בנימין זאב הרצל האמיתי שונה מאוד מתדמיתו המקובלת, ומשנתו מזכירה פעם אחר פעם את תפיסתו הגאולית של הרב קוק. למרות שהצליח ביחסי הציבור לתנועה הציונית שייסד, דמותו שלו נשארה בשבי

בנימין זאב הרצל בדרך לארץ ישראל עם חברי המשלחת בעיר הטורקית איזמיר 1898

למרבה הצער, השם הרצל מעורר עבור רבים אסוציאציה למושגים כמו נצרות, אוגנדה, דרייפוס והתבוללות. בתפיסה המקובלת, הרצל היה עיתונאי מתבולל שהזדעזע עמוקות ממשפט דרייפוס והחל לחשוב מחשבות בדבר הטבת מצבו של העם היהודי. כשהבין שהתנצרות המונית לא תצלח חיפש מקום מקלט ליהודים, וכשהתעוררו קשיים ביחס לפלשתינה הסכים לקבוע את מדינת היהודים גם במקום אחר כמו אוגנדה, ובלבד שתהיה מדינה. אין בחזונו דבר מעבר לזה.

משכילים רבים טענו נגדו שאין במדינת היהודים שלו שום צביון יהודי, והיא יכולה להיות מדינתו של כל עם אחר בעולם. אחרים אף הוסיפו שאילו היהודים היו מוותרים על יהדותם, לא היה מאושר ממנו. אפילו חיים ויצמן טען שאלמלא ביקש למצוא חן בעיני הציונים, כלל לא היה מזכיר את פלשתינה. וכמובן, בחוגים חרדיים מתייחסים בבוז לדמותו. הטענה היא שכל ימיו היה אכול שנאה עצמית, שבכל מהלכיו ניסה להצניע את יהדותו, ושבכתביו שזורים רעיונות אנטישמיים ודברי כפירה.

למרות הכול

הראי"ה קוק זצ"ל, לעומת כל זאת, העריך את פועלו של הרצל. הוא קרא לתופעה "עקבתא דמשיח בן יוסף", ואף הספידוֹ למרות המחאות שנשמעו בארץ. אף על פי כן, אף הוא ראה בפועלו דבר קטן וחלקי. לא שאיפה לגאולה אלא פתרון מעשי למצוקת היהודים. כשזו תיפתר, שוב אין לחלום הציוני לאן לפנות.

במלאת מאה שנה להולדתו של הרצל הוזמן הרב קוק זצ"ל לקחת חלק באירוע לציון התאריך, והוא נענה ברצון "להשתתף עם החוגגים לשם זכר כבודו של מרים דגל תחיית האומה ד"ר הרצל ז"ל … והנני נכון למלא את דרישתם בכל רגשי אהבת אחים, משותפים בשאיפה לתחיית האומה על ארצה ההיסטורית" (אגרות ב' רצ"ד).

באיגרת לאנשי המזרחי מיום י"ב מנחם אב תרע"ג יוצא הרב נגד הקטנות שבחזונו של הרצל:

האומה בכללה, עם כל גודלה וחוסנה הרוחני, עם כל גאון נשמתה, לא תוכל בשום אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה (המעגל) הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז"ל, עם כל יופיו ועוזו, לפי הערך.

הציונות המעשית והעיונית […] יש בהם עניינים נשגבים ונעלים, שאנו נקראים ממעמקי הוויתנו הישראלית לתמכם בכל כוחותינו הגשמיים והרוחניים, אבל כל אלה יחד אינם כי אם הגוף הציוני, אבל קרואים אנו מיד לזרוק את הנשמה בהגוויה המחוטבת הזאת, כדי שתהיה ראויה באמת לשמה… ושייתן לעולם את אותו המושג שמקור הציונות הוא המקור הקדוש העליון, התנ"ך, נותן לה בכל העומק וההוד המסורתי.

לא הד קול שעם שנוא בעולם הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה – אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, "אל גאון יעקב אשר אהב סלה". ונשמה זו אי אפשר שתהיה נזרקת בתנועה, כל זמן שעל מצחה חקוק אות קין זה ש"הציונות דבר אין לה עם הדת".

הציונות מוכרחת לשוב אל מקור החיים של האומה מראש צורים, ואי אפשר שדבר לא יהיה לה עם הדת […] המזרחי צריך לתבוע תמיד שהסעיף המחפיר הנ"ל יימחק מהפרוגרמה, ותחתיו ייכתב "הציונות מבוססת היא על יסוד תחיית האומה בתורתה על אדמתה", בכל הגודל והמילוי של פתגם זה.

ובאגרת תצ"ז כתב בין השאר, "שהחוק האלילי הזה ש'הציונות דבר אין לה עם הדת', תועבה היא לישראל… ולא ישקוט ולא ינוח עד אשר יורידוהו מעל במת הציונות, ותחתיו יוחק חוק לישראל כמו שהוא באמת, "זכרו לעולם בריתו… אשר כרת את אברהם… לאמר לך אתן ארץ כנען".

"שבנו הביתה"

והנה קם בירושלים יהודי יקר בשם ד"ר יצחק וייס, רופא שיניים במקצועו, ולאחר שקרא את כל כתביו הציוניים של הרצל גילה שדמותו סולפה, במכוון או בחוסר ידיעה, עוד בימי חייו. כבר בשנת תרצ"ד כתב ברל כצנלסון: "נתקלים לא פעם בסילוף דמותו של הרצל, סילוף בזדון או בחוסר ידיעה. יש לחשוש שהדור הבא לא ידע את הרצל בלתי אם כשם, כסיסמה, כדגל, לכל היותר כאגדה נאה". ואחר העיר שבישראל של היום, בשביל רבבות הרצל הוא פשוט שם רחוב. ומעניין הדבר שהרצל עצמו כבר חזה את הכיוון הזה, וכתב על עצמו: "התרגלתי לכך שיעוותו את דבריי באופן הכי פחות סביר, וללא ספק כך יהיה גם בפעם הזאת". שלושה חדשים אחר שיצא הספר "מדינת היהודים" לאור, התלונן הרצל ש"הרבה אנשים אינם קוראים בספר מה שכתוב בו, אלא מה שהם מכניסים בו מהרהורי לבם".

כנראה שכך אכן קיבל הרב קוק זצ"ל את דבריו. האיגרת למזרחי נכתבה בשנת תרע"ג, ואילו כתביו של הרצל יצאו לאור לראשונה בשפה הגרמנית בשנת תרפ"ב. לעברית הם תורגמו על ידי ר' בנימין רק בתר"צ, חמש שנים לפני פטירתו של הרב. יש להניח שהוא נתוודע אליהם רק מפי השמועה.

לטענתו של ד"ר וייס, המשפט "הציונות דבר אין לה עם הדת" לא נמצא באף מסמך של ההסתדרות הציונית, ובוודאי לא נאמר על ידי הרצל. ההיפך הוא הנכון: בנאום הפתיחה של הקונגרס הראשון אמר: "אם אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא חזרה ליהדות, עוד קודם היותה חזרה אל ארץ היהודים". אחד העם אמר על משפט זה שהוא סיסמה דמגוגית, אך בכתביו הראשונים כתב הרצל: "דור שהתפתח כשהוא מנותק מן היהדות … אינו מסוגל לא לחשוב על עברו ולא לצפות את עתידו". ובסיפור שכתב תיאר איך נקנה בדעתו של הגיבור "הרעיון שיש רק מוצא אחד ממצוקת היהודים, והוא – השיבה אל היהדות, והוא התחיל לאהוב את היהדות בלב ונפש".

על יחסו לדת כתבו הרבה מהרהורי לבם. למשל, בשבת שלפני פתיחת הקונגרס הלך הרצל לבית הכנסת ואף עלה לתורה. בין הביוגרפים של הרצל היו שלא הזכירו כלל אירוע זה. אחרים טענו שהרצל חש חרדה, ושכל הטקס העמיד אותו במצב לא נעים. ישנו תיאור שלפיו בקושי למד את המילים של הברכה, ושהתלונן שהיא עלתה לו בזיעה רבה "יותר מאשר נאום ארוך שלם".

אך הרצל עצמו כתב ביומנו דברים שונים לגמרי:

מתוך כבוד לדת הלכתי בשבת שלפני הקונגרס אל בית הכנסת. ראש הקהילה קרא לי לעלות לתורה […] ביקשתי שישנן איתי את הברכה, וכשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המילים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה וכל ניהול הדיונים.

הרב ריינס מספר על דאגתו של הרצל לנעול את המושב לפני כניסת השבת. הרצל הציץ שוב ושוב בשעונו, ואף נמנע מלהדליק סגריה בשבת. בספרו של הרב מאיר בר אילן "מוולוז'ין עד ירושלים" הוא מספר שהרצל נזף בנורדאו על שהדליק סיגריה בשבת בשבתו בבית קפה לעיני נער יהודי שהתלווה אליו. "כשם שאנו רוצים בתחום הכלכלי והמדיני ליצור תנאים חדשים, כך אמורים אנו בתחום הרגש לשמור בקדושה על הישן", אמר.

ברגש חיובי זה ליהדות קשר הרצל גם את שאיפת האומה לחזרה לארץ ישראל, שאותה הוא מכנה פעם אחר פעם "ארץ אבותינו". "לא כקולוניאליסטים על אדמה כלשהי", אמר הרצל במשפטים שמזכירים את נאום נתניהו בקונגרס לאחרונה, "אדמה שכבשו כדי לפתור מצוקה כלשהי, אלא כבעלי בתים השבים אל האדמה שממנה נושלו, וחוזרים אל מולדתם ההיסטורית… כלום לא נחזתה שיבת  העם היהודי לארצו כבר בכתבי הקודש?".

לטובת האנושות

על הצדק שבתביעה לשיבת היהודים, אמר: "על קרקע זו, שעכשיו צומח בה כל כך מעט, צמחו אידיאות בשביל כל האנושות. ודווקא משום כך לא יוכל שום אדם להכחיש שקיימת זיקה שלא תפקע לעולם בין עמנו ובין הארץ הזאת… שום עם אין לו הנכונות או היכולת להביא קרבנות כאלה לשם החייאתה של ארץ זו, כמו העם היהודי. שום צד לא יקדים אותנו, שום צד לא יחטוף זאת מאיתנו. כי שום צד אינו יכול להעלות איתו כוח אדם מלא הקרבה כמו היהודים… אם קיימת בכלל תביעה חוקית לגבי שטח כלשהו על פני האדמה, מוכרחים כל המאמינים בכתבי הקודש להכיר בזכותם של היהודים". ועל כן הרצל אינו מתחנן אלא תובע את ארץ ישראל, "שהעברים הם יורשיה ואדוניה מאז ומעולם".

ומתוך כך הוא מרגיש שמה שהתנועה עומדת לעשות איננו דבר חדש, אלא המשך התהליך הא-לוהי שהחל ביציאת מצרים, ואלו הם "מעשי הא-לוהים באמצעות היהודים".

"א-לוהים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כל כך", אמר הרצל, "לולא נועד לנו ייעוד כלשהו בתולדות האנושות". על הטענה שהוא מחפש רק מקום מקלט, כתב: "יש אנשים שאינם מבינים אותנו כראוי, וסבורים כי מטרת מאמצנו היא לשוב אל ארצנו. האידיאל שלנו הולך הלאה מזה…". האידיאל של עם ישראל לפי הרצל אינו מצטמצם בחיפוש אחר מקום מקלט. שחרורו של העם היהודי מן הגלות הוא טובת האנושות כולה, כפי שהוא כותב ב"מדינת היהודים": "כי העולם בשחרורנו משתחרר, בעושרנו מתעשר ומתגדל בגדולתנו, ומה שאנחנו נעשה שם רק למען שגשוגנו שלנו יפעל פעולה אדירה ומאושרה לטובת כל בני האדם כולם".

דברים דומים להפליא כתב הראי"ה קוק ב'אורות': "כל התרבויות שבעולם יתחדשו על ידי חידוש רוחנו, כל הדעות יתיישרו, כל החיים יאורו בשמחת לידה חדשה בהתקוממותנו, כל האמונות ילבשו בגדים חדשים; יסירו את הבגדים הצואים מעליהן ויתלבשו לבושי יקר, יזנחו כל פיגול, כל טמא וכל תיעוב שבקרבם ויתאחדו לינוק מטללי אורות הקודש אשר הוכנו מאז לכל גוי ולכל אדם בבאר ישראל. ברכת אברהם לכל גויי הארץ תחל את פעולתה בתוקף ובגלוי ועל פי יסודה יחל מחדש בנייננו בארץ ישראל. החורבן העכשווי הוא הכנת תחייה חדשה, עמוקה ואופיית, אור חסד עליון מתנוצץ, שם ה' אהיה אשר אהיה הולך ומתגלה – הבו גודל לא-לוהינו" (אורות עמ' יז).

"קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי", הסביר הרצל, "ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו ארץ ישראל לא תחדל מלהיות אידיאל, כי בציונות כפי שאני מבין אותה כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת, כחוב בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".

יותר יהודי מיהודי

מקובל לחשוב שהעניין הלאומי התעורר אצלו בסקירת משפט דרייפוס, אך בכתביו מוכח שהדבר התבשל בקרבו כבר שלוש עשרה שנה לפני כן. "כבר מזמן אני חושב שאין לחיי תכלית נעלה יותר מאשר לעמוד לימין העניין היהודי".

צל אחד שמעיב על דמותו עד היום הוא הפִסקה שכתב ביומנו בקשר לרעיון הטבילה לנצרות. אך נשים לב לדבריו: "היו לי עיתים שהייתי שמח לחמוק אל עבר הנצרות, אולם היו אלה משאלות לב לא מגובשות של חולשת נעורים … אני אומר לעצמי שמעולם לא חשבתי ברצינות להיטבל לנצרות או לשנות את שמי". יש לציין שאיש לא שמע ממנו רעיון כזה, ומדובר רק בדברים שכתב לעצמו ביומנו בתחילת חיפושי הדרך. אדרבה, במשך השנים לא הסתיר את שאט הנפש שלו מהיהודים שטבלו לנצרות, וקרא להם "חלשי האופי שבינינו".

הרצל היה יהודי גאה – הרחק מאוד מגישה של התרפסות או התבוללות. הוא מספר שכשהגיש אחד מכתבי היד שלו לבית הוצאה לאור ניסה המו"ל לשכנעו שישנה את שם המחבר לשם שאין לו צליל יהודי. הרצל ענה שהוא מעדיף לקחת את כתב היד חזרה. הרצל הצעיר גם התפטר מאגודת סטודנטים שאחד מחבריה נאם נאום אנטישמי, ואמר שהעדר מחאה כמוה כהסכמה. הוא היה היהודי היחיד מבין חברי האגודה שעשה זאת. כשהופיע בסוף ימיו לפני האפיפיור חרג מכללי הטקס, ולא עלה בדעתו לקוד לפני הצלב שעל חזהו או לנשק את ידו. ואכן, האפיפיור התייחס אליו בקרירות. הוא חש בפגישה "שהקונפליקט בין רומא, שהוא דיבר בשמה, ובין ירושלים, שבשמה דיברתי אני, שב ונתגלה".

עוד כתב: "ליהודים של ימינו אין שאיפות לוהטות יותר מאשר להיות בלתי נראים בין העמים … הם יותר אנגלים מהאנגלים, יותר גאלים מן הצרפתים, יותר גרמנים מן הגרמנים. רק הציונים רוצים להיות יהודים יהודיים".

לא המודרניים

וכך חזה גם את העתיד. מריה דלה גראדיה, כלת פרס נובל לספרות, מספרת על שיחה שהייתה לה עם הרצל בנוכחות פרופסור מולנר, איש אוניברסיטה יהודי. הלה אמר להרצל: "לעולם פלשתינה לא תהיה שלכם, ואם תשיגו אותה, היהודים המודרנים לעולם לא ילכו בעקבותיכם". הרצל צחק צחוק מריר, ואמר: "היהודים המודרנים? האם יהיו מסוגלים לעזור לעצמם? הלחץ יבוא מלמטה, מן ההמון שבתוכו הוא חי עדיין, זה שירד מסיני ובידו לוחות הברית והוביל את עמו בתוך המדבר. אני מודע לכך שבמאבק הזה אמצא את מותי, אך איני יכול לעשות דבר. החזיונות משתלהבים בלילה, כשעיניי עצומות, ואיני יכול לחמוק מהם".    

היו שראו בשם ספרו 'מדינת היהודים' מעין פתח למגמה המוכרת היום, לצערנו, של ראיית המדינה כמדינת כל אזרחיה בעלת רוב יהודי. אך לא זה שם ספרו של הרצל: הוא העניק לספרו את השם 'המדינה היהודית', כלומר מדינה בעלת צביון יהודי (ביידיש נקרא הספר "דה יידישע מדינה", ובאנגלית The Jewish State).

אל דבריו של הרצל, שאמר "אין אנו רוצים להיות קוסמופוליטיים חסרי מין", יש להקביל את דברי הרב קוק באורות (עמ' נה):

דרכנו בחיים הלאומיים וצידודם כלפי היחש האנושי הכללי ארוכה היא מאוד. ארוכים הם חיינו וארוכים על כן דרכינו. גדולים אנחנו וגדולות משוגותינו, ולכן גדולות גם צרותינו. גדולים גם תנחומותינו.

טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של 'אתה בחרתנו'. לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים היסטוריים מצוינים שאין דוגמתם בכל עם ולשון – כי אם מעולים וגדולים מאוד מכל עם. אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו. אם נשכח את גודלנו אנו שוכחים את עצמנו – ועם שישכח את עצמו בוודאי הוא קטן ושפל.

ושמא נאמר לסיום – עם שישכח את עצמו, וגם עם ששוכח את גדולת מנהיגיו, חוטא לעצמו, חוטא לאמת וחוטא לעולם כולו.

הרב מרדכי גרינברג הוא ראש ישיבת 'כרם ביבנה'. המאמר הוא תמצית דברים שייאמרו באסרו חג שבועות בכנס גבעת וושינגטון לחינוך לערכים תשע"א, תחת הכותרת 'הרוא"ה והחוזה – הילכו שניהם יחדיו'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' בסיון תשע"א, 3.6.2011