הרגע המכונן ביותר בתולדות העם הישראלי הקדום מזוהה כרגע לידת התורה, אך גם כרגע לידתה של הספרות והשירה העברית. על שירת התורה המודרנית-חילונית של ברדיצ'בסקי

ברדיצ'בסקי בצעירותו

הסופר וההוגה מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (להלן: מי"ב), שנפטר לפני קרוב לתשעים שנה, עסק לא מעט במעמד הר-סיני. בעיניי, יש משהו מרתק באופן שבו התמודד, כהוגה וסופר חילוני, עם נושא ההתגלות. ברדיצ'בסקי מוכר בעיקר כסופר וכהוגה, אך הייתי רוצה להרחיב בתחילה דווקא דרך מפעלים ספרותיים נוספים פרי עטו. בדומה לביאליק, גם הוא עסק באיסוף אגדות – מקראיות וחז"ליות, מימי הביניים ומעולמה של החסידות. ספר אחד שחיבר, בשם 'חיי משה', מאגד את כל הסיפורים המקראיים על אודות משה ומסדר אותם כמקראה על פי כרונולוגיה מסודרת. מעין אנתולוגיה ביוגרפית של משה האיש. שם, לאחר שהוא מתאר את התגלות הא-ל בהר סיני ואת עשרת הדברים, הוא מביא את לקט הפסוקים הבאים, אותם הוא מכנה 'שירי-יה':

אֱ-לֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ/ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה/ אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף-שָׁמַיִם נָטְפוּ/ מִפְּנֵי אֱ-לֹהִים/  זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱ-לֹהִים אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל./ לָמָּה, תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים/ הָהָר חָמַד אֱ-לֹהִים לְשִׁבְתּוֹ/ אַף-ה', יִשְׁכֹּן לָנֶצַח./ רֶכֶב אֱ-לֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן/  אֲ-דֹנָי בָם, סִינַי בַּקֹּדֶשׁ.

אֱ-לוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא/ וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה/ כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ/ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ./ ה' מִסִּינַי בָּא/ וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ/ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן/ וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ/ מִימִינוֹ אֵשׁ-דָּת לָמוֹ./  אַף חֹבֵב עַמִּים/ כָּל-קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ/ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ/ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ./ תּוֹרָה/ צִוָּה-לָנוּ מֹשֶׁה/ מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.

אל תוך התרבות האירופית

הצמדת קטעי השירה הללו המלוקטים ממקורות שונים (שופטים ה, תהילים סח, חבקוק ג, דברים לב) לעשרת הדברים מעוררת תהיות. אמנם כל הפסוקים הללו מתארים את הופעתו של הא-ל בסיני, אך מה בינם לבין מתן החוק? כאן ניתן לראות את פשר העריכה של מי"ב את סיפור חייו של משה. דיוקנו של משה הניבט אלינו משילוב התיאורים הללו הוא דיוקן כפול, של מחוקק ושל משורר. מי"ב אינו מקנה לחוק את המקום המרכזי בהתגלות, אלא מוסיף עליו חוויה של התגלות, של מופע, של שירה. אכן, הרגע המכונן ביותר בתולדות העם הישראלי הקדום הוא רגע לידתה של התורה והמסורה, אך רגע זה הוא גם רגע לידתה של הספרות הגדולה, של השירה העברית. כך, מושג ההתגלות מתרחב והופך לא רק למתן הוראות ומצווה אלא גם לחוויה אסתטית.

אוסף אגדות נוסף של מי"ב נקרא 'ממקור ישראל', אוסף סיפורים עבריים שליקט ממקורות שונים. האוסף פורסם בימי חייו בגרמנית בשישה כרכים (ליפסיה 1923-1916) תחת השם "דער בוֹרן יודאס" (בעברית: "באר יהודה"). ברדיצ'בסקי ראה לעצמו חובה להכניס מיפייפותו של שם לאוהלי יפת, ולהביא מעט ממסורותינו אל תוך התרבות האירופית. בקובץ הזה מי"ב אינו רק מלקט, אלא משמש עורך ספרותי בעל חופש לסגנן ולכתוב מחדש את האגדות הקדומות של עם ישראל. כך הוא מתארך את מתן תורה בהר סיני:

ויהי כי נשא ה' את בני-ישראל ממצרים על כנפי נשרים, ויאמר לעשות  לו את העם הזה לעם סגולה, ויביאם מדבר סיני ויחנו שם נגד הר הא-להים ויתקדשו בני-ישראל ויכינו את עצמם ליום הגדול.

ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים ונפתחו השמים, ועלה ראש ההר בשמים, וערפל כיסה את ההר. א-להים הגדול יושב על כסאו ורגליו עומדות על הערפל; ומראה כבוד ה' כאש אוכלת ונוגה לו.

ויעל משה אל א-להים, אל ההר, רגליו של משה עומדות בהר, וכולו בשמים, וצופה ומביט בכל מערכות השמים.

וידבר אל-הים את עשרת הדברים. וירעשו השמים והארץ ויסערו הימים והנהרות, התרוממו ההרים והגבעות, עצי היערות רעשו, החיות המו, וגם המתים שבשאול תחתית קמו וחיו ועמדו על רגליהם, כמו אלה שעתידים לבוא. אשר ישנו פה ואשר איננו פה – כולם נתרגשו לדבר ה'.

וייראו בני-ישראל ויקראו אל משה: דבר אתה עמנו ולא נמות. ויהי להם משה מן היום הזה מול א-להים, ודבר ה' אתו והוא יצווה את בני-ישראל ('בשמי מרומים', על ההר).

כאן, החופש האמנותי שלוקח לעצמו מי"ב בעיצובה מחדש של מסורת מתן תורה גדול אף יותר, שכן התיאור הספרותי של ההתגלות התרחב על חשבון מתן החוק. "וידבר א-להים את עשרת הדברים", אלו הן חמש מילים מיותרות, דלות, קטנות ואפורות בתוך הקטע הסוחף המתאר את התרגשות העולם עם מתן התורה. מי"ב 'מעלים' אפוא את החוק, ומפנה מקום רחב הרבה יותר לאותה חוויה של התגלות. נראה שחוויית ההתגלות מעסיקה את מי"ב ומעניינת אותו הרבה יותר מתוכן ההתגלות עצמה, שכן מי"ב כותב מחדש את המסורת ללא החוק.

ברית שכם וברית סיני

החיבור המרכזי והחשוב ביותר של מי"ב במחקר המקרא הוא 'סיני וגריזים'. לפי שמו, ניתן להבין שגם במרכז ספר זה יתמקד מי"ב בבריתות השונות שנכרתו בין האל לעם ישראל. נושא המחקר בספר הוא היחס בין הבריתות השונות ומערכות החוקים שניתנו בהן וקביעת מעלת חשיבותן בדברי ימי עם ישראל.

מסקנתו של מי"ב, אם נקדים את המאוחר, היא שדווקא ברית שכם, שנכרתה על הרי גריזים ועיבל על ידי יהושע לאחר הכניסה לארץ, קדומה וחשובה יותר מברית סיני, שמבחינה מסורתית מקובלת כקדומה וכחשובה ביותר. לשיטתו, היו קיימות בעם ישראל הקדום שתי מסורות שונות ומתחרות, זו של סיני ומשה וזו של גריזים ויהושע. בעזרת בדיקה לשונית ואנתרופולוגית מראה מי"ב שלשון הברית הארץ-ישראלית מוקדמת יותר ומתאימה לחוקים ראשונית של חברה קדומה המתחילה להתלכד, בעוד חוקי סיני כבר מייצגים התפתחות חברתית-משפטית מאוחרת ומתקדמת יותר. חוקי ברית גריזים, המכונים 'י"ב הארורים' בגלל אופן ניסוח החוק, נשמעים למי"ב ארציים וממשיים, בעוד חוקי סיני כבר מפליגים אל המופשט.

לעורכי המקרא, שבחרו במסורת סיני-משה המאוחרת, לא הייתה ברירה, וכדי להפוך אותה לקדומה יותר האמצעי היחיד שנותר בידם היה לייחס את בריתו של יהושע לציווי של משה רבו. לכן, טוען מי"ב, הציווי בספר דברים שבו משה מצווה את יהושע לקיים ברית עם הכניסה לארץ הועתק מספר יהושע (המקורי) לספר דברים במטרה לפגוע במסורת גריזים-יהושע כמסורת עצמאית ואלטרנטיבית.

מדוע ברית גריזים כה חשובה לבריצ'בסקי? במה הוא רואה אותה עדיפה על ברית סיני? ראשית, בגלל שהיא התקיימה בראשית ימי ההתנחלות ולאחר הכניסה לארץ. בהקבלה לימיו, העם המקבל את חוקי משה הוא עם גלותי, נודד, שאינו יושב בארצו – וזה גם אופי החוקים שהוא מקבל, שיסודם רוחני ומופשט יותר. מי"ב מעדיף את הברית שיהושע כורת בשכם קודם כול בגלל דמותו של יהושע שאינו מחוקק אלא לוחם, איש שחי במציאות ארצית ויטאלית ולא מחוקק שנס מפני המציאות אל האלוהות, כמשה. שנית, תוכן החוקים הארצי, הבסיסי והפשוט נראה למי"ב מתאים יותר לאופי חיים עצמאי וריבוני בארץ, שכן זהותו של העם מוכרעת על ידי המקום, ארץ ישראל, ולא בגלל חוקים או מסורות. כאן ניתן לעמוד על הקשר העמוק שרואה ברדיצ'בסקי בין הלאומיות והתרבות לארץ ישראל. מחקרו של מי"ב אינו נטול פניות, אלא הוא בא כדי לשמש סימוכין לעמדתו העקרונית שעם ישראל מבחינה אתנית והיסטורית קדום יותר מן התורה, שניתנה בברית סיני במתן תורה, ולכן יכול גם להתקיים בלעדיה.

לייצר מסורת אלטרנטיבית

אם אנו עוצרים ומעמידים את שלושת המקורות הללו על ציר אחד ניתן להיווכח כיצד עמדתו של מי"ב כלפי מתן תורה הולכת ומתפתחת. בתחילה, ב'חיי משה', התגלה לפנינו מעמד הר סיני המסורתי. שם הוא מביא את עשרת הדברים במלואם ולאחר מכן מסיים בפרק שירה. בהמשך ראינו שכשהוא נוטל לעצמו חופש אמנותי גדול יותר ויד חופשית בעיצוב האגדה הישראלית הקדומה הוא הופך את מתן החוק לחלק שולי וטפל מן המעמד. לבסוף, ב'סיני וגריזים', מי"ב נוקט צעד מאוד רדיקלי כשהוא טוען לקדמותה וחשיבותה של ברית גריזים על ברית סיני ומבקש להעמיד מסורת חוקית אחרת, תרבות אלטרנטיבית לזו שניתנה במדבר.

אבל כל התיזה ההתפתחותית משרתת אותנו עד גבול מסוים ומתערערת כשאנו מגיעים אל המקור הבא. אחד הספרים הפחות מוכרים של מי"ב הוא הספר 'חורב – ענייני דת'. הספר הוא מעין אוסף של פרדי-הגות לפי שערים ונושאים שעניינו הוא החוויה הדתית. לא סתם הוא בוחר ככותרת לשם החיבור שם נרדף להר סיני, שכן חלק נרחב מן הספר עוסק בחוויית ההתגלות. וכאן חשוב לי לשאול, מה להוגה חילוני שהקדיש לא מעט שנים לביסוסה של זהות חילונית-עברית חדשה ולספר על ההתגלות הכולל 'ענייני דת'? שאלה זו הופכת חריפה יותר עם תחילת הקריאה בספר ועם מפגש בפסקאות שהיו יכולות להיות לקחת מכל ספר הגות דתית, כמו זו למשל:

נשמת כל חי תברך את שמך ה' א-להינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד. מן העולם ועד העולם אתה א-ל, א-לוה כל בריות אתה ואדון כל תולדות. כי כל פה לך יודה וכל לשון לך תישבע וכל ברך לך תכרע וכל קומה לפניך תשתחווה וכל לבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך. כל הנשמה תהלל י-ה, כל אשר נשמה באפו, כל צור שדי וכל חי, אין פדות לפני שוכן מרומים, אנו חיים ברצונו והולכים לאורו, כולנו חוסים בצל כנפיו ורחמיו פרושים על הכל. לא רק א-להי צבאות עמנו, משגב לנו א-להי יעקב סלה; אך ה' צבאות, אשרי אדם בוטח בך, בן-האדם! (נתיב ראשון, 'אחת ושתים').

אך עם הקריאה הולכת ומתבהרת מטרתו של ברדיצ'בסקי. אמנם הוא עוסק בעולם הדתי וחוויותיו אבל מה שנראה כטקסט דתי לכל דבר הולך וחותר תחת עצמו כשבאופן מאוד עדין מי"ב ממשיך לייצר מסורת אלטרנטיבית. הוא נעזר במקורות רבים, מביא ציטוטים לטעמו ולשיטתו, מה שמוסיף לאופי הרווי 'דתיות' של הטקסט – אך קריאה מדוקדקת תעלה שהוא מעלה מן האוב מסורות נושנות או כאלו שנדחקו הצידה.

התגלות תחת קיום מצוות

כך נראה פרק טיפוסי שמעמיד במרכזו את התודעה הדתית:

שיויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים אשר הולכים לפני הא-להים, כי אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו… וכן אין דיבורו והרחבת פיו בהיותו עם אנשי ביתו וקרוביו כמו בהיותו במושב המלך, כי אז הוא משגיח בוודאי על כל תנועותיו ודיבוריו, שיהיו מתוקנים כראוי. כל שכן כאשר ישים האדם אל לבו כי המלך הגדול הקדוש-ברוך-הוא, אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה', הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, בוודאי מיד תגיע אליו היראה וההכנעה מפחד השם יתברך ויבוש ממנו.

     כתוּבים הם הדברים בקיצור שוּלחן ערוך, א' מדיני השכמת הבוקר, בו ו' סעיפים, ושיויתי ה' לנגדי תמיד בו סעיף אחד, הדברים לקוחים מדברי הרמב"ם.

     דיני השכמת הבוקר.  שיויתי ה' לנגדי תמיד.  האלוהים הגדול יושב ממול האדם תמיד, רואה במעשיו ומשגיח בו, והוא לא יירא ממנו ולא ייכנע. גם בשבתו לפני מלך בשר ודם, כבר אין הדבר כמו בשבתו בביתו, והוא מלא יראת-כבוד, מדקדק בכל תנועה ודיבור שלו, ולפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא לא יעשה זאת ולא ייכנע.

        שיויתי ה' לנגדי תמיד, לא לבד שזה כלל גדול בתורה ובמעשים, כי אם זוהי הקרבה לאלוהים שבאדם ובנפשו ובדרכו עלי אדמות. שיויתי ה' לנגדי תמיד. וכשיגיע האדם לידי מדרגה זו, לחשוב במציאות אלוה תמיד ולדעת את השם תמיד, כשרואה הוא את מפעלות ה' והשגחתו על כל שעל ושעל, בכל פסיעה ופסיעה ובכל מעשה ומעשה, אז כבר יש עירבון כי לא יחטא ולא יסור מדרך הטוב והישר, אז גם אין חטא ואין הרמת יד למעלה ולמטה.  אין דיכוי הנפש ואין כישלון בנפש.

     "שיויתי ה' לנגדי תמיד" היא גדולה מעשרת הדברים, גדולה גם מהקריאה הראשונה אנכי ה' א-להיך; האל היושב כבר בלב בריותיו הוא גדול מאל מצווה. בכלל של שיויתי ה' לנגדי תמיד כבר ניתן לאדם הכל, ואין הוא צריך עוד להלכות אחרות ולסעיפים הרבים הבאים אחריו (נתיב חמישי, 'הסעיף הראשון')

 הפרק הקצר הזה מכיל בתוכו מהלך שלם, שדרכו ניתן לאפיין את מעשהו של מי"ב בספר כולו. הוא נפתח בציטוט מהשולחן ערוך – ספר ההלכה שנחשב למחייב ביותר. כאן החוק הוא ששולט, ומובא במלואו. יותר מזה, החוק שמביא מי"ב הוא חוק המחייב את האדם להיות עסוק במחשבתו באל, כל הזמן, כל היום, ללא הרף. חשיבות זו של הדבקות באל לובשת את אופיה בפסוק "שיויתי ה' לנגדי תמיד", קרי, עליי לראות את הא-ל מולי בכל עת. ברדיצ'בסקי אכן חושב שעל האדם לראות לפניו את אלוהיו תמיד, אך נראה שלתודעה דתית מסוג זה השלכות נוספות.

לפי הפסקה לעיל, מי שעסוק כל הזמן באלוהות לא יכול לחטוא, וכל מעשיו ראויים. החוק הופך מיותר שכן הוא ואלוהיו חד הם. יותר מזה, מי"ב מעניק לציווי זה תוקף חשוב יותר מעשרת הדיברות בגלל ש"א-ל היושב כבר בלב בריותיו הוא גדול מא-ל מצווה". לפי עמדה זו, אם מטרת המצוות היא הכרה בא-ל ובחשיבות תורתו, מי שממילא עסוק עם הא-ל כל הזמן כבר אינו זקוק למצוות. כאן נחשף המסר החדש והרדיקלי של ברדיצ'בסקי שהסתתר תחת מתק שפת הקודש שלו. אם אדם מגיע לחוויה של התגלות בלתי אמצעית, חוויה רוחנית חזקה של דבקות באלוהות ובעולמות עליונים, כל ההלכות והסעיפים הקטנים של חוקי המסורת היהודית מיותרים.

יהדות ללא מתווכים

במובן מסוים מצומצם זו מטרת חיבורו של ברדיצ'בסקי – הוא מטיף ליהדות חופשית שבמרכזה חוויה אישית חזקה של מגע קרוב עם הא-ל, ללא צורך במתווכים: לא בממסד, על כוהניו ורבניו, ולא בחוקים על סעיפי סעיפיהם. במהלך הספר מעמיד מי"ב תפיסת עולם שבמושגינו קשה להגיד עליה שהיא דתית, כשם שקשה לומר עליה שהיא חילונית, ואולי זה יופייה. הוא נותן את הבכורה לחוויה דתית של קרבה לא-ל ועמידה מולו באופן ישיר בלי להזדקק למתווכים. הא-ל שלו הוא א-ל אוניברסלי ולא פרטיקולרי. כל אדם יכול לעמוד מולו ולקחת חלק בעבודתו. תפיסת הא-ל שלו היא חושית וארצית ולא מופשטת בהגדרות פילוסופיות ועבודת הא-ל היא עשיית הטוב, החסד הפשוט ותו לא. ספר חשוב זה – שלצערי הגדול נשכח ולא מצוי היום על המדפים כלל – היה יכול להיות החוליה החסרה באבולוציה של המחשבה היהודית מעולם דתי, מסורתי וקהילתי לעולם פתוח, חי ומגוון. הספר הזה היה יכול להיות המהפכה הפרוטסטנטית שלנו.

גם החוקרים תמהים על מקומו של הספר ביחס לשאר יצירתו של מי"ב. הדעה המקובלת רואה בו חיבור מאוחר המעיד על קִרבתו של מי"ב למוות, ועל כן ברדיצ'בסקי חוזר בו מעמדותיו הרדיקליות. אך לאחר עיון בשלל מקורות אלו בתוך יצירתו של ברדיצ'בסקי סביב נושא מתן תורה וברית סיני חשוב להעמיד אותם זה לצד זה. הפעם לא בציר התפתחותי, שכן מי שיעיין מאחורי הקלעים של מעבדתו של ברדיצ'בסקי יגלה שאת רוב החיבורים הללו, שהבאתי לפניכם, הוא כותב פחות או יותר באותן שנים: את הכרך הראשון של קבצי האגדות שלו, שתורגמו אחר כך ל'מקור ישראל', הוא מוציא ב-1916 והם התהוו בעשור האחרון לחייו; על 'סיני וגריזים' עבד סביב שנת 1911 (פורסם לראשונה בגרמנית מעיזבונו של מי"ב ב-1925), ואת 'חורב' פרסם ב-1910.

כלומר, במהלך מספר שנים מאוד מצומצם ברדיצ'בסקי מקיף את הר סיני מכל הצדדים  – באגדה, במחקר ובמחשבה. ובכל אחת מן הדרכים הוא מאמץ מתודולוגיה שונה ובעקבותיה מפתח עמדה אחרת ותפיסה שונה של משמעות התגלות הא-ל בהר סיני בתולדות העם. נדמה שלפנינו ניצב איש רוח אמיתי שמסור בלהט לחקר תולדות עמו ובהמשך להעברת מסורותיו לקהל הרחב – היהודי והכללי – ובד בבד הוא עסוק כל הזמן בזהותו של העם ובזהותו האישית. ריבוי התפיסות הללו מאפיין גם את יצירתו ואת הגותו ורבים מתארים אותו כאיש 'קרוע'. החיפוש והתנועה הקיומית לקראת האמת מניעים אותו ללבוש ולפשוט מדים, לאמץ ולדחות תפיסות ולבסוף – לחבוש כמה כובעים על ראש אחד.

נדמה לי שעצם היכולת לחבוש כמה כובעים במקביל – מספר הסיפור המקראי המסורתי, מעבד האגדה, חוקר המקרא, החושב החופשי – ולקיים את כולם במקביל אפשרי לראשונה בעידן של ראשית החילון, כי פיצול הרשויות הזה הוא עצמו אולי ה'מתן תורה' של העידן המודרני.

אריאל לוינסון כותב דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית; ממייסדי הישיבה החילונית בירושלים

פורסם במוסף 'שבועות', 'מקור ראשון', ה' בסיון תשע"א, 7.6.2011