חקר המוח זוכה בשנים האחרונות לפריחה ושגשוג, ומעלה תהיות פילוסופיות על יחסי גוף-נפש ועל קיומה של הבחירה החופשית. שיחה עם חוקרים והוגים

אריסטו טען שמשכנה של התודעה האנושית הוא בלב. אפלטון, לעומתו, סבר שהיא דווקא ממוקמת במוח, "בחלק הקרוב יותר לשמים". ההנמקה אמנם נשמעת לנו מגוחכת, אבל דווקא היום, יותר מתמיד, אנו יודעים עד כמה צדק אפלטון. חקר המוח והבנת פעולתו מקבלים מימדים גדולים, הן באקדמיה והן מחוצה לה.

חקר המוח הוא ענף מדעי רב תחומי, שזוכה בשנים האחרונות לפריחה ושגשוג. העיסוק בתחום מעורר מחדש שאלות יסוד בבלשנות ובחקר הלמידה של שפה, ונוגע בשאלת הדמיון או השוני שבין המוח ובין הצורה שבה עובדים מחשבים. כמובן, בתחומים קליניים נתלות תקוות גדולות בפיתוחים חדשים של טיפולים בשיתוק ובמחלות ניווניות שונות, כאלצהיימר, פרקינסון ועוד. לצד כל זאת, מתחדש עיסוק פילוסופי ישן שמקבל פנים חדשות בתחום הגוף-נפש, או כפי שנהוג לכנותו: הבעיה הפסיכופיזית, שהיא למעשה התהייה כיצד – בניגוד גמור לכל מה שאנו מכירים בעולם הפיסיקלי – עצמים פיסיים נעים ופועלים בעקבות עצם מופשט (נפש / נשמה / רוח / תודעה).

ובחזרה לאפלטון. כיום ניתן לומר שבמוח עצמו נמצאות לא רק תחנות הקלט והעיבוד של כל חושינו, חדר הפיקוד של תנועותינו המוטוריות, הרצוניות ושאינן רצוניות, אלא גם מרכז השליטה על מה שאנחנו נוהגים לכנות התודעה. לא זו בלבד, אלא שאותה תודעה שוכנת במקומות ספציפיים שעליהם ניתן להצביע במוח. אחד הסיפורים המכוננים של חקר המוח הוא סיפורו של פיניאס גייג'. גייג', מנהל עבודה במסילת הרכבת באנגליה בשלהי המאה התשע עשרה, נודע כעובד קפדן, מסודר להפליא, מנומס ומהוקצע תמיד. באחד הימים קרתה תקלה, ועקב פיצוץ במסילה מוט דקיק עף לעברו וחדר את קדמת מוחו (האונה הקדם מצחית -Pre Frontal lobe ) למשך שבריר שנייה. במשך השבועות הבאים הבחינו בני משפחתו של פיניאס בשינוי שעבר: מאדם מאוזן, שקול ואחראי הוא הפך לחסר מנוחה ולחסר התחשבות בחבריו. הוא לא היה מסוגל לתכנן קדימה ולדבוק בתוכניות מוגדרות מראש. הוא אף החל לקלל בגסות, דבר שמעולם לא העז לעשות קודם לכן. חבריו סיכמו את העניין במשפט עצוב אחד – "הוא כבר לא פיניאס גייג'". על הסיפור הזה גדלים סטודנטים לחקר המוח, תוך הדגשה שחוזרת על עצמה כל העת: אנו יודעים כיום לזהות מרכיבים רבים של מה שאנו נוהגים לכנות "אישיות" עם אתרים ספציפיים במוחנו.

פעילות קדם תודעתית

אחת הבעיות הקשות שמתעוררות בתחום הפילוסופיה של חקר המוח, והיא למעשה סעיף מרכזי בתוך שאלת הגוף-נפש, היא שאלת חופש הרצון. שוחחנו בעניין עם ד"ר יהודה שנאל, מרצה וחוקר במחלקות לפילוסופיה ולחקר המוח באוניברסיטת בר אילן, העוסק באופן אינטנסיבי בשנים האחרונות, יחד עם עמיתו פרופ' דוד וידרקר, בשאלות הפילוסופיות שעולות מתוך הממצאים החדשים של חקר המוח.

אילו בעיות מעורר חקר המוח ביחס לאמונה בחופש הרצון?

"העבודה המרשימה ביותר בקשר למדעי המוח ולבחירה החופשית נעשתה בניסוייו של בנג'מין ליבט בקליפורניה לפני כ-30 שנה. ליבט לקח נבדקים, וביקש שירימו את ידם הימנית ברגע שבו הם בוחרים לעשות זאת, החל מהרגע שבו הכריז על תחילת הניסוי. במקביל, הוא בדק את הפעילות המוחית של הנבדק בסריקות מסוג EEG. מה שליבט הראה הוא שהמוח מתחיל לפעול עוד קודם שאנחנו מודעים לכך שקיבלנו החלטה לבצע פעולה כלשהי. העניין הזה הופך לחלוטין את הסדר שאנו מניחים בחיי היום יום, כאילו החלטות מודעות מתחילות את התהליך, ובעקבותיהן המוח מתחיל לפעול. נראה מכאן שההפך הוא הנכון: המוח התחיל לפעול בטרם המודעות נכנסה לעניינים.

"כמו בניסויים רבים בתחום מדעי המוח, הבעיה המרכזית נוגעת להגדרת העיתוי. איך אפשר לדעת מתי התחילה המודעות לפעול? רק על פי דיווח של הסובייקט (הנבדק) עצמו. ליבט מצא דרך מעניינת למקם בזמן את ההחלטה הזו. לשם כך הוא המציא שעון שנקרא היום "שעון ליבט". על היקף השעון מסתובבת נקודת אור. משך הסיבוב שלה הוא כשתיים וחצי שניות, והסובייקט צריך להצביע על הנקודה בשעון שבה היה האור ברגע שהחליט להזיז את היד. במקביל לזה, למוח הנבדק ולידו חוברו אלקטרודות שלפיהן נקבע זמן תחילת התהליך המוחי המקושר עם פעולת הרמת היד, וכן נרשמה תחילת התנועה בפועל – סך הכול שלוש נקודות על ציר הזמן. דרישת הדיווח על נקודת ההחלטה של הנבדק היא, כמובן, הקשה והמסובכת ביותר עבור הנבדק, וגם בניסוי באופן כללי. ליבט גם עשה ניסויים כדי לוודא את אמינות המדידה הזו, והגיע למסקנה שהסטייה בין ההכרזות על רגע המודעות נעה סביב חמישים מילי-שניות, בניגוד לפער הממוצע שבין השדר על פעילות מוחית לבין המודעות המדווחת, המצוי בסביבות שלוש מאות מילי-שניות. משמע, למרות שישנם שונות וחוסר דיוק בהכרזה על רגע המודעות להחלטה, הרגע הזה עדיין מגיע אחרי הפעילות המוחית באופן מובהק. אני אישית חושב שיש הבדל בין הזמן שבו ההחלטה המודעת התקבלה, ובין הזמן שבו האדם מודע להחלטה המודעת. מכל מקום, לשבחו של ליבט ייאמר שאת רוב החששות שהועלו בספרות הוא הצליח להפריך בצורה יפה. בכלל, חשוב לומר שליבט היה באמת חוקר גדול. ניתן לומר שבוויכוחים בינו לבין חוקרים אחרים, מסוגים שונים, הוא תמיד המנצח…".

הבחירה קיימת

ד"ר שנאל ממשיך ומתאר את הביקורות שהועלו על ניסוייו של ליבט:

"יש הרבה השגות שניתן להעלות על ליבט ומחקריו. ראשית לכול, מדובר בניסוי מאוד ראשוני ופשוט: הוא חקר תנועה פשוטה וקלה, כשהבחירה של הסובייקט נקבעה על ידי הנסיין, ומה שנדרש ממנו באמת לבחור הוא רק העיתוי של פעולת הרמת היד. בסוג כזה של בחירה, אין שום סיבה להעדיף רגע אחד על רגע אחר. זו החלטה שרירותית לגמרי. האם זה מלמד גם על החלטות אחרות המנומקות ומבוססות על סיבות? לא בטוח, צריך לבדוק.

"הסתעפות נוספת מעניינת: ניסוי שנעשה בשנת 1999 על ידי החוקרים האגרד ואיימר. הם קצת סיבכו את הניסוי של ליבט, ונתנו לסובייקט לא רק להחליט על העיתוי אלא גם לבחור אם להרים את יד שמאל או את יד ימין. הם מדדו פעילות מוחית ב-EEG, ומצאו, לדוגמה, שכאשר יד ימין היא זו שהורמה, התהליך המוחי התרחש באזור הספציפי ששולט על תנועות יד ימין (בחלק השמאלי של המוח, שהרי המוח הוא הופכי לצדדי הגוף). גם כאן, הזמנים שנמדדו דמו לזמנים שמדד ליבט. ניסוי זה איננו משנה שום דבר מהותי בהבנה, אלא רק מחדד את הנתונים ועושה אותם למובהקים יותר.

"על ליבט שאלו גם מכיוון אחר, יותר פילוסופי, או לפחות מתודולוגי – מהו בעצם התהליך שאנו מזהים שהמוח מתחיל בו? האם ניתן לקרוא לו התחלת תהליך התנועה, או שזו איזושהי התכוננות של המוח למה שתחליט הנפש? לפי הניסוי האחרון של האגרד ואיימר האופציה השנייה ירדה. ועדיין, חשוב להדגיש שליבט לא היה פילוסוף, ולא הקפיד על זהירות מספקת בהגדרותיו. מתי בדיוק האדם צריך להעיד על מיקומה של הנקודה בשעון? כאשר החליט סופית? כאשר הייתה נטייה כלשהי? בהגדרות מן הסוג הזה הוא לא עקבי במיוחד.

"חשוב להדגיש, ליבט עצמו סבר שעדיין יש מקום לבחירה חופשית. לטענתו, אחרי שהמוח התחיל את התהליך המוביל לפעולה יש לבחירה החופשית המודעת כוח להטיל וטו על החלטת המוח הראשונית. הוא ערך ניסויים שלדעתו הוכיחו שיש כוח כזה. משמעות הדבר היא שעדיין יש לאדם אחריות מוסרית וחוקית על מעשיו.

"ג'ון היינס, חוקר ממוצא אנגלי שעבד בברלין, עשה את מחקריו בשיטת סריקה שונה, FMRI. הוא טען טענה רדיקלית, ולא אפריז אם אומר אפילו מופרכת, למרות שראוי לומר כי אינני מכיר את פרטי הניסויים שלו מתוך דבריו עצמם, אולם פגשתי אותו באופן אישי וקראתי דיווחים על מחקריו. לטענתו, אפשר לחזות את הפעולה שהאדם יבצע כמה שניות בטרם ביצועה, על פי נתונים מוחיים. חשוב לומר שהניסוי שלו מדבר על סיכוי של שישים אחוזים לניבוי אמין של הפעולה, כך שזה בכל אופן ניבוי חלש מאוד, ולמען האמת גם בלי קשר לפעולת המוח נראה שניתן להשיג בדרכים שונות ניבויים מסתברים יותר. מכל מקום, מה שחשוב לנו הוא לראות את דבריו כהתפתחות מקורית, וכאמור קיצונית, לדבריו של ליבט.

"מה שחסר לדעתי הוא השלב הבא: להמציא ניסויים חדשים הקשורים בהחלטות המבוססות יותר על סיבות רציונליות, בניגוד להחלטה אקראית כמו מתי בדיוק אני מרים את היד".

לא יבין בדיחה

מי שמדגיש גם הוא את מרכזיותו של "כוח הטלת הווטו" בתיאוריה של לייט הוא פרופ' (אמריטוס) שלום רוזנברג, לשעבר ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. "בנימין ליבט ז"ל היה יהודי טוב, שהתייחס למקורות יהודיים", אומר רוזנברג. "הוא הדגיש את העיקרון המוסרי של השלילה, שמתבטא ברוב עשרת הדיברות המנוסחים כלאווים. אנחנו כבני אדם מחויבים לשמור על כוח הווטו על מנת שנוכל לשלוט על הכוחות הפנימיים והחיצוניים שלנו המאיימים לפרוץ, בין אם זה המוח ובין אם זה הבלתי מודע שהגדיר פרויד. מכל מקום, ליבט מבין את המוח כפועל באופן שלילי, כך שייתכן שניתן להגדיר את האדם כמי שאינו חופשי, אולם הוא בעל יכולת להשתחרר ברגע שהוא מישיר מבטו לאתגרים הניצבים בפניו ומודע להם. זהו, לפי ליבט, אותו חלון של חירות שבוטא על ידי המיסטיקנים היהודים שלימדו כי הקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו ובכך הניח חירות לבני האדם". 

אם ישנה כזו חירות בקרבנו, איזה מקום ניתן בסופו של דבר לניסויים של ליבט?

"יש בחיינו טניס ויש שחמט. כולנו עמדנו בפני החלטות שקדמו להן התלבטויות וייסורים אינספור (שחמט), אך מצד שני פעמים רבות מי שהחליט היה המחשב שבתוכנו, המוח (טניס). אנו תכננו את המחשב הזה מאז ילדותנו, כאשר החינוך, הטלוויזיה והרחוב 'עזרו' לנו בכך. ואכן, לפעמים בסוף התהליך, שיכול להיות הרסני, עלולים בני האדם, בעניינים קריטיים, להפוך לעבדי המוח, שהקשה את לבם. ולמרות זאת, לא כך סבר ליבט".

בכלל, מסביר רוזנברג, יש משהו שגוי במחשבה כאילו ניתן לזהות בין האדם לבין המבנה והתפקוד של מוחו. רבים ממדעני המוח, "בשכרון ההצלחה שלהם" כלשונו, קצת הפריזו בכיוון הזה. נכון, הוא אומר, שמדענים רבים היום לא מסכימים עם דבריו. "האט ער געזאגט", הוא אומר ביידיש, "אז אומרים"…

"ההוכחה הפשוטה שלי לכך שיש פער בלתי ניתן לגישור בין בן אנוש לבין מאגר נתונים עצום ככל שיהיה היא שגם אם יימצא המחשב המתקדם ביותר, הוא לעולם לא יוכל להבין בדיחה, לדוגמה". רוזנברג מצטט את פרופ' ישעיהו ליבוביץ': "האדם הוא בעל המוח" – לאדם יש מחשב בבעלותו. לדברי פרופ' רוזנברג זוהי טעות היסטורית שחוזרת על עצמה שוב ושוב. בכל דור ודור קמים הוגים ותורות חדשות המבקשים להעמיד את האישיות על עיקרון אחד. כך עשו הביהביוריסטים, כך עשה פרויד, וכך עושים חסידי זהות המוח והנפש המודרניים.

"פשוט אני כופר קצת בעובדות, וזה מה שמאפשר בעיניי את החופש בדיון. אני לא מקבל את התפיסה הטוטאלית הזו כאילו ניתן לעשות רדוקציה מוחלטת לכל פעולות האדם במוח ובכימיקלים שבתוכו. אני גם לא סבור שיגיעו לכאלו ממצאים בעתיד", מסביר פרופ' רוזנברג.

 כניעה למטריאליזם

ניסיונות ליישב תפיסה שאיננה דטרמיניסטית יחד עם ממצאי חקר המוח העכשוויים מתקיימים באופנים מגוונים. ליעד מודריק, למשל, מבקשת לתקוף את הבעיה מכיוון מקורי. מודריק, כתבת בגלי צה"ל וסטודנטית מחקר באוניברסיטת תל אביב לשני דוקטורטים במקביל – האחד בחקר המוח והשני בפילוסופיה של הנפש – סיפרה לנו על מחקרה.

"המחקר שלי שואל האם חוקר מוח חייב להיות מטריאליסט, או לחלופין האם אפשר לשמור על תפיסות דואליסטיות של גוף ונפש, בחירה חופשית ודומותיהן, גם במסגרת של מדעי המוח. התפיסות האינטואיטיביות שלנו כבני אדם הן ודאי דואליסטיות. כך אנו תופסים את עצמנו וכך היא חווייתנו המודעת – שיש לנו נפש ואנו בוחרים באופן חופשי את פעולותינו. הבעיה היא שככל שאנו מבינים יותר בתחום של חקר המוח, כך האתגר מול התפיסה האינטואיטיבית הולך וגדל. ישנו, למשל, מצב שנקרא 'מוח חצוי'. בעבר ניתן היה למצוא אותו בעקבות ניתוחים להפרדה בין שני חלקי המוח, כמוצא טיפולי אחרון במקרה של אפילפסיה קשה למשל, שבהם ניתקו את הסיבים שמחברים בין ההמיספרה השמאלית והימנית של המוח. במצב כזה, וזה תועד בעדויות ובמחקרים רבים, ניתן למצוא ממש כמו שתי תודעות באדם. מה שהאדם יודע לדווח בדיבורו – שהבקרה עליו נמצאת בעיקר בצד השמאלי של המוח – מנותק לחלוטין מהמידע שאדם יודע להתייחס אליו באופנים אחרים שמבוקרים בצד הימני של המוח, בין אם זו שליטה מוטורית, כמו הצבעה על עצם כלשהו, ובין אם אלו צורות אחרות המלמדות שאדם מודע למידע מסוים שעליו הוא לא מסוגל לדווח בפיו. זו רק דוגמה בודדת לכך שהתודעה של האדם 'נחלקה לשתיים' בעקבות מניפולציה פיזיולוגית. לאור ממצאים אלו ורבים אחרים, נראה שיש לפנינו אתגר מאוד משמעותי בפני התפיסות שאנחנו מכירים.

"האם אפשר בכלל ליישב בין השניים, או שפשוט ניאלץ להיכנע ולקבל את התפיסות המטריאליסטיות כאמיתות? עדיין לא מצאתי פתרון. בכמה מפרקי העבודה שלי אני בוחנת מבחינה פילוסופית אילו הנחות יסוד אפשריות ונצרכות לחקר המוח.

"מעבר לזה, אני שואלת איך למעשה חוקרי מוח תופסים את מושאי מחקרם. אחד הפרקים בעבודתי מראה שלמרות שחוקרי מוח רבים מדברים על עצמם כמוניסטים, ניתן לראות שבמחקרים שהם עצמם כתבו הם מתבטאים באופן המלמד על הימצאותן של שתי ישויות: המוח שלי ואני. את העניין הזה אפשר כמובן לפרש בצורות שונות, אבל חשוב להבין שיש לו משמעות רצינית. בכלל, לטרמינולוגיה שבה אנחנו משתמשים יש משמעות רבה. אני טוענת שיש כנראה משהו במבנה ההכרה האנושית שלא מאפשר אפילו למטריאליסטים הקיצוניים ביותר באמת לתפוס את עצמנו ככאלו. יש משהו אימננטי בתפיסה השוללת בחירה חופשית שהוא בעייתי מאוד מהרבה כיוונים, וגם נושאי הדגל של התפיסה הזו לא לגמרי מצליחים להתגבר עליו".

ליעד מספרת על חוקר מוח בשם ג'ון אקלס, חתן פרס נובל, שטוען שבכל אופן אנחנו מוכרחים להניח שיש בחירה חופשית, שאם לא כן יש לגנוז את כל המדע הזה, משום שהוא עלול להיות מסוכן מדי… היא גם מספרת על מדענים רבים שאיתם שוחחה בכנסים שונים, ואומרת שעל אף ניסיונותיה אף אחד מהם לא היה מוכן לדון בשאלות הללו של גוף ונפש, על כלל משמעויותיהן, בין אם זו אחריות האדם על מעשיו בהקשר המשפטי ובין אם זו המשמעות של החינוך. "הם כולם מבינים שזו פצצה", היא אומרת.

מהנקודה הזו מסתייג מאוד הרב ד"ר מיכאל אברהם, מאוניברסיטת בר אילן. לדעתו שלילת דעה עקב סיכון חברתי הכרוך בה היא תופעה מסוכנת ביותר. מכל מקום, הוא מבקש להצביע על בעיה אחרת בתפיסה הדטרמיניסטית: "הגישה הדטרמיניסטית מכילה כשל פנימי שאינו ניתן להתרה: אם אני מניח שפעולותיי והחלטותיי הן כפויות על ידי מכניזם כלשהו, גנטיקה, מוח, וכו', ולא נעשות מבחירה, אזי גם ההחלטה הזו עצמה, כלומר ההכרעה לאחוז בדטרמיניזם, היא כזו. לכן, אין לתת אמון בהחלטה כזו, שהרי הסיכוי האפריורי לכך שהמערכת הכופה היא 'סימפתית', כלומר שהיא מכוונת אותי למטרה הנכונה, הוא פשוט אפסי" (הטענה המבריקה הזו, אגב, מופיעה בספרו של סטיבן הוקינג "קיצור תולדות הזמן").

הבעיה הגנטית

אנו שבים ושואלים את ליעד על רוחב המשרעת של הסוגיה:

לפי דברייך, בצומת שבין חקר המוח לבין תפיסות דואליסטיות יש הרבה מעבר למחקריו הנקודתיים של ליבט. האם מתקיים דיון משמעותי ביחס שבין הדואליזם והגנטיקה, למשל?

"גם בתחום הגנטיקה קרה אותו הדבר. עד שהגיעו קריק ווטסון (מי שלהם מיוחסת ההתקדמות המרכזית בגילוי מבנה ה-DNA. א"ג), סברו אנשים שתכונותינו השונות הן יצירה א-לוהית וניסית. משעה שהם הראו שאפשר להסביר הכול בצורה פשוטה יותר, חלחלה ההבנה שהתורשה עוברת במולקולות חומריות ממשיות. ועדיין יש הבדל ניכר בין שתי הדיסציפלינות: בגנטיקה, לעומת מדעי המוח, יש הרבה יותר מקום לאינטראקציה עם הסביבה, והדטרמיניזם הרבה פחות בולט, וכמעט לא קיים".

בנקודה זו חשוב להעיר הערה יסודית שרבים לדעתי טועים בה – אינטראקציה בין סביבה לגנטיקה עדיין לא מאפשרת בהכרח בחירה חופשית. כשם שקיים דטרמניזם על ידי גנטיקה, או על ידי כימיקלים במוח, כך השפעת הסביבה יכולה להוות מרכיב דטרמיניסטי.

לסיום, ליעד משתפת אותי במוטיבציה המובילה אותה לעסוק בשאלות הללו. "אני לא מבקשת להוכיח את אמיתות הקיום של תפיסה דואליסטית, אלא לבדוק האם ניתן בכלל לשמר אותה במסגרת המחשבתית של חקר המוח. המטרה שלי היא בראש ובראשונה עניין – אני חושבת שזו אחת השאלות המרתקות והמאתגרות שניצבות כיום לפתחנו. אבל יש כאן גם בהחלט פן קיומי בעיניי: ההשלכה של כל אחת מהמסקנות שניתן להגיע אליהן בשאלה הזו היא מרחיקת לכת מבחינה חברתית, אישית, וגם עיונית – בהקשר של הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו כבני אדם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג באייר תשע"א, 27.5.2011