ארכיון רשומות מאת: yoavsorek

אין סוטים, אין סטרייטים | יואב שורק

בניגוד למה שמקובל לחשוב, משיכה חד-מינית היא לא רק טבעית, אלא גם נורמטיבית ונפוצה בחברות שלא הפכו את העניין לטאבו. לתורה כנראה זכויות יוצרים על הטאבו הזה, שהביא לאנושות המון תועלת – ואוי אם נחזיר את הגלגל אחורנית. מאמר המשך ל"רצוף כוונות טובות"

 

את המאמר הקודם ("רצוף כוונות טובות") הקדשתי להתמודדות עם נטייתם של אנשים טובים בקהילה הדתית להצטרף למאבק למען לגיטימציה של הומוסקסואליות מתוך הנחה שבכך הם מקלים על חייהם של מי שנבראו שונים, וסובלים בשל כך – ומתוך הנחה שהחברה העיקרית, זו שמזוהה כבעלת משיכה למין הנגדי (הטרו), אינה עשויה להפגע מלגיטימציה כזו, שהרי "איש אינו בוחר להיות הומו" לנוכח המחירים הכבדים שהדבר גובה.

ניסיתי להראות שזו טעות חמורה. שלגיטימציה ליחסים חד מיניים מרחיבה את המעגלים של הנמשכים לבני מינם, כיון שהרתיעה היא תולדת האיסור החברתי והדתי לא פחות מאשר תולדת הטבע; ושביסודה של תפיסת העולם היהודית, מן המקרא ועד לאחרונים, ניצב ערך מכריע של ריסון ודיכוי של משיכה מינית אסורה, בניגוד לשלל הנחות יסוד של התרבות המתירנית, הרואות במימוש התשוקות המיניות ערך מכריע וגם כזה שעליו יש לבסס את הזוגיות והמשפחה.

תגובות אינספור, בעל-פה ובכתב, כולן אישיות ולא פומביות, ביקשו להביע תודה על הצגת הדברים ותמיכה ברוחו של המאמר ובמסקנותיו. התגובות הגיעו גם מאנשים 'רגילים', וגם ממטפלים, מחנכים, ובני משפחה של להט"בים. מתוך התגובות הבנתי שיש צורך להשלים אותו על ידי הרחבה של נקודה שאולי לא נתבררה בו מספיק – והיא חיונית ומהותית להבנת הסוגיה הסבוכה שלתוכה נתגלגלנו כתוצאה מצירוף של התפתחויות תרבותיות, פוליטיות ופסיכולוגיות.

הנקודה היא עצם ההגדרה של החברה האנושית כמחולקת ל'סטרייטים' ו'הומואים', הגדרה שכפי שהבהרתי שם זרה לחלוטין למקרא, ובעצם לכל החברות הלא מודרניות. זוהי חלוקה שראשיתה בשלהי המאה הי"ט והשיח אודותיה הועמק במאה העשרים.

כפי שאראה להלן, החלוקה הזו עצמה היא לא רק מופרכת מבחינה מציאותית, אלא גם מחוללת נזקים כבירים – והיא למעשה שורש חלק נכבד מהמבוכה בה אנו נמצאים. מלבד זאת, רק על רקע הבנה של המציאות האנושית כמציאות שאין בה 'סטרייטים', ניתן להבין את המשמעות הדרמטית של איסור משכב זכר שהביא עמו המקרא – איסור ששינה את פני החברה שלנו.

 

א

רובנו חושבים על סוגיית הנטייה המינית בצורה הבאה: רוב בני האדם נמשכים לבני המין הנגדי, ואילו כלפי בני מינם אין להם משיכה אירוטית (ואפשר אף שיש להם רתיעה). בניגוד לרוב הזה, המיעוט הוא הפוך: הוא אינו נמשך לבני המין הנגדי, ומגלה משיכה ברורה לבני מינו.

זו אכן המציאות שהתרגלנו לראות מול עינינו, לפחות במבט חיצוני וכללי. אלא שהמציאות הזו היא קליפה דקה, שכבה שהיא בעיקרה תוצר של התרבות היהודית-נוצרית. מה שהתרבויות שלא הושפעו מן המקרא מלמדות אותנו, הוא שגברים "רגילים" היו מעורבים תמיד ביחסים בעלי אופי מיני עם גברים אחרים – לרוב נערים צעירים מהם ו\או ממעמד נמוך יותר. לא היה צריך בשביל זה להיות 'הומו', מושג שלא במקרה כלל לא היה קיים בעולם העתיק.

המודל של יחסים בין מחזר מבוגר לנער מושא-אהבה, המכונה פדרסטריה, מוכר לרבים מיוון העתיקה – אך מסתבר שמודל דומה להפליא התקיים במקומות שונים בתכלית – למשל במנזרים בודהיסטיים ביפן עד לעידן המודרני או בתרבות הפרסית והערבית, זו שהותירה משקעים אפילו בעברית של תור הזהב באמצעות 'שירי החשק' שהיללו תמיד את יופיו של ה'נער', הלא הוא המאהב הצעיר. נערים שימשו כמושאים אירוטיים גם במעמדות הגבוהים בסין, מן העת העתיקה ועד למאה התשע עשרה, גם אצל האצולה הרומית, וגם בעולם אחר לחלוטין – אצל האצטקים במרכז אמריקה.

אפשר להביא עוד שלל דוגמאות, ומי שאסף רבות כאלה הוא דיוויד גרינברג בספרו The Construction of Homosexuality (שיקגו, 1988), אבל דומני שכל מי שקורא את המקרא באזניים פקוחות ופוגש את חז"ל בלי מסכים מרגיש מיד כי אין לא בעולמם של אלה ולא בעולמם של אלה, לא 'סטרייטים' ולא 'הומואים'.

אכן, חז"ל קבעו ש"לא נחשדו ישראל על משכב זכר", אבל באותה נשימה עצמה חשדו בכך את הגברים הגויים כולם; ללמדך שמה שהפקיע את ישראל מחשד הוא התבססותו של איסור חמור, ולא היעדרה של משיכה מעיקרא. כמובן שהמקרא עצמו, שמספר לנו על אנשי סדום המבקשים 'הוציאם אלינו ונדעה אותם', ובזים להצעה המחליפה את הגברים האורחים בבנותיו של לוט, משוכנע שמשכב זכר אינו קשור לנטייה נפשית יוצאת דופן: היסוד ההומו-אירוטי הוא אימננטי, טבעי, ומצוי בכל תרבות שלא הפכה אותו לטאבו.

בכל הדוגמאות והתרבויות הללו המשיכה לגברים לא באה על חשבון המשיכה לנשים, קיום יחסי מין עמן והקמת משפחות וילדים. במידה רבה, היחסים עם הנערים היו השעשוע, משחק שכולו עונג נקי, בעוד המין עם הנשים היה עניין רציני, מעצם היותו כרוך בפריון, במשפחה, במעמד חברתי –  וביחסים המורכבים עם מי שגם באותם ימים היתה לא ממאדים אלא דווקא מנוגה.

 

ב

בדורות האחרונים החלה רווחת בחברה ההנחה שאנשים 'נורמליים' אינם נמשכים לבני מינם. ההנחה הזו חילקה את העולם ל'סטרייטים' ו'הומואים/לסביות', טיפחה יחס מבזה כלפי מי שבכל זאת גילה נטיות כאלה, ויצר את רבים את מה שהפסיכולוגיה מכנה 'הומופוביה', כלומר את הפחד (של בנים בעיקר) מכך שהם אינם סטרייטים, שמקננת בתוכם ה'מחלה' כביכול של משיכה לבני מינם. הרבה מהתגובות שלנו במקרה שאנו מגלים משיכה חד-מינית אצל עצמנו או אצל זולתנו מושתתות על ההנחה שזו תופעה "לא נורמלית", סטייה שהיא עדות או לעיוות חמור (בחברות שמרניות) או לזהות אחרת (בחברות ליברליות).

השתחררות מההנחה הזו, וחזרה להבנה שהמשיכה לבני מיננו היא טבעית ושגרתית, שמשיכה כזו קיימת – לפחות בצורה כמוסה ופוטנציאלית – אצל הרוב הרגיל, הנורמטיבי, היא אולי התרומה הגדולה ביותר שיכול השיח המתעורר אודות הנושא להביא לחברה. היא תביא מזור לסבלם של רבים, וגם תשחרר אותנו מהצורך להעניק לגיטימציה לאסור – כפי שאראה מיד.

ראשית, היא תרגיע את סערות הנפש של הנערים. התעוררות המיניות בגיל ההתבגרות מביאה נערים רבים לחוש משיכה כלפי בני מינם. זו תופעה נפוצה מאד והיא חלק טבעי מצמיחת המיניות. המודל הרווח, לפיה האדם הנורמטיבי אינו יכול להמשך לבני מינו, גורם בלבול גדול ומכניס את הנערים ל'סרטים' מיותרים, מזיקים נפשית ומטופשים בתכלית. 'חטאות נעורים' כאלה הם צפויים ושגרתיים, והנתונים המוכרים טוענים שאפילו מי שמקיימים יחסי מין עם בני מינם בגיל הזה – שלא לדבר על הרהורים בעלמא – מתבגרים ברובם להיות מה שרגילים כיום לכנות 'סטרייטים'.

ההשתחררות מההנחה הזו גם תוכל לסייע למטפלים, שמצויים כיום במקום כמעט בלתי אפשרי – מקום בו אימת הביטוי הנורא 'טיפולי המרה' (ממה למה? האם באמת יש שני סוגי בני אדם?) מקשה עד מאד על מתן מענה טיפולי ראוי ופשוט לבעיות הקשורות בבריאות הנפש ובמיניות. אנו כל כך רגילים להניח שבמצב רגיל אין אדם נמשך לבני מינו, שאנו מפרשים כל משיכה כזו כעדות ל'זהות' מהותית, ונזהרים מלשפוט אותה ואפילו מלטפל בה באותן פרקטיקות פסיכולוגיות רגילות בהן מטפלים בכל מיני תנועות נפש המסבות לאדם סבל או קושי תפקודי.

אך כל זה פשוט אינו נכון: ההיסטוריה של התרבות מלמדת אותנו שכנראה פרויד צדק כאשר דיבר על כך שרוב בני האדם הם ביסקסואלים בפוטנציה: כלומר הם יכולים להמשך לבני מינם ולמין הנגדי. תהליך ההתבגרות הפנימי והחיצוני – כלומר ההורמונלי והחינוכי-תרבותי מובילים את רוב הגברים לטפח את המשיכה לנשים ואת רוב הנשים לטפח את המשיכה לגברים, אבל האפשרות האחרת אינה נעלמת. היא קיימת במידה כזו או אחרת, בהתאם לאדם ולנסיבות חייו, והיא עשויה לשוב ולעלות אל המציאות הרגשית בנסיבות מיוחדות – למשל, כאשר לא ניתן לממש את הנטייה הטבעית יותר, או כאשר מימושה של זו כרוך במחירים נפשיים כבדים מדי.

ההשתחררות מההנחה הזו תסייע לנו גם למנוע מצבים עגומים ומגוחכים של פירוק זוגיות בשל 'גילוי' מאוחר של זהות מינית אחרת. למרבה הצער, לא מדובר בדמיונות. הדוגמא הבאה מבוססת על שורה של מקרים אמתיים: ג' היא אשה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, שילדיה עוזבים את הקן והזוגיות שלה, נעבעך, מרוקנת מתשוקה. והנה יום אחד היא מחליטה לעזוב את הכל כדי להתמסר לאהבתה החדשה – אשה!

למה זה קשור לתפיסה המניחה שבני אדם 'רגילים' אינם יכולים להמשך לבני מינם? כי אותה אשה עצמה לא היתה עוזבת את בעלה לטובת גבר אחר, גם אם הלה היה צעיר ומושך יותר. היא לא היתה עוזבת כי היא חכמה, ויודעת שסביר מאד שהריגוש שעשוי להביא הגבר האחר הוא סתם תעתוע, מים גנובים שימתקו. היא לא תעזוב כי היא לא בוגדנית, וכי היא יודעת שכנראה הבעיה לא נמצאת בבן הזוג אלא בחלודה שהצטברה על הזוגיות שלהם; התשובה תהיה טיפול ולא פירוק. אבל אותן הגנות עצמן ששמרו אותה מפני הגבר האחר קרסו באחת ברגע שהיא מצאה את עצמה מתאהבת באשה (!!). הרי אם היא, שגדלה תמיד על הזהות הנשית המחזרת אחרי גברים, התאהבה באשה – אז לא מדובר סתם בעייפות מהזוגיות הישנה, אלא בגילוי זהות חדשה. היא לסבית! כן, תמיד היתה כנראה, ותמיד חיתה בארון! עכשיו עליה לממש את עצמה ולהיות מה שתמיד היתה צריכה להיות… וזה, כידוע, הרי דבר שאסור לדכא.

גם הסביבה מתייחסת לעניין אחרת לגמרי. את הגבר שבוחר לפלרטט עם צעירות כדי לשחרר את תסכולי משבר גיל העמידה שלו, החברה תדון ברותחין (תהיה אחראי, תפסיק לשחק פיטר פן, תהיה נאמן לאשה שאתה באמת אוהב); ואילו את חברו שבוחר לפלרטט עם נערים היא תדון בכפפות של משי: הוא סופסוף מצא את עצמו, זו האמת שלו, וכן הלאה.

כמובן, שאלמלא היינו מניחים מראש שאדם 'רגיל' לא יכול להמשך לבני מינו, כל המניפולציה הזאת לא היתה מתעתעת בנו. הרי אם המשיכה יכולה לחול באופן טבעי גם על בני מיננו, אז טבעי שהיא עשויה להתעורר יום אחד ממעמקי הדחקתה, בין אם כתוצאה מ'מיצוי' המשיכות הרגילות או כתוצאה מקושי כלשהו במימוש שלה.

 

ג

ההכרה בכך שמשיכה חד מינית היא נפוצה וטבעית בחברות שלא הטילו על כך טאבו, פוקחת את העיניים גם לגבי ההשלכות התרבותיות העצומות שחולל האיסור הזה, משהוטל, על החברה היהודית ובהמשך – באמצעות הנצרות, שהחדירה את המסר בצורה חריפה בימי הביניים – על החברה המערבית כולה.

כפי שהזכרנו לעיל, "לא נחשדו ישראל על משכב זכר" (תלמוד בבלי קידושין פ"ב). כלומר, הסטארט-אפ התורני של איסור משכב זכר הצליח כל כך, עד שהדבר הפך למשהו שכלל לא עולה על הדעת של רוב היהודים. הרי זה בן דמותו של החזיר: מלכתחילה, הרי, החזיר אינו אמור להיות דוחה למאכל: "אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי, אבל מה אעשה ואבי שבשמיים אסר עליי" (דברי ר' אלעזר בן עזריה בספרא לפרשת קדושים). אלא שבפועל, היהודים התרחקו כל כך מאכילת חזיר עד שהדבר נהפך בעיניהם למשהו שכלל אינו מושך אותם. כך, כנראה, קרה גם ליחסים החד מיניים. ר' אלעזר אומר זאת בעצמו: לצד ה"אי אפשי לאכול בשר חזיר" מופיע גם "אי אפשי לבוא על הערווה". כלומר, בשני המקרים, איסור של התורה בא בניגוד לאינטואיציה הטבעית וליצר הטבעי. אינך צריך להיות סוטה כדי לחשוק בבשר חזיר, אינך צריך להיות סוטה כדי לחשוק בערווה. ובכלל זה הזכר, כמובן.

ובכל זאת, האיסור הצליח. "תפס". זה רחוק מלהיות מובן מאליו. בסביבתם של אותם האמוראים שקבעו כי ישראל לא נחשדו, היו גויים, פגאניים. אלו נחשדו גם נחשדו בעיני חכמים, ובשל כך נאסר על יהודי לשהות ב'ייחוד' עם גבר גוי.

אבל מה שמרתק במיוחד הוא שההצלחה של האיסור חוללה פלא גדול: היא שחררה את היחסים בין גברים מהמתח המיני שנלווה אליהם קודם לכן. היא יצרה איזור נקי ממתח מיני. היא ניטרלה את הגברים מלהיות אובייקט מיני לבני מינם, ופתחה את האפשרות לחברות-נפש "נקייה".

במלים אחרות, עולמה של הישיבה – בית המדרש עם החברותות, 'דיבוק החברים', השחרור מהיררכיה פורמליסטית וההתנצחות עד אור הבוקר ועד צאת הנשמה על סוגיות אינטלקטואליות ורוחניות – כל זה לא היה יכול להתקיים כפי שאנו מכירים אותו אלמלא אותו משפט נפלא של "לא נחשדו ישראל". אלמלא אותה מציאות מופלאה של ניקוי המרחב מהיצר המיני (כמובן, הניקוי אינו מושלם ופה ושם יש 'נפילות' או אנשים שמועדים יותר מאחרים – אבל אנו מדברים 'בגדול'). ספק אם התורה שאנו מכירים אותה היום היתה בכלל נוצרת ומשתכללת בעולם שבו גם גברים מסתכלים זה על זה בעיניים שיש בהם משחק של חיזור וגירוי.

זה כמובן לא נוגע רק לישיבה – אלא גם למרחב גברי אחר, הצבא. מחנות צה"ל מפרידים כיום את מגורי הבנות ממגורי הבנים, אבל במציאות שבה הטאבו על משכב זכר נפרץ אנו עלולים להידרש למחיקת המושג של "אחוות לוחמים", לפרק את האוהלים המשותפים ומקלחות השדה, ולהכנס לעידן חשדני וטעון לאין ערוך.

הדלגיטימציה של היחסים החד מיניים חוללה את הפלאים הללו של מרחב נטול מתח, של יכולת אחווה גברית (ונשית), פלאים שבמידה רבה אחראים להצלחתה של הציוויליזציה שלנו.

 

ד

והיא חוללה עוד שינוי, ששווה לתת עליו את הדעת: זוכרים את שירי החשק הנכתבים ל'נערים'? את האמירה שהיחסים עמם הם שעשוע ועונג ללא מחיר וסיבוך? ובכן, היעלמם של ה'נערים' מחיינו שיפרה ללא ספק את מעמד האשה, לפחות בחברות שמעוצבות בידי גברים.

שירת היופי שאנו מכירים כיום מהללת את האשה ולא את הנער, וזאת למרות האלגנטיות והנקיות שיש ביחסי האהבה עמו, יחסים נטולי הריונות, מחזורים, הורמונים ותנודתיות רגשית שמציבים אתגר כה גדול לנפש הגבר. אך כאשר הנער נעלם, ורק האשה היא פרטנר מיני לגיטימי, הרומנטיקה והארוטיקה מנוקזות אליה – והצורך לכבד אותה ולהיענות לצרכיה גובר והולך. דניס פראגר, במאמר שפרסם ב-1990 (ושראוי לקרדיט על הרבה ממה שכתוב במאמר זה), טען שבחברות שבהן הגברים נהגו למצוא לעצמם פרטנר מיני מבני מינם, מעמד הנשים היה נמוך עד בלתי נסבל ורווחו גישות של מיזוגניות; הדוגמאות שהוא מביא בשמם של כמה חוקרות נוגעות לרומא, ליוון, לחברה הערבית ולחברה הסינית.

והעניין קשור כנראה גם בעובדה שאין ביהדות נזירות שכרוכה בפרישה מיחסי אישות. כלומר, בעיני התורה כל גבר צריך להיות במערכת יחסים עם אשה – ואי אפשר למצוא לכך תחליף. זאת, בניגוד לכמה וכמה תרבויות, שבהן אידיאלים של פרישות הופנו במפורש רק למגע הגבר עם האשה – בשעה שיחסים חד מיניים נתפסו כלגיטימיים ואף כמועילים לקניין החכמה ולהתנזרות מן האשה, שנתפסה כמקור השפלות. הדברים הללו נכונים הן ביחס למנזרים בודהיסטיים, הן ביחס למדרסות מוסלמיות והן ביחס לאסכולות פילוסופיות יווניות.

אנו כל כך רגילים לעולם שבו משיכה תוך-מגדרית היא עניין יוצא דופן, נדיר, שקשה לנו להבין לאן אנו צועדים כאשר אנו מבקשים להסיר מעליה את המכבש התרבותי והדתי שגרם לה להיות כזאת. הנעת הגלגל אחורנית אל החברה הקדם-מקראית, אל זו שבה הפרקטיקה המינית היתה 'לא ממושטרת', עשויה להידמות בעיני אחדים למעין גן-עדן נטול דעות קדומות, אותה 'סמואה' שתיארה מרגרט מיד בשנות השבעים והדליקה את דמיונם של רבים כל כך, אבל כדאי שהמפוכחים יותר יבינו שהרגרסיה פירושה עקירת יסודות תרבות שאנו חייבים להם את התפתחותנו עד כה.

 

ה

המאמר הזה, כמו קודמו, לא עוסק במיעוט אלא ברוב. ברוב הגדול. באנשים שנמצאים על הרצף של המשיכה המינית, ולא בבודדים שנמצאים בקצה באופן בלתי תלוי בחינוך ובתרבות, באפשרויות ובטאבו. הרוב הגדול הזה מעוצב במידה רבה על ידי האיסורים והנורמות, והוא שצריך להיזהר מאד מפני הסרתם.

גם הדמוגרפיה מושפעת מההגדרות: כאשר גוזרים את האנושות לשני חלקים – 'הטרו' ו'הומו' – אזי כל מי שאינו חש בנוח במשבצת ה'הטרו' (ומדוע שירגישו כולם שם בנוח? הרי יש רבים שמוצאים קושי במיניות ההטרוסקסואלית משלל סיבות אחרות, או כאלה שפשוט רחוקים מאידיאלי הזהות הגברית והנשית המוחלטים) נדחק אל המשבצת השנייה, שתופחת פתאום לממדים של מיעוט גדול. אכן, גם בלי הניפוח הזה ישנם בודדים שאינם יכולים להמשך לבני המין הנגדי, או כאלה שמעצם טבעם הזהות הזכרית או הנקבית שלהם אינה חד משמעית. מה אתם? ובכן, זו ללא ספק שאלה קשה ורגישה, שצריכה להיות מטופלת בכלים המתאימים: כלים פרטניים, אישיים, ולא ציבוריים. סבלם של אלה, אגב, אינו בהכרח גדול יותר מסבלם של כה רבים אחרים, שאינם יכולים להגיע למימוש מלא של המיניות שלהם או הזוגיות שלהם, בשל סיבות פסיכולוגיות, חברתיות, כלכליות או רפואיות – וכאלה יש רבים, רבים מאד.

והערה אחרונה, שאולי עולה כאן מכללא אבל חשוב לומר אותה גם בפירוש: המאבק של התנועה הלהט"בית מנסה להעביר את החברה האנושית מעולם א' לעולם ב'. עולם א' הוא עולם שבו יש מודלים מאד מובהקים של גבריות ושל נשיות, של חיזור ושל משיכה, עולם שהוא במידה רבה שוביניסטי וכוחני; עולם שבו מי שאינו עונה למודלים נדחק הצידה בבוז, שבו 'הומו' היא מילת גנאי נפוצה, שבו הארון הוא האופציה המועדפת לכל מי שמוצא בעצמו נטייה שאינה הולמת במלואה את המודל. עולם ב' הוא עולם שבו המודל הזה קיים – אך נדרש לוותר על הבלעדיות והשלטון, כדי לפנות מקום לאלטרנטיבה שהיא תרבות להט"בית-קווירית, שבה מודלי הגבריות והנשיות נזילים הרבה יותר, ובני אדם חופשיים לאמץ ולהחליף זהויות ולראות בכל בחירה דבר ראוי ולגיטימי, כל עוד הוא נעשה ללא כפייה ואלימות.

יש הסבורים שמאמרים כמו שלי נועדו להשיב את העולם מעולם ב' בחזרה לעולם א'. אבל זאת אינה כוונתי. אין לי כל סימפטיה לעולם א', שבעיניי הוא עיוות מוקצן של הזהויות והתפקידים. אני מבקש להשיב את כולנו למודל הישן, זה של החברה המסורתית היהודית, מודל שהייתי מכנה אותו כאן, לשם הסדר הטוב, מודל ג'. במודל הזה יש זהות גברית ונשית, הקשורה במין שעמו נולד האדם; ויש מעשים מיניים מותרים (מעטים) ואסורים (רבים), כי האדם אמור לשלוט ביצרו ולא להיות מובל על ידו. אבל המודל הזה אינו מטפח מצ'ואיזם ושוביניזם, והוא אינו בז לגברים שנותנים מקום לתכונות נשיות בתוכם ולהיפך (בעת שבעולם א' סיננו 'הומו' כלפי כל חנון מצוי, ודחקו בנערים לאמץ גינוני קשיחות, בעולם ג' העריצו את התלמיד העדין כ'עילוי' וטרחו על עבודת המידות). זהו עולם שבו עבודת האדם אינה ממוקדת בטיפוח זהותו המינית וההנגדה למין השני, אלא בטיפוח קומת האדם הרוחנית שלו – כמובן עם הבדלים מהותיים וחשובים בין מה שמצופה מגבר ממה שמצופה מאשה, בהתאם לראיית העולם, אחרי הכל ולפני הכל, כזיווג: כפעולה של יצירה ופריון המחייבת מפגש בין קטבים.

לא שמרנות של שותי-בירה המספרים בדיחות גסות מניעה אותי; רוח כזו רחוקה לא רק ממני אלא גם מרבים כל כך שהביעו תמיכה וחיזוק במאמר הקודם. מה שמניע אותי הוא הרצון לצאת מהתסבוכת שההגדרות הביאו אותנו אליה, ולאפשר לנו לשוב אל האמיתות הפשוטות של החיים בלי אידיאולוגיות ובלי מאבקים ודגלים: חיים שבהם יש מנעד רחב של נטיות נפש, לגיטימיים וראויים, חיים שיש בהם מיניות חיה ולא מוכחשת, אבל כזו שמתנהלת בתוך גבולות ברורים של מותר ושל אסור, כחלק מהתקדשותם של האדם והחברה.

 

מאמר זה לא ראה אור במוסף 'שבת', והוא מופיע רק כאן

הערה על מנהג הקטניות ומקורו

הדיון המייגע משהו השב בכל שנה על מנהג האשכנזים לאסור שימוש בקטניות בפסח, מרבה לעסוק בטעמים שניתנו למנהג ובהשלכתם על גידולים כאלה ואחרים. המקור המפותח הראשון, המצוטט לעייפה, הם דברי רבנו פרץ (קורביל, סמוך לוורמס, צרפת, המאה הי"ג) בהגהותיו על ספרו של רבו המובהק ר' יצחק מקורביל המוכר כ'ספר מצוות קטן' (מצווה רכב).

לאור הערה של מורי הרב יצחק ליפשיץ, התעוררתי לקרוא מחדש את הציטוט המוכר – ואני מבקש לשתף אתכם בהתבוננות בו. עיקר טענתי היא שדברי רבנו פרץ אינם מלמדים אותנו כמעט דבר על טעמיו האמתיים והמקוריים של המנהג, ואדרבה – הם מעידים שבמקורו היה העניין אחר לגמרי.

נפנה אפוא תחילה לקרוא את הדברים במלואם (במהדורה המופיעה בפרויקט השו"ת. השתדלתי לפסק אותם בדרך המקלה על הקריאה):

ועל הקטניות כגון פויי"ש ופול"י ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם – רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל, וכן נראה כמדומ' ששמעתי על הפולי' שלא לבשל' בפסח כי אם במים רותחים מתחלת נתינתן בקדרה. וגדולים נוהגים בהם היתר, ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פוויי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים, ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה רבי יוחנן בן נורי מין דגן לגבי חימוץ, קאמר תלמודא לית דחש לה להא דרבי יוחנן.

מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים – דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו, דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין, דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כ"א מה' המינין.

ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו כי טעות הוא לומר כן, אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא; וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים, כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים דקרי לקטנית מידי דמידגן; וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים ולכך אתי לאיחלופי לאותן שאינן בני תורה. ולא דמי למיני ירקות כגון כרוב וכרשין וכיוצא בהן דהנהו לא דמי כלל לדגן ולא אתי לאיחלופי.

ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטנית כדפרי', ואפילו מחרדל משום דהוי מידי דמידגן.

אף על גב דתלמודא שרי אורז, זהו דוקא בימיהם שהיו כולם בקיאים בהלכות איסור והיתר, אבל עכשיו בדורות אחרונות ודאי יש לגזור כדפרי', וגם זה הטעם פירש רבינו סעדיה גאון גבי דין יולדת שחילק בין דורות הראשונים לדורות אחרונים, ואפילו ליתנם במים רותחין מתחלה יש לאסור דילמא אתי לאחלופי לתתן במים קרים.

החלק המוכר יותר בדברי רבנו פרץ הם הטעמים שהוא מציע למנהג, בחלק האחרון של הדברים. הטעמים, אחרי המורכבות שבהם, מתבססים על 'אתי לאחלופי' – החשש שיחליפו האנשים בין הקטניות, תבשליהן ופתן, ובין מיני הדגן שנאסרו בתלמוד ושחייבים על חימוצם כרת.

אבל מה שממעטים לשים לב אליו הוא הרישא של דבריו, המתארים את המנהג כפי שהיה לפני 'התערבותו' של רבנו פרץ, ואת הסיבות ששלן הוא טורח להציע טעמים – מורכבים ובעייתיים משהו, כפי שניכר מאורך ההסבר שלהם – למנהג.

ראשית, ברור מדבריו שמדובר באיסור ישן, המקובל על (חלק מ)חכמי אשכנז. ראשית הוא כותב כך בתחילה: 'רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאכלם בפסח כלל'. בהמשך רבנו פרץ אף מעיד כבדרך אגב שזהו מנהג עתיק למיטב הבנתו ('נוהגים בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים'). זו נקודת המוצא. קיים כבר מנהג, וטעמו אינו ידוע, וכעת השאלה היא האם הוא מחייב ומה טעמו.

הסיבה לדחות את המנהג היא, לפי רבנו פרץ, העובדה שהתלמוד הגדיר במפורש, שרק חמשת המינים מחמיצים. את הטענה הזו הוא מביא בשם רבי יחיאל מפאריס, מי שהיה רבו של רבו ר' יצחק מקורביל, וכנראה מכאן גם רבו שלו. ובכן ר' יחיאל היה אוכל את הפול בפסח, כי אפילו ביחס לאורז, שלגביו יש דעה בתלמוד שהוא מחמיץ – דעת ר' יוחנן בן נורי – כבר נפסק חד משמעית (פסחים קיד, בדברי רב הונא) שאין חוששים ושמותר להשתמש בו בפסח.

במלים אחרות: ר' יחיאל מפאריס הכיר את המנהג, והבין אותו כמנהג שנובע מדעה לפיה גם קטניות ששהו במים נעשות חמץ. הדבר ניכר מהעובדה שהוא דוחה את המנהג לא באמירה ש'אין מה לחשוש מערבוב או החלפה' אלא באמירה שהגמרא התירה אפילו את האורז, שיש לגביו דעה תנאית חשובה לפיה הוא מחמיץ. קל וחומר, חששות לגבי זרעונים אחרים שהגמרא לא הזכירה (אם כי אכן הוזכרו בדברי ר' יוחנן בן נורי גם קרמית ודברים אחרים, גם אם לא לעניין פסח ואכמ"ל), אין שום סיבה להיזהר בהם.

מה שמפריע לרבנו פרץ בגישת ר' יחיאל היא קיומו של המנהג. "קשה מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים", הוא כותב, וממשיך וטוען "דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו, דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין".

זו פיסקה חשובה ביותר. מדברי ר"פ ברור, שההנמקה המקובלת למנהג היתה משום חימוץ – כלומר שגם קטניות מחמיצות, וכפי שדחה רבנו פרץ. אבל הוא לא מוכן לקבל את ההנמקה הזו, כי היא לא סבירה לאור העובדה שהתלמוד אומר בצורה כה מפורשת שהדבר מותר.

רק בשל כך הוא מתחיל לחפש טעמים אחרים, מתוך מוטיבציה של להעניק תשתית מחודשת, אלטרנטיבית, למנהג: " ולכך נראה לקיים המנהג", כלומר לההמשיך ולהעניק לו תוקף, "ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו" כפי שהבין את המנהג ר' יחיאל מפאריס, וכפי שכנראה הבינו כולם עד עתה, "כי טעות הוא לומר כן, אלא מטעם גזירה" שכעת הוא מתחיל לבאר את טעמיה, אותה גזירה שמטרידה מאז את כל השיח ההלכתי באשכנז.

כנראה שרבנו פרץ סבר שזה היה הטעם שבשלו גזרו חכמים הקדמונים על הקטניות, אך הוא בעצמו יודע שאין זו אלא השערה. ככל הנראה רבנו פרת לא העלה בדעתו שתי אפשרויות אחרות – שכנראה רבו ר' יחיאל סבר כאחת מהן – האפשרות שהמנהג הוא טעות מעיקרו, כפי שכתבו כמה ראשונים אחרים, או האפשרות שהמנהג משמר מסורות הלכתיות שקדמו לפסיקת התלמוד הבבלי או שהתקיימו במקביל לו, ואכן סברו שיש עוד זרעונים שמחמיצים מלבד חמשת מיני דגן.

מה אנו לומדים מכל זה?

שאיסור הקטניות הוא מנהג קדום, ותוקפו נובע מאמון במייסדיו העלומים. האיסור הזה התייחס לקטניות כמו חמץ, ולא כמשהו ש'אתי לאחלופי', אבל הצורך לאזן בין המסורת הזו ובין ההלכה הפשוטה והחד משמעית המתירה כל זרעונים שאינם חמשת מיני דגן הביאו למבנה המורכב של 'שתי רמות' באיסור חמץ, האחת איסור ממש והאחרת גזירה שטעמיה שנויים במחלוקת ושפרטיה אינם ברורים וכנראה לעולם לא יוכלו להתברר כראוי.

אפס סובלנות לדתות הרשע | יואב שורק

ישראלים רבים מדי חרדים מלהגדיר את המערכה בה אנו נתונים כמלחמת דת. הם צודקים: היהדות ניצבת במערכה כגורם אנטי-דתי, גם אם כולו אמונה

בפרשת 'מסעי' שקראו בבתי הכנסת בשבת שעברה, מצויה פרשה קצרה הנוגעת להתמודדותם של הצפויה של כובשי הארץ. בימים אלה של מלחמה, יש בכוחם של פסוקים נוקבים אלה להעיר בתוכנו כמה תובנות על מהותו של הסכסוך הנוכחי, ועל דרכי ההכרעה בו.

וַיְדַבֵּר יי אֶל-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן
וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם
וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם
וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ.
וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ,
כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָה.
[…] וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם –
וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם
לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם
וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

יש משהו מרעיש בקביעה החמורה בפסוקים האחרונים. בניגוד לנראטיב הפשרה שאנו רגילים בו, בניגוד לתפיסות שרוממות ההכלה בגרונן, מציבה התורה כאן קביעה ולפיה הורשה שאינה מוחלטת, הותרת מיעוט מן האוכלוסיה המקורית, הילידית ('יושבי הארץ') שלא הוּרש, כלומר שנותר בעמדת בעלות כלשהי, היא מתכון חד משמעי לאסון. הם לא ישתלבו אלא יהפכו ל'שכים בעיניכם', גורם חתרני שיפגע בכם בכל הזדמנות, וסופו להביא להורשתכם-אתם מן הארץ: כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם.

מלחמה בדת
מדוע? מה כה נורא באותם יושבי הארץ? מדוע לא ניתן להותיר מהם?
אפשר שזוהי טענה ריאל-פוליטית. כלומר: כך הדבר. אם לא נעשה את מלאכת הכיבוש עד הסוף, יבואו הנותרים וינצלו את מה שהותרנו לא כדי למלט את נפשם ולשתף פעולה עם המשטר החדש, אלא כדי לחתור תחתיו. ואם כך הדבר, הרי העובדה שהתורה טורחת להזהיר אותנו על כך מלמדת שעם ישראל שונה מעמים אחרים, ונעדר את חושי ההישרדות הטבעיים. אין הוא מבין את כללי המשחק, עם של חסד הוא, ואם לא ייאמר לו במפורש שיש להשלים את המלחמה, הוא יחוס על האויב וימאס בכוחנות ויבקש להותיר מהם.
את הטענה הריאל-פוליטית הזאת ביקש בשעתו הרב מאיר כהנא להנחיל לחברה הישראלית, תוך שימוש רחב בפסוקים הללו. האיש, שהפך מוקצה מחמת מיאוס עד שכמובן נוח יותר היה שלא להזכירו כאן, ראה מה שאחרים סירבו לראות, וקרא בפסוקים את מה שאחרים העלימו ממנו עיניהם.
אבל ההקשר מלמד אותנו דבר נוסף. שורש הרעה שבשלה מסוכנים כל כך יושבי הארץ, הוא העבודה הזרה שלהם. אחרי הפסוק המצווה להוריש, באה מצוות איבוד הפולחן שלהם, ואז שוב בא פסוק המצווה על ההורשה. לומר לך שהציווי 'ואבדתם את כל משכיותם' וגו' הוא לב ציווי ההורשה. לא יושבי הארץ מאיימים עלינו, אלא תרבותם, משכיותם ובמותם. כמו אצל מדיין שזה עתה ננקמה נקמתו, שביקש להזנותנו אחרי אלוהים אחרים, כך גם צפוי בארץ כנען: נורמות שידרדרו אותנו באחת אל מצב של 'כאשר דימיתי לעשות להם' – כי עלתה רעתם לפניי – 'אעשה לכם'.
האם פירוש הדבר שמלחמת כיבוש הארץ היא מלחמת דת? האם באו כובשי הארץ כדי להכניע את אלוהי כנען בפני אלוהי ישראל? למען דעת כל עמי הארץ כי יי הוא האלוהים?
התשובה לשאלה הזו היא חד משמעית: כן ולא. כמובן שכן – הרי כך נאמר במפורש; כמובן שלא – שכן אין אלוהי ישראל כאלילי הכנענים, וכל בשורתו היא השחרור מהפולחן הנורא והעמדת האדם על מלוא קומתו.
כאשר הכתוב מזהיר את ישראל מעשות כחוקות התועבות של אנשי כנען, הוא מזכיר בסלידה ובזעזוע את העובדה כי 'גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם'. הכתוב טורח להדגיש שהדבר החמור ביותר שלישראל עלולים לעשות, הוא להעתיק את דרכי הפולחן המקומיים אל עבודת אלוהי ישראל. אם היתה כאן מלחמת דת, מלחמת אלוהי ישראל באלוהי כנען, הרי שהעתקת הפולחן מאלילי כנען אל אלילי ישראל היתה הנצחון המתוק והמובהק ביותר.

בשם האדם
אבל לא כאלה חלק יעקב. המלחמה, מלחמת הקודש שמכריז ישראל בכניסתו לארץ, היא מלחמה כנגד פולחני הגויים. כנגד דתם. לא מלחמת דת שבה כל אחד בא בשם אלוהיו, אלא מלחמה בדת, בפולחני המוות, בשעבוד קומת האדם אל גחמות האלים ובהפקרת אחריותו המוסרית אל הפאטאליזם ו/או המגיה הכרוכים בתפיסות היסוד של הפגאניות הכנענית.
זוהי מלחמת המאמינים באדם כמי שנברא בצלם, וכמי שיש לו אחריות מוסרית מלאה, במי שאינם רואים אותו כאחראי ומכפיפים אותו לכוחות חלקיים, שאינם מחויבים למוסר אלא לכוחנות בלבד. לא במקרה באה התורה, באותה פרשה עצמה, ומדגישה את עוצמת העול המוסרי המוטל על בני האדם – החייבים להילחם ברשע ואסור להם להיות אדישים אליו:
וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ.
וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ.
וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ–אֲשֶׁר אֲנִי, שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ
כִּי אֲנִי יי שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
הנה לנו התיזה כולה בפסוקים קצרים: אי אפשר לחיות עם העוול, עם שפיכות הדמים; האחריות לסילוקו מוטלת על בני אדם, ולא על אלוהים, ועליהם להרוג את הרוצח; כאשר בני אדם נאמנים לאחריותם המוסרית, אזי אלוהים שוכן בארץ ובתוך בני ישראל. אין כאן בני אדם כנועים הניצבים בצד אחד, כשמנגד ניצבים האלים רבי הכוח. "אני יי שוכן בתוך בני ישראל", וישיבתם של בני ישראל בארץ שקולה ותלויה בשכינת האל: "אשר אתם יושבים בה // אשר אני שוכן בתוכה".
זוהי בשורה מוסרית רבת עוצמה וייחודית לישראל, עד עצם היום הזה. כפי שהעיר הרב אורי שרקי בדברים שנשא לאחרונה אגב המבצע בעזה, המוסר המוכר בעולם הוא זה שדגלו אהבה וויתור, מעין פציפיזם החרד משפיכות הדמים בלי תלות בטוב וברע. אך זוהי בה בשעה גם בשורה הומניסטית מדרגה ראשונה, בשורה של מי שנלחמים בשעבודם של בני אדם לדתות המשפילות את קומת האדם. בהקשר אחר היינו מכנים זאת הומניזם חילוני. בעברית חז"לית אנו נכנה זאת אמונה.
ומשם לכאן
והנה, לא בשבעת עממי כנען אנו עוסקים כיום, אלא בערבים, בני שם. ולא בעובדי עבודה זרה, אלא במי שלכאורה הם מאמיני הייחוד, בני דת-אחות.
אלא שמסתבר שהבשורה היהודית, אותה אמונה הכרוכה בטבורה בהומניזם, לא יכולה היתה להיקלט אצל הגויים שטופי הדת אלא בלבוש של דת (נצרות ואיסלם). לבוש של כניעה לאל והקטנת האדם. עבור הדת, באשר היא, העיקר איננו מה שמתרחש כאן ועכשיו. לא העולם שלנו הוא העיקר, אלא עולם אחר; ולא טובתם המוחשית של בני אדם היא העיקר, אלא טובת נשמתם.
האגף הנוצרי במשוואה הזאת כבר השתחרר מעריצות הדת ושב והעלה על נס את האדם – בתהליך שראשיתו ברנסנס והמשכו בחילון – ויצר בכך את העולם המודרני. אלא שתהליך זה היה גם הרסני, ועדיין לא הגיע לאיזון. כיוון שצורתה של האמונה הנוצרית היה דתי, כלומר כזה המשפיל את האדם ואת העולם, הרי שהעלאתם זקקה מרד באמונה עצמה ו'הריגתו' של אלוהים. כפירה זו היא חרב פיפיות: האדם הנגאל חדל אז מלהיות אדם שנברא בצלם, והעולם שבו הוא פועל חדל מלהיות עולם שיש לו בורא תבוני ומוסרי. התוצאה היא שעלייתו של האדם הובילה בסופה לרדוקציה של קומתו לכלל מערכת ביוכימית, הנעדרת עמוד שדרה מוסרי ברור. האדם ששוב אינו בצלם אלוהים איבד את היכולת להציב עמדה מוסרית תקיפה, נוטלת אחריות, היודעת להילחם על הטוב.
האגף המוסלמי הפונדמנטליסטי, לעומת זאת, שוקע יותר ויותר לתוך מוטציה נוראה של אותה דת ייחוד חביבה שאימץ בעבר: זוהי מוטציה שבה הכניעה לאל מוחקת את השיפוט המוסרי, שבה בתולות גן העדן של עולם אחר מוחקות את האחריות לנעשה בעולם הזה, שבה הרצח והמוות (אם אפשר – ביחד) הופך להיות משאת נפש נאצלת. למעשה, זוהי קריקטורת זוועה של הדת והדתיות באשר היא. תחת אצטלה מונותיאסטית, אנו עדים לרגרסיה אל הנוראות שבדתות, אל אלה שעליהן נאמר 'גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם'.
זה לא סיפור של לפני אלפי שנים בכנען שטופת הזימה והדם, אלא סיפור שמתרחש מול עינינו כאן ועכשיו, בעולם הנתון תחת איום של איסלאם מעוות, גדוש יצרי מוות, עולם שמולו עם ישראל נלחם – כמו אז, כמו אז – בשם האדם, קומתו המוסרית ואחריותו המוסרית.

איפה אנחנו?
כמה מטובי הוגי הדעות שלנו, מדגישים שבמאבק שמתחולל בין המערב הליברלי והאיסלאם הפונדמנטליסטי, אנו מצויים, כביכול, בתווך. עמית הלוי – במאמר שפרסם באתר nrg – טען שהמערב החילוני הקורא למעשי החמאס 'טרור' נכשל בקריאת המפה, בגלל שהוא קורא אותה לפי מושגיו החילוניים. מוטי קרפל, מעל במה זו, טען שהאיסלאם מהווה איזה גילוי 'תוהו' של האמונה, ביטוי מעוות לבשורת האמונה שעתידה לכבוש את העולם ולנצח את הכפירה המערבית. הרב מנחם פרומן, עליו השלום, הדגיש כל העת את חיפוש הנתיב המשותף של 'בני אברהם', על בסיס התשתית המונותיאסטית המשותפת של המאמינים, יהודים ומוסלמים.
דומני שכל הכותבים וההוגים הנכבדים הללו שבויים יותר מדי במאבק שמתחולל כיום בתוכנו, בין החילוניות הליברלית ובין האמונה, וממהרים לזהות את היהדות עם הצד ה'דתי' של המאבק, במקום עם הצד המערבי-חילוני. כמו רבים מדי בחברה היהודית הדתית, הם נוטים לשכוח ששורשי ההומניזם המערבי הם ביהדות, ושהמלחמה העמוקה ביותר של התורה אינה מלחמה בכופרים – אלא מלחמה בעובדי העבודה הזרה, במאמינים האומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני. משפילי קומת האדם הם אויביה של התורה, ולא מרוממיה.
נכון, היהדות לבשה פנים דתיות במשך דורות ארוכים, ובניגוד למערב הליברלי כיום 'יש לה אלוהים'. אבל האלוהים הזה איננו אלוהיהם. האלוהים הזה איננו צורר את האדם ואיננו מתחרה בו. האלוהים הזה מטיל על האדם את מלוא האחריות לנעשה בעולם, ואיננו משחרר אותו מדבר. האמונה באלוהים הזה היא שמעניקה לנו את הבטחון שאנו חיים בעולם שבו יש כח לאמת ולטוב, כדי שאנו כבני אדם נוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו – לא כמערכות ביולוגיות אלא כנושאי צלם אלוהים.

נגד הורסי העולם
ערכי המוסר האנושיים, הנוגעים לעולם הזה ולתיקונו, כל כך חדורים עמוק בתודעתנו היהודית, שאנו מתבלבלים לעתים ומשוכנעים שכך הוא גם אצל מאמינים אחרים. אנשי שמאל רבים כל כך טועים כשהם סבורים שמה שמעניים באמת את התושב העזתי הוא לחיות חיי שלווה ושגשוג, ורק 'משוגעים' מסיתים אותו להעדיף את מות הגיבורים בקרב. הם טועים, כפי שהיטיב עמית להסביר, כי הם משליכים מעולמם החילוני אל עולם אחר לחלוטין של המוסלמים בעזה. אך בדיוק באותה המידה, יהודים דתיים רבים טועים כשהם סבורים שמה שמניע את האמונה הדתית של המוסלמים בעזה הוא אותו רצון בתיקון עולם שהם מכירים מעולמם שלהם, ושדמות אלוהיהם דומה לדמות אלוהינו, אוהב החיים.
ואגב – גם ה'קיצוניים' שבנו, שלמשמע דבריהם מחלחלות אזניים יהודיות-שמאלניות כל כך, תופסים את אמונתם באופן שיש תהום בינו ובין אמונת הפונדמנטליסטים שממול. גם הרב ליאור או הרב גינצבורג, גם הקוראים לפגיעה באויב ללא הבחנה ואפילו הקוראים לנקמה, אינם מחזיקים בתפיסת עולם שבה ההרג הוא טוב, האלימות היא מצווה והמוות הוא גאולה. הם אוחזים, כמו כולנו, בתפיסת עולם המבקשת תיקון עולם, המבקשת צדק ומוסר לכל אדם, העמלה על תיקון המידות, והחולמת על עידן משיחי של שלום. התהום שבין עולמם לעולמם של החמאסניקים היא היא התהום שבין אמונת היהדות ובין עובדי העבודה הזרה בשם אללה שמנגד.
במלים פשוטות – וכאן אני שב לדברי כל המעמידים אותנו לצד 'המאמינים' הארורים צמאי הדם – לא במקרה אנו ראש החץ במלחמת המערב באיסלאם הקיצוני. גם אם המערב נגוע באנטישמיות, גם אם הוא חלש מוסרית מכדי להתמודד מול עוצמתה היוקדת של אמונת העוועים שמולו, וגם אם יש לו הרבה מה לתקן כדי להתרומם מכפירה ריקנית לאמונה מעצימת-אדם – גם אם כל זה נכון, עדיין, בחלוקה של מי לנו ומי לצרינו, אנו ניצבים בצד ה'חילוני' של המערכה. וכמו שהתורה לא נאבקה בכפירה אלא בעבודה הזרה – כי סכנתה גדולה לאין ערוך, ואילו הכפירה אין בה ממש – כך גם אנו מתייצבים בצד האנושי, ה'חילוני', של המערכה. בצד של אלה שאינם מקריבים את העולם כדי ליהנות בעולם אחר, בצד של אלה שאינם מקריבים את השיפוט המוסרי האנושי לטובת הגיון 'אלוהי' המתיר דם כולם, בצד של אלה שאינם רואים בחורבן גאולה אלא פועלים כל העת לבנות את העולם ולתקנו.
כמו בימי כובשי כנען, גם כאן אנו בצד ה'חילוני' של המאבק, ומהווים ראש חץ של המערב, שערכיו ה'חילוניים' יונקים במידה רבה מאמונתנו. וכמו אז, אנחנו יכולים לנצח את המערכה הזו רק מתוך אמונה גדולה. אמונה ישראלית, אמונה שרואה את העולם כמופקד בידינו, ואותנו כמי שצריכים לעשות אותו לטוב יותר.

מיהו יהודי כשר? / מנחם קלנר

 

הדיון בעיקרי האמונה בימינו משמש לבדיקת כשרותם של יחידים ותנועות, כאשר רבים מ'משגיחי הכשרות' אינם מבינים או נוהגים לפי העיקרים שקבע הרמב"ם. כדאי להסתפק בדיון ההיסטורי

המשך הרשומה

טלפון מהמשיח / יהודה יפרח

 

בחב"ד הוא רואה תנועה שהסיטה באופן מודע את הדגש מאיכות לכמות. בציונות הדתית הוא רואה תנועה שעברה תהליכי פירוק עמוקים. אבל פרופ' דב שוורץ אופטימי, הוא מאמין שלשתי התנועות הללו עוד נכון עתיד בהשפעה על החיים היהודיים

המשך הרשומה

בדה לך דת / יואב שורק

 

הערות על השיח הפופולרי בענייני אמונה והלכה

המשך הרשומה

אמונה ללא פתרון / שרגא בר און

 

הסירוב לאמונה המקובלת הוא פרי בקשת הא-להים האמיתית, אך תרגומה לכפירה הוא מסקנה נמהרת, שיסודה בפחד לשהות בחללן של התהייה והתעייה. ב'צימאון' משורטט לוז עולמו ההגותי-קיומי של הלל צייטלין, שמהווה גם שופרו של דור וגם תופעה יחידאית

המשך הרשומה

הצמאון (חזון לב)/ הלל צייטלין

  

איור: מנחם הלברשטט

[א]

תעיתי בדרך. בקשתי את א-להי. שאלתי את העוברים ושבים:

– הראיתם את א-להי? אל-הי איהו?

– מנוחתו כבוד בין האֵלים נוחי-נפש, במקום הבעל, יופיטר, בּרַמַה, אלים גדולים וקטנים, שם גם אלהיך. נלחום נִלחַם אלהיך עם האולימפוס, עם כל האלהים, ואולם קץ כל אֵל בא גם עליו…

כך השיבני האחד, והוא עלם שחור-עיניים וזהב-תלתלים וסביביו פרחי-זיו ועלמות-חן…

– שם בין הצאלים, מתחת להר, קֶבר אלהיך. קבר חדש הוא. מתחת לאִזמל בעלי המדע מת. הפילוסופים קברוהו, המשוררים הספידוהו…

לך נא הימינה ונטית למשעול צר וראית לפניך קברים קברים, קבר האלכימיה, קבר האסטרולוגיה, קבר המלאכים, קבר השדים, קבר הרוחות…

והלכת הלאה וראית שורת-קברים חדשה ובה: קבר האידיאליסמוס, קבר ה"דבר כשהוא לעצמו", קברו של "שכל העולם", קברו של "הבלתי נודע", קברו של "הרצון העולמי", של "למעלה מן הידיעה", קברם של כל קדושי המטפיזיקה…

והלכת הלאה וראית קברים בודדים ובהם מנוחתם של שרידי המטפיזיקה: קבורת ה"נשמה", קבורתו של "כֹּח החיים", קבורתו של ה"אחד" וה"הכל" וה"סיבה" וה"אין סוף" ו"הנצח", קבורתו של כל רוח…

ונטית מעט הצידה וראית גל-קבר וצל מרחף על הגל ופרחי-מוות ומשוררים תוֹעים בין העצים וקוטפים את הפרחים ומיסטיקאים מדברים עם הצל…

ומתחת לגל – אלהיך המנוח…

כן השיבני השני, והוא זקן קרח, יושב בקתדרה וסביבו שלדים, עצמות, גידים…

– אין אלהים מבלעדי. הכל – אני. הכל – בי. אני יוֹצר אלהים ומחריבם. מרוחי אני יוצרם. ורוח יעבור עליהם ושבו והיו כלא-היו. מה תלאה, תבקש, בודד, בין הקברים? – פסָל לך אלהים מרוחך, והיה בחרות אפך בו  – ושִׁברתו. ואם צר לך, ואם מר לך – ופסלת מרוחך אלוה אחר יפה שבעתיים  מן הראשון…

כך השיבני השלישי, והוא  משורר…

– למה תבקש את האלהים מחוצה לך, והלא האלהים בך, במרוץ דמך, בדפיקת לבך, בכל תנועה ותנועה, בכל רגש קל, בכל זעזוע, בכל מחשבה גדולה וקטנה, בכל דמיון וחזיון, בכל אשר תפנה, בכל אשר תראה, תשמע, תהגה, בכל כוכב, בכל פרח, בכל סערה, בכל מנוחה, בכל קול ובכל דממה, בהררי עד ובגרגיר חול, בענק, בעָש, בממשות היותר עבה וברוח דק מן הדק, בכל  תראה את אלהיך, והוא – הכל.

כך השיבני הרביעי.

– שוב לך, שוב לך, התועה, אל א-להיך, שוב לא-ל הנגלה כבר. למה תבקש, תחפש את הנמצא? שוב לך אל א-להי אביך, אל הא-להים אשר נגלה בסיני…

כך השיבני החמישי, והוא זקן עטוף בטליתו ומוכתר בתפילותיו וסביביו ספרים רבים אין קץ…

– צר לי  מאוד, צר לי עליך, האומלל! מבקש אתה את אבי העולם ואינך יודע כי האָב שלח את בנו יחידו על פני האדמה להשיב את התועים ולהביא ישע לאומללים כמוך. האמן  בַּבּן והיוושע!

כך השיבני השישי, והוא נזיר עטוף שחורים, תמים כיונה מבחוץ, וערום כנחש – מבפנים…

– הא-להים בבית-המדרש הקרוב, בבית-הכנסת הקרוב, בבית הרב, בביתו של חסיד פלוני אלמוני…

כך השיבני המון גדול.

– רואה אתה בית-תפילה? שומע אתה פעמוֹן מצלצל? – שם האלהים. לך אל הכהן ויגדך, גם בביתו שוכן האלהים.

כך השיבני המון אחר גדול מאוד.

– האלהים במסגד הקרוב, במעונו של הדֶרוִישׁ, בקמטי טליתו…

כך השיבני המון שלישי גדול מאד.

וארא את כל העוברים ושבים המגידים לי את כל אלה, והנה עוד לא השברו את השבר הגדול, ועוד לא ידעו את התוגה הגדולה. טרם ידעו את התהום וטרם יראו את השאול. את השטן לא ידעו ואת הא-להים לא יכירו. יודעים הם אלהים של שיטות ושל דתות ושל דברים. ואולם אינם יודעים א-להים שאליו קוראים בשעה שאובדים את הכל…

ואני את הכל אבדתי, ואשמע קול קורא אלי מתחום הנצח: בקשני נא!…

ואלך לבקש את הא-להים שלי ואפגוש את כל המחנה הגדול הזה של בני-חלוף – ואִבּהל.

 

[ב]

עזבתי את האדם. עזבתי גם את הדרכים ואת הנתיבות. שמתי אל המדבר פני.

בלכתי המדברה עברתי יערי-עד וסלעי-עד, עליתי על הר גבוה ליד נחל שוטף. ישבתי לנוח, צללתי בתהום זיכרונות ומחשבות.

– הנה אלה האנשים, אשר שם מתחת, אומרים: "יש אלהים", "אין אלהים", "אלהים חי", "אלהים מת" – היודעים הם מה הם מדברים?

הנה צמאתי מאד. הבה ארדה נא ואשתה מִמֵי הנחל הזכים אשר לפני. הנה צמאתי. גם טרם אשתה מן המים אשר לפני, ידוֹע אֵדע את המים. יודע אני את החסר לי. יודע אני אל מה  אני שוקק…

הנה צמאה נפשי לא-להים. הולך אני לבקשהו. ואולם גם טרם אמצאהו – אדעהו. יודע אני את החסר לי, יודע אני אל מה נפשי הומיה…

עוד טרם אטעם מן המים אשר לפני, עוד טרם אדע את טיבם, ואולם ידוֹע אֵדע כי צמא אני להם.

ואם גם ייבש הנחל, ואם גם כל מעין ונחל יבש ייבש – צימאוני לא יחדל.

ואם גם אֲדַמֶה כי דבר המים – הנה ריק הוא, כי חזון המים – חזון-שווא הוא, גם אז לא יחדל צימאוני.

אם יש מים בעולם ואם אינם, צמאי ישנו בודאי.

אין הצמא יודע "יש" ו"אין", הצמא יודע רק את החסר והלוך ילך לבקשהוּ.

אם גם אשמע ללהג בני-חלוף האומרים "אין אלהים" – צימאוני לא-לוהים לא יחדל. אם אין א-להים מחוצה לי, הנה ישנו – בצימאוני.

ואולם הצמא הוא תמיד לדבר החסר, לדבר שמחוץ, ולכן אם גם הא-להים בקרבי הוא יושב ולא מחוצה לי, הנה תמיד אערוג אליו כאל דבר היקר לי מנפשי ועומד הוא חוץ לנפשי, במרחק אין-קץ ממני, וללכת אליו אני צריך ולבקשהו בכל ימי חיי.

כי על כן אך הבל ינחמוני אלה האומרים לי: "פסל לך אלהים מרוחך כנפשך שבעך", ואלה האומרים: "אלהים ועולם – אחד", "אלהים ואתה – הכל אחד", כי לא את האלהים הנמצא אני מבקש, כי אם אשר עוד לא נמצא, לא את אלהים-עולם אני מבקש, כי אם אֵל-סֵתֶר.

כי על-כן לא ירגיעו את רוחי גם אלהי ההמונים. אלה האלהים המוחשים כל כך וזרים לי כל כך, אלה האלהים אשר בְּרָאוּם ההמונים בצלמם, וצלמם נבזה, מושחת, מכוער…

הפחד שלהם יצר את אלהיהם, העבדות שלהם גידלה ופינקה אותם. מידותיהם המגונות היו לאלהיהם לריח-ניחוח. אלהיהם אוהבים למשול, לשפוט, להכניע, לשעבד; אלהיהם קוצפים, נוקמים, נוטרים, מייסרים; אלהיהם אוהבים חנופה, מוֹרך-לב, דמעות, צדקה של חולשה.

והגעגועים? – אמנם גם להמונים ישנם געגועים וגעגועיהם יצרו את החסד שבאלהיהם, אבל געגועיהם הם על דגן ותירוש, סיר הבשר, פרות-הבשן…

וגם בהתרומם רוח ההמון הם מתגעגעים על שור הבר, לוויתן, יין משומר בענביו מששת ימי בראשית, נהרי אפרסמון, תַּכְתְקֵי דִדְהַב פזא…

וכאשר יזַךְ טעמם הם מתגעגעים על אילני גן-עדן, שירת מלאכים, מטרוניתות, גְלָרִיות ושכינוֹת. הרבה חן, נועם ויופי אני רואה בכל אלה, אבל עוד אינני רואה בהם יראת האבדון וצימאון הנצח…

ויודע אני כי לטובים וחכמים שבהמונים, ומה גם למוריהם ומדריכיהם הגדולים, ישנם גם געגועי-נצח וגם צימאון לאלוהים  ומתוך אלה הגעגועים ראו "אהי-ה אשר אהיה" ו"אין סוף" ו"אין שֵם" – ויודע אני גם זאת כי יש המון אחד גדול, אשר התרומם פעם אחת מעל לאופק-חייו, מעל לכל העובר והחולף, מעל לכל הסובב אותו, מעל למקום וזמן וחליפה ותמורה, ובשעה שהשתקע בדומיה שמע את הקול: "אנכי ה' א-להיך".

יודע אנכי את כל אלה, אבל יודע אנכי גם זאת, כי רק לרגע קל עומד ההמון על במתי-עולם אלה וברגע השני כבר הוא עובד את עגליו…

וגם את אשר ישמר בזיכרונו מרגע-הפלא ההוא הוא מְעָרֵב וּמְמַזמֵז בפרי רוחו, רוח ההמון, בפחד-עבדים שלו, בהכנעת-עבדים שלו, בפּחזו, בכזבו, ברשעו, בזדונו, באיוולתו, בקטנות   ענייניו, בקטנות השגותיו, בחשבונותיו וריבותיו עם שכניו, בעסקי-תוהו וחפצי-תוהו שלו. והמורים והחכמים יודעים זאת ושותקים. קשורים הם אל ההמון באלפי נימים דקים. ממנו יצאו; בשר הם מבשרו. נעלים הם על ההמון בדעתם, ברוחם – ואולם לא בבשרם ודמם…

ואם אמרתי אעזבה את אלהי ההמונים ואלכה אל אלהי הפילוסופים – לא ייטב לי, לא ירווח לי. אלהי ההמון א-להים חיים הם. אמנם מוגבלים וצרים הם החיים האלה, קטנים ודלים המה, ובכל זאת – חיים. יש בהם תנועה, יש בהם חפץ, יש בהם אהבה, יש בהם ראייה ושמיעה והשגחה וטוב לטובים בעיניהם (בעיני אלהי-ההמונים), יש בהם גם חופש גם חפץ, גם יכולת להניע חוקי-הטבע הקבועים ומוצקים, לשנותם, ולהפכם כחומר חותם. אומרים הם לשמש: דוֹם! מרגיזים ארץ, גוזרים ימים לִגְזָרִים, מהפכים משורש הרים, בונים עולמות ומחריבים בדבר, עונשים ומיטיבים, מחיים וממיתים, רופאים ומוחצים בחפץ…

ואלהי הפילוסופים? – ריקים הם אלהים אלה. מילים הם, מושגים הם, חזון-לב הם ולא כּל-יכוֹל. אלהיהם מתים או שבויים. אם יאמרו הפילוסופים אלהים ל"שכל העולם", ל"רצון העולם", ל"אני", ל"טוב העולמי", ל"מוסר העולמי" – פרי-רוח הם, הפשטות, הכללות, מקומם במוח ולא מחוץ למוח, בלב ולא מחוץ ללב. קשורים הם בנצח במידה שהאדם עצמו הוא פרי הנצח. אבל אם כן, גם הרע והכעור והטומאה והעוון וההשחתה והכיליון גם הם אלהים הם, שהרי גם הם מושגי האדם – והאדם הוא פרי הנצח. ואולם האדם הוא רק הופעה אחת קטנה של האין-סוף.  האדם הוא עלה אחד קל על אילן הנצח וכל מושגיו הם צבע אחד זְמַנִי של העלה ההוא. איזה צבע ארעי של איזה עלה קל איננו עוד האילן עצמו…

וה"דבר כשהוא לעצמו"? – "דבר" זה כבר קרוב לאורחא דמהימנותא; ואולם גם "דבר" זה, מכיון שאין לאדם כל דרך ומבוא אליו, מכיון שלנצח-נצחים לא יהיה לאדם אף ציור קל ממנו, מכיון שעל פי גזרת הפילוסוף-מולידו על האדם לנוע רק בחוג הצר של פֵנוֹמֵנִים, הופעות ומחזות וגילויים, ולעולם לא יביט ולא יראה מבעד לַמְסָכִים ההם – הרי גם "דבר" זה לאדם רק הגה ריק, אלוה-אפס.

ואם  יאמרו הפילוסופים אלהים לטבע ולַיֵּש, – אזי כוח ואון ותנועה לאלהים אלה, ואוּלם שבויים וכלואים הם בתוך חוקי הטבע. החוקים מושלים בהם ולא הם בחוקים. אין בהם חופש, אין בהם רצון, אין בהם אהבה, אין בהם שאיפה. אילמים ועיוורים הם. יש בהם כֹּח, ואולם אינם יודעים את כֹּחם כי רב הוא. האדם מתגעגע עליהם והם לא ידעו מה. האדם צועק, הומה, בוכה, מתפלל, – הם לא ידעו מה. האדם נופל, האדם אובד, – הם לא יושיעו, לא יצילו. האדם דורש  אותם, הם מגלים לו את חוקיהם; האדם נעזר בחוקים אלה, מעַדֵּן, מיפה וּמשַׁפֵּר על ידם את חייו. ואולם בבוא צרה ומצוקה, בהרמס החלש תחת רגלי החזק ממנו, בשעה שחרב חדה מונחת על הצוואר, בשעה שהתליה חונקת, בשעה שהאדם רואה את האבדון, בשעה שהחיים כל כך אהובים והם נלקחים בתוקף יד חוקי-אדם או חוקי-טבע – היעזרו, היושיעו אלהים אלה?

ואם גם יאמרו פילוסופים-משוררים: לא מכונה הוא הטבע, כי אם עצם חי. הוא אין סוף ולו הנצח. לו התפארת והדומיה. לו השלווה העולמית והיופי שבשלווה. אין לבוא אליו בייסורי אדם ודרישת אדם, כי מרומם ונשגב הוא על כל אלה לאין-קץ. שוכן הוא בתפארת עוזו, ודבר אין לו עמך, המעונה, הסובל, המבקש…

חי הוא בחיים המיוחדים לו לעצמו, בלא שמחה, בלא צער, בלא אהבה, בלא שנאה, בלא טוב-לב, בלא רוגז, בלא רחמים, בלא כעס, בלי שינוי, בלי כליון, הוא – הדממה, והוא – הנצח –

ואולם יודע אני גם זאת כי יפי הדברים האלה רק באומר, רק בצלצול, רק בהגיון, כי מבעד לדברים אלה – קרח נורא. אם יראה המשורר חיים בקרח נורא – לבי לא ילך עִמוֹ. כי מה הם החיים בלי ידיעה, בלי חפץ, בלי רגש, בלי חרות, בלי יכולת לשנות את עצמו, בלא יכולת לצאת ממסגרת החוקים, בלי יכולת להגן ולהציל, מבלי יכולת לשאוף, לאהוב, להתגעגע ולחוש כאב?

כי באמת לאמתו לא מאשר מרומם ונשגב הוא הטבע ושוכן הוא ביפי-הקרח וביפי-הדממה שלו איננו שומע המיית אדם, כי אם מאשר אין אוזן לו לשמוע; מאשר אין יכולת חופשית לו, מאשר קופא  הוא בתוך עצמו ואיננו יכול לצאת מן הקיפאון הנצחי שלו…

ומה יתן לי ומה יוסיף לי קרח-עולמים זה, אם את החיים אני אוהב, את החיים אני מבקש, והחיים שמסביבי מענים ומדכאים אותי ומורידים אותי שאולה והנני מבקש חיים אחרים?

ומה יתן לי ומה יוסיף לי קרח עולמים זה בעת אראה ואשמע אנחת אביונים, אנקת ילדים רכים, תחלואי רעב, עינויי-מוות, תלויים וטבוחים, פרפורי-גסיסה, צהלת אבירים, חצופים וגסים, אבל כבד, קודר ושומם, אור רגע וחושך עולמים, בני אדם שוקעים ואובדים בעָוון, בגסות, בטומאה, בזוהמה, ורע, אכזריות, שקר ואונאת-עצמו שוכנים גם בתוך-תוכם של בחירי האנושיות, ועלוב עלוב הוא האדם, נושא הוא חרפה מרעיו, מקרוביו ומן החזק וערום ממנו, ובבוא צרה ומצוקה על האדם אין לו אל מי לפנות וממי לבקש עזר, כי חלש הוא האדם וכוזב הוא האדם, ובהגישו עזר וישע הוא מעליב ומחפיר, מקטין ומשפיל, והשמים – ברזל, והארץ – נחושה, ו"חוקי הטבע אין לשנות"?

עזבתי את בני האדם, אבל הד קולם מגיע לי מרחוק והמיית ייסוריהם  מלבי אשמעם. ומה יושיעני השילוש: טבע-נצח-כפור?

והנה ניגש אלי אותו הזקן הערום כנחש בתוך-תוכו ובפיו דברים: האמן בבן והִושע!…

האמנם לא ידעתי את זה ה"בן"? האמנם לא הכרתי אותו? האמנם לא ראיתי ייסוריו, ייסורי-עולם? האנֹכי לא ידעתי חמלתו-אסונו, אהבתו-צרתו? האנֹכי לא ידעתי תוגתו תוגת-נצח ומכתו-נצח? האנֹכי לא ידעתי את אשר החל ל"העצב ולהמוג" בלכתו למות וצר, צר לו על העולם והחיים אשר נוטל עליו לעזבם?

האנֹכי לא שמעתי בהתחננו לאביו שבשמים: "קחה ממני את הכוס הזה"?

האנֹכי לא שמעתי בהתחננו לפני מותו כילד:

אֱ-לָהִי, אֱ-לָהִי, לְמָה שְׁבַקְתַּנִי?

אהבתי העמוקה נתונה לו וגם דמעה זכה שבזכות, ואולם עזר לא ממנו אבקש, כי אם ממי שגם הוא ביקש עזר, ממי שלו הגבורה ולו האהבה והאמת, מן אבינו שבשמים!

צמא אנכי. ארדה נא ואשתה מִמֵי הנחל הזכים אשר לפני. ואולם צימאוני לא-להים מי ירווהו? צמאה נפשי לא-ל חי, יודע, אוהב וכל-יכול!

 

[ג]

וארד מן ההר וָאֵשְׁתּ מִמֵי הנחל הזכים ואשב לנוח בצל אחד האילנות על הנחל אשר ענפיו פרושים מעל לנחל ונגשים הם בענפי האילן העומד נגדו. היה לילה. ראיתי חופת-אל פרוּשה עלי, ומבעד לחופה כוכבי רום.

הירח והכוכבים מביטים ברְאִי המים ומסתכלים בבְבוּאָתם. האזנתי סוד שיח הדממה. חושי החיצוניים עייפו, וחושי הפנימי נעור – נרדמתי ואחלום חלום.

ובחלומי והנה המון נשמות עפות הנה והנה. אלה מגביהות עוף, ואלה נופלות. יש נופלות ושוקעות ויש נופלות ומתעוררות ומתעודדות. בהגביה הנשמות לעוף הן עולות לאוויר הדק מן הדק. רבות רבות מהן אינן יכולות להתקיים באוויר הדק ההוא והן נופלות מטה. ואלה שכבר נפלו בראשונה עולות ועולות ואין מעצור להן, כי על כן כבר נוסו בכל המסות, כבר שכנו  בשאול וגם משם יצאו לאור באור החיים…

וכנפיים, כנפיים לנשמות, לאלה כנפי יונה, ולאלה כנפי נשר ולאלה כנפי גוזל רך…

ומעוף שונה לנשמות, יש מעוף של נשגב ויש מעוף של יופי וחן, יש מעוף של חסד וטוב ויש מעוף של חכמה ודעת ויש מעוף של קודש וטוהר…

וערב רב של נפשות עפות, עולות ויורדות, יורדות ועולות מסביב לנחל המים והמון מלאכי מעלה מתווים תווים עליהם.

וארא בתווים והנה הם: "טוב", "רע", "צדיק", "חוטא", "מאמין", "כופר", ""ספקן", "תועה", "מבקש", "בעל תשובה", "שנה וּפרש", "תוהה על הראשונות", "מקצץ בנטיעות"…

ואבהל ואשתומם: הגם פה מקום לשמות וכינויים – ואני אמרתי, כי כל אלה השמות והכינויים אך פרי החולשה האנושית המה…

ויט אלי כרוב טהור וילחש לי חרש, חרש: אל-נא תיבהל, אל-נא ייפול רוחך. גם כל אלה המלאכים מגעגועי בני-האדם נוֹצרוּ ומִמִצוותיהם, כי על-כן לא רחוקים הם  מושגיהם ממושגי אחיך, בני האדם. בוא נא עמי. הבה אשאך על כנפי וראית את חיי הנשמות.

וארא והנה המונים המונים של נשמות טובלות בנחל והנה הן יוצאות טהורות ומזוככות…

והנה הן עולות ועולות ואני נישא אחריהן על כנפי הכרוב והנה לפני היכל של בדולח טהור והוא היכל האמת.

ואתחנן אל הכרוב: הביאני-נא אל היכל-הבדולח ההוא, כי מאז נכסוף נכספה נפשי לראותו.

ויענני הכרוב לאמר: שמה לא יבוא כל חי, וגם אלה הנשמות אשר ראית רק בהיכל החיצון יבואו ואת ההיכל הפנימי אך מרחוק יראו, כי בבואם אל ההיכל הפנימי והיו – לאין…

ואתה, בן אדם, עוד אבק העולם עליך וראית את היכל-האמת מרחוק ושמה לא תבוא. וכלתה נפשך, ונכספת כל ימיך לבוא אל ההיכל פנימה, ורק מקץ הימים בהנער ממך עפר הארץ אולי יהי חלקך בין אלה הנשמות הנכנסות…

אפס כי רק זאת אעשה לך, יען כי נכסוף נכספת כל ימיך אל אביך א-להיך, על אברתי אשאך ואת עיניך אפקח וראית את הנשמות בצאתן מן ההיכל וראית את אור פניהן ואת צערן הכמוס…

ואדא על כנפי הכרוב במרחב אין-קץ ואנשא מעל לזמן ומקום ואשמע פתאום מאחורי, קול משק כנפיים וארא והנה נשמות עפות…

ואביט בנשמות ואתבונן בהן – והנה הן הן אשר נכנסו להיכל הבדולח ופניהן מאירות באור א-לוה. ואולם קמטי-סתר בפני רבות מהן ובקמטים מסתתר צער עמוק.

ואוסיף להתבונן באלה האחרונות והנה הן הן אשר התוו עליהן המלאכים תו של "חוטאים" ו"כופרים" ו"תועים"…

ואשאל: מה זאת?

ויענני הכרוב: אלה בקשו את האמת בהיותן על-פני האדמה, את האמת הטהורה, והאמת הטהורה – נצחית, והנצח – לא-להים הוא.

אפס כי לא ידעו נשמות אלה את הדרך אל האמת, וגם כנפיהן רפות היו. את האמת בקשו, ולתעות ולבקש – לא חפצו. יותר מדאי פחדו מן התעיה. ומרפיונם ומפחדם לקחו להם את ה"ודאי" הראשון ולבשוהו בגדי קודש, לבושי א-לוה.

אלה האנשים מצאו את ה"חומר" ויעטרהו בעטרת ה"קדמות" וה"נצח" וה"יצירה" וה"שכל" וה"נשמה" ו"אל-מוות" ו"אי-כליון"  וכל קדושת החיים יחסו לו וכל יופי החיים יחסו לו; ובקראם כל היום: "אין אלהים" היה להם ה"חומר" – לאלהים…

כי דברו האנשים האלה על ה"נצח" ו"אל-מוות" וכל "יופי" ומעומק  הלב ומתוך געגועים כמוסים נסתרים ומתוך שאיפה פנימית שבפנימית – הרי מבלי-דעת קרבת א-להים חפצו…

כי לא הסתפקו האנשים האלה בחומר מת, ואך שונאיהם אמרו עליהם כי אך דומם המת הם רואים בטבע, ובאמת הרי החיו האנשים האלה את החומר בשירתם, בגעגועיהם, ביחסם אל החומר הרבה דברים ממה שיחסו דורשי הא-להים – אל הא-להים.

שאיפתם טהורה הייתה וגעגועיהם גדולים, אפס כי בשאיפתם אל הנצח מצאו האנשים האלה – אליל. אותו הדבר שמצאו ושהחזיקו  בו נבוב וריק הוא…

ובהִדבקם ברעיונם ושאיפתם – בנצח, ובלימודם ובעיוניהם ובתולדות שהוציאו בהבל וריק, הכנס הוכנסו אל היכל האמת, ואולם את ההיכל הפנימי רק מרחוק ראו…

ותאורנה עיניהם כי את טעותם הכירו, והצער העמוק אתם, כי עוד כובד החומר וחוק ההכרה מעיקים עליהם. כי שגו האנשים בכל ימי חייהם והמשגה לא בין-רגע ישורש.

– והחוטאים?

– אלה החוטאים בקשו גם הם את הא-להים ואת אמתו ואת נצחו בכל לב ונפש, אפס כי האמן האמינו לאלה האומרים: "האלהים מת", ובקשרם מספד מר על האלהים המת ובהיות לבם מלא כאב ושאיפת נצח עשו להם את ה"אדם העליון" לאל וישקוהו בדמעות שליש שלהם וירווהו בגעגועיהם-מכאוביהם וישיתו עליו כל פאר וכל יופי אשר לא-להים המה ויתנו לו גם את החופש המוחלט גם את היכולת המוחלטת גם את הנצח…

ובהיות להם כל אשר יעשה ה"אדם העליון" קודש ובתעות כל אחד מהם לאמר: "אני, אני הנני האדם העליון", ובהיות להם, כִלְכָל אדם, גם תאוות שפלות וגסות ושאיפות קטנות ומוגבלות ומחשבות קטנות ואוויליות – כי על-כן לא א-להים המה – הלכו אחרי תאוות-רגע, מחשבות שטות ומעשי תעתועים, בהאמינם כי כל אשר הם עושים יפה הם עושים –

אפס כי לא ידעו אנשים אלה שָׁלֵו בכל ימי חייהם, כי נפשם עמוקה לאין קץ ממעשיהם וממחשבותיהם, ובעת אשר המהות החיצונית שלהם שקעה ברפש, שאפה המהות הפנימית שלהם אל לבנת הספיר…

ושאיפתם העמוקה הביאה אותם אל היכל הבדולח הטהור, אל היכל האמת, ובראותם כי כזבו להם אלה האומרים: "האלהים מת" – אורו עיניהם וכל השפל והכבד שבהם התעלה, התרומם והזדכך.

ואולם משגה חייהם עודנו לעיניהם ועודנוּ שוכן בקמטי פניהם והצער מלַוֵם כצל…

וארא המון רב של נשמות נשמות, גדולות וקטנות, וכולן יחד יורדות ועולות ונתיבותיהן שונים ומשונים לאין קץ. אלה עולות בנתיבות ישרים, ואלה בנתיבות עקלקלים, ואלה – אֵל-א-לוהים יודע איזו הדרך יעלו ולאָן יבואו…

והנה לפני שפעת נגוהות של נשמות עליונות טהורות, מְזוכָּכות ומוארות באור אין-סוף ותכהנה עיני, כי לא נסו באלה…

ואשמע מאחרי שיח-נשמות: מי הוא זה, אשר עיניו כהו?

–         בן ארץ!

–         גרשוהו! הורידוהו!

ואיקץ.

 

[ד]

ואשב מַשְׁמִים: בני האדם זרים לי, בני השמים מגרשים אותי, בהביטי באור נשמות כהו עיני, המלכה אמת סגורה ומסוגרה בהיכל הבדולח שלה, ואני אנא אני בא?

היש לי דרך? אין לי כל דרך. אנא אלך? – אחת היא לי. האשוב אל בני האדם? רחם ארחם את בני האדם גם מקרוב גם מרחוק, ואולם אָהב אהבֵם רק  מרחוק. האלך אל בני-אדם והיה אהיה כמוהם? היה לא תהיה כזאת! הֲמוֹנָם זר לי, מוריהם שנואים לי, יחידיהם  תועים אומללים כמוני. האלך אל בני-האדם ואהֲבתי אליהם, אשר אני נושא בלבי, תפוג תחדל? מרגלית טובה אחת יש לי ואהבה  שמה, האמנם גם אותה אשליך החוצה?

הנה שמתי פני המדברה. הבה אלכה שמה. המדברה? שמן לאש, מים מלוחים לצמא, ומדבר לשומם…

ואולם נַסֵה אנסה, אולי אשביע את צימאוני האישי בצימאון העולם; אולי תחדל יַתְמותי האישית בתוך היַתְמות הנצחית שבמדבר הנורא…

ואלך. תעיתי במדבר החול עידן ועידנים. היה לי המדבר לאב ויתמותו – לאם. אכלוני קווי השמש הלוהטים, הסופה החול והחורב. שכחתי את חסרוני המיוחד, כי הייתי כוּלי שממון… יומם ולילה שמעתי את המדבר השומם מתפלל לא-להיו ומבקש מים ורוח קל ונשיקת-חסד ופרי וזרע והמיית מעיינות וצהלת ילדים, ואני – תפִלה. הכל חסר לי ובהיותי כולי חסרון ושאיפה ועריגה והמיה וציפייה ותקווה לרחמי שמים שכחתי תבל ויושביה, ויחד עם שממון המדבר בקשתי רק את מי שישים "ארץ ציה – למוצאי מים", "מדבר כעדן, וערבה – כגן ה'"…

ובתעותי אנה ואנה ובחנותי פה ושם מצאתי לפעמים גם נאות מדבר, עצי תמר ועיינות מים. נחתי בצל תמר, שתיתי מי מעין טהור. שכחתי לרגע, כי במדבר הנני, זכרתי מנוחה. זכרתי מעיינות יוצאים בבקעה ובהר, פרדסים וברֵכות, שדות אשר ברכם ה', יבול שדי וזיז-שדי. זכרתי בתים מלאים כל טוב, שובע ועושר ושפע. זכרתי את האדם, את ענותו, את סבלו, את גורלו. זכרתי את כל אשר ידעתי על האדם: פחדו, כסלו, שנאתו. זכרתי את גורלי אני, את אסוני, את צימאוני…

כל אשר נשכח ממני בהיותי שקוע בשיממון עולם בא לפני עתה ברגע המנוחה תחת צל התומר ביתר בהירות, ואסוני גדל פי אלף. זכרתי את החיים, ואת רע החיים; זכרתי, כי עוד לא מצאתי את אשר בקשתי ועוד לא קרבתי אליו בכל בקשתי ותעותי אף צעד אחד.

הכל צף ועלה לעיני.

וכאבי – חדש עמי.

השיממון העולמי לא בלע עוד את השיממון האישי שלי, כי הולך אני וכאבי עמי, הולך אני וזיכרון התבל לפני…

ועברו עידן ועידנים. עוד הפעם שכחתי את עצמי ואת התבל שבתוך עצמי ושקעתי בשיממון ובצימאון ובגעגועי-נצח הבאים מתוך שיממון.

ובדרכי פגשתי עוד הפעם בשפיים, במעיינות ובעצים נחמדים ובשובע ובשפע ובמנוחת-הוד ובצהלת היקום ובמשחק קווי השמש ובדממה קדושה, אשר בן-אדם לא יטמאנה וחיה לא תחרידנה.

שקעתי במנוחה נעימה זו ואסיח דעת מן השיממון; שכחתי את השיממון ואזכור את הישוב. זכרתי את הטוב שבו, ומן הטוב שבו עברתי אל הרע שבו העולה שבעתיים על הטוב. זכרתי את כל אשר אמרתי לשכוח בתוך השיממון ואת עצמי זכרתי.

ועוד הפעם – שיממון, ועוד הפעם – מנוחה. וככה רצתי רצוא ושוב, מן עצמי ואל עצמי, משיממון נפשי אל שיממון העולם, ומן העולם- אלי, הֶעָנִי.

ופעם אחת בהיותי תועה בעומק ישימון ראיתי פתאום לפני הר גבוה. עליתי על ההר, ירדתי מן ההר ולפני עץ תמר ולרגלו מעין הומה. בפינה נדחה זו שָׁכן מלאך האושר. אחר רוב עמל ונדודים ורעבון וצימאון ושיממון עולם, היה לי עץ תמר זה במורד ההר כגן א-להים, ולחש המעין – גילוי של האין סוף. מסביב לי מעבר להר – ישימון וצימאון. רק בנקודה קטנה של עץ פרי ומעין הומה הצטמצמה שכינת הטוב. הרגשתי עצמי כנשא ונרדף מגלי הים המושלך אל אי קטן, בודד, יפה ונחמד. נַחְתִּי, שקעתי בדומיה, השירה האיטית של המעין נסכה עלי רוח תרדמה. ישנתי כל הלילה. קַמְתִּי בבוקר.  קוי השמש צוהלים לקראתי והמעין לוחש לי: צפרא טבא. נפשי בהירה, שוקטה ועמוקה. זכרתי את כל אשר עבר עלי עד עתה ואשאל את נפשי: עד מתי?…

והמעין לוחש:

כן היה וכן יהיה. כן היה וכן יהיה…

ואומר לנפשי: האין קץ לשיממון וצימאון, לעינויים וייסורים?

ורעיון עתיק-יומין עולה אלי מתוך הדממה שמסביב וְשֶׁבִּי:

החפץ מוליד את הצימאון, והצימאון – את הייסורים. המהות העיקרית, התוכית, העולמית והנצחית של החיים הוא – החפץ.   החפץ בונה עולמות ומחריב, מחריב ובונה, ולעולם לא ידע שָׁלֵו. מה  הוא חָפֵץ? – כל ציור וכל ידיעה אין לפניו. צער צורֵב חבוי בתוך-תוכו והוא מבקש מוצא. עיוור הוא החפץ, וצירו – אילם. בבקש החפץ העולמי מוצא מתוך צערו העולמי הוא פושט צורות ולובש צורות. מתלבש הוא החפץ באידיאות רוחניות, עולמיות, נצחיות ומתגלם ומתמחש הוא במינים גשמיים ויורד הוא  מטה, מטה, עד התגלמו –  בפרט, באיש, בחפץ הפרט, בחסרונו, בצערו, בצימאונו. תועה ותועה הוא החפץ העולמי, חפץ הוא להשתחרר מעצמו, אפס כי בכל אשר ייצר ויברא – הצער בתקפו הוא עומד. נטפלת לו להחפץ העולמי, להצער העולמי, אילוזיה עולמית. רואה הוא מחזות שווא. כסבור הוא – שם האושר, שם הטוב, שם המנוחה, שם המרגוע, בא הוא לשם ומוצא – אפס. והאילוזיה ניצבת, ניצבת עוד הפעם לפניו בקסמיה: לך נא שמה, שמה. ותמיד הוא, החפץ-הצער, יוצר ויוצר, בונה ובונה, מבקש ומבקש.

והאדם כים נגרש מן החפץ העולמי, הלובש בו צורה פרטית וחפץ פרטי, והולך הוא לבקש אושר, ומוצא – הבל הבלים. אינו מוצא את אשרו וחש הוא כאב נצח. רואה הוא את ה"הבל" שבכל דבר ודבר, חש הוא את המכאוב, ובכל-זאת הוא מבקש ומבקש. מבקש הוא ונלחם תמיד עם פרטים רבים אחרים, אשר כמוהו מבקשים גם הם את אשרם הפרטי, נופל הוא תחתם או מכריע – וצערו לא יסוף. כי כל דבר חיצוני, כל דבר מושג לא ישקיט את החפץ-הצער, שהוא – תוך-תוך של ההוויה.

אפס כי ברבות העִלות והעלולים, ובהגיע החפץ-הצער לנקודתו היותר גבוהה, באדם, לפי שבו, באדם נולדה ההכרה ואִתה הכרת הצער – מוצא הוא החפץ-הצער שם גם את שחרורו. נבחרי מין האדם מכירים את מקור צערם – את הצימאון, ומקור צימאונם – חפץ החיים, והם ממיתים בתוכם את חפץ החיים. התאוות והתשוקות יחדלו ומקור הרע – יָבוש ייבש. בהבין האדם, כי כל תשוקה היא עיוורת וכל מטרה כוזבת, ימית בלבו כל תשוקה ברגע היוולדה. מדרגה ראשונה- ימיתבלבו כל שנאה, כל קנאה, כל חפץ-מלחמה, כל חמדה, כי אין את מי לשנוא ולקנא ולהלחם או לחמוד, ואין בעד מה לשנוא ולקנא ולהלחם או לחמוד. מדרגה שניה- ימיתאת חפץ-החיים שבלבו. מדרגה שלישית – ישלול את חפץ-החיים בשורשו, ובמהותו העולמי. החפץ – לעולם ישאר; הוא – הנצח. ואולם חפץ-החיים, הגילויים, הבקשות, הצער – חדל יחדלו. החפץ ישוב אל עצמו מוטהר ומזוכך מכל סיג של חיים ושל בקשה ודרישה. החפץ העולמי, אחרי אשר צורף וזוכך מכל יש, ממש וחזיון הוא – האין הנשגב – , האפס הנצחי, הנירוונה. במנוחה שאננה זו של הנירוונה ישכון האדם המכיר, ישכח עולם ומלואו, ישכח את החיים והמונם, ישכח את תשוקתו-צימאונו, ישכח את צרתו-אסונו.

"ואתה בן-אדם – כך לחשה לי הדממה – למה תבקש, תחפש את אשר לא יִמָצא? כל אשר יבקש האדם – לא ימצא. מבקש אתה את א-להיך, צמא אתה לא-להיך – בבקשה, בצימאון לא תמצאהו. חדל נא, בן אדם, חדל נא. חדל נא מלבקש את א-להיך, חדל נא מלבקש כל דבר. שב ודוֹם. גָרֵש כל חפץ מוחשי, מורגש ומושכל מלבבך. השקע רק בחפץ העליון המזוקק מכל אלה. כשתחדל לבקש כל דבר – ימצא לך א-להיך".

"ואתה, בן-אדם, הלא כבר הוגד לך בחזון הלילה, כי בבוא הנשמות אל היכל הפנימי של האמת יהיו לאין, ועתה דע לך, כי בהיותך בנירוונה תבוא אל ההיכל הפנימי ההוא. עודך מתהלך על פני האדמה, וכבר הנך – אַין…".

ואומר לנפשי: המִדבר כולו צימאון. אצא את פני המדִבר. פה המלחמה קשה. אין להשיג מנוחת-עולם במקום צימאון-עולם…

ואנה אלך? האשוב אל בני האדם? לא! צימאונם לא קטן מצימאון המִדבר. שם בין בני האדם אשיג את האַיִן לרגע וטבוע אטבע תמיד במצולות היש; רגע אמצא מנוחה, ומשנהו – ענויי תופת…

אצא נא את פני המדבר ואל בני האדם לא אלך. אלכה נא לתעות בהרים. אעלה נא על הר גבוה שבגבוהים. אעלה למקום קרח-עולמים. שם אחיה – בנירוונה.

 

[ה]

גם בהרים אין מנוחה. עולה אתה על הר-אל אחד. בוחר אתה לך פינה שוקטה. אין בן-אדם תייר מטייל שמה. אין איילת ההרים תועה שמה. נאלם קול חיה מתחת. שכניי בהרים ישנים את שנתם. ההר כלו ישן את שנתו הסתומה. יושב אתה בפִנתך ושוקע בדממת-עולם. חושב אתה את מחשבת הדממה הגדולה ומתרומם עד לנקודת האפס. ואולם פתאום מגיע לאוזנך הד קול מפלי-מים. יורדים הם מגבהי-רום, שוטפים, הומים, רוגזים, קופצים, דוהרים על נקעי ההרים, רוחצים סלעי-מגור, לוקחים עמם כל אשר יפגשו, שואפים לעמק, יורדים ויורדים, מלחכים עפר ארץ. מדברים הם ברבואי רבואות קולות, שָׁרִים הם רבואי רבואות שירות. מתפללים הם לא-להיהם רבואי-רבבות תפִלות. ואתה, בן אדם, שומע את כל אלה – ואוזניך תחרשנה. רק אחת אתה קולט: המיה, שאיפה, מגמה, עריגה,  אהבת רום ועומק, חפץ להשקע, לרדת, לתת, להשפיע, להשביע, צימאון של הרווה, הגות-נכאים של ענקים, חולשה שבגבורת-עולם, געגועים נוראים של הנצחים…

הומים, הומים איתני-עולם: הם – הכל, ולהם יחסר – הכל. קול ד' מן המים – קול ענות גבורה הוא וגם קול ענות חלושה…

הומים מעיינות, שוקקים פלגים, ואף נפשך הומיה ושוקקה: להתנפל אל המים אתה חפץ, לשטוף, לזרום עמם מן הנצח ואל הנצח, להשתובב, לקפוץ, לצהול, לרדת עמם מטה, מטה, לסחוף, לקלוט הכל, לבלע ולהשחית את הכול מרוב אונים ומבלי דעת, להשקות, להשפיע, להשביע את הכל ולהישאר תמיד הומה, תמיד שוקק…

שומע אתה וחש את כל אלה והדממה שבנפשך עוזבת את מקומך לצימאונך הנצחי…

כל אשר הֵמַתָּ בנפשך מתעורר לתחייה. תאוות עצומות מתפרצות מתהום נפשך – ואתה עוזב את ראש ההר.

יורד אתה ויורד. אתה עומד בחצי ההר ועמוד השחר עולה לקראתך. נראים האדים הלבנים. נולדים החיים בהרים. השוכנים בחגווי הַסְלָעִים יוצאים אחד אחד ממחבואיהם. נשמע קול חליל הרועה. צלצול הפעמונים טובע בהמיית המעיינות. עיניך תחזינה שכבות-שלג ברום ועדרי-שלג מתחת. נשר אדיר טס ברום ונפשך טסה עמו…

מוסיף אתה לרדת. הֵנֵצָה החמה. שמש ההרים שולחת את קוויה הראשונים אל שטף המים. קוצף השטף, מַתִּיז מרגליות, מרגליות. נושקים קווי הפז את המרגליות, הולך עלם רועה אחוז בזרועות חברתו. צוחקים ילדים-מלאכים, והד צחוקם מגיע לאוזניך. קמים תיירים משנתם, עולים אליך, ובעיניהם הצימאון אשר הביאו משפל…

יורד אתה ויורד, מגיע אתה לתחתית ההר. יוקדים קווי השמש. מרחוק נשמות השירה המורה של עיט הרים. בני אדם נבהלים, נחפזים, רודפים, מבקשים, נלחמים. נראה צימאון החיים בכל תקפו ועזוז מוראו. נראה מרחוק ראש ההר, מרמז הוא אל יושבי שפל, מזכיר הוא את הדומיה- בניהאדם לא יאזינו, לא ישמעו…

רואה אתה את כל אלה ואתה נחפז לברוח משם. עוזב אתה את בני האדם ומבקש אתה לך בין ההרים נתיבות עקלקלות. תועה אתה אנה ואנה. איש  לא יפריעך. עולה אתה ויורד, יורד ועולה. רואה אתה את לוע ההרים. תהומות פתוחים לפניך. צרים, צרים השבילים, עמוקים, עמוקים התהומות. נראה לפניך האין-סוף של הכיליון. אוחז אתה בכל עוז במשענת-התיירים אשר לך לבל תאבד את שווי המשקל. מתפתלים השבילים כנחשים וחליפות למראה אשר תראה. פה ירק דשא, ושם – צחיח סלע. פה רוויה ושם – חורב. פה המולה חרישית, ושם – שתיקה מַחֲנִיקָה. רום עולם ועומק עולם. להט השמש וקיפאון קרח. לובן שלג ושחור צורים. עצי-אל ואזוב. רוחך נתון בין קור וחום, מנוחה ותנועה, מוות וחיים, נצח ורגע, גובה, שטח ועומק, תוגה וצהלה…

תועה אתה ותועה ועוד לא מצאת את המנוחה אשר בקשת, עוד לא מצאת את המקום אשר בו תִּקפא בנקודת האפס. אוחז אתה בשולי הנצח – ונופל. נדחף אתה להיכל הדממה ומגורש משם. תועה אתה ותועה וצימאונך לא יחדל…

ובהעריב שמש, אתה עולה במשעול צר אחד, אשר רק אדם אחד יעבור בו ואם יעברו בו שניים כאחד ונפל אחד מהם או שניהם אל תהום הכִּליון. פותחים התהומות את פיהם וחפצים לבלעך. רואה אתה לפניך את האפס השואף אליך, מביט אתה באפס ואך לבבך נִמְשַׁךְ אחריו. סובב הולך ראשך עליך. עוד רגע, עוד רגע – ובאפס אתה שרוי. רואה אתה ראש ההר מרחוק, ענני-ערב, פה ושם כוכב תועה, שביב נופל; עדרי-שלג רצים, עננים נחפזים, עוד חידת החיים מושכת אותך ובכל כחך אתה מתאמץ להחזיק מעמד. נסמך אתה אל קיר הצורים, דורך ודורך לאט, עולה ועולה עד הגיעך לנקודה גבוהה בהר אשר עוד לא דרכה רגלך בו. העננים הם – מתחתך. קְרָחִים עולמיים – ממעל לך. הד  השטף לא יגיע. אין קול. אין קשב. חפץ אתה להשקע במחשבת האפס שלך ורעד יאחזך. עין בעין אתה רואה את הנצח. לא אפס לפניך, כי אם יש נורא. מחרידך האפלה האיומה. מחרידך הגובה הנורא. מחרידך הבדידות האיומה. הקרחים שמעל מקפיאים את דמך. השמים פתוחים לפניך. קול קורא אליך מגבהי מרומים… על ברכיך אתה נופל: א-ל גדול ונורא!

 

[ו]

לא אפס נתנו לי ההרים, כי אם יש; לא קור, כי אם אש נצח; לא דממת אבן, כי אם חרדת קודש.

עזבתי את ההרים. אל אחי ירדתי. את אשי אני נושא אליהם.

עוד אני נושא את אשי ולא ידעתי אכנהו –

ואומר: אם יגידולי בניהאדם: "מה שמו"?  מה אומר אליהם?

ואתע במישור גדול ואשקע במחשבות-תהום ואשיח עם נפשי: מה שם א-להיך אשר אותו תבקש?

השמות – ריק הם. אינני יודע כל שם לא-להי. אינני יודע גדר לו…

–         ומה שחו לך ההרים?

–         רק את אשר אני מבקש.

–         ומה אתה מבקש?

–         עוד לא ידעתי שם לזה.

–         ואיך קוראים לזה בני האדם?

–         פלא.

–         והלא גם ההמונים מבקשים פלא?

–         מבוקשם – חולשה ועריצות וקפידא ומחשבה קטנה וחפץ-תוהו. ומבוקשי  – עוז נצח ומחשבה אין-סופית וחפץ אין-סופי.

–         והלא גם הפילוסופים מבקשים "אין-סוף"?

–         מבוקשם משועבד לטבע ולחוקים ולהכרח, ומבוקשי – חירות מוחלטת.

–         והלא גם תיאולוגים נבונים מבקשים את זו?

–         חירותם יודעת מצוות ועבירות וטובים ורעים ומוסר. ושלי – מרוממה ונשגבה היא לאין קץ על כל אלה.

–         והלא גם האִימָרַליסטים מבקשים חירות זו?

–         את חירותם האישית יבקשו ולזדון הלב הם משועבדים, ואני  אבקש את חירותו של האלוה שבי הוא, וגם מחוצה לי, חירות זו המשחררת גם מן האישיות, גם מן הפרטיות, גם מן זדון הלב, גם מכל צרות-האופק של אנוש בן-תמותה…

–         והלא גם המיסטיקאים מבקשים חירות זו?

–         מבוקשם – אֵד, חלום, אין-נירוונה; ושלי – יש, ממש…

–         והלא גם המשוררים מבקשים יש נשגב?

–         מבוקשם – שובב, פרא, פרי דמיון, פרי געגועיהם והמיית-לב, ושלי – אמת של שמי-מרום ועמקי-תהום כאחד, אמת קיימה, קביעה ומוחלטת ונשגבה היא לא רק על כל חפץ אנוש ועל כל  השגת אנוש ועל כל חלום-אנוש, כי אם גם על כל שירת אנוש ודמיון אנוש ושאיפת אנוש וגעגועי אנוש…

ומה דרכי "פלאך" ואיזו הדרך עולים אליו?

עוד לא ידעתי. הבה אבקש. 

————————————————————————————————

שתי נשמות: בין צייטלין לראי"ה קוק / אליחן אמיתי

 "הצימאון", חזון לב זה של ר' הלל צייטלין, נכתב על ידו בתקופת הביניים שלו, בין העת שבה היה נתון בספקותיו לבין התקופה שבה החל לחזור לעצמו, לחזור בתשובה. מאמר זה, יחד עם עוד כמה מאמרים כ"שכינה" וכ"יופי של מעלה" (נדפסו ב"ספרן של יחידים" בהוצאת מוסד הרב קוק), מבשר את תחילת הדרך החדשה שסלל לעצמו, ובה הוא מוצא את אשר ביקש – צימאון לאל חי. דומני שאין  דוגמה בכל הספרות היהודית של הדורות האחרונים למאמר או ספר שידבר בגלוי ובבירור כל כך על הנטייה העמוקה הזו בנפש האדם ובמיוחד בנפש הישראלית, ויבטא את "השם המפורש" – הצימאון לא-לוהים. ראשון לר' הלל הוא רק הרב קוק במאמרו הידוע אשר בתחילת זרעונים (ב"אורות"), "צימאון לאל חי".

אלא שהרב קוק כתב את מאמרו "מלמעלה למטה", כשהוא עומד על ההר, ומביט על העולם מתוך מה שנראה כעולמו הפנימי השלם, מתוך נשמתו הגדולה, השבעה בתענוגי א-לוהים, תענוגים שמולידים עוד צימאון כביר לאור אין סוף. הרב קוק מסתכל על העולם שתחתיו, ומזהה כאיש רוח גדול וכמורה של הדור ושל האנושיות כולה את המניע לכל הפעולה האנושית, לכל הדחפים של בני האדם, את היסוד לכל מצוקותיהם ולכל מאוויהם. ודווקא על רקע תחילת המאה העשרים, אומר הרב קוק כי המניע היסודי של האישיות אינו היצרים הפיזיולוגיים, אינו בצורך וברצון להיות חלק מהחברה, אינו בצורך לפתור קונפליקטים פנימיים, אלא ברצון העמוק להיות מושפע ומואר מאור הא-לוהים.

"מקום מנוחתנו הוא רק בא-לוהים".  

ואילו הלל צייטלין מתאר לנו במאמרו את הדרך שלו, את הנתיב הכואב שסלל לעצמו, "מלמטה למעלה", את חיבוטי הנפש שלו ואת ייסוריו הנפשיים העמוקים, ייסורים של נפש צמאה. הוא כותב על חוסר הסיפוק שלו מכל העולם הגדול והרחב, המענה את נפשו משום שהוא דומם, משום שהוא ריק ואילם, משום שאין הוא מוצא בו תנועת חיים פנימית. הוא מתאר את הצימאון שלו לא-לוהים.

המאמר מאפשר לנו לעקוב אחר הדרך הרוחנית והנפשית של הלל צייטלין בהיותו כבן 35. הוא כותב כי עוד טרם ימצא את המים, הוא צמא להם. "טרם אטעם מן המים אשר לפני, עוד טרם אדע את טיבם, ואולם ידוע אדע כי צמא אני להם. ואם גם ייבש הנחל, ואם גם כל מעין ונחל יבוש ייבש – צמאוני לא יחדל. אם יש מים בעולם ואם אינם, צמאי ישנו בודאי". הצימאון לא נולד בנפשו של צייטלין בעקבות חקירה פילוסופית שבה התחבט אלא הרבה לפני כן, בעודו נער צעיר זכה הוא להיות צמא.

צייטלין זוכר בערגה את ימי עלומיו, עת היה נתון באקסטזה דתית עמוקה, כפי שהוא מתאר ב"קיצור תולדותי" (נדפס ב"ספרן של יחידים"). הוא יודע כבר את טעם הצימאון לא-לוהים, שבער בו כשהיה נער, כתוצאה מכך שהיה שומע דרושי חסידות ממשפיע חב"די בעיירתו.

אלא שמאז נתרחק. הרבה צרות עברו על ראשו, רוחניות וגשמיות גם יחד. העת המאושרת הזו נפסקה, הוא החל נודד ברחבי עיירות רוסיה בבקשת פרנסה כמלמד לאחר שמצבו הכלכלי של אביו הורע מאוד, ובעיקר, הוא נחשף לכל כתבי ההשכלה של תקופתו ואלה שברו את רוחו והשקו אותה בחומץ תחת מים קרים. הוא עזב את אמונת אבותיו ואת אורחותיהם והלך ותעה בשדה המחשבה האנושית. כעשרים שנים שהה בשדה זה ועתה, משפינוזה, ניטשה וטולסטוי כבר נתייאש ועומד הוא בפני שוקת שבורה. כל אלה פירנסו את רוחו במשך כעשרים שנה, אך לא  סיפקו את מאווייו הרוחניים. נשאר לו ברוחו הטעם הערב של עבודת א-לוהים. הוא זכר את ימי עלומיו, את העומק ההוויתי שנתנה לו קרבת הא-לוהים ואל זה התגעגע. הוא ידע את טעמם של המים המתוקים ולא היה מוכן להתפשר על שום טעם אחר שבעולם, כבחורה שהכירה לזמן קצר את אהובה ומאז ממאנת להיפגש עם כל בחור אחר. מעדיפה היא להישאר לבדה, ובלבד שלא תבגוד בתחושתה העמוקה כי יודעת היא מי הוא באמת ארוסהּ.

שתי נשמות, שתי דרכים, זו כבר מצאה וזו עדיין מחפשת.

כיצד נולד צימאון בלבו של אדם? לעתים דחיפה זו באה מעצמו, על פי זכות מיוחדת שזכה לה, ולעתים בא לו הדבר כתוצאה ממפגש עם דמות נעלה, שהדביקה אותו בצימאונה.

 – הלא צבת בצבת עשויה. וצבת קמייתא מאן עבדה? היא נבראה בין השמשות. בידי שמים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

 

הגשר אל המציאות / מוטי קרפל

 

 דווקא מסורת הקבלה, הנחשבת ל"מיסטיקה", עשויה להחזיר לעולמנו את נקודת המשען האובייקטיבית שכה חסרה לה מאז שהמירה את האמת בנרטיב. מסע פילוסופי-קיומי שבסופו עונה ר' הלל מפאריטש לעמנואל קאנט ולדיוויד יום

המשך הרשומה

דורכים במקום / ישראל לבקוביץ'

 

 דרך הלימוד בישיבות הליטאיות, המצמצמת עד כדי ביטול את המחשבה העצמית, גורמת לקיבעון רוחני ומחשבתי שאין לו אח ורע בכל תחום מתחומי החיים. התוצאה: עולם הישיבות, כבר עשרות שנים, לא מתקדם לשום מקום  

המשך הרשומה

אהבה או אמת: הבעש"ט או הרבי מקוצק / אברהם יהושע השל

 

 הבעל שם טוב לימד כמה א-לוהים אוהב ונמצא בכל מקום. ר' מנחם מנדל מקוצק לימד כמה רחוק כל אדם מן האמת, וכי אלוהים אינו נמצא אלא איפה שנותנים לו להיכנס. מז'יבוז' ביקשה לקרב את הכל; בקוצק רק יחידי סגולה 

המשך הרשומה

איסור חילוני, היתר דתי / נתן לופס קרדוזו

 

 בניגוד לחשיבה המקובלת, עולם ללא ציווי הדת צריך היה להיות מחמיר ללא נשוא בהעדר קריטריונים מוסריים מוחלטים. הרהורים בעקבות חתול

המשך הרשומה

מחפש את היהלום / סיון ואבישר הר שפי

 

ישראל חברוני, משורר, מחזאי, שחקן-יחיד ומדריך קבוצות למסעות התבודדות למדבר, מספר על החיפוש הנמשך אחר ארץ ישראל ועל הדרך שלו ממשגב-עם לבת-עין

המשך הרשומה

סוד מילוי הגיא / יהודה עציון

 

בחירתו של חנן פורת ע"ה בכינוי 'גיא בן אצל' כשם-עט לשיריו, טומנת בחובה שכבות של משמעות, שמגיעות לשיאן בסוד חיבור נשמות, שבו נתכנס האישי והלאומי עד סף נבואה

המשך הרשומה

דתיות מאוד מופנמת / אבידב ליפסקר ואבי שגיא

 

ספר קריאות חדש ביצירתו של אהרן אפלפלד הפגיש שניים מחוקריו לשיחה עמו – על הילד ששרד את השואה ועלה לכאן בנערותו ועל הרליגיוזיות והאינטלקטואליות היהודית שנעלמו ומחויבות כבר לשוב

המשך הרשומה

אמונה חילונית כהדהוד לאינסוף / ישי מבורך

 

 אמונת ישראל מבטאת אינטימיות עם הבורא, שיכולה להיות מובנת רק בתוך הקונטקסט הדתי. על פי אדמו"ר הזקן, היעדר המשמעות של המילה אלוהים בעולם הנכרי או החילוני פותח פתח לסוג אחר של אמונה

המשך הרשומה

המצוות שומרות עליך מפני עמידה לפניו / יאיר כספי

 

"דורש האמונה בדור הזה צריך לוותר על ההבטחות של העולם הדתי, שנוח לאלהים עם גמדיו שלעולם אינם מתרעמים עליו. שבמקום מסע לתיקון אדם ועולם, אלוהים מסתפק בהקפדה כפייתית על כמה מצוות שנותרו לנו מהלכת הגלות". יאיר כספי במונולוג חריף המופנה אל הקוראים לעצמם 'שומרי מצוות'

המשך הרשומה

על הניסים ועל הנפלאות / אדמיאל קוסמן

 

ארתור קסטלר, האמנם צירוף-מקרים? הפאראפסיכולוגיה לאור הפיזיקה החדשה; תרגום נורית גורן, עם עובד תשל"ה

המשך הרשומה

מה בין הרב קוק לרבי נחמן / רועי הורן

 

אוסף ציטוטים, ערוך בעילום שם ונעדר מודעות היסטורית, מבקש ליצור רושם של זיקה הדוקה בין שני ההוגים. ההפתעה היא ביחס לביוגרפיה של הרצי"ה קוק

המשך הרשומה

הגירה מבוזה / חבצלת פרבר

 

מהגרים מצויים תמיד במצב חולשה ונחיתות, במיוחד כאשר אינם רצויים. ספרו של בזמוזגיס, מהגר בעצמו, מיטיב לתאר את אותם יהודים שהיגרו מברה"מ לשעבר ולא לישראל

המשך הרשומה

ראשון לתורתם של ראשונים / אלכס טל

 

 עמיתיו ותלמידיו של פרופ' תא-שמע חברו להוצאת ספר מאמרים גדוש ומרתק לזכרו, שבין נושאיו ראשיתה של תפילת הקבע, מנהגן של נידות יהודיות ונוצריות, מעמד הגרים ועוד. טעימות עם צאתו של הספר

המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (דצמבר )

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

המשך הרשומה

עבודה זרה בעולם נאור / משה גנץ

 

מיצוב הדמוקרטיה בימינו כסמכות-על שהכול כפוף לה מביא להרס החינוך, המשפחה והביטחון. במקומה, יש להציב את הטוב כערך העליון שאליו יש לשאוף 

המשך הרשומה

יום עצמאות קדמון / דניאל שילה

 

 הדגשים המקובלים כיום לגבי נס חנוכה אינם עולים בקנה אחד עם עשרות רבות של מקורות בספרות ההלכה. הדגש על ניצחון החשמונאים וכינון הריבונות היהודית אינו המצאה ציונית

המשך הרשומה

מה עושה אברך במצרים? / יעקב עציון (לפרשת מקץ)

 

"וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ"

המשך הרשומה

הווי יהודי בכבאות ניו-יורק / עמרם קליין

 

סיפורה של "נר תמיד", אגודת הכבאים היהודים של מערך הכבאות בניו יורק. היסטוריה ופעילות

המשך הרשומה

הודלק ביום חול / אריה רוקח

 

ביאור לתופעה מעניינת בלוח העברי ולפיה לעולם לא יחול נר חמישי של חנוכה בשבת

המשך הרשומה

קבעו שיר ורננים? / עקיבא צימרמן

 בדיקת השירים שמלווים את חג החנוכה מגלה מספר תופעות מוזרות ומקוממות: לחן כנסייתי שנטמע בקהילות ישראל ומחיקת כל מוטיב דתי ממלחמת החשמונאים. חנוכה בראי המוסיקה והשירה  

המשך הרשומה

בתגובה ל"אין כאן ניאו-רפורמים" מאת הראל גורדין, גיליון פרשת וישלח

 

שתי תגובות של הרב ד"ר רפאל קדוש ואריאל בר-אלי

המשך הרשומה

מאלעזר תחת הפיל ועד בינת ג'בייל / יוסף ארגמן

 

הגבורה במלחמה, עד כדי מסירות נפש, היא תופעה אנושית עתיקה הנובעת מתנאי הקרב. דווקא בזירה זו עשויים חיילים לגלות את הרגשות האנושיים הנעלים ביותר

המשך הרשומה