קוק 3 עצות, שיש בהן כדי לחזק ולחבר את האדם לתפילה:

        1. לימוד על מעלת נפשו, מעלת עם ישראל ומעלת א"י – כדי שהאדם ירגיש כמה חסרה לו דעת, קרבת אלקים, בניין הארץ וירושלים, בית המקדש ומלכות בית דוד, ויתפלל עליהם מקירות ליבו.

        2. מיעוט בהשבעת תאוות הגוף – דבר שיחזק באדם את הצמאון לרוחניות.

        3. תפילה אישית אל ה' שיאיר את עיניננו לדעת מה הוא רוצה מאיתנו.

        דומני, שגם בכתבי רבי נחמן, מצויות עצות אלה. חושבני שתעשה חסד עם אוהבי הציטוטים – מה לעשות יש גם יצורים כאלה – אם תפנה לכמה מקורות ברוח זו בכתבי רבי נחמן.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • הנקודה היא, למה צריך לחנך, לאיזו שאיפות. נכון שזה לא קל, אבל אדם שלפחות רוצה לשאוף למקומות האלו, גם אם יהיו לו תקופות קשות/יבשות/רחוקות, יישאר על המסלול בו התפילה מבטאת את הקרבה לה'.

  17. שבוע טוב. במוסף שבת החדש (כי תבוא), מתפרסמות תגובות נוספות למאמר שבדף זה, ביניהן תגובתי, שהיא הרחבה של מה שכתבתי לעיל.
    https://musaf-shabbat.com/2012/09/08/%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94/

  18. הערה ראשונה:
    בתחילה חידשו חסידים את לית אתר פנוי מיניה והציתו את הלבבות לפנות אל המקום מכל מקום,בכל זמן, ובכל שעה. אך כאשר משתרשת התפיסה בעומקה של מלוא כל העולם כבודו, היא מסרסת את התפילה והיכולת לפנות אל הקב"ה כאל אב המושיע אלא יותר כמצוי הנמצא בתוך הדברים, כשכינה שיש בה צד לא מבוטל של נוקבא שמשתנה מתוך הדברים ולא משפיע מבחוץ בהתערבות כירורגית. וכבר עמד על כך הרב קוק בכמה מקומות בדברו על התפילה ואל היחס אל האלוהות.
    הערה שניה:
    יש זמנים, אנשים או מצבים שבו אין צורך להתפלל דווקא מתוך החיבור העמוק והוודאות הפנימית, ואין זה מעיד על ריחוק אלא על אחדות. וכך מבאר "מי השילוח" את מצבו של יהושוע מול כלב בשליחותם לרגל את הארץ.
    הערה שלישית:
    כמו שכתב אלחנן ישנה העדפה היום ללימוד תורה שמתפרשת ומתרחבת, ומקבלת פן אישי ומחובר יותר, ואולי אין זה מעיד על עזיבת חיי שעה ובריחה לחיי עולם, אלא על לימוד מיוחד כרשב"י וחבריו שלא היו מפסיקין מלימודם כדי להתפלל כי תורתם אומנותם וסוג לימודם היה הוא בעצמו תפילה, עומק פשטו של להפוך תורות לתפילות.

    ועדיין,
    לפחות שלוש פעמים ביום אני מתגעגע לתפילה הזעוקה מבית אבא

  19. תגובה שרשמתי בפייסבוק:אלחנן ניר היקר. תיארת יפה את התופעה שגם אני חלק ממנה. אבל חבל מאוד שלא העזת לחרוג טיפ טיפה מגבולות הכיפה הסרוגה והאורתודוכסיה המודרנית בפתרונות רבים אחרים שיש לנושא: קודם כל להזמין פנימה אל תוך ההיכל ציבור שלם של נשים שממודרות מהתפילה. או הכנסת ארון הספרים היהודי המלא שכולל את ביאליק עמיחי ועוד רבים וטובים. או שבילים אחרים אל הנשמה כגון מדיטציה ויוגה. שום דבר מדברים אלו אינו סותר את ההלכה.

    • ודאי דני. יהיה קשה מאוד לעיין ב"שיחת השבוע" תוך כדי עמידת מחרשה. עם כל זה ,לא בטוח שכל בית כנסת יוכל להחליף את המושבים במזרונים.

    • שמשון צבי לוינגר

      אני נוסע כל בוקר ל'הודו'. במקום 'אשרם' יש לי 'אשרי'. ה'מנטרה' היא 'כל' החוזרת במזמור זה 17 פעמים וסימנך: 'טוב ה' לכל'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • שמשון צבי לוינגר

        נראה שששת המזמורים (קמה-קנ) מבטאים את התכנית לגאולת העולם.

        התכלית היא 'ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד' (קמה). אך בדרך נבחרת ירושלים כמקום גילוי השכינה: 'ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון' (קמו); נבחר עם ישראל כנושא דגל התורה 'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל' (קמז); בסוף ההיסטוריה ה' ירים קרן לעמו (קמח) ויעשה משפט ברודפיהם (קמט) ואז יבוא תיקונה השלם של האנושות כל הנשמה תהלל י-ה'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • מעניינת ההשוואה בין תכנית הגאולה שבמזמור קמז לבין תכנית הגאולה הבא לידי ביטוי בסדר ברכות התפילה.

        מזמור קמז פותח בבניין הלאומי החומרי – בניין ירושלים, קיבוץ הגלויות, ריפוי שבורי הלב, עידוד הענווים והשפלת הרשעים, ברכת הארץ והשלום – ומסיים בבניין הרוחני – מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל.

        לעומת זאת תפילת העמידה פותחת בתפילה על הבניין הרוחני: דעת, תשובה וסליחה. ואחריה מגיע הבניין החומרי – גאולה מייסורים, רפואה, ברכת הארץ – והלאומי: קיבוץ הגלויות, תחיית המנהיגות הרוחנית, בניין ירושלים ומלכות בית דוד.

        ייתכן לומר שדוד המלך מבקש גאולה בהתעוררות מלמעלה, מתוך גילוי עוזו של הקב"ה המביא בסופו של תהליך להתעוררות רוחנית; ואילו אנשי כנסת הגדולה מתפללים על גאולה בהתעוררות מלמטה, שראשיתה בדעת ותשובה ושיאה בגילוי מלכות ה' בעולם.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • בס"ד א' דראש חודש אלול תשע"ג

          על 'ברוך שאמר' מביא הרב יששכר יעקבסון את הסברו של רבי דוד צבי הופמן

          'שהפתיחה הכללית לברכה, ההודיות, כוללות את הסברי חז"ל למדרש שם הויה. לפני עצם ההלל והשירה מברר המהלל לעצמו את מי הוא רוצה לרומם, כדי להחדיר לליבו את גדולת ה' ומעשיו…

          במשפטי ברכה קצרים מפרטים את שבע ההוראות של שם הויה:

          א. "בורא העולם, מהווה העולם" = "ברוך שאמר והיה העולם, ברוך עושה מעשה בראשית".

          ב. "מהווה דברו" = "ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים".

          ג. "הווה עם בני אדם – מידת הרחמים" = ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות".

          ד. "נותן הוויה עולמית – אלקי האמונה, נותן הוויה, נותן חיים נצחיים ליראיו" – "ברוך משלם שכר טוב ליראיו".

          ה. "אלקי הנצח, אשר פועל בעולמו לנצח – היה, הווה ויהיה" = "ברוך חי לעד וקיים לנצח"

          ו. "אלקי הגאולה, שנותן חיים חדשים,- נותן הוויה חדשה" = "ברוך פודה ומציל".

          ז. "א-ל ההוויה שמתגלה לבחיריו – מודיע שמו: הויה" = "ברוך שמו" [כלומר, כביכול, זהו שם עצם פרטי של הקב"ה, לפי עדות התורה בשמות ג 14].

          עיין: ספר ויקרא, הוצאת מוסד הרב קוק, מפורש בידי ד.צ. הופמן… חלק א, עמ' עו.

          (הרב י' יעקבסון, נתיב בינה – פרקי מבוא, פירושים ועיונים ב"סידור", כרך א, עמ' 193. ובהרחבה, שם עמ' 80-83)

          • הצפייה לבניין המקדש - לאורך פסוקי דזמרא

            בס"ד כ' בטבת ע"ד

            הגעגועים לבניין המקדש חורזים את פסוקי דזמרא מתחילתם אל סופם.

            פסוקי דזמרא פותחים ב'הודו לה' קראו בשמו…' (דברי הימים א', טז,ח-לו) – הוא המזמור 'אשר נתן דויד בראש להודות לה" כשהעלה את ארון ה' לירושלים.
            ומתקרבים לסיומם ב'ויברך דוד את ה לפני כל הקהל…' (שם, כט,י-יד), בתודתו בעת השלמת הנדבה לבניין המקדש.

            דוד יודע שהוא לא יזכה להשלים את המלאכה, אך הוא מכין את כל שביכלתו, כדי ששלמה בנו יזכה '…ולעשות הכל ולבנות הבירה אשר הכינותי' (כט,יט).

            וסיומם של פסוקי דזמרא בחזונו של משה: 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך. מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך'.

  20. יש תופעה מעניינת שמאפיינת מאמרים שנכתבים בידי דתיים רבים ובפרט מאמרים המתפרסמים במוסף שבת. אפשר להגדיר את זה כתופעת "חוסר היכולת לטעון טענות מקומיות" או "הבנליות של העומק" או גם "הדרמטיזציה של החיים".
    הבא ננתח את המאמר שישנו בפנינו (אגב, אלחנן ניר כותב כמעט תמיד דברי טעם ולכן הדוגמה מעניינת יותר)
    יש תופעה חדשה, קוראים לה עלוני שבת, יפה, אלחנן ניר השכיל לעמוד על ההיקף והמאפיינים העיקריים של התופעה אך בעיקר נמשך לעסוק במחלה שעלוני שבת הם רק הסימפטום לה. אלחנן קורא לה הייאוש מהתפילה. נורא דרמטי, נכון? יש כאן כביכול תפנית היסטורית דרמטית ביחס לתפילה, אלחנן אפילו מספר שהוא ראה אנשים שקראו עלוני שבת כל התפילה… והוא רואה בזה את ההוכחה ל"תקיעות" של היכולת והאמונה בתפילה.

    עכשיו נראה כיצד רב חרדי/מסורתי ממוצע היה כותב/דורש /עוסק בתופעה הזו (אני לא אכתוב בזרגון החרדי אבל בשפה התרבותית שלו) .אני מניח שזה היה הולך בערך ככה:
    "לצערינו יש תופעה שאנשים במקום להתפלל, במקום לכוון בתפילה, הם קוראים כל מיני שטויות ועלונים בתפילה. אבל רבותי זה רק הסימפטום למחלה, המחלה היא שאנשים עצלנים והיצר הרע מפתה אותם , רק שנייה אחת תקרא עוד משהו בעיתון או בעלון ואחרי זה תתפלל… היצר הרע לא עוזב את האדם אפילו בבית כנסת וצריך להתחזק מאוד ולנסות להתכוון את פירוש המילות ולשפוך את הלב וכו' וכו' וכו' .

    מדוע בחר אלחנן לתאר את התופעה כפי שהוא תיאר אותה ולא כמו שרב חרדי עשוי היה לתאר אותה?
    התשובה נעוצה בשלושה אלמנטים בעולמו של אלחנן ניר. א. הדרמטיות. ב. הנטייה לומר דברים עמוקים. ג. חוסר היכולת לומר דברים מקומיים.
    במילים אחרות: ברור שיש קושי גדול להתפלל, ברור שאם יש עלוני שבת זמינים אז אנשים יקראו את זה כי תפילה זה מעייף וקשה וכבד ועלונים הם צבעוניים וקלים לעיכול. ולפני העלונים היה אפשר להתמקד בצבע הגרביים של הגבאי ותכול השמיים בחלון ובשאלה מה לקנות בשבוע הבא ביריד בלייפציג. קשה מאוד להתפלל רוב האנשים לא מתפללים רוב הזמן, זה לא דבר חדש זה כתוב כבר בשולחן ערוך ש"היום לא מכוונים".
    לשם ההבהרה אינני מתכוון לומר שזו דרכו של עולם ולכן לא צריך לעסוק בזה ולעורר על זה ולהתחזק בזה להיפך צריך לעשות את כל אלו. השאלה היא רק איך כותבים על נושאים וממילא איך תופשים את הנושאים הללו וממילא איך פותרים את הנושאים הללו.
    אלחנן ניר (ושוב, הוא רק דוגמה) לא מסוגל לכתוב באופן לא דרמטי, הוא חייב לדבר על "הייאוש מהתפילה" משום שהוא לא מסוגל לתפוש מציאות לא באופן עמוק שבה לכל דבר יש משמעות עמוקה ומהדהדת, זה הולך טוב עם "השבר של האדם המודרני עם אלוקים"/"קפקא"/ הרב שגר וכו'.
    צורת ההצגה של הבעייה משליכה כמובן גם על הפיתרון, שהרי אם הבעייה היא פשוטה ו"שטחית" כזו שאומרת שפשוט קשה להתפלל אזי הפיתרון יהיה להתחזק ולעסוק בזה ואולי אפילו לזעזע (שהרי אם הדרמטיזציה של התופעה במאמר הייתה תרגיל פובליציסטי ולא קינה מלאת תוגה פרי עטו של משורר, אזי החרשתי).
    אבל כשהבעייה היא "עמוקה" ודרמטית אז חייבים להתחיל לחשוב על מהפכות… וזה עוד דבר שחובבי הז'אנר הדרמטי אוהבים – מהפכות.
    כשבעים אחוז מהמאמרים העוסקים בענייני דת המתפרסמים במוסף שבת קוראים במידה כזו או אחרת למהפכה, כל מאמר מסביר מה "הבעיה" הגדולה של האדם הדתי בימינו ואז תמיד מופיע הפיתרון המהפכני.
    כל אותם מאמרים (שכתובים בצורה פחותה לאין ערוך ממאמרו של אלחנן ניר) נגועים תמיד באותם כשלים: דרמטיזציה, חוסר יכולת לומר אמירות מקומיות ולא כוללניות וכמובן הנטייה לומר דברים עמוקים במובן השטחי של המילה…
    (אגב, לדעתי הנטייה הזו וצורת הכתיבה הזו היא הדבר היחיד שמשותף לכל פלגי הציבור הדתי לאומי מאחרון המרכזניקים ועד לנאמני תורה ועבודה, אז הנה בכל זאת אנחנו כולנו מגזר אחד..)

    אני לא סולד כלל ממהפיכות וזעזועים אבל מהפיכות קוראות כאשר נוגעים בדברים מבפנים, מההיבט המקומי של התופעות, מההיבט הפרטיקולרי של הדברים ולא מהסתכלות מבחוץ וניסיון להגדיר כל פעם מחדש את הבעיות הגדולות ואת המהפיכות שצריכות להתרחש.

    כל טוב סלה.

    • במקרה דנן, נראה שהיתה לסגנון הדרמטי של אלחנן הצלחה גדולה. המאמר עורר דיון ציבורי רחב, שהביא גם לדיון פרטני בפתרונות שונים לבעיה. זו גדלותה של התורה הניתנת ב'קולות וברקים', פותחת ב'עשרת הדברות' הכוללניות, ויורדת לפרטי פרטים של חוקים ומשפטים המביאים ליישום ממשי בשטח של השאיפות הגדולות.

      בברכה, פלוא אור

  21. ייתכן שהסגנון השפיע על התהודה של המאמר אבל הסגנון (זה לא רק סגנון זה עצם הדברים שהוא בחר להגיד) לא נבחר בשל התהודה אלא כי ככה מחבר המאמר רואה את הדברים ולכן זה עדיין דוגמה דומה לנאמר לעיל

  22. שמשון צבי לוינגר

    דומה שזה צורך נפשי של אדם לחוות חוויות גדולות, וזו עצמה אחת הבעיות הכבדות בתפילת קבע ההופכת לשגרה.

    ה'עלונים' קשורים, לעניות דעתי, לבעיה אחרת. הרי איש אינו קורא עלונים בעת שהוא מוציא מפיו את מילות התפילה. את העלונים קוראים בשעה שנדרשים להקשיב – בחזרת הש"ץ, בקריאת התורה ובשעת הדרשה. האדם המודרני הוא פעלתן ודעתן, רוצה לממש את עצמו ולבטא את דעתו. להקשיב – זו עבודה קשה…

    נזכה להיות כריה"ל המהלל את בוראו: 'ונתן בליבי קשב וחזקני ואימצני, וכל עוד רוחי השב אברך את ה' אשר יעצני, צור אשר הנשמה לו והגוויה מפעלו, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו'.

    כברכת ש.צ. לוינגר

    • גם מי שקורא עלון אינו נעשה פעלתן ודעתן כי הוא בסה"כ מקשיב למה שכותב המאמר רוצה לומר ולא מבטא את דעתו.
      באותה מידה ניתן להיות פעיל בקריאת התורה ולחשוב על המשמעות של פרשת השבוע וההפטרה לחיינו, לבדוק האם אנו ממשים את האידאל שמתבטא בתפילת שמונה עשרה ולהקשיב לדרשה במקום לקרוא אחת כזאת בעלון.
      הקושי נמצא במקום אחר: בנוסח הקבוע ובתדירות הגבוהה של התפילה.

  1. פינגבק: מעבר אל הדיבור הפנימי / דב ברקוביץ « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: תגובות: על התפילה « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  3. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: