בתגובה ל'יצר הרע לא יצא לגמלאות' מאת חיים נבון, גיליון פרשת נח

לעתים יש מקום למהפכות

בגיליון 'שבת' לפרשת נח הופיעו שני מאמרי הגות הסותרים האחד את השני: חנה השקס טוענת שהפוסט־מודרניות שבדורנו מערערת את מושגי האמונה וממילא דורשת חשיבה – ואולי גם פרקטיקה – דתית מחודשת; ואילו הרב חיים נבון מתנגד למהפכות בעיון ובמעשה הדתיים. האמת, כרגיל וכמסתבר, מונחת אי שם באמצע, ככתוב השלישי המכריע ביניהם.

הרב נבון מרבה להביא דוגמאות מן התפילה, וכשהוא כותב שהמבנה הנוכחי הוא הטוב בנובעו מהחכמה הקולקטיבית של מאות דורות, שבהם נבחן מתוך ניסוי וטעייה, תמה אני: מה פעלה חכמת הדורות לגבי חזרת הש"ץ, שכבר הרמב"ם ביטלהּ בקהילתו משום חוסר הרלוונטיות שלה בציבור אורייני? צא וראה את עיסוק ציבורנו בעת חזרת הש"ץ: מיעוטם מעיינים בספר, רבים מעיינים בעלוני השבת, ורבים מפטפטים או שולחים מסרונים. האמנם לא צדקה הכרעתו המהפכנית של הרמב"ם (שבוטלה לאחר מכן)?

ההוויה הדתית־יהודית לא נשתנתה רק בהדרגתיות אורגנית, כתיאור הרב נבון. לא מעט הן המהפכות הדתיות הכשרות שקרו אך בעת החדשה (בסקאלת ההיסטוריה הכללית) ושינו את ההוויה והנוהג הדתי, גם בתחום התפילה: פריצת הקבלה לציבור הרחב אחרי גירוש ספרד; החסידות; עולם הישיבות ותנועת המוסר; "תורה עם דרך ארץ";  בגולת תימן סיעת ה'דרדעים', ועוד. ולאחר כל אלה, עידננו זה של שיבה לארץ ישראל, של ריבונות יהודית בה, קיבוץ גלויות ומיזוגן, בנוסף למודרנה ולפוסט־מודרנה – היכול עולמנו הדתי להפטיר כדאשתקד?

 הרב נבון תמה על המצפים להתעוררות דתית גדולה, ומתוך כך לשינוי בהוויה הדתית בעת שיבת המקדש ועבודתו. אכן, כפי שהוא כותב, הרמב"ם פוסק כאמורא שמואל שגם בימות המשיח עולם כמנהגו וכטבעו ינהג. אכן כך, הטבע האנושי לא ישתנה, אך תשתנה מיסודה ההוויה הדתית, ברגש, בהלכה ובמעשה כאשר לשלוש הרגלים נעלה לירושלים, כאשר את ליל הסדר לא נעשה בסלון המרווח אלא בצפיפות גדולה בין חומות ירושלים (שבהכרח תורחבנה). רק קצה הקרחון לשינוי הוא ההלצה הידועה, כיצד יוותרו מתפללי 'ספרד' על "ויצמח פורקניה".

ואגב תפילה, שינוי גדול מתבקש – ובסוף גם ייעשה – בסדרי תפילות החול. עד לפני כמה דורות, כמעט לא היו "חיי לילה". הפעילות הציבורית פסקה עם רדת החשכה, ולכן הסתפקה תפילת ערבית בשני מרכיבי החובה: קריאת שמע עם ברכותיה (הקצרות) ועמידה. לעומת זאת, תפילת השחר התרחבה מדור לדור, בתוספות שלפני הגרעין המחייב ואחריו, ואף בכפילויות (פעמיים 'אשרי', שלוש קדושות, פעמיים פיטום הקטורת, ארבע או חמש פעמים הפסוקים "והוא רחום", "ה' הושיעה"). הסיבה לכך היא שמפרנסים עצמאיים, עתותיהם היו בידיהם בשעות הבוקר גם לתפילה וללימוד. תאורת הלילה המלאכותית שינתה את העתים: מעתה בערבית ניתן להאריך, ואכן יהודים רבים שוהים בבית הכנסת בין מנחה למעריב. לעומת זאת, האוכלוסייה העובדת והלומדת לחוצה בשעות הבוקר. תפילת השחר חפוזה לא רק משום יצר הרע. גם את הטעימה והשתייה שלפני העבודה בולעים בחופזה – או בדרך לעבודה.

לסיכום: בעתות שגרה, השמרנות היא בת הברית של הדת. גם בימי שינויים טכנולוגיים המשנים אורחות חיים וגם בימי סער רוחני עדיין ראוי לדת להיות מתונה וזהירה בצעדי שינוי, להתקדם לאט תוך ניסוי וטעייה. ואולם, התעלמות מזרמים חדשים, שבתוכנו ובעולם סביבנו, עלולה לגרום למשבר שישבור את האמונה וההלכה כאחת.

מנחם בן ישר

——————————————————

בתגובה ל'מות המתפלל' מאת אלחנן ניר, גיליון פרשת שופטים

בתהליכי תחייה

שני סיפורים קצרים, בעיניי – שני עולמות.

לפני כעשרים שנה, מכינת עצמונה גוש קטיף בראשית דרכה. לאחר סערת רגשות מתפילה שהכזיבה את הציפיות ממנה, ניגש אליי תלמיד קרוב ואומר לי: “הרב זהו, התאכזבתי, אני מפסיק להתפלל, איבדתי את האמון בתפילה“.

אותה מכינה, עשרים שנה אחרי, מכינת עצמונה בישוב נווה. בשבוע שעבר ניגש אליי תלמיד בשנה א‘ להתייעצות: “הרב, אני מתפלל. התפילה מאוד משמעותית עבורי, אבל מצד שני עוד לא למדתי על התפילה, אני עוד לא מבין את כל המילים ואת כל מה שאני עושה. האם זה בסדר? האם להמשיך להתפלל?“.

בעיניי – הקוטביות שבין שני הסיפורים הללו אומרת המון על התהליכים העוברים על הציבור הדתי־לאומי, ובכללם המתחולל בעולם התפילה.

יהיו כאלה שיגידו שהמכינה השתנתה, המקרה שונה ואולי לא משקף, וגם זה נכון. כמו כן ברור לי שגם היום ישנן תופעות הדומות לסיפור שמלפני עשרים שנה. ובכל זאת, כשאני מנסה לבחון את התהליכים העוברים על הציבור לאורך זמן, אני רואה התקדמות עצומה בנושא התפילה לעומת מה שהיה קיים לפני עשרים שנה. יש היום הרבה יותר ‘מתפללים‘ ממה שאני זוכר בעבר. אני רואה הרבה יותר תפילה אמיתית היום. הרבה פחות ‘מצוות אנשים מלומדה‘, הרבה יותר עמידה לפני ה‘ באופן כן ואמיתי. אני רואה את זה אצל בנים ועוד יותר אצל בנות. אני נפעם לעתים מעוצמת תפילת הנערות. מעולם לא חוויתי תפילות עוצמתיות כאלה, ואני ממש מקנא בהן.

אשר על כן, הכותרת שלי היא הפוכה מזו שניתנה למאמרו של אלחנן ניר. כאבחנה אובייקטיבית של המצב בציבור, הרי שאני רואה עולם אחר. הציבור הדתי לאומי חי, קיים, מתחדש, וחפץ להתפלל.

 לא זו אף זו; עצם התחושה שהולידה בצדק את הכותרת על מות המתפלל היא עצמה העדות הגדולה לתהליך החיובי שבו אנו נמצאים. חז“ל אומרים שאין בשר המת מרגיש באזמל. מת לא מרגיש כאב דוקר. גם לפני עשר ועשרים שנה היו עלוני שבת, אולי קצת פחות בכמות ובצבע, ובכל זאת זה הרבה פחות הפריע. בעולם שלא הייתה בו תסיסה רוחנית של עבודת ה‘, המזרוחניק המנומנם לא הוטרד כלל בבית הכנסת מהעובדה שחברו קרא בעלון, או משיחה שהתנהלה מאחוריו בנושא המניות בבורסה. נדמה לי שהתקדמנו מאוד מאז. וברור שיש עוד המון למה להתקדם. במובן הזה הזעקה ‘מות המתפלל‘ היא ביטוי לתחושה בריאה של ציבור חי. כשמישהו צועק ‘המלך עירום‘, זו עדות שסוף סוף אנחנו חושבים באופן נורמלי.

ריבוי ספרים

לפני עשרים שנה היינו, המחנכים, בסוג של מגננה. נסיגה בהשהיה. כאשר התלמידים התנפלו עלינו בשאלות נוקבות, היו לנו תשובות דלות. כשהתלמידים היו שואלים איזה ספר אפשר לקרוא בנושא התפילה, מילאנו פינו מים במבוכה. המצב היום שונה לחלוטין. המהפכה הגדולה התרחשה ומתרחשת בראש ובראשונה אצל המחנכים עצמם, שיותר ויותר עוסקים בסוגיות הללו. מדפי הספרים הולכים אט אט ומתמלאים בספרי אמונה בכלל, ובאופן יותר ממוקד בנושא התפילה, והדרך עוד רבה.

הכמיהה לתפילה היא ודאי תכונה אוניברסלית, אך למעלה למעלה ממנה בביטויי קרבת א־לוהים שלה נמצאת התפילה הישראלית. תפילת שמונה עשרה, אשר זכינו לנחול מאנשי כנסת הגדולה, היא אוצר בלום שיש בו שפע אינסופי של שאיפות, אידיאלים, התחדשות היסטורית אינסופית וקרבת א־לוהים. צריך להסיר את המסווה מעל התפילה הזו, לחשוף עוד ועוד את העולם האמוני הרחב מני ים האצור בכל ברכה וברכה של התפילה. רגיל אני לומר לתלמידיי שעל כל ברכה בתפילת שמונה עשרה ניתן לכתוב סדרת ספרים באמונה, ולא לצאת ידי חובה. את האמונה הגדולה הזו אנו צריכים לחשוף, להעמיק, ללמוד וללמד, ולהחיות את נפשנו.

צריך להמשיך ולהתקדם. כבר התבגרנו מסיפור החליל (או הקוקוריקו) של הבעל שם טוב. אנחנו בשלים ליותר מכך. התפילה הישראלית היא ביטוי של עולם חי ועשיר של תורה, אמונה, מוסר וצמיחה היסטורית. אחרי הכול אי אפשר לדבר על עולם התפילה כחוויה אמונית פרימיטיבית בפני עצמה. עולם התפילה הוא תחום אחד במכלול החיים האמוניים הרחבים שלנו. לא לחינם נאמר: 'מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה'. ההתנשלות הרעננה מעלוני השבת ומתופעות הדומות להם בתוך מקדש המעט של התפילה צריכה להיות חלק מצמיחה רוחנית כללית, אשר ללא ספק תביא את ביטוייה  עוד ועוד בהמשך תחיית תפילותינו.  0

אלי אדלר

הרב אלי אדלר הוא ר"מ במכינת עצמונה ביישוב נווה. מחבר הספר 'תפילת ישרים' – עיון אמוני ביסודות התפילה

הפתרון: לקצר

תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדאי; אמרו לו תלמידיו: רבנו! כמה ארכן הוא זה! אמר להם: כלום מאריך יותר ממשה רבנו, דכתיב ביה 'ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה'? שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי; אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה! אמר להם: כלום מקצר יותר ממשה רבנו, דכתיב 'ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה' (ברכות לד, א)

הגמרא מלמדת כי אורך התפילה אינו מהווה מטרה בפני עצמו. תפילה ארוכה אינה בהכרח טובה יותר מתפילה קצרה וכן להיפך. הקריטריון הקובע הוא מה מועיל יותר לאיכותה של התפילה.

בימי התנאים כללה התפילה בעיקר את קריאת שמע וברכותיה ואת תפילת הלחש, ובימים מיוחדים גם קראו בתורה (בהנחה שהקריאה הייתה אכן מתבצעת בסמוך לתפילה). לפני התפילה היה זמן מסוים שבו האדם היה מכוון את דעתו כדי 'להיכנס' לתפילה מוכן. דומני כי תפילה כזו יכולה להותיר כיום חוויה של 'אקטיביות תפילתית' יותר מאשר התפילה הקיימת. קשה לצפות היום מאדם שיחזיק עצמו בכובד ראש ובהתבוננות לאורך זמן.

פסוקי־דזמרה אינם טקסט מחייב. ראוי שישמשו זמן הכנה משותף לבאים להתפלל, כל אחד ואחד לפי ערכו ונפשו – זה ירצה לקרוא את כל פרקי תהלים, זה את הקרבנות וזה יסתפק ב'ברוך שאמר' ו'אשרי' חטופים. גם סיום התפילה ראוי לו שלא יהיה רווי בטקסטים הנקטעים על ידי ריבוי ה'קדישים' אלא באמירת 'מזמור של יום' או משהו מעין זה כדי 'לרכך את הנחיתה' מתפילת הלחש.

כשהמתפלל נמצא עסוק בתפילה, והטקסטים סבירים באורכם – התפילה אינה דבר מנותק מהחיים אלא חלק מהכנת האדם בבוקר, שלב משמעותי בעבודת היום, וזמן בעל תוכן כי יינטו צללי ערב. אולי הדברים נשמעים רדיקליים מדי אך כמדומני שאין הם מבטלים סימן זה או אחר מהשו"ע ואף מהווים פתח לחיבור מחודש אל התפילה. 0

אילן ליברמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד חשוון תשע"ג, 9.11.12