מדהים לראות כיצד התגליות המדעיות החדשות מאששות את טיעוניו של הרמב"ם שנכתבו לפני למעלה מ–800 שנה. לאחר מאות שנים על עימות מתמשך, המדע והאמונה משלימים זה את זה

הרמב"ם, שיום פטירתו ה–813 יחול השבוע, השקיע כתיבה רבה במטרה להוכיח שא–לוהים אחד, ובכך בישר את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר בתולדות האנושות – מתפיסה אלילית–פוליתיאיסטית לתפיסה מונותיאיסטית.

גם במדע ידוע על מספר כוחות שפועלים. יש כוח הגרביטציה בין שני גופים, הכוח החשמלי בין מטענים, הכוח האלקטרומגנטי הפועל על חלקיקים בעלי מטען והכוחות הגרעיניים. הרבה מדענים מובילים חיפשו ועדיין מחפשים לאחד את כל הכוחות לכוח אחד שפועל ומתגלה באפשרויות שונות, אך ללא הצלחה. איינשטיין השקיע שנים רבות במציאת גורם מאחד בין הכוחות ונפטר במפח נפש משלא הצליח.

לאור זאת, יש להעריך עד מאוד את עקרון האמונה השני של הרמב"ם (בניסוחו הפופולרי): "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים והוא לבדו א–לוהינו היה הווה ויהיה". אכן, חז"ל קבעו שהמשפט המכונן של האמונה נמצא בקריאת שמע: "שמע ישראל ה' א–לוהינו ה' אחד". בפסוק זה מתייחד עם ישראל עם ה' פעמיים ביום, בשחרית ובערבית, ובנוסף לפני השינה בקריאת שמע על המיטה.

הרמב"ם מדגיש אף בעיקרי האמונה שלו את מופשטותו של הא–לוהים ואת העובדה שלא ניתן לתארו. כל תיאור חיובי של א–לוהים הוא מוטעה ועל כן מה שביכולתנו לעשות הוא רק לשלול ממנו תארים, כפי שמנוסח בעיקר השלישי: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו דמיון כלל". לפי הרמב"ם הא–לוהים לא ניתן לתיאור באף פרמטר מדעי, לפי שהוא נמצא מחוץ לטבע. ממילא יוצא שלמדע אין שום אמירה לגבי הא–לוהים.

המשפט החשוב של הרמב"ם במורה הנבוכים, "ולא יושג איתו המדע הא–לוהי אלא לאחר מדעי הטבע", פירושו שכדי להבין את האמונה יש להתעמק וללמוד את מדעי הטבע. כך ניתן להבין שא–לוהים הוא מופשט ולא ניתן לתארו על ידי פרמטרים של מדעי הטבע. הבריאה יצרה את ה"יש" = מציאות ביקום. א–לוהים אינו תלוי ב"יש" ואינו שייך לו. ממילא, באופן עקרוני, לא יכולה להיות סתירה בין המדע לאמונה ולתורה.

אבל בכך הסיפור לא נגמר. אין להסתפק רק בקביעה שלא קיימת סתירה בין המדע לאמונה ולתורה, אלא מסתבר שהמדע מאשש את קביעות התורה. להלן נבקש לבחון מספר מהפכות בפיסיקה של המאה ה–20, שהוכיחו את שכתב הרמב"ם לפני כשמונה מאות שנים ושמתיישבות עם האמונה בבריאת העולם על ידי א–לוהים, כמתואר בתורה.

איור: נעמה להב

עתיד לא קבוע

תקופת ניוטון–לפלס נקראת התקופה הדטרמיניסטית. בתקופה זו, שנמשכה עד המאה ה–20, סבר המדע שהמצב בהווה של המציאות קובע את התפתחות המערכת ולכן גם קובע למעשה את העתיד. משום כך, שלל המדע בתקופה זו את הבחירה החופשית, שהינה מיסודות הדת. בתקופה זו הגיע המתח בין אנשי אמונה לא–יהודים והמדע לשיא לפי שראו סתירה ביניהם. גלילאו גלילי, שגילה שאנו נעים סביב השמש, הושם בבית הסוהר עקב דברי הכפירה שלא התקבלו על דעת הכנסייה.

ואולם, בתחילת המאה העשרים, כשהחלה חקירת הפיסיקה האטומית במלוא עוצמתה, התברר שתורת ניוטון אינה נכונה במרחקים אטומיים. התורה הקוונטית התפתחה בעקבות תרומות מיוחדות של מקס פלאנק (1899), דה ברולי (1924) ונילס בוהר (1913), ובמיוחד על ידי ורנר איזנברג (1927), שקבע עיקרון מאד מיוחד ושונה מכל תפיסה שהייתה בעבר. העיקרון, המכונה "עקרון אי–הודאות של איזנברג", קובע שלא ניתן באופן עקרוני למדוד את מקומו ומהירותו של חלקיק בעת ובעונה אחת (על כך קיבל איזנברג פרס נובל לפיזיקה). עיקרון זה שולל את התורה הקלאסית הגורסת שהכול ניתן למדידה מדויקת, וממילא לא ניתן לנבא את העתיד של מערכת מידיעת ההווה. תורת הקוונטים גורסת שהתפתחות המערכת היא הסתברותית בלבד. נמצאת למד שתורת הקוונטים החזירה את הענווה למדע. הבחירה החופשית של האדם, שהיא מיסודות הדת, חזרה להיות אפשרית.

אם כל זה לא הספיק, המאה העשרים הנפיקה את גדול המדענים בכל הדורות, אלברט איינשטיין. ב–1915 פיתח איינשטיין את תורת היחסות הכללית, ובה תיאוריה מרתקת. לפי איינשטיין, המדידה תלויה במידה רבה בצופה. הדבר מאוד משמעותי כאשר האדם נע יחסית למערכת במהירויות גבוהות הקרובות למהירות האור. לפי תורה זו, במציאות של תנועה במהירות כה גבוהה הפיסיקה הניוטונית פשוט נשברת.

בסיכומם של דברים, המהפכה המדעית של תחילת המאה העשרים הוכיחה שהתורה הקלאסית של ניוטון נשברת בסקאלות נמוכות ברמה אטומית ובסקאלות רגילות במידה שהמהירויות של החלקיקים גבוהות ומתקרבות למהירות האור. אין מילים מתאימות יותר לתיאור מהפכה זו מאשר חזרה אל משפטיו המחכימים של הרמב"ם:

כל תאוריה מדעית הנלמדת מן המציאות עשויה להיות מוטעית, כי היא מיוסדת על תהליך מתמשך של הכרת האין–סוף, שלעולם אינו יכול להיות שלם. לעומת זאת ידיעת הא–לוהים היא הידיעה השלמה.

בריאה מנקודת ההתחלה

הנושא של בריאת העולם יש מאין נראה בעליל כסותר את חוקי הפיסיקה ואת חוק שימור האנרגיה. השאלה שהפריעה במשך מאות בשנים למדענים הייתה זו: מאין נלקחה כל האנרגיה הדרושה ליצירת כל החומר ביקום אם הייתה בריאה? על כן, תפיסת קדמות העולם שלטה בכיפה המדעית עד המאה העשרים.

פריצת הדרך המדעית בתחום אירעה בשנת 1964 על ידי המדענים פנזיאס ווילסון. אלה מדדו קרינה מיוחדת והצליחו להוכיח שהיא הקרינה השיורית מהמפץ הגדול. גילוי זה זיכה אותם בפרס נובל בשנת 1978, וכך הסתיים הוויכוח הגדול אם העולם קדמון או נברא. כיום, היווצרותו הפתאומית של היקום מהמפץ הגדול – תיאוריה שהעלה גמוב בשנת 1946, ולפיה העולם נברא מכדור אש שהתפוצץ והוציא את כל האנרגיה הדרושה ליצירת היקום – היא תופעה שהמדע המודרני קיבל כעובדה מדעית.

גישתו של הרמב"ם בעניין זה היא מרתקת. במורה הנבוכים (חלק שני פרק יג) הוא כותב:

והמציא כל הנמצאים הללו כפי שהם בחפצו ורצונו מן האין… וראינו שהפילוסופים אומרים כי בטל הוא שימציא ה' יש מן האין, כלומר שלא יתכן שיתהווה מצוי מסוים בעל חומר מהעדר אותו החומר… אלא הדעה שאין שום דבר קדמון כלל עם ה', ושהמצאת המצוי מן העדר כלפי ה' אינו מסוג הנמנע.

הווה אומר: אדם המאמין בא–לוהים צריך להאמין שאין דבר הנבצר ממנו בעת שיעלה רצון מלפניו. לכן גם אם יש קשיים בהבנת בריאת העולם, הרי שמבחינת הא–לוהים הדבר אפשרי. ממילא יש לקבל את אמונת הבריאה יש מאין. שוב אנו רואים, אפוא, כיצד הגיע המדע המודרני למסקנתו של הרמב"ם מלפני שמונה מאות שנה.

דא עקא, שאילו באה התגלית של המפץ הגדול לפני תורת היחסות של איינשטיין היא לא הייתה מתקבלת. ההסבר על פי תורת היחסות הוא כדלקמן: כיוון שהעולם נוצר מהמפץ הגדול הרי ראשיתו מנקודה. הנפח של נקודה הוא אפס (כי האורך, הרוחב והגובה של נקודה הם אפס). על פי תורת היחסות של איינשטיין, הזמן תמיד צמוד לאורך ולרוחב של האובייקט ועל כן גם הזמן המיוחס לנקודת ההתחלה של המפץ הגדול חייב להיות אפס. כלומר, הבריאה היא תחילתו של הזמן ולא היה דבר לפני הבריאה כי לא היה זמן. מכאן שכל ה"יש" המדעי ראשיתו במפץ הגדול ובכלל זה גם הזמן.

מפליא לראות לאור זאת שהמילה הראשונה של התורה היא "בראשית", שפירושה תחילת הזמן. כך, בעזרת תורת היחסות של איינשטיין, חיברו את המשפט הראשון של התורה עם המדע, ופתרו את החידה. לפני הבריאה לא היה דבר, ועל כן המדע מתחיל רק מרגע הבריאה ואילך. הרבה מדענים שקיבלו פרס נובל, כמו דירק, אומרים שאין למדע כלים לומר מה היה ברגע הבריאה ולפני כן. נמצא ששתי המילים הראשונות שבהן פותחת התורה, "בראשית ברא", נותנות סיכום לכל המדע המודרני על המפץ הגדול ולידת הזמן המדעי.

גם כאן מדהים לראות כיצד הרמב"ם קבע שהזמן נברא והתחיל עם הבריאה:

ההשקפה הראשונה והיא השקפת כל מאמין בתורת משה רבנו ע"ה היא שהעולם בכללותו, כלומר כל נמצא, פרט לה' יתעלה, ה' המציאו אחר העדר המוחלט והגמור, ושה' יתעלה לבדו היה מצוי ואין מאומה זולתו… והמציא כל הנמצאים הללו כפי שהם בחפצו ורצונו מן האין, וגם הזמן מכלל הנבראים, כי הזמן נספח לתנועה.

החלקיק הראשוני

בעיה מדעית שהעסיקה את המדענים מאז הוכחת המפץ הגדול הייתה מי העניק לחומר ביקום את המסה. בשנת 1964 הציע המדען היגס שקיים חלקיק שיכול להיות אחראי להיווצרות המסה. השם שניתן לחלקיק היה "החלקיק הא–לוהי", שכן הוא נוצר בשברירי השנייה הראשונה מיצירת היקום. בחירת שם החלקיק נבעה גם מכך שחשבו שכנראה אין סיכוי למצוא בתצפית מדעית את החלקיק האחראי על המסה.

לקראת 2013 הצליחו לגלות במנהרה התת–קרקעית שנבנתה בשוויץ את "החלקיק הא–לוהי", מה שזיכה את היגס בפרס נובל. לפי גילוי זה, ההסבר המדעי של הפסוק הראשון בתורה יהיה: בתחילת הזמן היה מפץ גדול ונוצר החלקיק הא–לוהי, שאחראי למסה של השמים והארץ.

סיכומם שם דברים: הסיפור המקראי, על כל שלביו הראשונים, קיבל אישוש מדעי בפיסיקה המאוחרת, ופסוקים שנחשבו במשך שנים אלגוריה הפכו לעובדה מדעית. יתרה מזו, נוצרה סימטריה מרתקת בין המדע והאמונה. הרמב"ם מכנה את האמונה: "מדע א–לוהי", ואילו המדענים מצאו שהיקום נוצר מ"החלקיק הא–לוהי".

פרופ' משה קוה הוא נשיא אוניברסיטת בר אילן לשעבר ופרופסור אורח במעבדות קבנדיש באוניברסיטת קיימברידג', אנגליה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו טבת תשע"ז, 13.1.2017