מפלגת ש"ס ממשיכה לרתק את החוקרים. מחקר חדש מנסה להסביר את ההבדל בינה לבין המפלגות החרדיות האשכנזיות בעמדה המורכבת שגיבשה כלפי הרעיון הציוני והמדינה

המצנפת והדגל

לאומיות–שכנגד בחרדיות המזרחית

נסים ליאון

מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2016, 156 עמ'

בשנת 1984 התמודדה מפלגה חדשה בבחירות לכנסת ה–11 ואף זכתה להכניס אליה ארבעה חברי כנסת – התאחדות הספרדים שומרי התורה, המכונה בפי כול "ש"ס", האותיות הרשמיות שלה בבחירות. בניגוד למפלגות עדתיות אחרות שפעלו במערכת המפלגתית היהודית בארץ ישראל לפני הקמת המדינה ולאחריה, הצליחה מפלגה זו לזכות שוב ושוב בנציגות בכנסת ואף להרחיב אותה. יתר על כן, ש"ס הייתה שותפה משמעותית לכמעט כל ממשלות ישראל מאז ועד היום. אחיזתה של ש"ס בשטח באה לידי ביטוי גם בזירת השלטון המקומי, שם החלה דרכה ב–1983, והיא העמידה מקרבה ראשי עיר וחברי מועצות רבים ברשויות מקומיות שונות.

הצלחה זו עוררה עניין רב בקרב אנשי אקדמיה מדיסציפלינות שונות, אנשי תקשורת ופוליטיקה שניסו לפענח את הגורמים להצלחתה – לאחד תחת כנפיה ציבורים מזרחיים מגוונים מבחינה עדתית ומבחינת מידת המחויבות לקיום ההלכה. בבחירות האחרונות הצהירו אף פמיניסטיות חילוניות על כוונתן להצביע לש"ס. הצלחתה של ש"ס נזקפה, בצדק רב, להצבת הרב עובדיה יוסף כמנהיג התנועה, ולפיכך ככל שחלפו השנים החל הדיון בשאלת הצפוי לה לאחר פטירתו.

העניין בש"ס לא היה אקדמי בלבד, אלא נבע גם מהאפשרויות הטמונות בש"ס עבור החברה הישראלית כולה, בהתמודדותה עם שאלות של פערים כלכליים–חברתיים, מתחים בין עדתיים, מתחים בנושאי דת ומדינה ומתחים בין יהודים ללא יהודים. אנשים לא מעטים קיוו לאתר במסריה של ש"ס בשורה לחברה הישראלית וחלופה רעננה לתנועות הוותיקות של הציונות הדתית, החרדיות–האשכנזית ואולי אף הליכוד. לדעת רבים, תנועות אלו לא השכילו עד כה להתמודד כראוי עם הסוגיות הנזכרות ועם תחושות הניכור של האוכלוסייה הספרדית הוותיקה בארץ ישראל, ובמיוחד של האוכלוסייה הגדולה יותר של יוצאי ארצות האסלאם, שנקלטה במדינה בעשור הראשון לקיומה.

בבסיס הדיון עומדת שאלה בסיסית יותר, שזכתה לדיון נוקב בין הפרופסורים צבי זוהר ובנימין בראון לפני כעשור ומחצה: האם ניתן להצביע על הבדל מהותי בין תגובת רבני ארצות האסלאם לתגובת רבני אירופה למודרנה? ואם הבדל זה קיים, האם הוא מעיד על תרבות הלכתית–דתית שונה מזו של רבני אירופה? אם התשובה לשתי שאלות אלו חיובית, אזי יש המקווים שניתן יהיה לחדש את התרבות ההלכתית–דתית הספרדית הטרום חרדית, תרבות הנתפסת כיכולה לסייע בצמצום מתחים בחברה הישראלית.

אנשיה‭ ‬אומרים‭ ‬בהזדמנויות‭ ‬שונות‭ "‬אנחנו‭ ‬הציונים‭ ‬האמיתיים‭". ‬קמפיין‭ ‬ש‭"‬ס‭ ‬לקראת‭ ‬בחירות‭, ‬בני‭ ‬ברק‭ ‬2015
צילום‭: ‬יעקב‭ ‬נחומי‭, ‬פלאש‭ ‬90

זעם קדוש אחר

הסוציולוג נסים ליאון הוא אחד החוקרים החשובים המבקשים להשיב על שאלות אלו. בספרו החדש, "המצנפת והדגל", הוא ביקש לפענח את דרך ההתמודדות של הזרם המרכזי בש"ס, בהנהגת הרב עובדיה יוסף, עם האתגר הציוני. לדבריו, התמודדות זו נדרשת בשל הפער בין עמדת ההנהגה הרבנית, שהושפעה רבות מהעמדה החרדית האשכנזית, הלעומתית לציונות ולמדינה, ובין העמדה של הציבור המזרחי הרחב, המזדהה עם המדינה ועם הרעיון הציוני. הנכונות של הזרם המרכזי בש"ס להתחשב בעמדת הציבור הרחב, בניגוד לחרדיות האשכנזית, מחייבת הסבר.

לפי ליאון ההסבר מצוי בנסיבות השונות של שני גוני חרדיות אלו: בעוד שלחרדיות האשכנזית יש "זעם קדוש" כלפי הציבור הרחב האשכנזי על שנטה אחר הרפורמה, ההשכלה, הסוציאליזם, הלאומיות האירופית והתנועה הציונית, הרי ש"זעם קדוש" כזה נעדר בחרדיות המזרחית, המבקרת אמנם את הציבור המזרחי הרחב על תופעות של חילון והחלשת מעמד ההנהגה הרבנית, אך תולה תופעות שליליות אלו בעיקר בדפוס קליטת עולי ארצות האסלאם על ידי הנהגת המדינה בשנים הראשונות לקיומה.

במילים אחרות: האירוע המכונן של החרדיות האשכנזית הוא ערעור מעמד הדת וההנהגה הדתית במאה התשע–עשרה באירופה, ואילו האירוע המכונן של החרדיות המזרחית בישראל הוא ערעור מעמד הדת וההנהגה הדתית, בעת העלייה הגדולה מארצות האסלאם לאחר הקמת המדינה. נכון שערעור מעמד הדת וההנהגה הדתית התרחש בהיקפים אלו או אחרים כבר ברוב ארצות המוצא של עולי ארצות האסלאם, אך הזיכרון הציבורי של החרדיות המזרחית מתעלם מכך או ממעט בחשיבותו.

מדינה בהנהגה דתית

לשוני זה השלכה חשובה לפי ליאון: הוא אפשר לחרדיות המזרחית לא לצאת חזיתית נגד הציונות והמדינה אלא לגבש עמדה מורכבת כלפיה, עמדה שאותה מגדיר ליאון כ"לאומיות שכנגד", מושג תיאורטי הנשען על יסודות פוסט–קולוניאליסטים, פוסט–מודרניים ואף ליברליים. לאומיות שכנגד, לפי ניסוחו של ליאון, צומחת מתוך תחרות עם הלאומיות המודרנית – מחקה את יעדיה אך מבקרת אותה ומציעה לה חלופה.

לדברי ליאון, הלאומיות שכנגד החרדית–מזרחית של ש"ס, שכאמור התעצבה על רקע זיכרון נזקי קליטת עליית יהודי ארצות האסלאם אחרי הקמת המדינה –

יוצאת מההנחה כי בצד חטאי הציונות אין להתכחש לנס המדינה ולכן יש צורך ואפשרות מעשית לתיקונה. כשאנשי ש"ס אומרים בהזדמנויות שונות "אנחנו הציונים האמתיים", אין כוונתם שהם רואים עצמם כחלק מהתנועה הציונית ההיסטורית, אלא שהם רואים עצמם כחלק מתנועת התיקון שלה כמי שמחזיקים בערכי לאומיות (ציונות) חלופית ומתוקנת לשיטתם (עמ' 33).

לפנינו אפוא עמדה שעל אף הנזקים הרוחניים–דתיים שהרעיון הלאומי חולל בעם היהודי – אינה שוללת את עצם הרעיון הלאומי של זכות העם היהודי למדינה משלו. התגבשותה של חברת הלומדים והתרחבותה המתמדת כמו התמדת קיומה של מדינת ישראל, הנתפסת כאירוע ניסי, הן המצדיקות, בדיעבד, את המדינה, ואף את הצטרפות תנועת ש"ס להסתדרות הציונית ב–2010, צעד שגרר מחאה מצד חוגים חרדיים–אשכנזיים, אך משום מה אינו נידון בספר. אולם חיוב לכתחילה של המדינה מבחינה דתית יתרחש רק כשהיא תתנהל על פי הוראות ההנהגה הדתית וכשהפרטים בה יהיו מחויבים לקיום תורה ומצוות, ועל כן על ש"ס לפעול להמשך קיומה ולשינוי פניה.

שלום חיילי ישראל

ה"לאומיות שכנגד" של הזרם המרכזי של תנועת ש"ס מוצגת בפרק הראשון של הספר. בפרקים הבאים מציג ליאון ביטויים שונים לעמדה המורכבת של זרם זה ולהתנהלותו מול הציבור הרחב התומך בה. בפרק השני נבחן היחס למוסד "הראשון לציון" ולמעמדו כמנהיג הציבור הרחב המזרחי. מאז הקמת הרבנות הראשית בתקופת המנדט הבריטי נשא הרב הראשי הספרדי גם בתואר "הראשון לציון". אלא שהרב עובדיה יוסף המשיך לאחוז בתואר זה גם לאחר שחדל לכהן בתפקיד הרב הראשי הספרדי ב–1983 ועד לפטירתו ב–2013, וכמוהו נהגו גם יורשיו בתפקיד, כך שכמה רבנים אחזו בתואר זה בעת ובעונה אחת. אך לענייננו, ולעניינו של ליאון, מוסד הראשון לציון נבחן בזיקה אישית לרב עובדיה יוסף, שהבאים אחריו בתפקיד זה – פרט לרב מרדכי אליהו –המשיכו להתנהל בפועל ככפופים לו.

הפרק השלישי עוסק בחלופות שניסתה ש"ס להציג בימי הרב עובדיה יוסף ללאומיות של הציונות הדתית. ודוק בדבר: אין המדובר בחלופה אחת, זו של הרב עובדיה יוסף, אלא גם בחלופה שצמחה בקרב ציבור מזרחי רחב, רבנים ופעילי ציבור. לפי ליאון, שתי החלופות מבקשות להדגיש את מרכזיות העם היהודי ולא את מרכזיות המדינה או ארץ ישראל. אצל הרב עובדיה יוסף, הדגשה זו באה לידי ביטוי בעמדתו המתירה ויתור על שטחי ארץ ישראל תמורת שלום, ואילו אצל הציבור הרחב, רבנים ופעילי ציבור, בעוינות כלפי הלא–יהודי, במיוחד הערבי והמוסלמי, בהרחקה של יוצאי ברית המועצות לשעבר בשל ריבוי הלא יהודים בתוכם וזיקתם הקלושה ליהדות, ובעוינות כלפי חד–מיניים.

נעיר כי החלופה לציונות הדתית באה לידי ביטוי גם בהתנגדות החד–משמעית של הרב עובדיה יוסף, כמו של רבנים חרדים אחרים, אשכנזים וספרדים כאחד, לעליית יהודים להר הבית, התנגדות שבתשתיתה ההנחה החרדית שאנו עדיין מצויים בגלות, בניגוד לתחושה של חלקים בציונות הדתית שאנו בעידן של גאולה.

הפרק הרביעי מתמקד באופן שילוב התפילה לשלום חיילי צה"ל בסידורי התפילה של עדות המזרח ובהיעדרה, בדרך כלל, של התפילה לשלום המדינה, נושא שליאון כבר עסק בו בספרו "חרדיות רכה: התחדשות דתית ביהדות המזרחית" (2009). התפילה לשלום החיילים זוכה למעמד חשוב בקרב הציבור המזרחי והסרתה מסידור התפילה לא תהא מקובלת עליו, אך היא גם נתפסת כתפילה ציונית שאינה מקובלת על הציבור החרדי. הפתרון של רוב מדפיסי הסידורים המזרחיים, כולל אלו שמשפחת הרב עובדיה יוסף עומדת מאחוריהם, הוא שינוי נוסח התפילה כך שיוכל להתפרש באופנים שונים על ידי המתפללים השונים. חשוב לענייננו במיוחד הוא שינוי הנוסח מ"חיילי צבא ההגנה לישראל" ל"חיילי ישראל", היכול להתפרש ככולל גם את הלומדים בישיבות המגִנים על המדינה באמצעות לימוד תורה. שינוי זה מתרחש גם כששליח ציבור המתפלל בבית כנסת של הציבור הרחב משנה בעל פה מהנוסח הכתוב בסידורי המקום.

בפרק הסיכום מציג ליאון את מסקנתו, שהמנהיגות הרבנית החרדית–מזרחית הצליחה לפתח עמדה עצמאית המתנתקת מהעמדה החרדית, עמדה שהיא "לאומיות שכנגד". עמדה זו היא המאפשרת למנהיגות זו לשמר את הזיקה בינה לבין הציבור המזרחי הרחב, הלאומי בנטייתו היום–יומית. אי אפשר להפריז במרכזיות הרב עובדיה יוסף עבור החרדיות המזרחית של ש"ס, כך ששאלת המשך דרכה לאחר פטירתו מעסיקה רבים מאז, כולל מחבר הספר, הפורס כמה ממחשבותיו בנידון ב"אחרית דבר". סיכומו של דבר, לפנינו תרומה חשובה של ליאון, כאן ובמחקריו האחרים, להבנתנו את תנועת ש"ס, את החרדיות המזרחית ואת הציבור המזרחי בישראל.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו  שבט תשע"ז, 4.2.2017