להקנות דעת, לא "לחנך" | נדב שנרב

 תפקיד בתי הספר הוא להקנות ידע כמצע להשכלה אקדמאית. ביטול הבגרויות ומבחני המיצ"ב יפגע בתפקיד הזה ובתלמידים המוצלחים החיוניים לקיומה של המדינה. תגובה לצעדים האחרונים של 
משרד החינוך

הצעדים האחרונים שעושה, או מנסה לעשות, משרד החינוך בראשותו של הרב שי פירון, הפרסומות החוזרות ברדיו על למידה משמעותית, כמו גם מאמרו של פרופ' אליעזר שביד והתגובות השונות אליו בגיליון "שבת" של פרשת תצווה, הביאו אותי לנקודה שבה אני חש צורך להציע תגובה לעומתית. הדברים נכתבים מתוך מודעות לכך שמיצוי הנושא, או הנושאים השונים, אינו בר ביצוע במסגרת של מאמר מסוג זה, וגם מתוך הבנה שככל הנראה מה שיש לי לומר לא יהיה בדיוק דבר הנשמע, ואף על פי כן.

טמטום מכוון

תפקידה המרכזי של מערכת השכלה (ובכוונה אשתמש כאן במילה השכלה, ולא חינוך, כפי שיובהר בהמשך) הוא הקניית ידע: החל מידע טכני במסגרת של לימודי מתמטיקה ומדעים, דרך ידע היסטורי, דתי ורוחני, וכלה בידע על חברות אנושיות, על הכוחות המניעים אותן ועל תרבותן וחוקיהן. ידע מסוג זה היה חשוב גם בדורות קודמים, אבל בדורנו הוא חשוב שבעתיים. אם בדורות קודמים היו הישגיה של אומה נקבעים לפי פוריות אדמתה, גבורת חייליה או איכות מחצביה, היום הישגים אלו נקבעים בעיקר על פי הרמה הטכנית והיכולת להעמיד סדר חברתי תקין, שוק חופשי ומערכת משפט הוגנת.

לכל הצרכים הללו יש צורך במקצוענים ברמה מסוימת, והמוסדות להשכלה גבוהה – שהיום הם אלו העוסקים בהכשרתם בדרך כלל – בונים את מערך ההוראה שלהם כקומה שנייה מעל המטען שהיו התלמידים אמורים לרכוש בבית הספר היסודי והתיכון. מעבר למקצוע ההוראה הראשי, האוניברסיטאות והמכללות לא מצליחות להוסיף כמעט מאומה. סטודנט לכימיה שאינו יודע לכתוב טיעון בצורה מסודרת, או שלא שמע מי היה נפוליאון, לא יקבל את הידע הרלוונטי באוניברסיטה, וכמוהו גם הסטודנט למשפטים או לעיתונאות שאינו מורגל בחשיבה כמותית. לכן רובצת על מערכת ההוראה שבפיקוח משרד החינוך אחריות כבדה, הן כפלטפורמה בסיסית להשכלה על־תיכונית והן כנקודת קצה שאין אחריה יותר מדי. הצלחתה או חוסר הצלחתה לעמוד ביעדי ההשכלה הללו יקבעו במידה רבה את חוזקה של שדרת בעלי המקצוע שעליהם נשענת המדינה, ובמקרה הספציפי של מדינת ישראל מדובר לא רק בשאלה של שגשוג כלכלי אלא גם בבעיה קיומית.

והרי החדשות: השכלה יוצרת חוסר שוויון. כאשר לאחר מבחן יש תלמיד שנכשל ומולו תלמיד שמקבל מאה, הדבר פוגע בשוויוניות והופך את הכיתה, במידה מסוימת, למערכת חברתית שבה יש מעמדות, מצליחים יותר ומצליחים פחות. יש בכך יתרון גדול מבחינת העברת אינפורמציה – מי שמקבל משוב שלילי על יכולותיו יכול לבחור בתחום עיסוק אחר לפני שיהיה מאוחר מדי, ואולי אפשר לפצות על כישלון במבחנים על ידי הצלחה בכדורגל – אבל בסופו של דבר ילד חלש בלימודים עלול להתחיל את חייו בשתים עשרה שנים של סיוט. אסור להקל ראש בבעיה הזו, אבל צריך להיות ברור שהתרופה איננה טמטומם המכוון של התלמידים בעלי הכישרון. למרבית הצער, לפעמים נדמה שזוהי במידה מסוימת מטרתם של ראשי המערכת.

המורה הטיפוסי לא ישמש דוגמה אישית טובה יותר מההורה הממוצע צילום: פלאש 90

המורה הטיפוסי לא ישמש דוגמה אישית טובה יותר מההורה הממוצע
צילום: פלאש 90

מורידים את הרמה

הדברים אינם חדשים. כבר מזמן קיימים גורמים במשרד החינוך המנסים להשיג שוויון באמצעות הבאת התלמידים אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. בהוראות מגבוה נלחמים בתי הספר עד חורמה כדי שתלמידים בכיתה לא יעברו חס וחלילה את הרמה הממוצעת (בפועל, הם אוסרים עליהם להתקדם בחוברות העבודה מעבר למה שמוקצב לשנתון, ולתלמידים שסיימו את החוברות מציעים כל מיני הסחות דעת מטופשות במקום להתקדם בחומר). תחת לחצם של הורים א־סוציאליים הועברו אלפי ילדי חינוך מיוחד לכיתות רגילות, וצעד זה, בנוסף לשלילת יכולתם של המורים להפעיל סנקציות אפקטיביות מול תלמיד מפריע או משתולל, הפך כיתות שלמות לבנות ערובה של תלמיד או תלמידה אחת. משרד החינוך מעמיד תקציבי עתק וכוח אדם בלי סוף כדי להשיג "שילוב" מזויף של תלמידים שלכל הדעות אין להם מקום בכיתה סטנדרטית. כמה הם משקיעים בטיפוח מחוננים? אין לי מושג, אבל הייתי מהמר על פחות מאחוז.

כעת בא שר החינוך ומציע להנחית שתי מהלומות נוספות על ראשה של ההשכלה בבתי הספר. המהלומה הראשונה היא קבלת תלמידים לאוניברסיטה על פי בגרות במקום על פי פסיכומטרי. מכיוון שהצבעה על הבעיה שיש ברעיון הזה נחשבת לחוסר תקינות פוליטית, כולם מהמהמים ואף אחד לא אומר את האמת הפשוטה: ציוני הבגרות אינם אמינים. למה?

א. כי ישנם מגזרים בארץ שבהם מעתיקים חופשי, ואין מדובר דווקא על המגזר הידוע. אני מוכן להעיד מניסיון אישי ומידע מיד ראשונה שגם במגזר הדתי־לאומי לא חסרות העתקות המוניות.

ב. כי התפתחה תרבות של "הקלות" על בסיס אבחונים שונים ומשונים, הקלות שהזכאים להן עושים את בחינות הבגרות בתנאים מועדפים מאוד. ידוע כי יש נערים ונערות עם בעיות כאלו ואחרות אשר להם ראוי לתת הקלות כאלו, אבל הכול יודעים שהתפתחה כאן גם תעשייה של מאבחנים שתמורת כמה מרשרשים ייתנו לכל אחד תעודת דיסלקט וכדומה. בחוגים מסוימים נחשב מי שאינו "מוציא" הקלות כאלו לאחד מן המתמיהים.

המהלומה השנייה היא ביטולם של מבחני המיצ"ב. מבחנים אלו, בפרט לאחר שבצו משפטי חויב משרד החינוך לפרסם אותם ברבים, הפכו למקור אובייקטיבי כמעט יחיד שבו יכולים ההורים להשתמש על מנת לקבל מושג כמה שווה ההשכלה שרוכשים ילדיהם בבית הספר. אמנם לא מדובר במבדק אמין לחלוטין – בתי ספר רבים עשו להם להרגל להציע לתלמידים גרועים חופשה ללא תשלום ביום המבדק – אבל זה הרבה יותר טוב מכל פרמטר נגיש אחר.

בציבור הדתי לאומי, לדוגמה, שבו בעלי אינטרסים מפמפמים השכם והערב על החינוך הנפלא שלנו, הופתעו הורים רבים לגלות כי אפילו מוסדות הלימוד הנחשבים יוקרתיים ביותר הם בינוניים או בינוניים מינוס בהשוואה לרמה הכללית, והדבר הוליך לתחילתו של תהליך תיקון בנושא הזה. ההצעה של הרב פירון, אם תתקבל, תסייע להורים בפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית להישאר מאושרים מאחורי מסך הבערות ולילדיהם להצטרף אליהם בבוא הזמן. אין אינפורמציה – אין שכל – אין דאגות.

מגפת החינוכיטיס

מה עומד מאחורי מאמציהם של אנשים, שאין לפקפק בכוונותיהם הטובות, לחבל במערכת הקניית הידע בישראל ובאפשרות לשפר אותה? נקודה אחת כבר הוזכרה לעיל: השאיפה לשוויון. המחנה הפוליטי שבעיניו ערך השוויון חשוב מערך החירות הוא זה המעוניין בדיקטטורה של הפרולטריון האינטלקטואלי. אבל קיים כאן גם גורם נוסף, שניתן לכנות אותו מחלת החינוכיטיס.

ישנן שתי תפיסות מתחרות בנוגע לדרך שבה ניתן להשיג חברה מתוקנת. גישת אחת סוברת כי הכוח המניע העיקרי של האדם הוא השאיפה להיטיב עם עצמו, ולכן היא שמה את הדגש על הצעת תמריצים, או בניית מערכת של שכר ועונש שתתגמל את העושים את הדבר הנכון ותעניש את אלו שעושים את ההיפך. השיטה המתחרה, שהיא הרבה יותר יפה, חייבים להודות, מציעה לחנך את האנשים, כלומר להטמיע בהם סולם של ערכים ומידות טובות כך שהם יפעלו באופן אלטרואיסטי למען הזולת או הכלל.

אם יש מסר ברור אחד באותה מערבולת מטורפת המכונה ההיסטוריה של המין האנושי, הנהו – שיטת החינוכיטיס לא עובדת ולא עבדה מעולם. מיעוט קטן של הבריות יכול שיחיו חיים של נתינה מתמשכת, רוב האחרים יעשו מעשי חסד וצדקה יפים מפעם לפעם, אבל לא ניתן להגיע למצב שבו רוב האנשים פועלים רוב חייהם באופן אלטרואיסטי.

מחלת החינוכיטיס משפיעה לרעה על מדיניותו של משרד החינוך בשני היבטים עיקריים. האחד הוא התפיסה המגוחכת שלפיה תפקיד עיקרי של בית הספר, חשוב יותר מהקניית דעת, הוא לחנך את התלמידים במובן שתואר לעיל, כלומר להטמיע בהם מידות טובות וערכים. בעיניהם של אנשים מסוימים, בעיקר אלו השבויים בפנטסיות אוטופיסטיות על חברת מופת (הן בגרסאות הדתיות שלהן והן בגרסאות החילוניות), צריך אפילו לשעבד את מערכת הקניית הידע לתפקיד היותר חשוב, כביכול, החינוך.

הכשל ברור לגמרי. הפעולה החינוכית שאנשים אלו מדמיינים יכולה להיעשות רק על ידי אנשים שהם עצמם אנשי מעלה, ודומה כי כל אחד מבין שבמערכת של חינוך המוני, עם מאות אלפי מורים, אין שום אפשרות להשיג את המטרה הזו. חוק המספרים הגדולים מבטיח שהמורים יהיו פחות או יותר מדגם מייצג של החברה (אולי בניכוי של שכבות ממש ירודות, אבל לא הרבה יותר מזה), ולכן המורה הטיפוסי לא יהיה אדם יותר מוסרי או ישמש דוגמה אישית יותר טובה מאשר ההורה הממוצע. דומני כי גם מי שעוקבים אחר הרמה האינטלקטואלית וההשפעה של כל מיני שעות פרונטליות המוקצות לחינוכיטיס (ולמגפה התאומה שלה, הטיפוליטיס) לא ממש נופלים מהכיסא מרוב התפעלות.

קריטריון מדיד

היבט החינוכיטיס השני קשור להצעה לבטל את מבחני המיצ"ב ובמידה מסוימת גם לבחינה הפסיכומטרית. האנשים שמביאים הצעות כזו מאמינים, כך נראה, שהמורים והמנהלים יפעלו באופן אלטרואיסטי וישקיעו מזמנם וממרצם על מנת לשפר את הרמה של בית הספר, גם אם לא יופעל עליהם שום לחץ והם לא יקבלו שום תגמול על הישגיהם.

כפי שאמרתי, אי אפשר לכפור בכך שכוונותיהם רצויות. אנשים ונשים הבוחרים את ההוראה כמקצוע חולמים בהרבה מקרים על תרומה לתלמידיהם ולחברה, אבל זה לא מה שיגרום להם לסיים את הקפה ולצאת מחדר המורים עם הצלצול אחרי חמש שנות עבודה. בלי אינפורמציה אמינה, הנחשפת באופן פומבי, על הישגי התלמידים ומצב ההוראה בבית הספר, לא תצליח להתקיים שום מערכת משוב שתתגמל מורים טובים ותעיף מן המערכת את אלו שאינם כאלו, וכך בתי הספר יוכלו לשקוע אט אט במצולות הבטלנות השאננה או, מה שיותר סביר, יוחלפו על ידי מערכת פרטית. מערכת כזו תגרום להורים להוציא כסף רב על שירות שהם משלמים עליו כבר דרך המיסים ותנציח פערים חברתיים שמשרד החינוך מנסה לטאטא מתחת לשטיח כאשר אינו מאפשר לנו לדעת על הפרשי רמה בין בתי ספר בכפר סבא למקביליהם חמש דקות משם.

אינני רוצה להישמע כנביא זעם. לא מדובר כאן באיזו סכנה ברורה ומיידית להשכלה בארצנו, ואין מקום לחשוש שאחרי ארבע השנים של הרב פירון במשרד בוגרי תיכון לא ידעו קרוא וכתוב. למערכת יש אינרציה חזקה, יש בה הרבה אנשים שמחויבים באופן בסיסי להקניית השכלה ראויה, ילדינו (הרבה יותר מאיתנו) סופגים ידע גם מחוץ לבית הספר, וסביר להניח שהתוצאה הסופית לא תהיה קריסה מוחלטת גם אם יתממשו כל אותן יוזמות עוועים.

ובכל זאת – חבל. חבל על אלפי שעות המבוזבזות לריק בכל מיני שטויות וקשקושים, חבל על התלמידים הרציניים שלא יתקבלו לרפואה או להנדסה בגלל איזה מעתיק וטוב לו, חבל על ההזדמנות לשמר ולשפר מערכת חיונית מסוג זה ולהטיל עליה איפול במקום להציפה באור שמש. רוב הבריות לא יסכימו להשקיע את כספם בעסק או בבנק שבהם אין שקיפות, על בסיס הבטחות "הכול בסדר" המבוססות על התרשמויות סובייקטיביות ו"הצלחות" המבוססות על פרמטרים בלתי מדידים; אין שום סיבה שהממשלה תעשה דבר דומה בכספי המיסים של כולנו.

 פרופ' נדב שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיסיקה של אוניברסיטת בר־אילן‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח אדר א' תשע"ד, 28.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בפברואר 2014, ב-גיליון פקודי תשע"ד - 864 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 31 תגובות.

  1. דומני שהפרופ' שנרב הצליח להציג ולתאר היטב את הכשלים והבעיות שבמערכת החינוך אותה מנסה לבנות הרב שי פירון. טענותיו ראויות, ריאליות ומנומקות היטב. לו יותר לי, הייתי מעונין להוסיף נקודה נוספת למחשבה: תפקידה של המערכת החינוכית, מגיל הילדות ועד לסיום בית-הספר-התיכון, היא להנגיש ולהכיר לתלמיד מגוון רחב של נושאים ומושגים, כדי להעשיר את ספקטרום ההתעניינות שלו ולפתח בו כיווני מחשבה חדשים. אי שם בזמן קראתי ראיון עם משורר לא-צעיר, שהודה כי ישר השירה החבוי בו נגלה ופרח רק כשבתיכון הסכים המורה להקדיש חצי שעה לקריאת שיר עברי קדום כלשהו. באותו רגע ניצת בו משהו, ומאז הוא כותב. הבה נחשוב לרגע, כמה משוררים, או כמה היסטוריונים, ואפילו – כמה מתמטיקאים מוכשרים נגזר עלינו להפסיד, רק מכיון שהתלמידים לא ייגעו בחומרים אלו בגיל הילדות והנערות, בו נבנית נפש הילד ויש עוד מקום לשינויים וחלומות חדשים? אישית סבורני, כי אותו משורר לא היה נעשה למשורר לו היה נחשף לשירה כראוי רק לאחר שירותו הצבאי, כדוגמא. על אחת כמה-וכמה בבואנו לדון בנושאים כמו מתמטיקה או היסטוריה, שתלמיד שלא נחשף אליהם כראוי בשנות התיכון – לא ישקול ללמדם באוניברסיטה, אלא יוסלל מיידית לתחומים שהכיר וגדל לתוכם. וחבל.

  2. לתגובה שמעלי (יוסי בנואל) – הכל תלוי איך "מנגישים" לילדים את ההעשרה המוצעת. סתם דוגמה: ילדים שקוראים בהנאה ובענין את ספרי פרסי ג'קסון ומכירים את המיתולוגיה היוונית/רומאית/מצרית על בוריה, יירדמו במרבית השיעורים על מיתולוגיה בבית הספר. לא כולם כמובן, אבל כשאני שומעת על שיעורי ההיסטוריה/תנ"ך/אזרחות של בנותי, אני מבינה למה הן שונאות כל כך את המקצועות הללו.

  3. עדיאל רוזן

    לדעתי אחת מהתפקידים החשובים ביותר של מערכת החינוך,זה באמת לחנך.
    אין צורך באנשים שלא מוכנים להוביל את החברה האנושית לעתיד טוב יותר,צודק יותר ושוויוני יותר.
    ובכדי ליצור עתיד כזה,חייב להקנות לנוער את הבסיס הערכי הזה.
    כפי שנראה עם ההידרדרות המוסרית,עם האנשים בעלי הבצע שמוכנים לדרוך על כל מי שאפשר בשביל כסף,עם הגזענים,השקרנים,הגנבים,הרוצחים,האנסים,האדישים! אז כל "הידע" שבעולם לא יעזור לחברה להתקדם.

    אך איני כמובן אומר שאין צורך בהקניית ידע לתלמידים,חשוב מאד לטעמי שהתלמידים ילמדו את כל המקצועות ובאמת ירוויחו ידע. אבל זה לא צריך להיות המרכז בהכרח.

    אני משווה את החינוך והידע לכוס עם מים,הידע הוא הכלי שבו ניתן להגשים את הערכים,והחינוך הערכי הוא המים.
    כוס ללא מים הוא חסר תועלת=ידע ללא שום ערך שמוביל לשיוני הוא חסר תועלת
    מים ללא כוס הוא לא ניתן לשימוש(או שהיה ממש לא נח)=חינוך ללא מתן כלים הוא לא יעיל.

    ואני מצטרף ומחזק את התגובות מעליי,של יוסי בנואל ושרית.
    מערכת החינוך צריכה ליצור גירויים אצל התלמידים,ולגרום להם לאהוב ללמוד.כל מקצוע,כדי שבאמת בעתיד כאשר ירצו ללמוד בהשכלה גבוהה אז הם ילכו ללמוד את מה שהם באמת אוהבים ולא מתוך דיכוי.

  4. אגב, נזכרתי ששנרב כתב כבר את הדברים האלו – והנה המאמר המקורי וה'מחוספס' יותר (PDF):
    http://woland.ph.biu.ac.il/?download=586

    התיזה המרכזית מתוך המאמר:

    "מה השירות שאנו מצפים לקבל ממערכת החינוך? בפועל מדובר על שלשה דברים:
    1. אינפורמציה: הילדים שלנו הולכים לבית הספר ולומדים שם קרוא וכתוב, חשבון, אנגלית ועוד הרבה דברים שמגדילים את כמות הידע במוחם הקט וגם מקנים להם הרגלי למידה כלשהם.
    2. חינוך: הקניית ערכים מוסריים וחברתיים בסיסיים.
    3. בייבי סיטר: מכיוון שרובנו אנשים עובדים, מערכת החינוך מספקת לנו השגחה על ילדינו לכמה שעות ביום. לגבי רוב הבריות, הימצאות הילדים בבית הספר היא כמעט תנאי הכרחי ליכולת של שני בני הזוג לעבוד.

    התפיסה הבסיסית שלי היא שבתי הספר והמערכת צריכים לשים לנגד עיניהם את המטרות 1 ו- 3 ולהתעלם או
    להקטין למינימום את המעורבות שלהם ב- 2.
    במלים אחרות: אנו צריכים מערכת המקנה השכלה וידע ולא מערכת חינוך.
    בכלל, אילו הדבר היה תלוי בי הייתי משנה את שמו של משרד החינוך למשרד האינפורמציה."

  5. דווקא בגלל שאני מסכימה לחלק גדול מדבריו של שנרב – אני חושבת שלא ראוי לפרסם בבמה המכובדת של "שבת" מאמר שיש בו ניסוחים כל כך בוטים וכל כך מזלזלים. לקרוא לגישה חינוכית כלשהי בכינוי "מטומטם" ולכנות דרך מחשבה כ"חינוכיטיס" ו"טיפוליטיס" מעיד על סגנון מתלהם ולא ראוי, המעלה תהיות חמורות בשאלה האם יש לחנך במערכת החינוך להתנהגות אנושית ותרבותית.
    אני פונה לעורכי מוסף "שבת" להימנע מלפרסם מאמרים בסגנון בוטה כזה גם אם נכתבו על ידי מי שזכה לתואר פרופסור.
    אני מקווה שמאמריו של הפרופסור הנכבד בתחום מומחיותו אינם נכתבים בסגנון בוטה שכזה ותוהה האם כמרצה הוא גם מזלזל כך בתלמידיו ורואה ברכה בעמלו (כן, גם אני יכולה לכתוב בטון מזלזל. כן, גם אני מרצה באוניברסיטה…)

  6. מערכת ההשכלה הנמוכה(ב-2 המשמעויות) עוסקת בעיקר בעברת מידע מיושן ובילתי רלונטי לחיים במאה ה-21 וע"י כך לדכא את הסקרנות הטיבעית. מערכת השכלה הנמוכה ממעטת בהקנית כישורי למידה.
    לאברהם העברי: קריאה, הקלדה, מחקר, שפות אנושיות וממוחשבות, מתמטיקה ועוד אלו כישורי למידה שמשרד ההשכלה לא מצטיין בהקניתם. בהמשך לרצונך בשמות יותר אמיתיים ולא בשיחדש אתרגם את מטלות 1 ו-3 של מערכת ההשכלה הנמוכה:
    1. מידע מיושן ובילתי רלונטי לחיים במאה ה-21
    2. כליאת ילדים בגילאי בתי הסוהר: היסודי והתיכון.
    בנוסף למערכת ההשכלה הנמוכה הלא דתית מצליחה להקנות:
    -רמאות וצביעות ע"י השיחחדש שיש בה
    -הרגלים רעים ע"י לחץ חברתי
    -מחלות מדבקות לילדים הכלואים

    האם אין שאין צביעות מסוימת בדיבור כנגד הניסיון לחנך אצל הורים, ששולחים את ילדיהם למערכת אידאולוגית מחנכת ולא למערכת כללית, שלא מחנכת?

  7. טוב, דברים כל כך מקוממים רווים באליטיזם זחוח לא קראתי זה זמן. מה שכן, הם מתארים עמדה לה שותפים לצערי עוד כמה אנשים.
    טוב שמדובר במשרד החינוך ולא האינפורמציה, כפי שמבקש הכותב.
    כאמא לילדה המשולבת בחינוך הרגיל (עם סייעת צמודה, על רקע מוטורי) אני חייבת להציג את הצד שכנגד.
    רבים מהילדים המשולבים הם בעלי יכולת אינטלקטואלית ממוצעת ועד גבוהה מאוד. אלא שהשיטה, המסגרת, הצפיפות, הרעש, הגירויים החושיים, העדר מעלית, העדר כלים מכללים לעיוורים, לא מאפשרים להם להשתלב.
    בילדים שלנו אין שום דבר ״מיוחד״. כדי שיגדלו להיות המבוגרים העצמאים, החזקים, המובילים שהם צריכים להיות, עליהם לעבור את אותו המסלול שעוברים כוווולם. יש להם זכות, והם יכולים. פרופ׳ נכבד, המשכורת שהאוניברסיטה משלמת לך, מגיעה מכיסי, מהמיסים הגבוהים שאני משלמת. ולכן אין סיבה שהמשאבים האלה לא יחזרו גם לילדים משולבים.
    חברה נמדדת ביכולתה לכלול ולהכליל את כוווולם.
    כן, מי שמתקשה יקבל סיוע, ומי שחזק צריך לקבל דחיפה קדימה.
    ״חנוך לילד על פי דרכו״ זו מהותה של הכלה. זו הגישה אליה מכוונות מערכות החינוך בכל העולם המערבי, ישראל מזנבת אחרי כולם.
    בעיניי חשוב בהרבה שבי״ס יהיה סביבה בטוחה, נעימה וייצור בסיס לחברה מתקדמת, בה יש מקום לכולם. דווקא הישגים אינטלקטואלים הם הפלות חשובים בעיניי. אני מצפה מביה״ס לפתח סקרנות, ללמד לשאול ולחקור, וכן, גם להיות בני אדם.

  8. זה בהחלט מאוד סוציאלי ואקדמי לכתוב בהכללה כל כך בוטה וגסה על קבוצה של הורים שהם א- סוציאליים. למען הגילוי הנאות, המגיבה היא אמא לילד עם מוגבלות קשה שאינה משלבת אותו בחינוך הרגיל, לא בגלל שהיא סוציאלית, אלא בגלל המרכיבים הא- סוציאליים שקיימים כרגע במערכת החינוך הרגיל. מרכיבים של הדרה, מחסור בהנגשה ערכית , תרבות ופיסית וחשש לאלימות והזנחה. אך מאוד תומכת בהורים , דווקא מאוד סוציאליים, בשילוב ילדם במערכת החינוך הרגילה, מתוך אמונה ששילובם של השונים יצור חברה סוציאלית יותר.

  9. 1חשוב מאוד להפריד בין השאלות מה אנו מצפים ממערכת החינוך, וכיצד ניתן לשפר אותה.
    מובן שיש קשר בין השתיים, אך הן בכל זאת שונות. לדוגמא: בין אם אנו דוגלים בחינוך או בלימוד, עדיין מורים איכותיים יותר וכיתות קטנות יותר יעלו את הרמה של בית הספר.
    בקשר לשאלה הראשונה, הכל תלוי במה שמים את הדגש:
    אם רוצים כלכלה חזקה, אז הדגש על לימוד אינפורמטיבי והפרדה בין התלמידים הטובים לגרועים הוא ברור. אם רוצים אזרחים שומרי חוק, יעבור הדגש למשמעת וסדר, וכן הקניית ערכים כלליים שיהוו מכנה משותף לאזרחי המדינה. הסתכלות סקטוריאלית ודגש על זכותם של ההורים להעביר לבניהם את דרך החיים שלהם תוביל להפרדה בין החינוך הדתי, חילוני, חרדי וכו', לעומת הסתכלות 'כלל לאומית' בשילוב עם תפיסה הומאנית שתרצה איחוד של כלל הזרמים והתפיסות וכן הלאה וכן הלאה…

  10. גרשון צין

    בס"ד, יום ראשון, ל' אדר א', 2/3/2014
    תגובה לדברי פרופ' נדב שנרב במוסף שבת של מקור ראשון פרשת פקודי. / גרשון צין
    אני מבקש לחלוק על דבריו של פרופ' שנרב. אינני מסכים כמעט עם כל הנקודות והטיעונים המופיעים במאמרו 'להקנות דעת, לא לחנך'.
    אקדים ואומר שבחינוך, כמו בדברים רבים בחיים, הכל עניין של מידה. אין דרך אחת או מעשה אחד שרק הוא נכון, וכל עיסוק אחר הוא פסול.
    אני מתכוון לטענתו המרכזית של הכותב כנגד העיסוק בחינוך ערכי, מה שהוא הופך למחלה שאותה הוא מכנה 'חינוכיטיס'. אם מערכת החינוך היתה עוסקת רק בחינוך לערכים, אם רוב זמנו של התלמיד בבית הספר היה מוקדש רק להתנדבויות, אם הרפורמות שמציע משרד החינוך היו מכוונות לכך, הייתי מסכים לדבריו. אבל במציאות לא על כך מדובר. מדובר על מצב שבו מערכת החינוך הלכה והתנערה כמעט מכל הפעילויות שמגמתן חינוכית וערכית, ושמה דגש כמעט רק על מה שניתן למדידה והערכה. חלק מההתנערות הזו נובע מטעמים אידיאולוגיים, מתוך אמירה פוסט-מודרנית של 'מי אנחנו שנחנך את הצעירים איך לחשוב ובאילו ערכים להאמין', וחלקה נובע מהגישה הפרגמטית המערבית של הישגיות ותחרותיות. בא שר החינוך ומבקש להחזיר למערכת קצת ממה שהיה בה בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, וזאת יחד עם האמירה שיש לנו המבוגרים מה לומר לצעירים, ואני מרשה לעצמי להוסיף מנסיוני הלא מועט, שיש לצעירים הרבה נכונות לקבל מאיתנו המבוגרים ערכים חינוכיים, ולא רק ידע.
    הנקודה השניה שבה אני חולק על שנרב קשורה לנושא המיצ"ב. בעיני, המיצ"ב הוא המייצג המובהק ביותר (ולטעמי, לרעה!) של השתלטות תרבות ההערכה והמדידה על מערכת החינוך. מילא זה שכל ההוראה בכיתות י' – י"ב הפכה להיות מוכוונת בגרות (לא ידע פרופ' שנרב, רק ידע איך לעבור את מבחני הבגרות), ואי אפשר לדבר עם התלמידים בתיכון כמעט על שום דבר שקשור לתהליכי למידה, לרכישת מיומנויות, ולהרחבת הדעת. נניח שזה אכן חיוני לצורך המשך הלימודים הגבוהים. אבל להכניס את הרעה החולה הזו כבר לכיתה ה' וח' (אלה השנתונים שבהם התקיים המיצ"ב)? שוב, אפשר לדבר על אידיאלים, אבל במציאות בתי ספר רבים נתנו בשני שנתונים אלה דגש כל כך גדול על הוראה מוכוונת הצלחה במיצ"ב, על חשבון הקניית מיומנויות ועל חשבון סתם למידה מתוך סקרנות שקיימת בגיל הצעיר, עד שהתלונות של המורים כבר הגיעו למצב כזה שהביא את משרד החינוך לקיים חשיבה מחודשת על כל הנושא. אני מקווה שתוצאות החשיבה תהיינה חד-משמעיות: לבטל לא רק את מיצ"בי המקצועות, אלא גם את מיצ"ב האקלים, שגם הוא לא נותן שום מידע אמיתי, ולא משקף שום דבר חוץ מאשר פעלולים סטטיסטיים בלתי משמעותיים.
    אם כן, אני תומך בכיוון של שר החינוך, ותומך ברעיונות של צמצום המדידה וההערכה למינימום. אני בהחלט בעד להחזיר את מערכת החינוך לשפיות, להחזיר לה את היכולת והלגיטימציה לחנך ולהקנות ערכים, וזאת לא על חשבון הקניית הידע, אלא תוך מתן משמעות לידע הנרכש. אולי הרפורמות נולדות בקצב מהיר מדי, אולי חלקן מתפרסם בתקשורת עוד לפני שהשטח יודע מה ואיך להתמודד איתן ולעכל אותן, אבל הכיוון הוא נכון. מכיוון שאני חושב שברוב בתי הספר עסקו בלמידה משמעותית ברוב שלבי הלימוד גם עד היום, הייתי מציע אולי לשנות את הסיסמה של משרד החינוך 'עוברים ללמידה משמעותית', והייתי מנסח אותה 'נותנים דגש ללמידה משמעותית', וכך מביע את ההערכה למורים שעמלים שנים רבות כל כך לתת משמעות להוראה שלהם, ביחד עם הדגשת הכיוון שאליו המערכת רוצה לשאוף, שכאמור הוא שינוי כיוון, והוא שינוי מבורך בעיני.
    לסיום, אני מבקש להביא מנסיוני לא רק כמנהל חטיבת ביניים במשך שנים רבות, אלא גם כמי שהיה ארבע שנים שליח בקנדה. בקנדה אין מבחני בגרות. התלמידים מקבלים 'קרדיט' עבור הקורסים (המקצועות) שהם לומדים בבית הספר, והם צריכים להגיע למספר מסויים של קרדיטים, ולציונים טובים, כדי להתקבל לאוניברסיטה. כשלימדתי בנות בכיתה י"ב בטורונטו, הלמידה שלהן היתה חזקה ומשמעותית עד סוף חודש יוני של כיתה י"ב, כי הציון שהן קיבלו ממני (המורה!) היה משמעותי להן מאד. זה נתן למורים עמדה של כח, יחד עם זמן ללמד, להקנות ידע, לחנך, להדריך כתיבת עבודות וכו'. הלוואי שנזכה גם אצלנו!
    ————————————————————–
    גרשון צין, דוקטור לחינוך ולהוראת היסטוריה, מייסד ומנהל חטיבת הביניים בבית ספר הימלפרב בירושלים, מרצה במכללת ליפשיץ.

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד ב' אדר ע"ד

      לגרשון – שלום רב,

      הערה לגבי המיצ"ב –

      אכן יש בעיה במדדנות יתר, שיש בה כדי להלחיץ את התלמידים והמורים. מאידך, רצוי שתהיה מערכת בקרה חיצונית שעשויה לאתר בעיות וליקויים ולתקנם.

      אולי כדאי – כמו בבגרות – לשלב בין בחינה חיצונית לבחינה פנימית, כשהציון משוקלל בין שניהם, מתוך הבנה שלא תמיד הבחינה החיצונית משקפת את הידע האמיתי של התלמיד, שלפעמים סבל מחרדה בעת הבחינה וכיו"ב.

      הלחץ היה קל יותר אם במקום לעשות בחינות אחת לארבע שנים על כל המקצועות – לפזר את בחינות המיצ"ב על ארבע שנים, שבכל אחת יבחנו על מקצוע אחד. בכך תקבל המערכת בקרה חיצונית בלי ליצור לחץ יתר.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • גרשון צין

        שלום מר לוינגר

        תודה על דבריך, אני מסכים עם רובם. כמו שכתבתי בתחילת דברי – הכל ענין של מידה. אם המדידה לא תהיה במידה, אז היא תהפוך לדת – מדידציה.

        גרשון צין

  11. המאמר מזמין אותנו להתייחס לביה"ס כ"מקנה דעת" ולא מחנך – הווה אומר, אנא התעלמו מהיותו מקום חברתי , מקום המשרת קב' של צעירים בשנותיהם המעצבות ביותר. השאירו את החינוך להורים , כאילו שכדי להטמיע ערכים לא צריך חוויה חברתית שהבית "קטן" עליה. ויש עוד רבות לומר בנושא זה… אציין כי יש דברים במאמר שבהחלט הסכמתי עמם, כמו שהמורים צריכים להיות אנשים איכותיים במיוחד מכל הבחינות, דבר שבתנאים של היום, הן בשל תנאי הסף הנמוכים לקבלה ללימודים והן בשל השכר הנמוך ובהלימה הסטטוס החברתי הנמוך, לעיתים גם אני מוצאת את עצמי מגדירה באמצעות מורים מסוימים "איך לא נכון לנהוג כלפי אדם", לצד מורים נפלאים ואיכותיים מאוד… וכן שנכון לקיים מדידה בבתי הספר, אך לא כפי שנעשתה באמצעות המיצ"ב. וגם זה נושא לדיון בפני עצמו.

    מה שהכי קומם אותי זו ההתייחסות של הכותב אל שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בביה"ס. הוא מייחס את המעשה הנ"ל להיענות מקוממת של המערכת כלפי הורים "א-סוציאליים" (הוריהם של הילדים "המיוחדים") ומציין שאלה מגדירים את ייעדי הלמידה וגורמים לה להתיישר לפי "המכנה המשותף הנמוך ביותר", את הכיתה הגדיר כ"בת ערובה" של התלמיד המשולב" והיטיב לפרט: "משרד החינוך מעמיד תקציבי עתק וכוח אדם בלי סוף כדי להשיג "שילוב" מזויף של תלמידים שלכל הדעות אין להם מקום בכיתה סטנדרטית" (נדב שנרב)
    הפסקה הזו קיפלה את לבי. הגם שהיא מתיישרת עם האג'נדה
    הא-סוציאלית של הכותב לתפקיד ביה"ס –
    זו פסקה מרושעת וחשוכה.

    אסכים עד מאוד שיש פער גדול מידי בין איך ששילוב והכלת תלמיד בבי"ס יכול להיות כשמנוהל נכון לבין מה שפעמים רבות קורה בשטח, והעוול הוא לגמרי לשני הכיוונים – הן כלפי הכיתה והן כלפי הילד המשולב והוריו. נדרשת הכשרה מקצועית מעמיקה יותר, והקצאת כוח אדם גדולה יותר ומקצועית יותר, אבל…

    השאיפה שלנו צריכה להיות לחדול מלהדיר ולטהר את חברתנו מאנשים עם מוגבלויות שונות, אנו חוטאים בכך כלפי עצמנו וכן כלפי הפרט עם המגבלה. בחברה, בקהילה, בביה"ס, בשכונה, באוניברסיטה, במקום העבודה, באולם התיאטרון, בחוג לקרמיקה, במרתון הריצה, בשכ' המגורים… נכון שיהיה מקום לכולם.
    אין לנו זכות מוסרית להדיר
    ויש לנו חובה חברתית להכיל כשווים , כי שווים! כל אדם באשר הוא.

    איפה עובר הגבול פרופ' שנרב? איזו רמת משכל/תקשורת ראוייה לכיתה?? האם נכון לטפול את "המכנה המשותף הנמוך" על התלמידים שבכיתה או על הגישה החינוכית ה"מיישרת קו", ה"פרונטאלית"

  12. יריב קרין

    אני חולק מכל וכל.
    תפקידיו של בית הספר בעיני הם:
    א. לאפשר לכל תלמיד לגלות את מיגוון כישוריו ולבטאם
    ב. לחבר בין תלמידים, לאפשר להם ללמוד זה מזה ולהכיר זה את זה
    ג. לאפשר לכל תלמיד להפוך לאדם טוב ומיטיב
    שילוב ילדים מיוחדים מהווה נדבך חשוב בהשגת מטרות אלו.

  13. ענת אימבר

    בכל זאת – חבל. חבל על אלפי מילים המבוזבזות לריק בכל מיני נאצות ותיוגים, חבל על הסטודנטים הרציניים שיזכו לידע פיסיקלי נטול שמץ של הומניסטיות בגלל איזה משתלח וטוב לו, חבל על ההזדמנות לפתח דיון רציני על פניה של מערכת החינוך של כולנו.
    כי, הרי שחוק המספרים הגדולים מבטיח שהמורים (מבי"ס יסודי ועד האוניברסיטה) יהיו פחות או יותר מדגם מייצג של החברה (אולי בניכוי של שכבות ממש ירודות, אבל לא הרבה יותר מזה), ולכן גם המרצה הטיפוסי לא יהיה אדם יותר מוסרי או ישמש דוגמה אישית יותר טובה מאשר ההורה הממוצע.
    ולכן, אני מרשה לעצמי להטיל ספק בערך הסגולי היחסי של מילים רבות מדי אשר משקפות את נהמות לבו של הכותב ואולי חושפות זוית לא מחמיאה ולא רציונלית של האקדמיה בישראל.
    כבוגרת בר אילן אני רק יכולה להמליץ לכותב להיכנס להרצאה או שתיים בחוג לפילוסופיה. דווקא שם אפשר למצוא כמה מרצים רציונליים לגמריי…

  14. לחנך לערכים ולהקנות ידע - נשמה וגוף

    בס"ד ב' אדר ע"ד

    נשמתו של החינוך הוא החינוך לערכים. אדם המלא ידיעות אך אינו מתוקן במידות – עלול ח"ו לרתום את ידיעותיו למטרות שליליות, וטוב לו שלא למד.

    אך אחד הכלים החשובים לטיפוחו של אדם ערכי הוא הידע. אדם לומד מחכמתם ונסיונם של קודמיו, מהצלחותיהם ומכשלונותיהם – וכך הוא יודע לנווט את דרכו. מחליט לאן לשאוף וכיצד יגיע אל הדרך הנכונה בצורה הטובה ביותר. רכישת ידע היא חיונית ביותר.

    אך לא די להלעיט את התלמיד בידע. הרי הידע אינסופי. צריך לתת לתלמיד כלים לרכוש.ידע בכוחות עצמו. בדורנו, דור 'אוטוסטרדת המידע' צריך לתת לתלמיד גם כלים להתמודד עם כמויות הידע המציף אותו. ללמוד. לעמת בין השקפות שונות שכל אחת מקיפה אותו בשלל טיעונים וראיות, והוא צריך להחליט מי צודקת או מי צודקת יותר?

    יש בהלכה הגדרה ל'קו העוני' – 200 זוז. ברם גם מי שיש לו רק 50 זוז אך הוא 'נושא ונותן בהם' – יצא מכלל עני. ניתן לענ"ד להסתפק בפחות ידיעות, אך להקפיד שמה שלומדים יילמד ביסודיות ובהבנה. כשהתלמיד מרגיש שהשיג והבין – גדלה המוטיבציה שלו ללכת הלאה. החשק בלימוד הוא המפתח הגדול ביותר להצלחה בו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    לגבי הדיונים החשובים על תכניות לימודים וסדרי בחינות –

    לענ"ד התכנית הטובה ביותר לא תצלח כשמורה צריך לעמוד לבדו מול כיתה גדולה. ראוי לאמץ את הנחיית הרמב"ם והשו"ע (ע"פ חז"ל) שמקסימום התלמידים בכיתה הוא 25. מעבר לכך יש להעמיד למורה 'עוזר'. והחל מ40 תלמידים יש לפצל לשתי כיתות.

    כאשר יש בכיתה רק 20-25 תלמידים – ניתן לצפות שהמורה יוכל ללמד את הכיתה, ואף ליתן תשומת לב ייחודית לתלמידים הזקוקים לה.

    • עין הקורא

      שו"ע יורה דעה, סימן רמה,טו. צוטט בתגובתי בשם 'לא יותר מ25 תלמידים בכיתה', למאמרו של פרופ' אליעזר שבייד, אקדמיזציה משתקת', באתר זה.

    • לשלב או לא? - מאמרו של הרב גוטל

      בס"ד ג' באלול תשע"ד

      בגישות השונות במקורותינו בשאלת השילוב בחינוך הרגיל, דן הרב פרופ' נריה מ' גוטל, ראש מכללת 'אורות ישראל', במאמרו: '"הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?" – שילוב תלמיד בעל צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל, בראי עולם הערכים היהודי', בקובץ: 'עמדו"ת ב': וחי אחיך עמך'. המאמר ניתן לצפיה באתר 'מכללת אורות ישראל'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

      לחומר נוסף בנושא, ציינתי בתגובותיי שבהמשך.

      • וראו עוד במאמרו של אברהם [כנראה ד"ר אברהם ליפשיץ], '"לכל אדם ישנה" – חינוך אליטיסטי או אינטגרטיבי?', באתר 'אמי"ת'.

  15. יעקב גרוס

    האם הורים שרוצים לשלב את ילדם המיוחד בכיתה רגילה הם הורים א-סוציאליים? האם הרצון שלו שילדו ילמד לחיות ולהשתלב בכיתה רגילה , פוגע בתלמידי הכיתה? אולי דווקא מחנך אותם לסובלנות ? . תפקיד מערכת החינוך הוא גם לחנך וגם ללמד, הפתרון הקל הוא להוציא את מי שלא מתאים ולכלוא אותו בבית ספר לחינוך מיוחד, ואז יצאו פרופסורים בעלי שם עולמי , אבל חסרי חינוך ערכי אמיתי , או יותר מדויק א-סוציאליים.

  16. שילוב התלמיד המתקשה - דרכו של רב שמואל בר שילת

    בס"ד ג' באדר ע"ד

    עלה בדעתי לבדוק בשאלה 'האם לשלב ילד מתקשה בכיתה רגילה?' מה דעתם של אנשי המקצוע, 'חדשים גם ישנים' ?

    חיפוש קצר ב'גוגל' העלה שני מאמרים חשובים המראים פנים לכאן ולכאן: (א) 'חינוך רגיל או מיוחד?', באתר 'בית אקשטיין'. (ב) 'מה מתאים לו – חינוך מיוחד או חינוך רגיל?', באתר 'בית ליאור'.

    דבר מעניין עשתה הגב' דקלה מן-וייצמן, מנהלת בית הספר [המיוחד] בקיבוץ גן-שמואל. היא קיימה: 'נקרא לנערים ונשאלה את פיהם' שאלה את תלמידיה לדעתם: היכן טוב להם יותר בבית ספר רגיל או מיוחד?

    התלמידים בתשובותיהם פרסו מיגוון רב של שיקולים. מחד הצביעו על יתרונו של בית הספר הרגיל בכך שהוא מציג מיגוון גדול יותר של תחומי לימוד ומיקל על השתלבותם בחברה הרגילה ללא התוית של 'מיוחדות'.

    מאידך, הצביעו על יתרונות המסגרת המיוחדת. הן מצד המורים המיומנים והקשובים יותר לטיפול בצרכיהם הייחודיים; הן מצד היכולת להתקדם בקצב האישי שלהם, בלי להרגיש שהם נחשלים ומשתרכים אחרי הכיתה. רבים מהם חוו רגשות קשים בבית הספר הרגיל מצד חברים שלעגו להם וכיו"ב.

    התפעלתי מהחשיבה הנבונה והבוגרת של ילדים אלה, ואולי דוקא הקושי בלמידה והעמל שהם צריכים להשקיע, הם שעושים אותם לבוגרים ונבונים, לא פחות ואולי אף יותר מחבריהם ה'רגילים'.

    לגבי השילוב של ילד מתקשה בכיתה רגילה, ייתכן שיש ללמוד מהנחייתו של רב לתלמידו רב שמואל בר שילת שהיה מלמד-תינוקות והיה למופת במסירותו לתלמידיו (ראו בבא בתרא ח,ב).

    וכך מנחה רב את רב שמואל בר שילת: 'דקארי קארי, ודלא קארי – ליהווי צוותא לחבריה' (שם, כא,א) תלמיד שאינו קורא – ייעשה צוותא לחבירו'.

    רש"י מפרש שם: 'אינך זקוק לייסרו יותר מדי ולא לסלקו מלפניך אלא יישב עם האחרים בצוותא וסופו לתת לב'. נראה שבעייתו של התלמיד היא חוסר מוטיבציה, והפתרון הוא בכך שהזמן וההשפעה החברתית יעשו את שלהם והתלמיד יתחיל 'לתת לב' וללמוד בחשק.

    לעומת זאת מלשון הטור והשולחן ערוך נראה שהבעייה של התלמיד היא קושי בהבנה, והעצה היא: 'אפילו תינוק שאינו מבין לקרות לא יסלקוהו, אלא יישב עם האחרים, אולי יבין'.

    הסבר מעניין לעצתו של רב מציע ד"ר מרדכי מרגליות (אנציקלופדיה לתולדות חכמי התלמוד והגאונים, עמ' 834): 'וכן יעצו להושיב ילד [מתקשה] בצדו של ילד המצליח בלימודיו, כדי שילמד זה את זה'. לפי הסברו של ד"ר מרגליות, ייטול הילד המצליח אחריות ויסייע לחבירו המתקשה.

    ייתכן שרב למד רעיון זה מדודו רבי חייא, שאמר שאם ח"ו תשתכח תורה מישראל הוא יחזירנה, על ידי שיזרע פשתן ויטוה ממנו רשתות ויצוד צביים ויכתוב על עורם חמישה חומשים לחמישה ילדים, לכל ילד חומש, וייקח ששה נערים וילמד לכל אחד סדר משניות (כתובות קג,ב). כל אחד מהילדים ילמד לחבריו את החומש או את הסדר שהוא יודע.

    בדרך זו נעשה התלמיד לשותף פעיל במעשה החינוך. הוא עוזר לחבירו במה שהוא מצטיין בו. חבירו גומל לו ועוזר במה שהוא מצטיין בו, ושניהם יחד מוסיפים ידע ומתרגלים לחיים של אחריות ושל ערבות הדדית.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • עין הקורא

      על 'עבודה בקבוצות', שבה התלמידים ה'חזקים' משמשים כחונכים לחבריהם, למדים אנו מתכנית הלימוד של תלמוד התורה בונציה בשנת תקל"ב 1772: '

      אחרי הארוחה ימשיכו את לימוד פרשת השבוע. הטובים שבתלמידים יבארוה והאחרים יקראו את הפסוקים. יחלק את התלמידים לקבוצות והמעולים שבתלמידים ילמדו את חבריהם בנוכחות המלמד'

      (הרב פרופ' שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, ב, ירושלים וניו-יורק תשס"א, עמ' 365).

      אף בתשובתו (משנת תקמ"ה 1785) של ר' מרדכי שמעון ב"ר שלמה, מחכמי תורכיה, אנו למדים על:

      'מנהג המלמדים, דמושיב תלמיד חריף אחד אצל ג' וג' שמתחילים, להרגיל להם הלימוד'

      (שו"ת מירא דכיא, אה"ע סי' י. הובא בספרו של פרופ' שמואל גליק, מקורות לתולדות החינוך בישראל, ד, ניו-יורק וירושלים תשס"ו, עמ' 412)

      • עין הקורא

        אף רבי יהודה החסיד מדבר על מעלת התלמיד המסייע לחלש ממנו:

        'טוב שיחזור ההלכה עם אותם שאינם יודעים כל כך כמותו כדי שלא ילכו בטלים משיחזור עם חבריו הדומים לו, כמו שאמרו חכמים: "המלמד עם הארץ תורה – מבטל גזירות"… ואם אינו כחפצו יחזור עמו. ואע"פ שמפסיד מעט מתורתו – תורתו מתקיימת בידו'

        (ספר חסידים, מהד' הרב ראובן מרגליות, ירושלים תשי"ז, סי' תתקמו, עמ' תקט)

        מקורות רבים, מארצות שונות ומתקופות שונות, על בחורים ותיקים, ששימשו כחונכים ו'חוזרים' לחבריהם הצעירים, מביא פרופ' מרדכי ברויאר, בספרו: אוהלי תורה – הישיבה תבניתה ותולדותיה, ירושלים תשס"ד, עמ' 246.

        • עין הקורא

          דרך נוספת של מלמד מסור לעודד את תלמידיו, מתוארת בתלמוד:

          'רב הזדמן למקום אחד, גזר תענית ולא בא גשם. ירד לפניו שליח הציבור, אמר "משיב הרוח" ונשבה רוח, אמר "מוריד הגשם" וירד גשם. אמר לו: "מה מעשיך?" אמר לו: "מלמד תינוקות אני, ומלמד אני לבני עניים כבני עשירים, וכל מי שלא יכול לשלם אינני לוקח ממנו דבר.

          ויש לי בריכה של דגים, וכל ילד שמתרשל בלימודו – משחד אני אותו בהם ומרגיע אני אותו ומפייס אני אותו בהם, עד שהוא בא וקורא'

          (תענית כד,א, ע"פ תרגום ר"ע שטיינזלץ)

          ייתכן שהדגים שניתנו לילד היוו תמריץ שעודד את רוחו בראותו שהמלמד מרעיף עליו אהבה. אך ייתכן שידע המלמד שיש לדגים גם השפעה פיזית על הקשב והריכוז, שכן הדגים מכילים חומר ('אומגה 3') התורם להגברת הקשב והריכוז – 'ריטלין' טבעי ובריא!

          [אולי היה גם רמז רעיוני בדגים, התאפיינים בשתיקה ובכך שאין שולטת בהם 'עין הרע'. כרומז לילד שאם יתגבר על הקנאה בחברים – יוכל להשתלב בקבוצת הלומדים ולהטות אוזנו ללימוד]

          • אמיר שכטר

            ההסבר על הרעפת האהבה מאוד מתקבל על הדעת

            דוגמא יפה מאוד לעניין נתן עמוס עז באוטוביוגרפיה שלו שמגיל ילדות מבית ספר יסודי הוא לא שוכח והוא זוכר לטובה את מורתו המשוררת זלדה שהייתה מקבלת את התלמידים בחום ואהבה והייתה פונה לתלמיד המברך אותה בבוקר טוב -"בוקר טוב ומבורך ילד שטוף אור" [אני זוכר פחות או יותר את הניסוח הזה ,הספר לא תחת ידי כרגע]

            אפשר לראות איך גישה אוהבת של מורה נכנסה עמוק לתודעה של תלמידיה גם לאחר שנים רבות

            לענ"ד מורה טוב שגם יעביר היטב את החומר הנלמד-אותה מקצועיות נטו שפרופ' שנרב כל כך מקדם במאמר-הוא גם מורה עם נשמה שיודע להיות לא רק טכנוקרט של חומר אלא גם יודע להבין את נפש התלמידים מעבר להיותם אובייקטים של השוק החופשי ופס הייצור של המשק

            לא שאני מזלזל בחשיבות של היעדים הנ"ל או בטיעון של שנרב שאסור להזניח את הפן הלימודי-הישגי אבל הניסוח הציני היה כדי להראות שזה עשוי להגיע לאבסורד שאחריתו מי ישורנו

            מסגרת של בית ספר שימשה מאז ומתמיד בווריאציות השונות שלה לא רק למקום לימוד מקצועי אלא גם מקום להקניית ערכים ומידות

            -כך זה היה ב"חדרים" ו"תלמודי התורה" אצלנו ולהבדיל אצל הנוצרים בבתי הספר הקדם מודרניים באירופה שנוהלו בעיקר בידי נזירים-

            כמובן שצריך לשלב בחוכמה בין שני סוגי היעדים החינוכי והמקצועי אך דומני ששנרב הגזים כאן במאמרו לצד אחד מה שגרם באופן מובן לתגובות המתנגדות

            • אמיר שכטר

              חשוב להעיר גם שלפחות במקרה של החינוך הממלכתי דתי אותו אני מכיר מקרוב יותר אכן יש שכר בעמלם החינוכי של המחנכים והמחנכות שלא רק חשבו על הקניית ידע אלא גם על הקניית מידות וערכים והמהפכה הרוחנית הגדולה בציבור הדתי לאומי , אותה מהפכה מבורכת שגרמה שתוך דור ממצב שאין כמעט ישיבות ציוניות ובלא מעט תחומים יש רפיון הלכתי סיטונאי למצב של מאות תלמידי ישיבות מכינות ומדרשות וששמים בו דגש על הקפדה על ההלכה גם בדברים שלפני שלושים שנה מי בכלל חשב עליהם בבני עקיבא של אז?

              השינוי המבורך הזה ברובו לא הגיע נטו מההרגלים והחינוך בבית אלא מחינוך במוסדות החינוך שנתנו את ההשלמות הנדרשות

              לכן לא הייתי מזלזל כלל באפקט החינוכי החשוב שיש למוסדות החינוך מעבר לעניין המקצועי שהוא ללא ספק חשוב וחלק ממטרות הלימוד המרכזיות

              בל נשכח שראשי הישיבות התיכוניות המיתולוגים הרב נריה והרב יגל והרב בינה זכר צדיקים לברכה גידלו וטיפחו דור שלם של נערים הגאים בעצמם ובזהותם בתקופה קשה במיוחד לעתידו של הציבור הדתי לאומי שרבים מבניו עזבו את הדת [יעויין על כך בהסבר מעניין בספרו של יאיר שלג "הדתיים החדשים" בתחילת הספר]

              והם עשו זאת תוך כדי שליחות חינוכית עמוקה ולא רק על המחשבה כמה מאיות התלמידים יוציאו בבחינות הבגרות אם כל הכבוד גם לדאגה לכך

    • ומקבלין דין מן דין - על למידה בקבוצות

      על יתרונותיה של למידה קבוצתית – ראו במאמרה של מאיה בוזו-שוורץ, 'למידה בקבוצות בכיתה', באתר 'אבני ראשה', וב'ויקיפדיה' ערך 'למידה שיתופית'.

      [ואולי ניתן לומר שהנחיית חז"ל ללמוד מפי רב 'הדומה למלאך' כוללת גם את היכולת להטות אוזן גם לקטן ממנו, כדרך המלאכים ה'מקבלים דין מן דין'. ש.צ. לוינגר]

      • 'ואוזן קשובה לקטנים וגדולים'

        על יכולתו של הבוגר והותיק להתייחס 'בגובה העיניים' ולתת ביטחון ועידוד לצעיר ממנו, כמידתם של המלאכים, הנותנים רשות זה לזה, ומקבלים זה מזה – דיברה הגב' רחל פרנקל בעצרת הזכרון ליום השלושים, שנערכה בבית הכנסת הגדול בירושלים. ניתן לצפות בכתבה: 'רחל פרנקל: יש לנו אהבה והיא תנצח', 'ערוץ 7', ב' באב תשע"ד.

  17. אם החינוך חשוב לכם-הצטרפו אלינו
    קבוצה בפייסבוק -שאלה של חינוך
    https://www.facebook.com/groups/211956095640385/

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 866 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על עדיאל רוזן לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: