תפקיד בתי הספר הוא להקנות ידע כמצע להשכלה אקדמאית. ביטול הבגרויות ומבחני המיצ"ב יפגע בתפקיד הזה ובתלמידים המוצלחים החיוניים לקיומה של המדינה. תגובה לצעדים האחרונים של 
משרד החינוך

הצעדים האחרונים שעושה, או מנסה לעשות, משרד החינוך בראשותו של הרב שי פירון, הפרסומות החוזרות ברדיו על למידה משמעותית, כמו גם מאמרו של פרופ' אליעזר שביד והתגובות השונות אליו בגיליון "שבת" של פרשת תצווה, הביאו אותי לנקודה שבה אני חש צורך להציע תגובה לעומתית. הדברים נכתבים מתוך מודעות לכך שמיצוי הנושא, או הנושאים השונים, אינו בר ביצוע במסגרת של מאמר מסוג זה, וגם מתוך הבנה שככל הנראה מה שיש לי לומר לא יהיה בדיוק דבר הנשמע, ואף על פי כן.

טמטום מכוון

תפקידה המרכזי של מערכת השכלה (ובכוונה אשתמש כאן במילה השכלה, ולא חינוך, כפי שיובהר בהמשך) הוא הקניית ידע: החל מידע טכני במסגרת של לימודי מתמטיקה ומדעים, דרך ידע היסטורי, דתי ורוחני, וכלה בידע על חברות אנושיות, על הכוחות המניעים אותן ועל תרבותן וחוקיהן. ידע מסוג זה היה חשוב גם בדורות קודמים, אבל בדורנו הוא חשוב שבעתיים. אם בדורות קודמים היו הישגיה של אומה נקבעים לפי פוריות אדמתה, גבורת חייליה או איכות מחצביה, היום הישגים אלו נקבעים בעיקר על פי הרמה הטכנית והיכולת להעמיד סדר חברתי תקין, שוק חופשי ומערכת משפט הוגנת.

לכל הצרכים הללו יש צורך במקצוענים ברמה מסוימת, והמוסדות להשכלה גבוהה – שהיום הם אלו העוסקים בהכשרתם בדרך כלל – בונים את מערך ההוראה שלהם כקומה שנייה מעל המטען שהיו התלמידים אמורים לרכוש בבית הספר היסודי והתיכון. מעבר למקצוע ההוראה הראשי, האוניברסיטאות והמכללות לא מצליחות להוסיף כמעט מאומה. סטודנט לכימיה שאינו יודע לכתוב טיעון בצורה מסודרת, או שלא שמע מי היה נפוליאון, לא יקבל את הידע הרלוונטי באוניברסיטה, וכמוהו גם הסטודנט למשפטים או לעיתונאות שאינו מורגל בחשיבה כמותית. לכן רובצת על מערכת ההוראה שבפיקוח משרד החינוך אחריות כבדה, הן כפלטפורמה בסיסית להשכלה על־תיכונית והן כנקודת קצה שאין אחריה יותר מדי. הצלחתה או חוסר הצלחתה לעמוד ביעדי ההשכלה הללו יקבעו במידה רבה את חוזקה של שדרת בעלי המקצוע שעליהם נשענת המדינה, ובמקרה הספציפי של מדינת ישראל מדובר לא רק בשאלה של שגשוג כלכלי אלא גם בבעיה קיומית.

והרי החדשות: השכלה יוצרת חוסר שוויון. כאשר לאחר מבחן יש תלמיד שנכשל ומולו תלמיד שמקבל מאה, הדבר פוגע בשוויוניות והופך את הכיתה, במידה מסוימת, למערכת חברתית שבה יש מעמדות, מצליחים יותר ומצליחים פחות. יש בכך יתרון גדול מבחינת העברת אינפורמציה – מי שמקבל משוב שלילי על יכולותיו יכול לבחור בתחום עיסוק אחר לפני שיהיה מאוחר מדי, ואולי אפשר לפצות על כישלון במבחנים על ידי הצלחה בכדורגל – אבל בסופו של דבר ילד חלש בלימודים עלול להתחיל את חייו בשתים עשרה שנים של סיוט. אסור להקל ראש בבעיה הזו, אבל צריך להיות ברור שהתרופה איננה טמטומם המכוון של התלמידים בעלי הכישרון. למרבית הצער, לפעמים נדמה שזוהי במידה מסוימת מטרתם של ראשי המערכת.

המורה הטיפוסי לא ישמש דוגמה אישית טובה יותר מההורה הממוצע
צילום: פלאש 90

מורידים את הרמה

הדברים אינם חדשים. כבר מזמן קיימים גורמים במשרד החינוך המנסים להשיג שוויון באמצעות הבאת התלמידים אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. בהוראות מגבוה נלחמים בתי הספר עד חורמה כדי שתלמידים בכיתה לא יעברו חס וחלילה את הרמה הממוצעת (בפועל, הם אוסרים עליהם להתקדם בחוברות העבודה מעבר למה שמוקצב לשנתון, ולתלמידים שסיימו את החוברות מציעים כל מיני הסחות דעת מטופשות במקום להתקדם בחומר). תחת לחצם של הורים א־סוציאליים הועברו אלפי ילדי חינוך מיוחד לכיתות רגילות, וצעד זה, בנוסף לשלילת יכולתם של המורים להפעיל סנקציות אפקטיביות מול תלמיד מפריע או משתולל, הפך כיתות שלמות לבנות ערובה של תלמיד או תלמידה אחת. משרד החינוך מעמיד תקציבי עתק וכוח אדם בלי סוף כדי להשיג "שילוב" מזויף של תלמידים שלכל הדעות אין להם מקום בכיתה סטנדרטית. כמה הם משקיעים בטיפוח מחוננים? אין לי מושג, אבל הייתי מהמר על פחות מאחוז.

כעת בא שר החינוך ומציע להנחית שתי מהלומות נוספות על ראשה של ההשכלה בבתי הספר. המהלומה הראשונה היא קבלת תלמידים לאוניברסיטה על פי בגרות במקום על פי פסיכומטרי. מכיוון שהצבעה על הבעיה שיש ברעיון הזה נחשבת לחוסר תקינות פוליטית, כולם מהמהמים ואף אחד לא אומר את האמת הפשוטה: ציוני הבגרות אינם אמינים. למה?

א. כי ישנם מגזרים בארץ שבהם מעתיקים חופשי, ואין מדובר דווקא על המגזר הידוע. אני מוכן להעיד מניסיון אישי ומידע מיד ראשונה שגם במגזר הדתי־לאומי לא חסרות העתקות המוניות.

ב. כי התפתחה תרבות של "הקלות" על בסיס אבחונים שונים ומשונים, הקלות שהזכאים להן עושים את בחינות הבגרות בתנאים מועדפים מאוד. ידוע כי יש נערים ונערות עם בעיות כאלו ואחרות אשר להם ראוי לתת הקלות כאלו, אבל הכול יודעים שהתפתחה כאן גם תעשייה של מאבחנים שתמורת כמה מרשרשים ייתנו לכל אחד תעודת דיסלקט וכדומה. בחוגים מסוימים נחשב מי שאינו "מוציא" הקלות כאלו לאחד מן המתמיהים.

המהלומה השנייה היא ביטולם של מבחני המיצ"ב. מבחנים אלו, בפרט לאחר שבצו משפטי חויב משרד החינוך לפרסם אותם ברבים, הפכו למקור אובייקטיבי כמעט יחיד שבו יכולים ההורים להשתמש על מנת לקבל מושג כמה שווה ההשכלה שרוכשים ילדיהם בבית הספר. אמנם לא מדובר במבדק אמין לחלוטין – בתי ספר רבים עשו להם להרגל להציע לתלמידים גרועים חופשה ללא תשלום ביום המבדק – אבל זה הרבה יותר טוב מכל פרמטר נגיש אחר.

בציבור הדתי לאומי, לדוגמה, שבו בעלי אינטרסים מפמפמים השכם והערב על החינוך הנפלא שלנו, הופתעו הורים רבים לגלות כי אפילו מוסדות הלימוד הנחשבים יוקרתיים ביותר הם בינוניים או בינוניים מינוס בהשוואה לרמה הכללית, והדבר הוליך לתחילתו של תהליך תיקון בנושא הזה. ההצעה של הרב פירון, אם תתקבל, תסייע להורים בפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית להישאר מאושרים מאחורי מסך הבערות ולילדיהם להצטרף אליהם בבוא הזמן. אין אינפורמציה – אין שכל – אין דאגות.

מגפת החינוכיטיס

מה עומד מאחורי מאמציהם של אנשים, שאין לפקפק בכוונותיהם הטובות, לחבל במערכת הקניית הידע בישראל ובאפשרות לשפר אותה? נקודה אחת כבר הוזכרה לעיל: השאיפה לשוויון. המחנה הפוליטי שבעיניו ערך השוויון חשוב מערך החירות הוא זה המעוניין בדיקטטורה של הפרולטריון האינטלקטואלי. אבל קיים כאן גם גורם נוסף, שניתן לכנות אותו מחלת החינוכיטיס.

ישנן שתי תפיסות מתחרות בנוגע לדרך שבה ניתן להשיג חברה מתוקנת. גישת אחת סוברת כי הכוח המניע העיקרי של האדם הוא השאיפה להיטיב עם עצמו, ולכן היא שמה את הדגש על הצעת תמריצים, או בניית מערכת של שכר ועונש שתתגמל את העושים את הדבר הנכון ותעניש את אלו שעושים את ההיפך. השיטה המתחרה, שהיא הרבה יותר יפה, חייבים להודות, מציעה לחנך את האנשים, כלומר להטמיע בהם סולם של ערכים ומידות טובות כך שהם יפעלו באופן אלטרואיסטי למען הזולת או הכלל.

אם יש מסר ברור אחד באותה מערבולת מטורפת המכונה ההיסטוריה של המין האנושי, הנהו – שיטת החינוכיטיס לא עובדת ולא עבדה מעולם. מיעוט קטן של הבריות יכול שיחיו חיים של נתינה מתמשכת, רוב האחרים יעשו מעשי חסד וצדקה יפים מפעם לפעם, אבל לא ניתן להגיע למצב שבו רוב האנשים פועלים רוב חייהם באופן אלטרואיסטי.

מחלת החינוכיטיס משפיעה לרעה על מדיניותו של משרד החינוך בשני היבטים עיקריים. האחד הוא התפיסה המגוחכת שלפיה תפקיד עיקרי של בית הספר, חשוב יותר מהקניית דעת, הוא לחנך את התלמידים במובן שתואר לעיל, כלומר להטמיע בהם מידות טובות וערכים. בעיניהם של אנשים מסוימים, בעיקר אלו השבויים בפנטסיות אוטופיסטיות על חברת מופת (הן בגרסאות הדתיות שלהן והן בגרסאות החילוניות), צריך אפילו לשעבד את מערכת הקניית הידע לתפקיד היותר חשוב, כביכול, החינוך.

הכשל ברור לגמרי. הפעולה החינוכית שאנשים אלו מדמיינים יכולה להיעשות רק על ידי אנשים שהם עצמם אנשי מעלה, ודומה כי כל אחד מבין שבמערכת של חינוך המוני, עם מאות אלפי מורים, אין שום אפשרות להשיג את המטרה הזו. חוק המספרים הגדולים מבטיח שהמורים יהיו פחות או יותר מדגם מייצג של החברה (אולי בניכוי של שכבות ממש ירודות, אבל לא הרבה יותר מזה), ולכן המורה הטיפוסי לא יהיה אדם יותר מוסרי או ישמש דוגמה אישית יותר טובה מאשר ההורה הממוצע. דומני כי גם מי שעוקבים אחר הרמה האינטלקטואלית וההשפעה של כל מיני שעות פרונטליות המוקצות לחינוכיטיס (ולמגפה התאומה שלה, הטיפוליטיס) לא ממש נופלים מהכיסא מרוב התפעלות.

קריטריון מדיד

היבט החינוכיטיס השני קשור להצעה לבטל את מבחני המיצ"ב ובמידה מסוימת גם לבחינה הפסיכומטרית. האנשים שמביאים הצעות כזו מאמינים, כך נראה, שהמורים והמנהלים יפעלו באופן אלטרואיסטי וישקיעו מזמנם וממרצם על מנת לשפר את הרמה של בית הספר, גם אם לא יופעל עליהם שום לחץ והם לא יקבלו שום תגמול על הישגיהם.

כפי שאמרתי, אי אפשר לכפור בכך שכוונותיהם רצויות. אנשים ונשים הבוחרים את ההוראה כמקצוע חולמים בהרבה מקרים על תרומה לתלמידיהם ולחברה, אבל זה לא מה שיגרום להם לסיים את הקפה ולצאת מחדר המורים עם הצלצול אחרי חמש שנות עבודה. בלי אינפורמציה אמינה, הנחשפת באופן פומבי, על הישגי התלמידים ומצב ההוראה בבית הספר, לא תצליח להתקיים שום מערכת משוב שתתגמל מורים טובים ותעיף מן המערכת את אלו שאינם כאלו, וכך בתי הספר יוכלו לשקוע אט אט במצולות הבטלנות השאננה או, מה שיותר סביר, יוחלפו על ידי מערכת פרטית. מערכת כזו תגרום להורים להוציא כסף רב על שירות שהם משלמים עליו כבר דרך המיסים ותנציח פערים חברתיים שמשרד החינוך מנסה לטאטא מתחת לשטיח כאשר אינו מאפשר לנו לדעת על הפרשי רמה בין בתי ספר בכפר סבא למקביליהם חמש דקות משם.

אינני רוצה להישמע כנביא זעם. לא מדובר כאן באיזו סכנה ברורה ומיידית להשכלה בארצנו, ואין מקום לחשוש שאחרי ארבע השנים של הרב פירון במשרד בוגרי תיכון לא ידעו קרוא וכתוב. למערכת יש אינרציה חזקה, יש בה הרבה אנשים שמחויבים באופן בסיסי להקניית השכלה ראויה, ילדינו (הרבה יותר מאיתנו) סופגים ידע גם מחוץ לבית הספר, וסביר להניח שהתוצאה הסופית לא תהיה קריסה מוחלטת גם אם יתממשו כל אותן יוזמות עוועים.

ובכל זאת – חבל. חבל על אלפי שעות המבוזבזות לריק בכל מיני שטויות וקשקושים, חבל על התלמידים הרציניים שלא יתקבלו לרפואה או להנדסה בגלל איזה מעתיק וטוב לו, חבל על ההזדמנות לשמר ולשפר מערכת חיונית מסוג זה ולהטיל עליה איפול במקום להציפה באור שמש. רוב הבריות לא יסכימו להשקיע את כספם בעסק או בבנק שבהם אין שקיפות, על בסיס הבטחות "הכול בסדר" המבוססות על התרשמויות סובייקטיביות ו"הצלחות" המבוססות על פרמטרים בלתי מדידים; אין שום סיבה שהממשלה תעשה דבר דומה בכספי המיסים של כולנו.

 פרופ' נדב שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיסיקה של אוניברסיטת בר־אילן‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח אדר א' תשע"ד, 28.2.2014