הציבור החרדי איננו מקדש את חוסר ההבנה אלא מודע לעומק הרב המסתתר בדברי חז"ל. למי שלא מקבל זאת יש קושי עם התורה, לא עם החרדים

מאמרו האחרון של לבקוביץ, ובו התקפה חריפה על הציבור החרדי הדוגל לדעתו בשיטת "קטונו מלהבין" כפתרון לכל קושי, מצטרף לשורת מאמרים של הכותב המכילים התקפות פרועות על כל תחומי החינוך, הלימוד והחשיבה החרדיים. משום כך האג'נדה שלו איננה מפתיעה. אלא שהפעם הצליח הכותב לשבור את השיאים של עצמו מבחינת שטחיות הטיעונים, בלבול המושגים ודלות החומר הכלולים בו.

יסלחו לי הקוראים על הדקדקנות אך ברצוני להציג קודם כול רשימת מצאי של החומרים הכלולים במאמרו של לבקוביץ:

טענה המיוחסת לרב שלמה וולבה זצ"ל ללא אסמכתא כלשהי.

פתיח ציני המציג באריכות ובגוף ראשון את רצונם של החרדים – לדעת הכותב – לצנזר את התנ"ך, הגמרא וההיסטוריה, כולל אמרה חסרת מקור בשם החזון איש.

טענה בדבר שימוש בתורת הסוד כמפלט מהתמודדות עם קושיות, והאשמת המהר"ל בהיותו מיוצרי שיטה "פסולה" זו ומפתחיה.

ציטוט מספרו של רבי אביעד שר שלום.

דיון בעניין אלו ואלו דברי א־לוהים חיים, וציטוט מספרו של בעל "התולדות".

אמרה מסתובבת בשמו של הרבי מצאנז.

סיפור נחמד לסיום.

עוד לפני שניכנס לגופו של עניין כבר ניתן לראות שלבקוביץ כמעט אינו מביא אסמכתאות, וטענתו נסמכת בעיקר על "הידע האישי" שלו על אודות קו המחשבה החרדי בתוספת כמה אמרות וסיפורים חסרי בסיס.

תיאורו של הרב וולבה כמי שדגל בבורות כתריס בפני קושיות ותהיות ונלחם כנגד לימודי חול בכל צורה שהיא הינו שטות ושקר. כל מי שהכירו (יש לי קשר קרוב עם תלמידים מובהקים שלו) יודע שהוא דגל ברוחב דעת ועודד את תלמידיו להעלות שאלות ותהיות מכל סוג ולא להדחיקן. הרב וולבה אמנם התנגד לשילוב לימודי חול בישיבות, אבל מעולם לא זלזל בידע המדעי. מומלץ לעיין בהספדו על רבו, הרב ד"ר שלמה ברייאר (המעין תשרי תשכ"ט), כדי לעמוד על יחסו להשכלה הנלווית לתורה ויראת שמים.

חידה ומשל

חז"ל לימדונו כי שנאה מקלקלת את השורה, ומתוך כך מבלבל לבקוביץ בין תפיסת "קטונו מלהבין" שאותה הוא מייחס לחרדים לבין תפיסה הרואה במקומות רבים בתנ"ך ובדברי חז"ל טקסטים שאין לקוראם כפשוטם אלא כמטפורות ומשלים המכילים רעיונות עמוקים.

לבקוביץ מציב את המהר"ל כמטרה לחיציו הארסיים משום שקשה לו להתמודד עם הרמב"ם אשר מציג משנה סדורה בנושא ותוקף בחריפות במספר מקומות (הקדמת מורה נבוכים, הקדמה לפירוש המשנה, הקדמתו לפרק חלק ועוד) את התפיסה הפשטנית שבה דוגל לבקוביץ.

בהקדמה לפירוש המשנה מציב הרמב"ם שלוש גישות אפשריות להבנת הדרשות המוקשות של חז"ל (הציטוטים על פי תרגום שילת): א) להבין את דבריהם כפשוטם ולהאמין בהם תוך כדי התעלמות מהמציאות ומהידע המדעי. "כת זו מאבדת הדרת הדת ומאפילה זהרה ושמה דת ה' בהיפך המכוון בה". ב) להבין את דבריהם כפשוטם ומתוך כך לגנותם וללעוג להם עקב חוסר ההיגיון שבהם. "ורוב מי שנופל בזאת האמונה הם הטוענים לחכמת הרפואה (=אנשי מדעי הטבע והחיים)… והיא כת ארורה לפי שהיא מתפרצת כלפי אנשים גדולי המעלה שכבר נתבררה חכמתם אצל החכמים". ג) להבין שיש בדברי חז"ל חלק נסתר "ושכל מה שיאמרו מן הדברים הבלתי אפשריים אמנם דבריהם הם על דרך החידה והמשל… לפי שדברי אנשי החכמה כולם בעניינים הרמים אשר הם התכלית אמנם הם חידה ומשל".

מבחינה לוגית אין כאן אפשרות רביעית. אמנם, במסגרת הגישה השלישית ניטש ויכוח בין האסכולה של הרמב"ם ודומיו המוצאים ברובד העמוק רעיונות שכלתניים ופילוסופיים לבין האסכולה הקבלית שאליה משתייכת החסידות הרואה ברובד זה כר נרחב לרעיונות קבליים (במובנים מסוימים מהווה המהר"ל סינתזה בין שתי האסכולות ואכמ"ל). ברור שגישה ג' תקפה גם ביחס לחלקים מוקשים בתנ"ך, אלא שבעניין זה כנראה לא הכיר הרמב"ם יהודים שדגלו בגישה ב'.

לאור האמור, והיות שלבקוביץ פוסל לחלוטין את גישות א' וג', לא נותר לנו אלא להניח שהוא נוקט בגישה ב'. אם אכן כך, הרי שיש לו קושי אמוני עם התורה ונותנה (רמז לכך ניתן לראות בסיפור המסיים של המאמר), ובחינם הוא שופך את מררתו על החרדים. נקודה זו בולטת גם ביחסו לסיפור הבריאה. מצד אחד לועג לבקוביץ לרב וולבה שלדבריו היה מודאג מהשפעת הידע המדעי על הבנת העניין משום שלא הכיר פרשנויות עמוקות כגון זו של הרב זאב ויטמן, אך בהמשך המאמר הוא קובע שקשה מאוד להתאים את סיפור הבריאה למידע הקיים ברשותנו ולא יועילו לכך גם ניסיונותיהם של פרופ' אביעזר והרב ויטמן. אם כך, כיצד אנו אמורים להתייחס לתיאור הבריאה כפי שהוא מופיע בפרשת בראשית? יסיקו הקוראים את מסקנותיהם…

רף כניסה נמוך

הרמב"ם חוזר וטוען שבכוונת מכוון חז"ל הסתירו את התזות שלהם בעניינים הא־לוהיים בחידות ומשלים הנראים לעתים כדברים בטלים, "ואמנם עשו זה לעניינים נפלאים אחד מהם להפרות רעיוני הלומדים ועוד לסנוור עיני הסכלים אשר לא יאירו לבותיהם לעולם, ואילו הוצעו לפניהם האמתות היו סרים מהן לפי חסרון טבעיהם" (הקדמה למשנה). נמצא שאין כאן בריחה או עצימת עיניים אלא להיפך, יש כאן השקעת עבודה רבה ומאמץ מחשבתי כדי לחשוף את הרעיונות העמוקים הטמונים במקורות הקשים.

בניגוד לטון היהיר והלעגני של המאמר, מחכים לראות את התייחסות הרמב"ם לגישה המתבקשת: "ובכל עת שתגיע לדבר מדבריהם ממה שירחיקהו השכל, תעמוד אצלו ותדע שהוא חידה ומשל, ותלין טרוד הלב עסוק המחשבה בפירושו, דואג למצוא דרך האמת ודעת צדק" (הקדמה לפרק חלק). ומה קורה אם לא מבינים בכל זאת? "ולפיכך ראוי לאדם אם יבוא לידו מדבריהם עניין שירחיקהו השכל לפי מחשבתו, שלא ייחס החסרון לאותם דברים אלא ייחס זאת לשכלו, וכאשר יראה משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאוד משכלו ראוי לו להצטער מאוד על שכלו אשר לא הבין הכוונה עד שנעשו אצלו האמתות רחוקות בתכלית הריחוק" (הקדמה למשנה).

משל למה הדבר דומה – נניח שאלברט אינשטיין היה עדיין חי והיה מרצה בכנס מדעי. למחרת הכנס כתב מאן דהו בעיתון "יתד נאמן" כי מההרצאה התברר לו שאינשטיין איננו גאון כפי שעושים ממנו, והראיה שבמהלך ההרצאה הוא טען שבמקרים מסוימים שתיים ועוד שתיים אינם שווים לארבע אלא לשלוש או לחמש. קל לדמיין את הבוז שאותו כותב היה סופג מכולנו. אמנם איננו פיזיקאים ואיננו מבינים על בוריה את תורת היחסות, אבל ברור לנו שמדען דגול כאינשטיין יודע חשבון בסיסי. זה מספיק כדי שנהיה בטוחים שיש בדבריו כוונה עמוקה. ולא תהא כוהנת כפונדקית?

לבקוביץ שואל מדוע בנושאים הלכתיים אנו מנסים להבין את דברי חז"ל בעוד בנושאים אמוניים "איננו מסוגלים להבין את דבריהם". השאלה כפי שהוצגה שגויה כאמור, שהרי אנו בהחלט עמלים להבין את דברי חז"ל גם בנושאים אמוניים. השאלה שאמורה להישאל היא מדוע בנושאים הלכתיים אנו מבינים את דברי חז"ל כפשוטם, בעוד בנושאי מחשבה אנו טוענים לעתים קרובות שהם משלים. והתשובה: העיסוק בנושאים הלכתיים דורש רף כניסה גבוה (לענ"ד זו הסיבה לדרך העריכה "התמוהה" של התלמוד הבבלי, אך לא כאן המקום). רק תלמידי חכמים שהשקיעו שנים רבות בתלמוד הבבלי ומפרשיו יכולים לעסוק בלימוד עיוני של סוגיות הלכתיות ולהסיק מהן מסקנות הלכתיות, ולכן לא ראו חז"ל כל צורך להסתיר בזה את רעיונותיהם. בנושאי אמונות ודעות לעומת זאת רף הכניסה נראה (בטעות!) נמוך, וכל אדם פשוט שקרא ושנה מעט מרגיש שהוא מצויד בכלים המאפשרים לו לדון, לבקר ולהביע דעות.

צא וראה, מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' איננו עוסק בניתוח סוגיות הלכתיות סבוכות, שהרי גלוי וידוע לעורכיו שבמקרה כזה מעטים יקראוהו. אבל בנושאים אמוניים כל הרוצה ליטול יבוא וייטול. וכך יושב לו יהודי לאחר סעודת שבת, ובין כתבה על סלבריטי שהתחבר או התגרש לבין מאמר פרשנות לקראת הבחירות, הוא מקדיש זמן גם למאמר על הבנת סיפור הבריאה (בכל זאת קצת לימוד תורה בשבת…), ויש לו דעות מוצקות האם התיאור הגיוני ומסתדר עם הידע המדעי או להיפך ח"ו. בדיוק משום כך הביעו חז"ל את רעיונותיהם העמוקים בנושאים אלו בדרך של מטפורות ומשלים ובכך יצרו גם בתחום זה רף כניסה גבוה הדורש מהבאים בשעריו התבוננות, מאמץ, ומעל לכול ידע מוקדם.

לא מתמודד

בנושא "אלו ואלו דברי א־לוהים חיים" מצטט לבקוביץ את רש"י (כתובות נז, א) באופן מסולף ומתוך כך לועג לדברי בעל "התולדות". יצוין כי רחוק אני מחסידות, ובעת עיוני בדברי חז"ל בנושאים אלו אני מחזר תמיד לפרשם על פי דרכו ותפיסותיו של הרמב"ם. יתר על כן, להשקפתי דרכו של בעל "התולדות" בנושאים אמוניים אינה מייצגת את הזרם המרכזי בחשיבה היהודית, ועם כל זאת יש לעשות עמו צדק.

רש"י בכתובות אומר שבניגוד לוויכוח עובדתי (כגון מה אמר חכם פלוני), כאשר ישנו ויכוח בסברה בין החכמים – אף על פי שאחד אוסר ואחד מתיר יכולים אנו לומר שאלו ואלו דברי א־לוהים חיים. כלומר, הסברה שכל אחד מהם מציג נכונה מבחינה לוגית ואיננה טעות, ובהשתנות פרטים מסוימים של הסיטואציה אף תבוא לדי ביטוי בהלכה.

אם אני מבין נכון את דברי בעל "התולדות", גרעין הטיעון שלו הוא שמסקנות האסור והמותר הינן התוצאות של הסברות כפי שהן משתקפות בעולם המעשה, אך בעולם "הבינה", קרי הלוגיקה הטהורה, יכולות שתי הסברות להיות אמת כל זמן שהן עקביות ומתאימות למקורות התורניים. זהו גרעין הפירוש אלא שהפיתוח וההרחבה שלו נעשים באמצעות מושגים קבליים כדרכו. בין אם הבנתי את דבריו נכון ובין אם לא, אין כאן כאמור בריחה מהשאלה אלא התמודדות עומק. יכול לבקוביץ שלא לקבל את הפירוש הזה מתוך שאיננו מקבל את עולם התוכן הקבלי כולו, כפי שגם הרמב"ם לא קיבל אותו, אבל אין הוא יכול להביא זאת כדוגמה לטמינת הראש בחול. אדרבה, כל אסכולה מתאמצת להעמיק ולהבין את המקורות על פי דרכה.

אז אמנם נכון שאצל חלק מהחרדים (ולא רק אצלם!) האמונה שיש בדברים רובד עמוק ונסתר, בשילוב חוסר עיסוק מספק ב"עניינים הא־לוהיים", גורמים להרמת ידיים מראש ולהנחה מקדימה שפסוקים או אמרות חז"ל אלו אינם בתחום הבנתי. אפשר וראוי לדון כיצד פותרים בעיה זו, אבל בהעדר אסמכתאות ובסגנונו הלעגני והיודע כול, מאמרו של לבקוביץ איננו מצע דיון אלא פשקוויל מודרני, מנוסח באופן מבריק וציני, אבל פשקוויל.

אם נגזר עליי לבחור בין חברת אנשים החשים שאינם מבינים כלום לבין חברת אנשים החושבים שהם יודעים הכול, אבחר ללא היסוס באפשרות הראשונה.

ולסיום סיפור המוקדש למר לבקוביץ: בעת לימודיי בישיבת חברון סופר על בחור מבוגר שלאחר שנים רבות בישיבה ניגש למנהל הרוחני הרב מאיר חדש זצ"ל וקבל באוזניו על הישיבה – כלים לימודיים הוא לא קיבל כיוון שהשיעורים הנמסרים אינם בנויים כראוי, יראת שמים לא קנה כיוון שהאווירה קלילה מדי, את תורת המוסר לא הפנים בהעדר הדרכה מתאימה, את כוונות התפילה אינו יודע כי לא עסקו בכך וכו' וכו'. ר' מאיר כדרכו המתין בסבלנות עד שהבחור יסיים את דבריו. לכשסיים ענה לו כשחיוך קל על שפתיו, ייתכן שאתה צודק אך רואה אני שדבר אחד גדול וחשוב כן רכשת אצלנו – את חוש הביקורת.

מאיר שיבר הוא בוגר ישיבת 'חברון' ומשמש כסגן מנהל משאבי אנוש בעיריית בני ברק

————–

לא אותו ציבור
 ישראל לבקוביץ' משיב

תגובתו של מאיר שיבר – המנוסחת בטוב טעם ובלשון מלוטשת – מפליאה אותי בטענה העיקרית שלה. האם שנינו חיים באותו ציבור חרדי? בציבור החרדי שאני מכיר, ואני לא מדבר על תת־קהילה, התפיסה של 'איננו מבינים' היא ממש מאושיות היסוד, ומשתמשים בה ללא הרף. אכן חוששני שמאיר שיבר אינו מייצג את הציבור החרדי שלא קורא 'המעיין', לא מכיר את משנתו הרעיונית של הרמב"ם, וודאי שאינו מציץ חלילה במורה נבוכים. יאמר לי מר שיבר בבקשה: מתי הוזכר שמו של ד"ר שלמה ברייאר באחד העיתונים או העלונים החרדיים? עצם העובדה שמאיר שיבר לא נמנע מלפרסם תגובה תחת שמו מלמדת רבות על השתייכותו המגזרית. הוא לא דוגמה מייצגת.

לעצם הדברים: עיקר טענתי לא הופנתה כלפי הניסיון לפרש דברים 'שלא כפשוטם', כשהמפרש באמת סבור שמדובר באליגוריה, כגון הגוזמאות של רבה בר בר חנה. במקרה כזה צריך לדון לגופו של עניין, הגם שבהחלט אף בזה נעשה שימוש מופרז. אני מתכוון לדברים שהם פשוטים מאוד, אך לא נוח לקבל אותם בגלל התוכן העולה מהם, וכדי להתחמק מהתוכן הבעייתי בעיניו של החרדי בימינו, או אפילו במאות השנים האחרונות, בועטים אותם כלפי מעלה, ותורת הסוד היא מכשיר מצוין לזה.

אכן, הרמב"ם היה ממפתחי הטכניקה הזאת, וחבל ששכחתי לציין את העניין. קדם לו בכך ראב"ע (אקווה לדון בכך בטור מיוחד אי"ה). הם השתמשו בטכניקה הזאת גם כדי להשחיל לתוך היהדות תפיסות שלא היו בה, ולהוציא מפשוטם דברים שנגדו את התפיסה שלהם. הבאתי את המהר"ל כי הוא התייחד בכך שלא הסכים לקבל שום ביקורת על חז"ל, אפילו עניינית לגמרי, כגון זו של עזריה מן האדומים שמצא בעיות קשות בכרונולוגיה של חז"ל. זו לענ"ד גישה מאוד לא נכונה.

התפיסה החרדית המופרכת שלפיה כל מה שהוא בעייתי 'אינו מובן כפשוטו' יונקת משורשים אלו, אבל היא שונה בשני דברים: ראשית, היא כאמור משתמשת בהם כדי להתפטר ממקורות הסותרים את תפיסתה או לא נעימים לה, וכן כדי להאדיר ולהעצים את הידע של חז"ל "יותר מכל מחקר חכמי אומות העולם", כמו שטען שר שלום באזילה. זאת ועוד – בניגוד לרמב"ם והמהר"ל היא כבר לא מנסה אפילו להסביר את העומק המסתתר מתחת ה'שלא כפשוטו', אלא מסתפקת בהנחה ה'ברורה מאליה', שהכול הרי כל כך עמוק ועצום, ואנחנו כה קטנים וטיפשים, שאין בכלל מה לנסות ולהבין אפילו אם מדובר במחלוקת פוליטית בין חצרות.

ועוד מילה קצרה בנוגע למקורות: לא הרי מאמר מעמיק עם הפניות והערות שוליים כהרי מאמר פובליציסטי, שיכולתו להעביר את המסר שלו היא בסאטירה ובעוקצנות, ולא בציטוטים מנומקים וארוכים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז כסלו תשע"ג, 30.11.12