פרוייקט מיוחד: >> הרב אליהו מאיר פייבלזון >> הרב דוד מנחם >> יהודה עציון >> הרב יעקב מדן >> אבירמה גולן >> חנה גודינגר (דרייפוס) >> רות קלדרון >> מיכה גודמן

 בימים ההם יצאו מקרב ישראל בני בליעל, וידיחו רבים לאמר: נלכה ונכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו, כי מן היום אשר סרנו מעמהם מצאונו רעות רבות. וייטב הדבר  בעיניהם. ויתנדבו אנשים מן העם, וילכו אל המלך, וישליטם המלך לעשות כחוקי הגויים. ויבנו גמנסיון בירושלים כמשפטי הגויים. ויעשו להם ערלה, ויעזבו ברית קודש, וייצמדו לגויים, ויתמכרו לעשות רע (ספר חשמונאים, תרגום: אברהם כהנא, א', פרק א', 14-11)

ההתייוונות הייתה שם לרצונם של לא מעט יהודים, לרוב עירונים, מבוססים ואריסטוקרטים, לתהליך של אימוץ ועיכול נורמות יווניות והבניות חשיבתיות ואסתטיות לתוך אורח החיים היהודי; כאלו הזרים לתורה, לסולם ערכיה ולאורח החיים שהיא מבקשת לסלול. המתח שבין המתייוונים והתבטלותם לנורמות החיים הזרות לבין שומרי המסורת שבקשו לגדור את כרם ישראל, היווה את אחד המאיצים העיקריים לפריצת מרד החשמונאים בשלטון ההלניסטי שבארץ ישראל.

עד כאן בימים ההם. ומכאן, במעבר חד, אל הזמן הזה. נדמה שבזמן הזה יש משהו עבש במילה התייוונות. מין תחושה שהכול כבר נאמר עליה, שהיא עמוסה דיה בדרשות מוכרות ובפאנלים מיותרים; שיש טווח גיל שמותר לדבר עליה ושלאחר מכן מגיע השלב שכבר מרפים מהצורך הזה. אולי כסוג של בגרות שמבינה שאי־אפשר לגעת במילה הזאת מבלי להתלכלך, ולכן מוטב להרפות ממנה. פשוט לא לדבר עליה, לדלג. להעדיף לדקדק בהדלקת הנרות, לפלפל בדין מותר השמן והפתילות ולהישאב אל הפמיליאריות החמימה של הסופגניות והסביבונים ושירי הילדים הטובים.

בדרך דרשנות מותר לי לומר, בחינת "חנוכה תורה", שהרצון להימנע מלעסוק בהתייוונות יש לו גם על מי שיסמוך. הנה כך הרי כתב הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה:

מצות חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד, וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס… ומי שאין לו לקנות אלא או נר ביתו או נר חנוכה, נר ביתו קודם, משום שלום ביתו. גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם. שנאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

נר השבת קודם לנר חנוכה. כלומר: אם העיסוק במיהו מתיוון ומהי התיוונות גורם לחסרון בשלום הבית ולשיסוע נוסף בחברה שלנו, הרי שאולי מוטב להימנע מלעסוק בכך שהרי "גדול השלום".

ועדיין, זו דרשנות שאינה קרובה לפשט. כי הפשט הוא שהייתה מלחמה בין "זדים" (ויעוין ברמב"ם הלכות פרה אדומה א, יד, ביחס לזהותם) לבין "עוסקי תורתך", ואנו שמחים על הניצחון של "עוסקי תורתך". נקודה. "אל נשכח גם דבר שנהוג לטשטש אותו היום בחינוך אצלנו: מלחמת החשמונאים הייתה מכוונת בעיקרה נגד יהודים ולא נגד יוונים. זו הייתה מלחמת שומרי התורה נגד היהודים המתייוונים", צעק בזמנו ישעיהו ליבוביץ'. וגם אם נגיד שכדרכו ביקש להקצין הרי שלא ניתן להימלט מלוז דבריו – זאת לא הייתה עוד מלחמה על טריטוריה, מחצבי טבע ולאומיות אלא על זהות. ולא רק על הזהות האישית והפנימית, אלא בעיקר על הפרהסיה והפומביות שלה. בשל כך מובן ציון התלמוד (ראש השנה יח, ב) כי החשמונאים התקינו "שיהיו מזכירים שם שמים אפילו בשטרות“, כביטוי להנכחת שם שמים אף על הנדמה כרחוק ומנוגד לו.

אם כן, החלטנו לשוב לשאלה – מהי התייוונות? האם שוב נפטיר שזהו העולם המודרני על שלל פיתוייו, אמריקה, המותגים, החילונות, המזרוחניקיות, הלייטיות, העייפות, החיקוי, או שמא המושג דורש עדכון ודיון מחודש, או שמא לשמא – אולי דווקא הרצון לעדכון הוא עצמו ביטוי להתייוונות ולארס הרב שהיא ממשיכה לשלח?

כאן ביקשנו משמונה נשים וגברים, ממחוזות שונים, לשתף אותנו מהי ההתייוונות מבחינתם נכון להיום, וכיצד הם רואים לנכון להיאבק בה.

הרי שלהם לפניכם.

אלחנן ניר

 ——————————————

הציניקנים >> אליהו מאיר פייבלזון

עבורי, המתייוונים של היום הם הציניקנים. בשלוש המאות האחרונות עבר העם היהודי אסון נורא. ממציאות שבה העם היהודי כולו היה סמוך על שולחנה של התורה, הגענו למצב שבו היהדות הנאמנה למצוות התורה היא מיעוט קטן.

לא כאן המקום לנתח את הנסיבות הפוליטיות, החברתיות, התרבותיות והפסיכולוגיות שגרמו למהפך הזה. כרגע די לנו בציון העובדה הזו, שמנקודת מבט של יהודי מאמין היא טרגדיה בלתי נתפסת. בלי ספק הייתי משתוקק בכל לבי שבורא העולם יערה רוח ממרום, שתהפוך בלילה אחד את לבותיהם של כל יהודי העולם ותחזיר אותם לאביהם שבשמים. בינתיים נראה שהקב"ה בוחר בדרך אחרת.

כיום חיים במדינת ישראל מיליוני יהודים, בתוך סיר לחץ שבו השאלה האמונית תוססת כמעט בכל רגע. הגיאוגרפיה של הארץ הזו והעברית שבה אנו מדברים מעוררות באין־ספור נימים את ההיסטוריה ואת הנוסטלגיה. הסכסוך הערבי־ישראלי, במקרה או שלא במקרה, מצית מפעם לפעם שאלות של זהות ומורשת יהודית, ולפעמים גם שאלות אמוניות של ממש. גם המרקם העדין והמורכב של החברה הישראלית איננו מאפשר ליהודי הישראלי להניח בצד את שאלת מיליון הדולר: מיהו, או יותר נכון מהו, יהודי.

בכלל, אינני יודע אם חברה אנושית כלשהי יכולה לחיות לאורך זמן בלי שתתעורר בתוכה שאלת האמונה, קל וחומר חברה יהודית עם זהות והיסטוריה יהודיות. כאנשים מאמינים, היינו צריכים לדעת ולשער מראש שבשלב כלשהו השאלה הזו תתעורר. היו אולי כאלה שקיוו להדחיק אותה, וליצור זהות ישראלית חדשה שאפשר יהיה לחיות בה בלי נקיפות מצפון מיותרות, ובלי קרקורי בטן אמוניים. אבל ההיגיון והאמונה כאחד מלמדים שאין דרך למחוק את הרעיון הא־לוהי מבני האדם. כל הצדדים והדעות גם יחד הם חלק מן העיסה הזו, שכולה סוערת מסביב לשאלת העם היהודי ומורשתו. כיום יכולים אנחנו לומר, במידה גבוהה מאוד של סבירות, שאי אפשר להשכיח את יהדותה של החברה הישראלית.

האם אני מרוצה מהתוצאות של הסערה הזו? קשה לומר שמאוד. כיהודי, אף פעם אינני מסוגל להסתפק במועט. אבל ברור לגמרי שבכל יום אנו פוגשים בעוד נקודות של אור. עוד צעיר ועוד צעירה מתקרבים, עוד בית כנסת נפתח, עוד ספר העוסק בכובד ראש בסוגיות של יהדות, גם אם מנקודת מבט חילונית. גם האמנות הישראלית, יש בה יותר ויותר נקודות של אמונה. מי יודע, אולי זוהי הדרך שסלל הקב“ה עבור עמו ונחלתו? אולי צריך העם היהודי לעבור את המסלול הזה בדרך אל אמונת אבותיו? אולי באופן הזה תצמח לנו חברה מאמינה, ביתר אותנטיות מאשר במהלך פתאומי שמימי? או שמא הסערה הזו היא בעצמה רוח ממרום להשיב את ישראל לאביהם שבשמים?

אם קו המחשבה שלי צודק, אין לי זכות להתלונן על קולות המנוגדים ומתנגדים לאמונה. אם צריך להתקיים שיח יהודי־ישראלי בנושא הזה, הוא ודאי צריך לכלול גם קולות שכאלה, למרות שהם עלולים להכאיב לי מאוד. אולי דווקא החילוניות המיליטנטית תעורר את הניצוץ היהודי בעוד אמא יהודייה? השלילה החריפה ביותר יכולה להעיר אצל מישהו אחר את הצד שכנגד. אני כשלעצמי נוטה לחשוב שאמונת הייחוד קרובה ללבו של כל אדם, והיא מתאימה לנפשו. לפעמים כל מה שצריך הוא שמישהו יפתח את לבו לשאלה הזו. על אברהם אבינו אמרו חז“ל שנעשו לו שתי כליותיו כשני רבנים, ומהן למד תורה. ללמדך שאישיותו של אדם מובילה בטבעה לאמונה. בליל הסדר, ליל האמונה הגדול בשנה היהודית, אנו מצווים לעורר שאלות. אנו רוצים להביא את מי שאיננו יודע לשאול לפחות למדרגת התם. גם הבן הרשע, שמתריס בעזות פנים כנגד כל הקדוש והיקר לנו, מצטרף למסע בירור האמונה.

הבעיה שלי היא עם הציניקנים. אלו ששוללים את זכותו של האדם להאמין. אני מתכוון לאמירות פסידו־שכליות, המצמקות את נפש האדם לבחירה בין גלידה תות־וניל לשוקולד שוויצרי משובח. לדידם של אלה האדם הוא בעל חי, אולי מפותח משהו, אבל אין לו שום נגיעה בשאלה ערכית כלשהי. המוסר האנושי, על כל גילוייו הנפלאים, אינו אלא מנגנון הגנה, ואילו כל הופעה של דתיות היא פשוט נוירוזה. זהות יהודית היא פוליטיקה, וחיבור נפשי להיסטוריה הוא חוסר בגרות נפשית. דיבורים אלה קוצצים את כנפי האנושות כולה, וחוסמים את המחשבה האנושית מכל גילויי הרוח שלה. ודאי שיש בהם כדי לעצור צעירים מנתינת מקום לקול האמוני שבתוכם.

אינני מכחיש את הצד המדעי של הפסיכואנליזה, אך אינני חושב שהגישה הזו נובעת ממדעיות. בדרך כלל היא מייצגת סוג של ציניות המשתמשת בתפיסות מדעיות ישנות שאבד עליהן הכלח כדי למעט את רוחו של האדם. מי שאין בו שום כבוד לרוחו של האדם נלחם, בעצם, נגד האדם.

איך עלינו לנהוג במתייוונים הללו? לי אין ספק. עלינו להרגיז אותם עוד ועוד, עד שגם הם יוציאו מעצמם משהו בעל משמעות אמיתית.

—————–

חקר הטבע והנשמה >> דוד מנחם

הסכסוך בין יוון לישראל נעוץ בראשית זהותן בתולדות האנושות כצאצאיהם של שם ויפת. משימת יוון היא הטיפול בטבע, ומשימת ישראל הטיפול באדם. האנושות חבה ליוון את גילוי המדעים וניסוחם, ואת הכוח לשלוט בטבע ולהבין אותו. מאידך, חבה האנושות ליהדות את תרומתה לגילוי ערכי הרוח והמוסר. שיתוף פעולה ואחווה בין החוכמות יביאו להופעת בן האדם השלם שיאחד וישכין שלום בין הטבע למוסר. אדם שהוא עפר מן האדמה ובאפו נשמת חיים. הצלחת האנושות תלויה אפוא ביכולתה לאחד בין הערכים האמיתיים שקיבלה מיוון ומישראל.

בפועל, היוונים הצליחו להגשים את משימתם בהצלחה והאדם נעשה שולט יותר ויותר בטבע. ישראל מצידם שמחו בשמחת יוון ואף יצרו בה ותרמו לה רבות במהלך ההיסטוריה. גדולי האומה הכניסו את ניסוחי החכמה של יון לתוך בית המדרש ועשו בהם שימוש להבנת התורה מתוך ראייה רחבה של דבר נח לבניו "יַפְתְּ אֱ־לֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם"; יפיותו של יפת ראוי לה שתהיה באוהלי שם. אך כאשר ישראל ניסה בתורו למסור לאנושות את שפת המוסר והרוח שעליה הופקד, נולד העימות בינו ובין יוון. מאז לא הצליח עם ישראל להשלים את משימתו. העולם קלט בדרך משובשת חלקים זעירים מרוח המוסר של ישראל. היוונים ניסו להשלים גם את משימת ישראל ונכשלו.

ההתייוונות היא ההליכה אחר הדברים השליליים שבהם נכשלו היוונים ומהם נולד הסכסוך ביניהם לישראל. המאבק בהתייוונות צריך להיות כדרכם של מתאבקים הדבקים מאובקים וחבוקים זה בזה. דהיינו, לכלול את הערכים הטובים שיש ביוון, לאמצם ולחבקם, תוך הפרדת הסיגים והפסולת.

התייוונות היא השתתפות במשימה שהוטלה על יוון, חקר הטבע, מבלי להשתתף במשימה שמוטלת על ישראל, חקר הנשמה. התייוונות היא הבנה מוטעית הסבורה שהדרך לידיעת הטבע עוברת במחיקת הזהות הלאומית, במקום להישאר עברי, יהודי, ולהכיל את הידיעה היוונית. להיות ברייה מיוחדת כזו שיש לה קול יעקב וידיים של עשו.

התייוונות היא לראות בדשא של השכן את כל הירוק הקיים במציאות. אימוץ מודלים של ערכים מוסריים חברתיים מבחוץ מבלי לשים לב לאוצרות הרוח המיוחדים שלנו, מבלי להשגיח על תרבותנו ולשוננו והייחודיות שלנו, מין קוסמופוליטיות עקרה. לכך עלינו להסביר שתודעתנו הלאומית היא אוניברסלית ביסודה, והיא נותנת לכל משפחה ממשפחות הגויים להופיע בדרכה המיוחדת לתיקון עולם במלכות שדי.

התייוונות היא ההליכה רק אחר השכל. מדידה ושפיטה של כל דבר רק בתפיסה שכלית פילוסופית, תוך התעלמות מהנשמה ומהחוויה הפנימית. התוצאה עגומה ביותר. האדם המורכב מגוף ונשמה נהיה מתוסכל. ממש כמו המשנה למלך במעשה מאבדת בת מלך לרבי נחמן מברסלב הפוגש בחכם גדול שאומר לו שאין בנמצא הר של זהב ומבצר של מרגליות. המשנה למלך בוכה בתסכול ואומר: אבל אני יודע שישנו בוודאי. האדם מרגיש בנשמתו, ברוחניותו, אך מדריכים אותו לחשוב שהרגשתו צריכה בדיקה אצל פסיכיאטר.

התייוונות היא ההיסחפות וההתפתות אחר האור המבהיק לזמן מועט, תוך הזנחת האור המקורי האישי והפקדת העולם הרוחני והפרטי בטרנדים רוחניים אופנתיים חולפים. דרך זו מובילה להתנוונות האישיות אחר חלוף הזמן ההארה ומחיקת המיוחדות בעקבותיה.

אבי יוון הוא יפת. פירוש שמו מורה על כוחו שבפיו. הוא יכול לפתות בחלקת לשונו. בזה הוא משיג שליטה על רגשות העמים. הוא מומחה באמנות הניסוח עד כדי שהשומעים סבורים שכל מה שנשמע יפה בהכרח הוא אמת. חכמים אסרו שילמד אדם את בנו חכמה יוונית וכתב הריב"ש בתשובה (סימן מה) שחכמים באמרם חכמה יוונית התכוונו לרטוריקה. ובמיוחד החלק הטכני של אמנות השכנוע, כיצד על הנואם המקצועי להתאים את קולו, את שפת גופו, הבעת פניו, תלבושתו וכדומה כדי לשכנע את השומעים שיאמינו בצדקת דבריו.

התייוונות היא להחשיב כאדם ראוי לשמו רק את קבוצת האיכות ובעלת ההשכלה. דעה זו מחדירה לתת מודע את החשיבה כי רק חברה זו היא המייצרת והפועלת באמת, ועל כן רק לקבוצה זו מגיע לחיות תחת מטריית זכויות האדם. רק לה מגיעים הכבוד והחמלה. רק לה ראויה ההנהגה ועמה תמות חכמה.

ההתייוונות חושבת בגאוות מחשבתה שכדי לצאת ממבוכי החיים אפשר לו לאדם להדביק כנפיים מלאכותיות בשעווה ולהגביה בהן עוף. כנפיים אלו לא עומדות לו לאדם בשעת מבחן. במעט התקרבות אל חום השמש הן נמסות ומתפוגגות והיו כלא היו. התיקון לזה הוא להצמיח כנפיים אמיתיות מתוך האישיות, כנפיים שיהיו מחוברות חיבור אמיתי אל האדם ויהיו ככנפי הכרובים שהם פורשי כנפיים למעלה, מלאי תעופה וחזון אך עם ענווה פנימית ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת, כלפי מטה. במקום שבו נמצאת התורה יהיו פני הכרובים.

ההתייוונות היא ההערצה לצעיר בגופו. אהבה לצעיר העכשווי מבלי להכין אהבה למבוגר העתידי. החשמונאים נענו לקריאת הכהן הגדול ממודיעין, הזקן בן השמונים שבהשתלהבות לבו הצית את המרד בלב הצעירים, ובכך היוו המשך לרוח היהודית האומרת: הגידו כן לזקן בגופו ובניסיון חייו וצעיר בנשמתו.

————————-

האוגנדיזם עוד כאן >> יהודה עציון

ההתייוונות אשר כנגדה התעוררו החשמונאים הייתה אימוץ התרבות ההלנית בתחומים שונים ובדרגות שונות, ואף גרוע מזה – זנייה אל פולחן אליליהם תוך מעל בא־לוהי ישראל, עד שכונו הללו בפי הנאמנים: "מרשיעי ברית". מאז השתנה מערך האמונות והמחשבה האנושית ללא הכר: הנצרות מוססה את האלילות הפגנית, המליכה כאֵל וגואל את "בן האדם" – ישוע בן מרים, וההומניזם הליברלי מוסס, בתורו, את הנצרות, עקר את הא־ל והעמיד במרכז את האדם – כלל האנושות ובעיקר כל יחיד.

כיום, כאשר תש כוחה של הכנסייה הנוצרית, כבר חלפה תופעת ההתנצרות, אם נוציא מן הדיון את "היהודים המשיחיים" למיניהם. עתה עלינו לקבוע, לכאורה, שהמתייוונים של היום הם אלה אשר קיבלו את "תרבות המערב" עד גמירא, התבוללו לתוכה ונמחקה יהדותם מתודעתם, בכל ימי שנותיהם ובכל מעגל חייהם. האתאיסטים הללו אשר אין א־לוהים בלבבם, שהשתייכותם הלאומית נשברה כליל, הנישאים לנוכרים ונוכריות – הם וזרעם נכרתים ואובדים לנו, יום יום, כדם השותת מפצע פתוח, או כלשון המקרא: "כַּמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ".

ובכל זאת כתבתי שהם "מתיוונים" רק לכאורה. קשה לנו לכעוס עליהם כפי שזעם מתתיהו על הבוגד, איש מודיעין, אשר ניגש להקריב קרבן תועבה לאל זר. לא יהדות נאמנה ומלאה הם נטשו, כי זו התפוררה כבר קודם לכן ובלעה אל קרבה מנהגים וקווי אופי "ילדי נוכרים", בהדרגה ובבלי דעת, עד שנעשתה לקריקטורה של עצמה. על כן לא "מאבק" לנו במתייוונים הללו. לא במידת דין, אלא בעבותות אהבה עלינו לנסות לחנכם, למשוך אותם ולקרבם – להקרין אליהם קרן יושר, אור וחום, אל מערבולת הים האפל והקר, כמגדלור מן החוף, מן הצוק המוצק, מן ההר.

על כן גם אינני רוצה להרחיק עדותי למשפטם של המתייוונים הללו. אני סבור כי אין הקולר תלוי אלא בנו, היושבים בציון, המתיימרים להיות נאמנים. לפתחנו מונחת השאלה אם ובמה אכן נוכל להיות מגדלור – להקרין דוגמת חיים מושכת כדי למגנט משהו בנפשם של הרחוקים, התועים במדבר תרבויות ועמים, ללא מים, עד קצה השמים…

חתירה לשלמות

הנה, אטבול בקסת עטי לראשית התשובה, כעניות דעתי – כי רק ודווקא אור חנוכה יחדור אל נבכי רוחם הרחוקה. גם אם אמנם אין שלֵמות בהאי עלמא, בגזרת האינסוף ברוך־הוא, הרי החתירה לשלֵמות מהווה תנאי ליכולתנו להאיר ולהקרין אל אלה שנפגמה שלֵמותם, כמעט־תמיד שלא באשמתם. כוונתי לחתירה אמיתית לשלֵמות, כזו שכל ליקוי בה הוא בגדר אונס (או קרוב לכך), וגם על הליקוי הזה מנסה האדם להתגבר בכל כוחו, ויעיד עליו כך יודע תעלומות.

הבה נציב כאן משפט – לאורם של הנרות – כנייר לקמוס למבחן עצמי: חנוכה איננו חג של סביבונים וסופגניות, שירים והצגות. חנוכה הוא חג של חנוכת המזבח והמקדש אשר חולל – ועלינו לספוג את אורו כתוספת כוח בחתירה אל המקדש, לבנותו מחדש.

אליכם, הקוראים, הריני בא בחרב המשפט: מי אשר צקצק בלשונו, מי אשר הרהר: "נו, אז הוא אמר" – הריהו אחוז עדיין, מבפנים, במידת ההתייוונות, בדרגה כזו או אחרת. ומי אשר הרהר: "וואלה, צודק" – יש בו ממידת אור נרות החנוכה, יש בו מסגולת מגדלור להאיר, אוריינות נגד התיוונות.

אסביר את כוונתי: ההתיוונות, כאמור, הריהי אימוץ התרבות הזרה, הפנמת הנחות החיים של גויים וגויוּת, הסותרות את השלֵמות הישראלית, סותמות את בארות אברהם ויצחק, ומסלקות כביכול את א־לוהי יעקב.

דיברנו קודם על היחידים, כה רבים, אשר הרחיקו בַּמהלך הזה עד הקצה, אך עתה – כשצופים אנו אל המקדש, הנכסף כפסגת השלֵמות – הרי ענייננו הוא בתחום הציבור, העם והממלכה. והנה, ככל שמכאיב להודות בכך, התנועה הציונית הייתה נגועה בהתייוונות כמעט מן הרגע הראשון. כל העת התגוששו בה שני יסודות: יסוד הגאולה והייעוד, הוא יסוד הנאמנות והאמת אשר בחתירת הקודש לייסוד מדינת הלאום בארץ ישראל, מן הצד האחד, ויסוד השקר שבמעטפת החיצונית, הגלויה – יסוד ההתייוונות – אשר נאיר בקטגוריה את ראשיתו, כ"פנס שעושה חושך".

הנה, זהו המשפט הפותח את תוכניתו של הרצל, כשלושה חודשים לפני כינוס הקונגרס הראשון, (פורסמה בגיליון הראשון של "די־וֶלט", ביוני 1897): "אנו רוצים ליצור מקלט (או: מעון), מובטח על־פי משפט העמים, ליהודים אשר במקומות מושבם הנוכחיים אינם רוצים או אינם יכולים להיטמע [בַּחברה הכללית]". הווה אומר כי אין הציונות קוראת תיגר על הגלות באשר היא, אלא רק באה להציע לקרבנות הפוגרומים גלגל הצלה במים סוערים. הצלה היא רק אחת מלשונות הגאולה, ולא בה ייבנה עם סגולה. אגב, הסיפא המבישה הנ"ל הושמטה, ברוך השם, מ"תוכנית בזל" – שבה נאמר כי "הציונות שואפת ליצור לעם היהודי מקלט בארץ ישראל (בַּמקור: פלשתינה), מובטח על־פי משפט הכלל (או: המשפט הפומבי)".

ואולם, נאמנותו של הרצל ל"פלשתינה" הייתה מורכבת: מצד אחד היא מילאה את חייו ביפעת חזון, כפי שאנו קוראים ביומניו, ומצד שני הוא התפתה לבדוק תוכנית חלופית, לקבל (רק בינתיים) ארץ אחרת לעם שרידי חרב. נעיף מבט אל שני הצדדים הללו. בַּספר "אלטנוילנד" (1902) מסיע הרצל שני יהודים אל ארץ ישראל, כאשר מדינת היהודים כבר משגשגת. בבואם לירושלים הם צופים ממרום הר הזיתים אל העיר העתיקה. מסגד עומר ניצב בהר הבית, אך שני מבנים חדשים בולטים לעיניהם בין החומות: היכל השלום ובית המקדש. היכל השלום הוא "משכנה" של שאיפת הטוב האוניברסלית, ועל שערו מתנוססת כתובת לטינית אשר תרגומה הוא "שום דבר אנושי אינו זר לרוחי".

המקדש הוא "בניין עצום ומפואר, שהבהיק בלובן ובזהב. גגו נח על עמודי שיש, וכיער עמודים עם כותרות זהב היה מראהו… בעזָרה עמד מזבח נחושת ענקי, וגם מכל המים הגדול עמד כאן – זה הקרוי ים הנחושת – כבאותם ימים רחוקים בהם שלמה מלך על ישראל". אך המזבח הוא רק סמל, והאולם הוא בית כנסת גדול, אשר מושביו חולקו למתפללים הקבועים. שני ה"צליינים" דנן נכנסים לתפילת קבלת שבת; "בַּחלל הדור המראה התנשאו קולות שירה ונגינת [מיתריו של] עוּד… במחשבתו [של פרידריך] עלו חרוזים גרמניים יפים: 'המנגינות העבריות' להיינריך היינה…. החזן פצח בשיר העתיק… לכה דודי לקראת כלה".

וכאשר עולה השאלה: מדוע דווקא כאן הוא מקום המקדש? משיב המחבר: "מפני שרק כאן חזרו [היהודים] והיו לציבור חופשי, שיכול לפעול למען שאיפותיה הנעלות ביותר של האנושות" (ראה: "אלטנוילנד", בתוך: "בתקוע השופר / הרצל, דמותו פועלו ומבחר כתבים", הוצאת מולדת תשנ"ט, כרך ב', עמ' 544 ואילך).

הנה כי כן, לא העלה הרצל על דעתו שתהא תקומה בלא מקדש, גם אם חזה אותו ברעיונות רוח מוזרים, דמוי ה"טמפל" בווינה, ושלא באתרו. ואולם – מסטרא אחרא – הוא הסכים לבדיקת "תוכנית אוגנדה" ליישובם של יהודים מאירופה במרכז אפריקה, כאשר הוצעה לו על־ידי שר המושבות הבריטי. התוכנית אומצה על־ידי הקונגרס הציוני השישי (1903) אך בוטלה בקונגרס השביעי (1905), ובין שתי ההחלטות קמה סערה גדולה וגם הרצל הלך לעולמו.

נשבעים לשקר

ציונות ללא ציון – אוגנדה או בירוביג'ן – הריהי בוודאי מעשה ער ואונן, המוציא אל התוהו את כל שאיפת האומה ושבועתה: "אם אשכחך ירושלים". ואולם, אל נא תחשבו כי האוגנדיזם חלף ונעלם בין דפי ההיסטוריה. הוא עדיין כאן!

במשך תשע־עשרה שנה, מתש"ח עד תשכ"ז, אולי לא ניתן היה להאשים את המדינה בכך שהר הבית נותר מעבר לגבולה, ומכל־מקום הוא נותר מעבר לגבול תודעתה. ואז באו ששת הימים, ויום תשועת ירושלים, שבעים שנה מן הקונגרס ההוא… על רחבת ההר קמו והתגוששו שוב שני היסודות – יסוד הגאולה ויסוד המעל, זהב ואכזב, נאמנות והתייוונות. מוטה גור קרא: "הר הבית בידינו!", ושתום העיון שאל: "מי צריך את הוותיקן הזה?"… כידוע, גבר האחרון, מסר את השליטה בהר הבית ליוונים – אופס, למוסלמים – וזרק החוצה את בני חשמונאי אשר הבקיעו אל ההר בחרבות־שיפודיהם, בעוז רוחם, בדם חללים שנפלו וידיהם על הסף…

ואני מבקש לקבוע שאם סבורים מנהיגי המדינה שאפשר לנו בחלק מארץ ישראל בלי הר הבית, שאפשר כי ימשיכו לשלוט שם הוואקף ופקידי בית המלכות ההאשמי, צאצאי מוחמד, בעוד אנו, נאמני מלכות בית דָוִד, מודרים מן ההר – כי אז מתייוונים הם כיום הזה. "על כסאו לא ישב זר, ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו". הם בוזים בחזון, הוזים בציונות ללא ציון, כי אין ציון בלא הר הבית, כי רק בו שורש המשמעות של כל תקומתנו וקיומנו בארץ הזאת, בו כל ייעודנו, ובו עצם הלוז של חיינו.

ואני קורא וכותב שאם כך, אז באמת אפשר היה באוגנדה – או "אוגנדה זה כאן", היינו הך – גם אם אחרי משה דיין, ואחרי המנהיגים דנן, החרו והחזיקו רבים, רבנים, מבינים וקצינים, ראשים שרים ויועצים, יהא מי שיהא. כל אלה מתייוונים בציון – ממש עכשיו – ו"אם אשכחך" הם נשבעים לַשקר ולַשָווא.

ונַחנו מה? – הנה, בואו, קחו כל איש תפקיד ואישה תפקידה, אבן בחומה או בַּפרוכת חוט, כי רק נימה בין אדישות להתייוונות. הטו ראשכם, אוזנֵי לבכם, אל מילותיו האחרונות של מתתיהו (ספר מקבים־א', ב'). הוא מדבר חלש אבל חזק מאוד:

"עתה… עת אֵיד וחרון אף. עתה, בנים, קַנאו לַתורה ותנו נפשותיכם על ברית אבותינו. זכרו מעשי אבות אשר עשו בדורותם, ונחלתם כבוד גדול ושֵם עולם". והוא מזכיר את שרשרת המאמינים, נאמנים בַּבּרית – אברהם, יוסף, "פינחס אבינו, בקנאתו קנאה קיבל ברית כהונת עולם", יהושע, כלב, דָוִד, אליהו, חנניה, עזריה, מישאל ודניאל. ובנשימה אחרונה הוא ממשיך, מסיים וחותם: "וכן בינו דור ודור, כי כל החוסים בו לא ייכשֵלו! ומדברי איש חוטא אל תירָאו, כי כבודו לעפר ורימה. היום יתנשא ומחר לא יימָצֵא… בנים, חזקו ואִמצו בַּתורה, כי בה תיכבֵּדו!"

הדליקו לו נר, למתתיהו, לוחם מלחמות השם. נר ראשון על ההר… עוד הרוח חנוקה אך תהי לאבוקה, מגדלור של חנוכה.

———————————

“ישראלים“ נטולי יהדות >> יעקב מדן

מאמר על נושא זה חייב להיכתב היום בזהירות יתר. קיים חשש שמא יבוא קנאי צעיר, שלא שימש כל צורכו, ויירק בפניו של מי שייראה לו ברחוב כעונה על הגדרת "מתייוון" על פי שורות אלו, או שמא יטביע במצחו של ה"מתייוון" אות אחר של "תג מחיר".

לכן, קודם לכל מילה יש להביא את פסקו של החזון איש (הלכות שחיטה ב', טז), שהלכות "מורידין ואין מעלין" שנאמרו בגמרא על מתייוונים ופורצי גדר למיניהם אינן רלוונטיות היום, משום שמטרתן הייתה לסגור את הפרצה שפרצו מתייוונים יחידים בחומת התורה הבצורה יחסית. אך היום, כל מה שיתפרש כאלימות יפרוץ בחומת התורה הפרוצה לדאבוננו פרץ גדול שבעתיים.

נפשט מעט את המשפט האחרון שכתבנו: מאן דהו, יהודי או נוכרי, שלא תקף אותך או מי מסביבתך בעצמו סמוך לאותה שעה – קיים איסור חמור להפעיל נגדו אלימות, או אלימות למחצה, והעושה כן פורץ את גדרי התורה!

לגופו של עניין: ההתייוונות במיטבה המוכרת לנו מספר החשמונאים עוסקת ביהודי שזבח קרבן על המזבח היווני במודיעין לשמו של זאוס אלוהי יוון. בעשייתו זו הוא גם אמר שהעם היהודי חדל להיות רלוונטי, מלכות יוון (הסלווקית) היא מלכות האמת, ואנחנו אזרחיה ונתיניה גם מבחינת אמונה ומצוות. נזכיר, שהשלטון הסלווקי של אנטיוכוס אפיפנס גזר על ברית המילה, שייחדה את היהודים משכניהם, גזר גזרות רבות על התורה ומקיימיה, וטבח בהם ללא רחם. הזובח ממודיעין הצהיר בכך שהוא משתף פעולה עם השלטון הסלווקי נגד עמו היהודי. מתתיהו החשמונאי קינא לתורת ה' ולעם היהודי השומר את מצוותיה, ובכך הוא שונה מן הגויים שסביבותיו, ועשה בו את מה שעשה (וכאמור לעיל, אחרי פסק החזון איש גם דבר זה נאסר).

האם כל מה שפחות מזה יצא לחלוטין מכלל התייוונות? אני מסופק. נראה לי יותר שמה שפחות מזביחת החזיר במודיעין בנסיבות שתוארו יוכל לענות לשם "התייוונות חלקית" או "שמץ התייוונות". הגדרה כזו דיה להרחיק אותנו משמץ מחשבה על תגובתו של מתתיהו, שהייתה נגד התייוונות גמורה, אך יש בה כדי להתריע מפני מה עלינו להיזהר.

במציאות שאנו חיים בה איש אינו תובע מאיתנו לזבוח חזיר לאל אחר, וגם גזרת המילה נראית בשלב זה רחוקה מהתגשמות. אך שאלת היסוד קיימת ועומדת כמו בימי החשמונאים: עד כמה אנחנו חלק מן התרבות המערבית, ממושגי היסוד שלה ומאורח החיים שהיא מכוונת אליו, עד כמה אנחנו חלק מ"משפחת עמים" שיש לה אינטרס אחד משותף, ועד כמה לשם זה אנו מוכנים לוותר על ייחודו של העם היהודי ועל הקשר שלנו אל שושלת הדורות מאברהם אבינו דרך יציאת מצרים, מתן תורה, הנביאים, חז"ל, הרוגי קידוש השם במסעי הצלב ובגזרות ת"ח ות"ט ועוד אלף דברים אחרים המאפיינים את שושלת דורותיו של עמנו ונאמנותו לא־לוהיו.

אל נשלה את עצמנו! קיימת סתירה לא קטנה בין נאמנותנו לתורת ה' ולשושלת הדורות ומסורתה לבין היותנו חלק מן התרבות ומן המדיניות של העולם המערבי. שאלת האמונה מול המדע, שאלת מרכזיותו של האדם ותבונתו מול בריתו של עם ישראל עם הקב"ה, שאלת המשפט הבינלאומי והאינטרסים של המערב מול חובתנו על ארץ חמדה שהנחיל לנו ה', שאלת רמת החיים מול מסירות הנפש, שאלת חירותו ומרכזיותו של הפרט מול האינטרסים של הכלל, של האומה, שאלת קיומנו בדרך הטבע מול קיומנו מכוח הבטחת ה' לאבותינו ולנו ועוד שאלות רבות אחרות הן שאלות קשות ואין בהן תשובה פשוטה. בכל אחת מהן יש גם בנו עצמנו מה שנוכל לכנות "שמץ התייוונות", ולאו דווקא במובן השלילי שלו. אך פעמים רבות יש בכך גם צד שלילי.

יש בקרבנו יהודים ש"שמץ ההתייוונות" שבהם גדול לטעמי יותר. חלקם התייאשו מזמן ממדינת ישראל, והם עושים כל שביכולתם כדי לגנות אותה ולבודד אותה בכל מקום בעולם. אחרים, התומכים במדינה, רואים עצמם "ישראלים" אך לא יהודים, במובן של היותם אזרחי המדינה ובעלי הזכויות בהתאם לכך, אך הם אינם רואים עצמם כבני העם היהודי, ומנסים לנגוס כמה שיותר ביהדותה של המדינה. בימי אוסלו הם דיברו גם על שינוי ההמנון ושינוי דגל המדינה מסיבות אלו. אחרים מכירים ביהדותם אך הם מנסים לעצב אותה על פי הרוח המנשבת בתרבות העולם, ולנתק אותה, עד כמה שניתן, מעקרונותיה באמונה בה', בברית שכרתנו עמו, במסורת הדורות ההולכת עמנו ובחיבתה של ארץ חמדתו.

מטרתנו בחג החנוכה ובכל השנה לצמצם מגמות אלו כמה שיותר, ולהרחיב על חשבונן, בגבולות ההיגיון והטעם הטוב, את הקשר של העם היהודי לברית האבות ולכל הכלול בה, לברית שכרתנו עם הקב"ה בהר סיני ולכל הכלול בה ולהיותנו חלק משושלת הדורות שמסרו את נפשם על קיומו של העם היהודי בתורתו ובארצו.

 ————————–

מתייוונים? הלוואי >> אבירמה גולן

נתחיל מהגנאי. מי מטיח את התואר המפוקפק הזה ובמי? רבנים, בעיקר רבנים חרד"לים, משתמשים בו בשנים האחרונות בתדירות גבוהה מבעבר. אפילו יותר מרבנים חרדים. ובאיזה הקשר? למרבה הצער, מדובר בדיון שמתמקד בעיקר בעניינים החיצוניים, החומריים והשטחיים ביותר: סגנון לבוש, חשיפה לסממני תרבות מערבית כמו מוסיקה, סרטים, אינטרנט, פייסבוק ועוד. ה"מתייוונים", על פי ההגדרה הזאת, הם מי שדומים – באורחותיהם ולבושם – לחילונים המעדיפים את התרבות המערבית על אורח החיים המתחייב מההלכה היהודית.

מהי התרבות המערבית לפי אותה הגדרה? תרבות המקדשת את הפרט ובזה לכלל, ומטפחת את האגואיזם ואת רדיפת הכסף והבלי החיים. לא שאין בתיאור השטחי הזה גרעין של אמת. כל אדם חושב ומשכיל מכיר היטב את חולשותיה של תרבות המערב, ויותר מזה – את חולשותיה ונזקיה של דת השוק החופשי שהמערב סוגד לה. הבעיה היא שבחירתם של הרבנים לראות בסממנים החיצוניים חזות הכול מבטאת את אותה חולשה בדיוק.

התייחסות בלעדית לסממנים החיצוניים היא משחק מובהק על פי כלליה הרדודים ביותר של התרבות המערבית בגילוייה העלובים מכול: אלה הכללים הבוחנים אדם על פי הג'ינס שהוא לובש, המכונית שהוא נוהג בה והבית שהוא גר בו. אלה כללים המכתיבים דיכוטומיות שטחיות, שאינן מסוגלות לראות מהויות ואינן יודעות להבחין במורכבויות. אלה הכללים שמשתמשים בהם בטלוויזיה, בתשדירי הפרסומת, בתעמולת הבחירות.

אלה אינם הכללים של המורכבות המרתקת והמעשירה שאפיינה את גדולי עמנו, ממשה רבנו שגדל בארמון פרעה, רש"י שגידל כרמים בצרפת והרמב"ם שריפא חולים על פי תורת היוונים במצרים, ועד הרב י"ד סולובייצ'יק שלמד פילוסופיה ומדעים בברלין. אלה גם אינם הכללים שעל פיהם פעלו כל אנשי הרוח ומנהיגי האומה היהודים – דתיים כחילונים – לאורך כל ההיסטוריה. איש מהם לא פחד מתרבויות אחרות, ולא חשש שמא תיפול שערה משערות ראשם של תרבותו העתיקה ושל עקרונות חייו אם ייחשף לעולם ולחיים.

ההיפך הוא הנכון. גדולתם של אנשים כדוד בן־גוריון, יצחק בן־צבי, כצנלסון, עגנון, ברנר, ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, יהודה עמיחי, זלדה, רחל, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ' ורבים אחרים נבעה בין השאר מן העובדה שבלי קשר לשאלה אם שמרו מצוות או לא – כולם התהלכו כבעלי־בית בשני העולמות: היהודי והכללי. אפילו הראי"ה נחשף לפילוסופיה ולמחשבה של תרבויות שונות, ושירתו – המוחבאת היטב־היטב בשנים האחרונות מפני צעירים וצעירות דתיים – נשאה אופי אישי מובהק מן הסוג שקשה, אם בכלל, להעלות על הדעת בימינו אצל רבנים. קשה לדמיין היום אפילו מחלוקת אידיאולוגית כזו שהתגלעה, למשל, בין רשב"י לרבי יהודה בעניין הרומאים ומעשיהם.

רדידות הדיון, ואופיו התוקפני והמבוהל, יוצרים החמצה מצערת: במקום לפתח כאן את כור המצרף התרבותי הייחודי לישראל, המורכב מכל חלקיה העשירים והמאתגרים של התרבות היהודית ומחלקיה הנבחרים והמרתקים של התרבות ה"כללית", ראשי הציבור מכל המחנות גוררים אותנו לפוליטיקה של הגדרות נבובות. במקום לבחור באומץ את הראוי לנו מכל העולמות – אנחנו מתגודדים יותר ויותר בקבוצות המגדירות את עצמן ומוגדרות על ידי האחרים על פי אותם כללים נפסדים שהזכרתי לעיל.

לו היה הוויכוח על ההתייוונות מתנהל היום ברמה ראויה, אפשר היה להעלות לדיון רציני שאלות כבדות־משקל על המתח הראוי בין המורשת היהודית לבין תרבות המערב. אפשר היה גם לבחון את מקומה של תרבות המזרח, אותה תרבות שאנחנו אמורים להשתלב בתוכה, בחיינו ובתודעתנו כאומה מתגבשת. אפשר היה לנהל דיון ביקורתי על הרלוונטיות של ההלכה ועל הצורך למצוא לה פרשנות חדשה לאור השינויים המבורכים שהשפיעה עלינו תרבות המערב בגילוייה היפים והנאורים. שאלת מעמדה של האישה, למשל, או היחס לאחר. או הבדלי השקפות העולם ביחס למדינה ולחברה.

מתייוונים? הלוואי. הלוואי שיהיו בקרבנו יותר מתייווני אמת. אנשי מנהיגות ורוח מורכבים, עשירי השפעות, שאינם פוחדים ללמוד מדנמרק איך צריך לנהל מדינת רווחה, ומצרפת איך להשקיע בתרבות, ומפינלנד איך להשקיע בחינוך מעולה לכל ילד, ומארה"ב איך לטפח ערכי דמוקרטיה, ומשוודיה איך לטפח שוויון אמיתי בין גברים לנשים. כל הערכים האלה לא אמורים להפריע לטיפוחן הרצוי כל־כך של התרבות והמסורת היהודית בכל שדרות החברה. להיפך, הם יכולים לתרום להעשרתן.

 —————————-

כשהרוח הופכת לקישוט >> חנה גודינגר (דרייפוס)

חנוכה חג נחמד. כמעט אין מי שיחלוק על זה. נרות דולקים, מתנות לילדים, סופגניות לקינוח. לא צריך לאכול מצות, לא צריך להיות בבית הכנסת שעות ארוכות, אפשר לישון בלילה בבית במיטה הרגילה והחמימה. בחנוכה אפשר לקיים את מצוות החג כהלכתן, ואפילו להיות מהמהדרין מן המהדרין בלי שרמז של תחושת תעוקה יתלווה לזמן ולמעמד.

נדמה לי שהאהבה הזו לחג הביתי והכיפי הזה מחביאה בתוכה את מה שאני מזהה כהתייוונות נוסח תשע"ד. בשורות הבאות אנסה להסביר את כוונתי.

תרבות הניו אייג' התפתחה בארצות הברית לפני כארבעים שנה, ומאז היא ממשיכה לפרוח ולטעת שורשים ברחבי העולם המערבי. הניו אייג' בגווניו השונים מבקש להציע משב רוח מרענן בתוך העולם המטריאליסטי שבו אנחנו חיים ובמשק כנפיו אנחנו יכולים לשמוע על תופעות כמו חוגי קבלה להמון, סדנאות מדיטציה לאנשי עסקים ועוד. העולם שלנו חיפש מרפא למרדף הבלתי נלאה אחר כסף, שליטה ותועלתנות חומרית, ובמקום להכיר בכך שמזור של ממש יגיע בשינוי עמוק שיהפוך את המבט, את הלב ואת קצב המרדף של החיים – הוא הסתפק בהוספת משבצת חדשה למרדף עצמו, וכך בין שאר המשבצות שבמרדף – ממון, בילוי, אגו, יצרים – נמצאת לה עכשיו גם משבצת הנושאת בחובה תוכן רוחני.

כשהרוח הופכת לקישוט יפה לחיים, כשהרוח מקבלת מקום של תחביב כמו חוג במתנ"ס אחרי הצהרים – הרוח עצמה מתאבנת, מצטמצמת והופכת לחומר. ואז נוצרות תופעות משונות כמו אדם שברוב שעותיו עסוק במרדף אחר עוד כסף אך מפנה שעה שבועית לחוג יוגה, או להבדיל לשיעור תורה. וכך החור השחור של המטריאליזם התרבותי שלנו מאיים בעזרת הניו אייג'יות לבלוע אפילו את הרוח עצמה.

עולם רוחני הוא עולם תובעני. מי שמבקש לתת לרוח מקום של כבוד בחייו נכנס לחיים שיש בהם חיפוש אינטנסיבי ועמוק, חיפוש שפותח את החיים למשהו שמעבר ליש המוחש, אך מגלה שהמעבר הזה איננו פחות קיים. חיים שמרחפת על פניהם רוח כזו הם חיים שבהם אין שביעות רצון עצמית ויש בעֵרה. אנשים המחפשים אחר הרוח הם כאלה המוכנים להזיז ולפעמים גם לשרוף את ההרגל שבו העולם שסביב מתנהל כדי לזכות באופק ובמרחב שחיי רוח מעניקים. כדי שדבריי יובנו נכונה אדייק ואומר שהרוח שעליה אני מדברת איננה מה שרגילים לכנות היום "רוחניות" והאדם האידיאלי שאני מדמיינת איננו אדם רליגיוזי המנותק מהוויית חיי היומיום. רוח היא תביעה מחפשת אחר עולם ערכי ופנימי שמניע את החיים והוא שקובע את סדר היום ואת המבט על הכול.

ככה אמורה להיראות כל תנועה של חיפוש פנימי מעמיק וככה אמור להיראות גם עולם של עבודת ה'. אינני מדברת כרגע על התובענות שההלכה מציבה לחיים שלנו, אלא על התובענות שמסע פנימי של חיפוש אחר א־לוהים בחיים, כזה שאיננו קישוט קליל ופשוט – מביאה איתה.

חנוכה, החג הנחמד והנעים, מבטא משהו מכל זה. הוא מבטא את הכאב על שגם העולם שלנו הפך את עבודת ה' לתחביב, לשיעור תורה או וורט יפה שנאמר בין מנחה לערבית, או אפילו לשנת לימוד תורה במקום כזה או אחר, אך ללא נכונות לתת לזו לשנות ולהפוך את אטמוספרת החיים. ואעז אף יותר ואומר שהעולם שלנו הופך לעתים התמסרות ארוכת שנים לעמלה של תורה לעולם שאין בו פתח בלב לחידוש, להתמסרות לבערת הרוח. כל אלו נובעים אמנם מצורך עמוק בנפש לרוח שתרחיב את האופקים שהעולם הצר שלנו מציב, אך כל עוד לא ניתן לה לרוח, לעולם הפנימי ולעבודת ה', את מקומם הראוי להם, נישאר בעולם דמיוני אשלייתי שהופך גם את הרוח עצמה לעוד צ'ופצ'יק בסדר היום.

איך נלחמים בהתייוונות הזו? זו שאלה קשה. הרי חונכנו על ברכי האמונה שתהליכים מתרחשים "קמעא קמעא" והעולם שלנו מורכב ואיננו "הכול" או "לא כלום", ואם כך, זועק בי הקול הציוני הזה, אולי בכל זאת עוד שיעור תורה ועוד פרק זמן שמוקדש להתבוננות פנימה, ואפילו הם מגיעים מתוך הניו אייג'יות הזו שמחפשת את הרוח הקלילה והנעימה, זו שלא תובעת דבר אלא מזמינה אותך פשוט ככה לחסות בצלה כשיתחשק לך – יצליחו לאט לאט לפרק את המרדף אחר החומר וליצור חיים עם חיפוש רוחני. ובכל זאת האינטואיציה שלי רוצה לצעוק "די" לאשליה הזו ולדרוש ולתבוע שמגע ברוח יתאפשר רק למי שמוכן להתמסר אליה: לתובענות, להיפוך סדר העדיפויות שהיא מבקשת, לבערה השורפת שבה וממילא גם לקסם ולחן שבה.

——————

קנאה תרבותית >> רות קלדרון

תהליך ההתייוונות הוא תוצר של מפגש בין תרבויות. מרד החשמונאים פרץ בגלל מה שנראה להם כבגידה במסורת וביטול עצמי מול המעצמה היוונית. אחת ממסורות חג החנוכה היא לחזור ולשאול: האם אנחנו מתייוונים? השאלה עצמה, המנוסחת בעברית, במדינה יהודית ודמוקרטית שיש לה תרבות עשירה של ספרות, אמנות, מוזיקה ועיתונות, מעידה על מידה לא מבוטלת של ניצחון האותנטיות העברית־יהודית. נראה כי לא אבדה תרבותנו, ואיתה שרדה גם אלת ההתייוונות.

 במאמרו הנפלא משנת תרנ"ג "חיקוי והתבוללות", מעמיד אחד העם את שאלת "ההלניסטים בארץ ישראל" בפרספקטיבה היסטורית תרבותית. הוא מציג את הסיפור ההיסטורי שלפיו יהודי מצרים ינקו מהתרבות ההלניסטית הרבה לפני ימי החשמונאים, ואומר:

זמן רב עוד קודם שקמו 'הילניסטים' בארץ ישראל לבטל את היהדות מפני ההשׂכלה היוָנית, כבר התקרבו היהודים במצרים להיוָנים ודרכי חייהם, לרוחם וחכמתם, ואף על פי כן לא מצינו שנתעוררה בקרבם איזו תנועה חזקה לצד ההתבוללות ; אדרבא, הם השתמשו בידיעותיהם היוָניות לגלות על ידן רוחה העצמית של היהדות, להראות יפיה לכל העולם ולהשפיל מפניה גאון חכמת היוָנים; כלומר, על ידי החקוי, שסבּתו הראשונה היתה התבטלות מפני הכוח הרוחני הנכרי, הצליחו לסגל להם את הכוח הזה ולעבור אז מהתבטלות להתחרות.

אחד העם מציג מפגש בין תרבויות שאין בו התבטלות. אדרבה, המפגש הזה מעורר את הישות הלאומית על ידי חיקוי של התחרות. מוסיף אחד העם וטוען:

אלמלי היו אותם ה'זקנים', שתרגמו את התורה ליוָנית בשביל יהודי מצרים, מתרגמים עם זה גם את אפּלטוֹן לעברית בשביל יהודי ארץ ישׂראל, כדי לעשׂות את הכוח הרוחני של היוָנים לקנין עמנו בארצו ובלשונו, אז קרוב להאמין, כי גם בא"י היתה ההתבטלות עוברת להתחרות, ובאופן עוד יותר נעלה ויותר נכבד להתפתחות רוח־ישׂראל העצמית, וממילא לא היו קמים אז בעמנו 'בוגדים מרשיעי־ברית', ולא היה לו אולי צורך בחשמונאים ולא בכל אותן התולדות הרוחניות שסבּתן הראשונה מונחת בזמן ההוא, ומי יודע אם לא היתה גם ההיסטוריה כולה של המין האנושי בוחרת לה אז דרך אחרת לגמרי.

לא ריאליטי, לא חרדיות

ארץ ישראל והתרבות העברית־יהודית היו מאז ומעולם מקום מפגש של תרבויות. המפגש עצמו הוא מקור הכוח והחיוניות של תרבות. החיכוך מביא לאי נחת שהיא מקור היצירה. הימנעות ממפגש לא מביאה ליתר אותנטיות אלא לפרובנציאליות, לקטנות מוחין תרבותית.

גם היום עומדת התרבות העברית־יהודית בכמה חזיתות מפגש. את דרכי ההתמודדות השונות עם כל מפגש אפשר לראות על רצף ההתבוללות־התחרות־הסתגרות.

 בקצה האחד של הרצף, בקוטב ההתבוללות, ניתן לראות את תוכניות המציאות הטלוויזיוניות (תוכניות הריאליטי), המיובאות משפות זרות ומתרבות הקולוסאום הרומי, תוכניות שבהן, להנאת הקהל, מתחרים בני אדם אלה באלה עד אובדן הפרטיות והבושה, וכמו הגלדיאטורים בקולוסאום, לאחר המשחק מושלכים השחקנים לגורלם. תרבות הקולוסאום – לחם ושעשועים – ממשיכה כדרכה לפרנס את מנהלי הזירה ולשרת את בעלי הכוח על ידי הסבת תשומת הלב הציבורית אל המשחק.

בהמשך הרצף, בחיקוי שיש בו התחרות, ניתן למצוא את רוב ההתפתחות התרבותית: בין השאר את עולם הסטארט־אפ, הטכנולוגיה והמדע, את המוזיקה והאמנות, את העולם העסקי, את מאבק הפמיניזם, ובתוכו הפמיניזם היהודי, ואת ההתחדשות היהודית שמנכסת לעצמה מחדש את הספרים הגדולים של התרבות מול בתי המדרש השמרניים המכונסים בעצמם.

בקצה הרצף, בקוטב הנגדי לקוטב ההתבוללות, ניתן למצוא הסתגרות, הימנעות ממפגש, חרדה המייצרת עולמות סגורים בתוך עצמם. הסכנה של המהלך החרדתי היא סכנה של התפרדות, שהיא, לטענת אחד העם, הסכנה האמיתית, העלולה להחריף "עד כי ברבות הימים לא יהיה עוד ישראל גוי אחד, אלא שבטים שבטים נפרדים".

חנוכה הוא זמן טוב לזכור כי השאיפה לאותנטיות תרבותית היא שאיפה ראויה, אך הדרך אליה אינה הימנעות ממפגש בין תרבויות. המפגש על אתגריו הוא הפתח לחיים של יצירה והתקדמות, ואת המאמץ ראוי לייחד לדרך האמצע, לחיקוי של תחרות, לקנאת סופרים תרבותית שתרבה את היצירה. לא התבוללות ולא הסתגרות.

 המגע בין התרבויות – בין התרבות היהודית לתרבויות העולם ובין התרבויות של קהילות ישראל – היא מצוות חנוכה.

———————

איים ללא סמארטפון >> מיכה גודמן

הטבע הוא גדול והוא כולל בתוכו את הכול, כולל האלים. זאת האינטואיציה הבסיסית של המחשבה הפגאנית, והיא באה לידי ביטוי מזוקק במיתולוגיה היוונית. במיתוסים ההם האלים היו כפופים לסדר הטבעי, ולא רק הם – גם האדם. ישנם כוחות גדולים ונסתרים בטבע השולטים על חיי האדם, או לפחות על חירותו. יש להדגיש: המיתוס היווני, בעיקר הטרגדיה, לא סבר שהאדם כפוף לאלים – אלא כפוף ביחד עם האלים לכוחות נסתרים הגדולים משניהם. הטבע שולט בכולם. במילים אחרות, האמונה הפגאנית בטבע היא היעדר אמונה באדם.

האמונה המקראית, לעומתה, היא היעדר אמונה בטבע. ההכרזה הגדולה של התנ"ך היא שהעולם נברא על ידי אלוהים, משמע – אלוהים איננו חלק מאותו עולם. גדולי חוקרי האמונה המקראית כבר עמדו על כך שהוצאת אלוהים מהטבע היא הלב הפועם של המהפכה הגדולה של התנ"ך. האמונה באלוהים היא כפירה בטבע. בתנ"ך, בניגוד לסביבה האלילית שבה התפתח, הטבע לא אלוהי, לא נצחי ולא מוחלט. המהפכה ביחס לאלוהים סללה את הדרך למהפכה ביחס לאדם. האדם נברא בצלמו ובדמותו של אלוהים, וכשם שאלוהים איננו לכוד במערכת הטבעית גם האדם לא נעול בתוכה. זהו אחד מהיסודות הגדולים והעמוקים של ההגות המקראית – לאדם יש בחירה חופשית. כך, האמונה בגדלותו של אלוהים הצמיחה את האמונה בחירותו של האדם.

מחוץ לטבע

בעולם העתיק, האמונה שהאדם נשלט על ידי הטבע לא הייתה תיאוריה פגאנית בלבד אלא מציאות כלכלית. רוב בני האדם התפרנסו מעבודת האדמה ומפירות העבודה הקשה שייצרו על ידי גופם. גוף האדם היה מקור פרנסתו. כיום, כשרוב האנשים במערב מתפרנסים מהתודעה שלהם, לא קל לדמיין עולם שבו רוב האנשים מתפרנסים ישירות מהשרירים של הגוף שלהם. הנה כך נראה העולם: רוב בני אדם העבידו את הגוף שלהם על מנת שיוכלו לייצר מספיק קלוריות כדי לתחזק את אותו גוף. וכל זאת למה? כדי שאותו גוף יוכל לעבוד את האדמה ולהפיק מספיק קלוריות, כדי שאלו יוכלו בתורן לחזור ולהזין את אותו הגוף. הטבע נחווה כמחזורי – יום לילה, קיץ חורף – והאדם הקדום פעל אף הוא במחזוריות – העביד את הגוף כדי להזין את אותו גוף. האדם היה לכוד במחזוריות הטבעית הקבועה. הוא לא רק האמין שהוא משועבד לטבע – הוא באמת היה משועבד לטבע.

התנ"ך מבטא את המחזוריות הגדולה של הטבע בפסוק חד ותמציתי שנאמר על ידי אלוהים אחרי המבול: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ, זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח'). המחזוריות הטבעית לעולם איננה שובתת. בפרק א' בבראשית מתואר כיצד אלוהים שובת ביום השביעי; לאחר המבול נאמר, לעומת זאת, שהטבע לעולם אינו עושה זאת. ההבדל בין אלוהי הטבע לטבע הוא שהטבע נדון לחלל שבת. הטבע לעולם לא עוצר ולעולם לא שובת.

מאוחר יותר, בספר שמות, אלוהים יתגלה ויצווה את האדם לשבות. מצוות השביתה, מסתבר, היא לא רק מצווה להידמות לאלוהים, אלא גם מצווה שלא להידמות לטבע. התורה, אם כן, לא רק הכריזה על האמונה שהאדם לא כפוף לטבע, אלא ביטאה זאת גם במעשים, או בהימנעות ממעשים. כי מהי השבת? המצווה לשבות היא המצווה להשתחרר מהמחזוריות שהטבע כפה על האדם. האדם מצווה יום אחד שלא לקום ולייצר מספיק קלוריות כדי להזין את הגוף שמפיק את אותן קלוריות.

את המילה "שבת", על פי אברהם יהושע השל, לא הצליחו לתרגם ליוונית. מכך הוא מסיק שהשבת היא תופעה ייחודית ותרומה ייחודית של היהדות לאנושות. העולם היווני האדיר את הטבע; העולם המקראי כפר בו ובישר את השבת. השבת היא הכרזת העצמאות של האדם מהטבע.

רגשות בתוך אפליקציה

החיים המודרניים שונים מאוד. האדם כבר לא מתפרנס מגופו, כבר לא משועבד לטבע וכבר לא נעול במחזוריות הטבעית. היהדות הקדומה יצרה תיאולוגיה שמשחררת את האדם מהטבע; האדם המודרני יצר טכנולוגיה שעושה זאת. האתגר הקדום נעלם. האם החירות האנושית, שכבר איננה מאוימת על ידי הטבע, חסינה מאיומים? האם ישנה התייוונות בימינו?

המדע המודרני הצליח לצבור ידע שלא היה קיים באנושות קודם לכן, ידע על המבנה הפנימי של המציאות הטבעית. כעבור זמן לא רב הפך המדע אט אט לטכנולוגיה. מה בין מדע לטכנולוגיה? מדע הוא הניסיון להבין את העולם; טכנולוגיה היא הניסיון לשלוט על העולם. על ידי השימוש בידע שהשיג המדע על העולם, יוצרים היזמים הטכנולוגיים כלים המעניקים לבני האדם שליטה עליו. המעבר ממדע לטכנולוגיה הוא המבע האלגנטי ביותר למעבר מידע לכוח. המדע התפתח, הטכנולוגיה התפתחה, והשליטה של האדם הלכה וגדלה. העולם התהפך: פעם האמין האדם שהוא נשלט על ידי הטבע והיום הוא מאמין שהוא יכול לשלוט עליו.

פגשתי לאחרונה כמה יזמים טכנולוגים מאוד מוצלחים, שפיתחו תוכנה שלדבריהם מסוגלת לקרוא רגשות אנושיים. בכוחה של התוכנה, כך טענו, "להקשיב" לקול שהאדם משמיע, ולאתר את האמוציה המסתתרת מאחוריו. לבקשתי הם ניסו את התוכנה הזו עליי, ולהפתעתי ולחרדתי היא קראה היטב את רגשותיי. כשנפרדנו אמר לי אחד מהם שלהערכתו כבר בתוך כמה שנים תהיה בטלפונים החכמים של כולנו אפליקציה שתאפשר לנו לקרוא את הרגשות של הסובבים אותנו. אם הוא צודק, התוכנה הזו עתידה להחליף יכולת אנושית עילאית וחמקמקה – אמפתיה. במקום לפתח את היכולת להרגיש בעצמנו את מה שמרגישים אחרים, תהיה לנו אפליקציה.

לפני מאות אלפי שנים למדו בני אדם כיצד לביית את האש. אחת התוצאות של ביות האש הייתה התקצרות הקיבה האנושית, וזאת משום שמערכת העיכול נזקקה למאמץ מופחת לצורך עיכול המזון שכבר בושל. האש החליפה חלק מהפונקציות של הגוף. בדומה לכך, כשהאדם הקדמון למד להשתמש בכלים בשביל לרסק מזון השיניים שלו קטנו. אין צורך בשיניים גדולות וחדות כשכלים עושים את רוב העבודה. שוב החליפה הטכנולוגיה חלקים מהגוף וכתוצאה מכך שינתה אותו.

אבל אז התחילה הטכנולוגיה להחליף חלקים פנימיים יותר באדם, כפי שקורה למשל עם מערכות שמירת המידע: אנשים מפעילים פחות את הזיכרון שלהם משום שיש להם מערכות טכנולוגיות שעושות זאת במקומם. באותו יום, כשיצאתי מחברת הסטארט־אפ התל אביבית, הבנתי שאותו דבר עתיד להתרחש גם עם הרגשות שלנו. כפי שטען ריי קורצוויל, עם הזמן השינויים האלה הולכים ונהיים מהירים יותר. הטכנולוגיה מתפתחת והולכת והאנושיות שלנו הולכת ונמחקת. האירוניה של ההיסטוריה מגיעה כאן לשיאה: פעם הטבע איים להשתלט על האנושיות שלנו; היום מאיימים עליה האמצעים שפיתחנו על מנת להשתחרר מהשליטה של אותו טבע.

מייחדים את השבת

העולם המקראי ביטא אי אמון בטבע וניסה לשחרר ממנו את האדם, אך כיום אנחנו נדרשים להכריז שוב על חירותו של האדם – הפעם לא מהטבע אלא מהטכנולוגיה. זהו המאבק הגדול של דורנו בהתייוונות. כדי להשתחרר אנחנו זקוקים לשחרור מהאמצעים שפיתחנו כדי להשתחרר. כיצד נעשה זאת? התשובה מתחילה להופיע ממקומות מפתיעים. יותר ויותר יהודים אמריקנים, למשל, שאינם שומרים הלכה ואינם מזדהים כדתיים, החלו לשמור שבת. הם שומרים שבת לא בצורתה ההלכתית – הם לא חשים עצמם מחויבים לל"ט אבות המלאכה – הם מתנתקים למשך יום שלם מהעולם הווירטואלי. השבת עבורם היא היום שבו מנתקים את הסמארטפון. Get Unplugged הם קוראים לזה. לפעמים צריך להתנתק כדי להתחבר. גם בישראל קיימת תופעה מקבילה: יותר ויותר ישראלים המזדהים כחילונים מחליטים שהם סוגרים את הסמארטפון ואת שאר המסכים בשבת. השבת עבורם היא יום שבו המציאות היחידה הקיימת בתודעה היא המציאות הריאלית – לא הווירטואלית. במעין אינטואיציה מקראית עדכנית הם מממשים את המצווה הקדומה “אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי“ (שמות ט“ז). אחדים מהם מכנים את עצמם “מייחדי שבת“. הם מייחדים את השבת מששת ימי המעשה. השבת עבורם היא יום של התנזרות מטכנולוגיה וירטואלית; בשבת על האדם למקם את התודעה שלו במקום שבו הוא נמצא.

הניסיונות הספונטניים הללו הם ניסיונות מרתקים שחשוב להתבונן בהם ולהקשיב להם – לא רק בגלל שהם מתפשטים וצוברים תאוצה אלא בעיקר בגלל שהם מצביעים על הפוטנציאל שיש במסורת הקדומה שלנו לצייד אותנו בכלים להתמודדות עם האתגרים הרוחניים העדכניים ביותר. ייתכן שעל ידי אותם כלים שבהם השתחררנו מטבע נוכל להתגונן מהאיום של הטכנולוגיה. כלומר, על ידי יצירת איים בזמן שבהם נתנזר מטכנולוגיה נוכל ליצור איים בזמן שבהם נפגוש מחדש את האנושיות שלנו שלא בתיווך טכנולוגי.

רבים מאתנו הספיקו לחיות כמה שנים לפני עידן הסמארטפונים; לפני העידן שבו העולם הווירטואלי, המתקיים במקביל לעולם שלנו, היה כל כך נגיש לעולם שלנו; לפני התקופה שבה בכל רגע נתון ניתן להימלט מהעולם הריאלי ולהיבלע בעולם הווירטואלי, וכל זאת משום ששער הכניסה אליו, הסמארטפון, נמצא בהישג יד זמין כל כך. כל מי שחי לפני עידן הזמינות המיידית של העולם הווירטואלי יכול לזכור מי הוא ולזהות את עצמו גם ללא הטכנולוגיה המדהימה הזאת.

אך מה קורה לאלו שנולדו אל תוך העידן הווירטואלי? מה יקרה לאלו שלא מכירים את עצמם שלא בתיווך הטכנולוגי? האם יוכלו לזהות את האנושיות שבהם? אי אפשר לבטל את הקדמה הטכנולוגית, אבל אפשר לייצר מפגש קבוע ויזום בין האדם ובין האנושיות שלו, ללא המצע הטכנולוגי. פעם בשבוע יכול וצריך האדם לחזור לעצמו. ממש כמו במאבק ההוא נגד ההתייוונות הקדומה, מסיבות חדשות ויותר מתמיד, אנחנו צריכים את השבת. השבת הייתה מתנה קדומה של היהודים לעולם, והיא התקבלה על ידי העולם. האנושות זקוקה הייתה למנוחה מהמחזוריות הטבעית; כיום היא זקוקה למנוחה מהרודנות הטכנולוגית. האנושות זקוקה לשבת.

קרב ההגנה על האנושיות שלנו לא נגמר והמאבק בהתייוונות עדיין חי. האיום השתנה, ההתייוונות שינתה צורה, אך השבת המשחררת היא אותה השבת המשחררת. השבת הציעה לאנושות שחרור משליטת הטבע בתקופה הקדומה, והיא מציעה לאנושות שחרור משליטת הטכנולוגיה בפתח המאה העשרים ואחת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו כסלו תשע"ד, 29.11.2013