גיור כממלכה / נריה גוטל

 

הרב רוזן מראה בספרו כי המחלוקת לכאורה בין הגישה החרדית לבין גישת בתי הדין לגיור איננה הלכתית אלא אידיאולוגית. את כל הפעילים האחרים בזירת הגיור הוא מבטל ותוקף בבוטות

'ואוהב גר': אור על הגיור בישראל, ישראל רוזן; מכון צומת, תשע"א, 300 עמ'

הרב ישראל רוזן "מודה באשמה". בספרו החדש 'ואוהב גר' הוא מצהיר ללא כחל וסרק: "עליי להודות בפה מלא: אני מקבל באהבה וברצון את האשמותיו של דיין ביה"ד הגדול הרב אברהם שרמן, שהאשים את דייני הגיור במניעים לאומיים. אני סבור כי להיבטים אלו אכן יש בית-מבוא רחב בהלכה, ובוודאי בסוגיות חברתיות כלל-ישראליות. אני גם סבור כי בענייני ציבור יש מקום לילך אחר המקל…".

זו אולי עיקר אמירתו של הספר. הבוחן לאמיתו של דבר ובלא משוא פנים את עומק התמונה ההלכתית כשלעצמה ובמלואה, על כורחו יודה שמחד גיסא כמעט אין בדל של הבדל הלכתי מהותי בין "החרדים" ובין "הציו"דים" וכי מאידך גיסא תהום עמוקה וחדה מבדילה אידאולוגית בין שני המחנות.

לפני שנסביר, נקדים ונסקור את המיפוי שעושה הרב רוזן לאסכולות הנותנות דעתן לגיור, שאותן הוא מחלק לארבע קבוצות: הקבוצה הליברלית (רפורמים, קונסרבטיבים וכלל ה"לא מחויבים"), אשר מאחר שבינה ובין ההלכה הכתובה והמסורה אין הרבה, הם כלל לא "עניין" לספר זה. קבוצה נוספת שמדיר הרב רוזן מהתמודדות משמעותית בספרו היא הקבוצה שאותה הוא מכנה "הגיגנים חובשי כיפות, ואפילו רבנים 'תנ"כיים' ו'מחשבתיים' (להבדיל מן ה'הלכתיים')". אם למישהו יש ספק במי עסקינן, הרי המרצע יוצא מהר מן השק: "ידידי הרב יואל בן נון שוטח שוב את משנתו המוכרת לבצע גיור מרוכז והמוני". חברי קבוצה זו "חולמים על גיור קבוצתי רחב ממדים: טבילה בירדן או בכנרת, כמעשה נהר הגנגס בהודו, קריאת 'ה' הוא הא-להים', והופ – יהודים!". ותגובתו: "האם התנ"כיות של הרב יואל העבירה אותו על דעת 'ראש הישיבה' שבו? … לית מאן דפליג כי אין להצעתו כל ערך הלכתי. אין דבר כזה ומעולם לא היה! מושג הגיור הוא פרטני בהגדרה וקשור להוויה האישית ולחוויה הנפשית. כל רעיון להפיק אירוע גיור המוני יכול להיוולד במוחו של קופירייטר יצירתי או אמרגן חוצות, אך אין לו כל ערך דתי, לאומי או חברתי. חבל על הכסף, על הזמן ועל האשליה".

על שתי קבוצות אלה נספחים גם ראשי "המכון המשותף ללימודי יהדות, בחסות שלושת זרמי היהדות", שבהם מטיח הרב רוזן אש וגופרית, כמו גם באנשי האקדמיה, הפרופסורים אבי שגיא וצבי זוהר ותפיסת עולמם. את ספרם של השניים האחרונים – גיור וזהות יהודית – תוקף הרב רוזן בלשון בוטה ונחרצת: זהו ספר "שטחי ומגמתי, אנטי רבני-הלכתי, משכילי… אקדמאי המתריס וקורא תיגר כלפי הרבנות הראשית… עקב מסקנתו האישית ש'יש דעה' אחרת… אדם זה נחשד בעיניי כי השקפת עולם קדמה למחקרו… ספר הנובע מבית מדרש הנמצא בסיטרא ה'אחרא': 'המרכז לחקר ההלכה במכון שלום הרטמן' פסול לחלוטין… כידוע, הגישה של 'התפתחות ההלכה' וקריאה לחזור ל'מקור' תוך ויתור על מסורת הדורות – אינה חדשה, וריח רפורמה עולה ממנה".

ובכן, אחר ששתי קבוצות אלה אינן בנות-שיח משמעותי, נותרו אפוא לדיון משמעותי רק שתי קבוצות: הקבוצה "הציו"דית-הלכתית" והקבוצה "החרדית". במה חלוקות שתי הקבוצות? בשנים האחרונות שבנו ושמענו את הביקורת החרדית על הגיור הממלכתי, כאשר השפה הייתה הלכתית מובהקת: הגיור הממלכתי אינו תקף, הלכתית, מעשית. האומנם?

נעלה בקצרה ארבע נקודות מהותיות לגיור וננסה לבחון האם אכן בתשתית ישנה מחלוקת הלכתית או שבבסיסם הדברים [אמורים להיות] מוסכמים.

א. קבלת מצוות. אחת הטענות המובהקות המוטחות ב"מערכת הגיור הממלכתית" היא כי אינה דורשת קבלת מצוות ובשל כך גיוריה אינם תקפים. דא עקא, מדיניות מערכת הגיור הממלכתית הפוכה בתכלית – היא דורשת בפה מלא קבלת מצוות. היא נסמכת על אמירותיו החוזרות ונשנות של הרמב"ם בנדון, כמו גם על הכרעת השולחן ערוך. בכך, אגב, חלוקה מערכת זו לא רק על קבוצת הליברלים הנ"ל אלא גם על הקבוצה השנייה אשר עשתה ניסיונות "לגייס" מקורות קדומים – אם תנ"כיים, אם תלמודיים ואם אגדיים – אשר הצביעו על דעות שהיו (אולי) חלוקות ואשר אפשרו, ולו גם בדיעבד, גיור ללא מחויבות מלאה לקבלת מצוות. הרב רוזן פוטר עצמו מדיון זה בקובעו שבתי הדין הממלכתיים מחויבים להכרעות הרמב"ם והשולחן ערוך, ולכן המחקר הנ"ל מתייתר ואינו רלוונטי. יתרה מזאת, מאחר שהרב רוזן יודע שפה ושם ניתן לאתר פוסק 'מאוחר' שממנו ניתן להבין את קיומה של אפשרות ל"ויתור", ולו גם בדיעבד, על מחויבות מלאה לקבלת תורה ומצוות (כדוגמת הרב עוזיאל, הרד"צ הופמן), הוא עושה מאמץ להבהיר שלא לכך כיוונו מחברים אלה וכי בכל מקרה מדובר במיעוט קטנטן שאינו משקף את הפסיקה הרווחת. סוף דבר, בסעיף מהותי זה אין הבדל בין תפיסת בתי הדין לגיור ובין תפיסת החרדים.

ב. "דברים שבלב". הלכה רווחת היא בנושאים רבים ש"דברים שבלב אינם דברים" והדיבור והמעשה גוברים. עם זאת, היו שטענו כי הדבר שונה בנוגע לגיור, שכן זה גופו מהות עניינו של גיור: דברים שבין האדם ובין קונו! זו אכן אחת הטענות החרדיות המובהקות נגד הגיור הממלכתי: גם אם המתגייר מצהיר על קבלת מצוות הרי הוא עושה זאת מן השפה ולחוץ וה"דברים שבלב" מקעקעים מן היסוד את גיורו. הרב רוזן סוקר אפוא את הפסיקות השונות בנושא זה ומתברר שלא מעט פוסקים, המקובלים לחלוטין על המגזר החרדי (למשל, האדמו"ר מצאנז, רבי יקותיאל יהודה הלברשטם), סבורים שגם בנוגע לגרות "דברים שבלב אינם דברים". זאת ועוד, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי הכריע כי מתגייר שאומנם לא קיבל על עצמו לשמור את מלוא המצוות אך עשה זאת לא בשל חוסר אמונה ("להכעיס") אלא בשל התגברות היצר ("לתיאבון"), אזי קבלת המצוות לא נפגמת בכך. אחיזת המערכת הממלכתית בגישה המכשירה גיורים כאלה אמורה אם כן להיות מקובלת – הלכתית – גם על אסכולות חרדיות, ולו גם בדיעבד, אם רק היו הדברים נבחנים הלכתית ועניינית.

ג. גיור קטנים המאומצים במשפחה חילונית – אף זו סוגיה המתגלגלת לכיוון בתי הדין. "גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין", אך זאת משום ש"זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו". דא עקא, כאשר מדובר בקטין שיגדל בבית חילוני, הרי יש אולי מקום לטענה כי "זכות היא לו" דווקא שלא יתגייר, שיישאר גוי ולא יהיה עבריין. ואם כך, שמטת את הקרקע תחת לא מעט גיורי קטנים מאומצים! אף בנדון זה עורך הרב רוזן סקירה של פסיקות ומתברר שפוסקים חלוקים בשאלה זו בלא כל קשר לשיוך אידאולוגי. מחד גיסא הרב קוק והרב ישראלי, כמו גם ר' יצחק אלחנן ועוד סברו שמצב כזה אכן לא נחשב לזכות. מאידך גיסא, ר' יצחק שמלקיש, ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי וכן ר' משה פיינשטיין סבורים שהגירות היא בגדר "זכות" גם במקרה כזה. ובכן, היעלה על הדעת לטעון שגיור כזה אינו תקף כאשר "גלריה" נכבדה כזו של פוסקים המקובלים גם על החרדים מכשירים אותה?!

ד. ביטול גיורים. נושא זה הוא אחד מחידושיו המעניינים של הספר. כזכור, אחד הפולמוסים שהתנהלו לאחרונה נסב על מקרה שבו נטען בבית דין הרבני לביטול גיור מסוים. או-אז נשמעה ברבים טענה: אין דבר כזה "ביטול גיור". השתמע שהאסכולה החרדית מכירה הלכתית בביטול גיורים בעוד האסכולה הציו"דית אינה מכירה הלכתית בביטול גיורים. הספר מבהיר שהמערכת הממלכתית גם היא ביטלה, ולא פעם, גיורים. למשל, במקרה שבו אישה גוירה על ידי בית הדין ולאחר מכן גילה משרד הפנים כי היא קיימה, לפני הגיור ואחריו, קשרים עם נכרי, ברמה של קיום יחסי אישות, והסתירה זאת מבית הדין. משרד הפנים פנה לבית הדין לביטול הגיור של האם וממילא גם של הבת. הדיינים אכן הכריעו [ברוב דעות] לבטל את גיורה של האם: התנהגותה מהווה התרסה ישירה נגד כל מושג הגיור; מדובר באונאה במזיד של בית הדין בדבר מהותי ובסיטואציה מתמשכת. אמור מעתה, גם המערכת הממלכתית "יודעת" לבטל גיורים, למצער כאשר מגיעים מים עד נפש והגיור מופרך מעיקרו.

האמור מעלה מדבר אפוא בעד עצמו: כל הטוען שנקודת המחלוקת בין מערכת בתי הדין לגיור ובין המערכת החרדית היא הלכתית, אינו אומר אמת. תשתית המדיניות ההלכתית שעליה מבוססת המערכת הממלכתית היא הלכתית ומוסכמת לכולי עלמא. ניתן לומר עליה שהיא "דיעבדית"; לא ניתן לומר עליה שהיא לא תקפה!

מהי אם כן באמת נקודת המחלוקת? ובכן, כפי שפתחנו: הנקודה האידאולוגית. ההערכה היא ש"מסתובבים" בינינו כיום למעלה מ-300,000 גויים-ישראלים מן הסוג שעליו אנחנו מדברים. האסכולה הממלכתית גורסת כי כל עוד אנחנו ניצבים על קרקע הלכתית מוצקה, ולו גם קרקע דיעבדית, הרי עלינו להיכנס לכתחילה לעוביה של קורה זו. עלינו לדאוג ל"זרע ישראל" אלה, להציל את עצמנו מהתבוללות, מנישואי תערובת ומהגדלת אוכלוסייה "גויית-ישראלית" זו. עלינו להיכנס אפוא לכתחילה, בעיניים פקוחות, למצבי דיעבד אלה, כל עוד הם יצוקים על אדני הלכה כתובה ומסורה. על כך רשאית לחלוק האסכולה החרדית. כמיטב מסורתה האידיאית וההיסטורית, אף בנדון זה היא רשאית לטעון שרצונה לשמר את עצמה בחממה נבדלת, לדאוג בעיקר לאוכלוסייתה-היא בלא שתיזקק לשיקולים כלל-ישראליים, ולכן מבחינתה אין לה שום רצון להיכנס למצבים אלה. אם כך הייתה מוצגת המחלוקת, היא הייתה מוצגת נכוחה ואכן היה בסיס אמיתי לכל צד וצד. דא עקא, ממש לא כך היא מוצגת. דומני שזו תרומתו העיקרית של הספר: חידוד נקודת המחלוקת האמיתית והסרת נקודת המחלוקת השקרית.

מסר זה חורז כחוט השני לא מעט מן המאמרים שבארבעת חלקי הספר, ספר שהוא אסופת מאמרים אשר (רובם) התפרסמו בשעתו במגוון במות. צריך להזכיר שהרב רוזן קשור זה עשרות שנים בענייני הגיור; זה ללא ספק יתרונו של הספר, אך דומה כי לעתים זה גם חסרונו, בהיותו מאוד-מאוד אישי.

כך למשל, במדור הפולמוס משחיז הרב רוזן קולמוסו ובשצף קצף תוקף את "ידידו ובר פלוגתתו" ד"ר אמנון שפירא, שאותו הוא מכנה "זייפן" העורך "תרגיל אונאה – ממש כך!". הרב רוזן עקב בדקדקנות אחר "ציטוטיו" של ד"ר אמנון שפירא ומוכיח כי "הושמטו" מהם מילים ומשפטים משמעותיים ביותר. מתברר כי כמעט כל הציטוטים לקוחים מ'דף מקורות' של זולתו בנושא זה, ו'דף מקורות' זה נסמך על ספרם הנ"ל של הפרופסורים זוהר-שגיא. תהה הרב רוזן: "האם מצטט מתוך מצטט פטור?"; "זיופי ציטוטין ומשפטים גרועים מחצי אמת…". כשלעצמי, מסופקני אם פולמוס עז מבע שהיה אולי נכון לשעתו נכון להנצחה לדורות עלי-ספר.

ולא רק בענייני פולמוס הדברים אמורים. דומני כי יש גם מן המאמרים ההלכתיים שבאו בספר זה וטוב היה להם שלא היו נכללים. כך למשל, מאמר הדן באלטרנטיבה לקיים "גיור ללא קבלת מצוות בשיטת 'עבדות ושחרור'". תמצית הרעיון היא "פטנט": תחילה יוטבלו המתגיירים לשם עבדות ואחר כך ישוחררו! שמא תאמרו אין זה אלא פלפול עיוני, שכן ודאי אין כוונה לשוב לתקופת העבדות? תתפלאו, לא זו דעת הרב רוזן הכותב בסיכום מאמרו: "מסקנה – יש מקום לחשוב על פתרון מסוג זה לגיור נרחב של קטינים… ואולי גם לבגירים". נכון שהרב רוזן אינו הראשון ולא היחיד שעסק בכך, ועם זאת לא קשה לנחש מדוע, בשונה מרוב המאמרים ההלכתיים הכלולים בספר, מאמר זה לא פורסם ב'תחומין'; יש לי רושם שעורך 'תחומין' – המוכר אישית היטב לרב רוזן – הפעיל בשעתו שיקול דעת נכון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' בסיון תשע"א, 3.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2011, ב-Uncategorized, גיליון נשא תשע"א - 721, יהדות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: