שורה של מתרגמים הפכה את פני השירה העברית משירה של עשור לשירה של מאה

המשך הרשומה ←

חוויית הקדיש של אבלה

המשך הרשומה ←

כדי לקדם ולבסס את מהפכת לימוד התורה לנשים, יש לפתוח נתיבים לעיסוק תורני-מעשי של נשים בהוראת תורה שבעל פה ברמה גבוהה ובהנהגת נשות הקהילה. הצעה מעשית 

המשך הרשומה ←

את קריאתה של תנועת בני עקיבא להצטרף לתקשורת צריך לתרגם למהלך מעשי שיקרא ויפעל לשילובן של בנות דתיות בגלי צה"ל

המשך הרשומה ←

המחקר הראשון על משוררי 'משיב הרוח' נכתב דווקא באנגלית, על ידי פרופ' דוד ג'ייקובסון מארה"ב. בשיחה עם יעקב בר און הוא מתאר את העולם החדש והמפתיע שאליו נחשף

המשך הרשומה ←

עלינו ארצה מתוך שאיפה ציונית להיות שותפים לזרם המרכזי של הקהילה היהודית בארץ, אך שלושים שנה אחרי ואנחנו מרגישים שהרחיקו אותנו. את החלום אנחנו עדיין מצפים להגשים

המשך הרשומה ←

ערב משוגע ואפל עם ברונו שולץ, סופר וצייר פולני-יהודי שנהרג בשואה בידי קצין גסטפו והוא אך בן חמישים. שבעים שנה אחרי הרצח, ב'ניסן נתיב' מבקשם להשיב אותו לחיים

המשך הרשומה ←

 ארבעים שנה חלפו, אך עדיין אני זוכר ברטט את שיעוריו, את התפילות המשותפות ואת אהבתו הרבה לתלמידיו. אחר מיטתו של ראש ישיבת פוניבז' לצעירים

המשך הרשומה ←

מי שנחשב לאב המייסד של החברה החרדית-ליטאית זוכה כעת לראשונה להתייחסות אקדמית. בחברה שאינה מעריכה 'השקפה' אלא למדנות, חושפת ההתחקות אחרי היסודות ההגותיים עולם מרתק ודיאלקטי, שבו הסמכות של המקורות היא מוחלטת, אבל כזו גם סמכות האינטואיציה של החכם. וגם קצת על פוליטיקה

המשך הרשומה ←

בנות צלפחד, 1908. מתוך: 'התנ"ך באלף תמונות'

הדעה הרווחת בציבור היא שלפי מקורות היהדות האישה היא פאסיבית באישיותה וטפלה לגבר. רגילים אנו לראות אותה כיצור כנוע ונשלט העושה רצונם של הגברים. סמך לתחושה הזאת נמצא לכאורה בכתוב "אעשה לו עזר כנגדו", או בתשובה לשאלה: "איה שרה אשתך?" – "ויאמר: הנה באהל". ידוע במיוחד מאמר חז"ל (ילקוט שמעוני שופטים מב): "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה".

אבל מפרשיות התורה מצטיירת לנו תמונה אחרת של האישה – לא נכנעת ונגררת אלא יוזמת ועומדת על דעתה, ובמקום שיש צורך אף מבקרת ופועלת בניגוד לדעתם של הגברים. הדוגמה הראשונה – גם אם אינה מחמיאה לאישה – היא חוה אמנו, שהייתה היוזמת בחטא בעלה אדם הראשון והוא שנגרר אחריה, כפי שהוא מעיד על עצמו: "האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". אבל מכאן ואילך נפגשים אנו בפרשיות התורה עם נשים שיוזמתן הביאה ברכה, נשים שהייתה להן השפעה רבה על עיצוב עתידו של עם ישראל. כך שרה אמנו, שעל אף צניעותה והסתגרותה באוהל הייתה כבר מראשית דרכה שותפה שוות ערך לאברהם, וכשהדבר נוגע לחינוכו של יצחק היא חולקת על דרכו של אברהם, והקב"ה מסכים לדרכה ואומר לו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". ועל כך אמרו חכמים (שמות רבה א) שהיה אברהם "טפל לשרה בנביאות".

אחרי שרה באה רבקה וגם היא אינה מסכימה לדרכו של בעלה יצחק, ויוזמת מהלך להעביר את ברכת יצחק מעשו ליעקב. כך גם הזוג השלישי של האמהות, רחל ולאה, שגם אצלן מוצאים אנו התנהלות עצמאית שמשבשת את תוכניתו של יעקב, שיבוש שמעצב אחרת את הרכב הבית של יעקב.

גם תמר היא יוזמת עצמאית בדרכה: היא אינה משלימה עם ייאושו של יהודה, ובזכות יוזמתה זכינו לאורו של משיח. לרשימת הנשים היוזמות מצטרפת מרים, שעל פי המדרש מוכיחה את אביה שהתייאש מן הגאולה וגירש את אשתו. היא מחזירה את הגלגל לקדמותו, ובזכות עמידתה נולד לנו משה רבנו.

אבל לא מדובר רק על נשים בודדות. חז"ל מרבים להראות שהנשים עמדו במעלה גבוהה יותר מן הגברים בחטא העגל ובחטא המרגלים, כך מובא במדרש (במדבר רבה כא): "אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצים, שאמר להם אהרן 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם' – לא רצו הנשים ומיחו בבעליהן. והנשים לא נשתתפו עמהן בחטא העגל. וכן במרגלים שהוציאו דיבה… אבל הנשים לא היו עמהם בעצה".

אל החבורה הנכבדת של הנשים היוזמות, שאינן מקבלות כמובנת מאליה את דעתם של האחרים, מצטרפות בנות צלפחד, "שהיו מחבבות את הארץ. הגברים אומרים: 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והן אומרות: 'תנה לנו אחוזה'" (רש"י). הן עומדות על זכותן ואינן מוותרות עליה, אבל אינן מתלהמות בדרישתן ואינן אומרות את דבריהן בהתרגשות, אלא עורכות טענותיהן בשום שכל.

הן יודעות שהצלחתן תלויה באחדותן, על כן תחילה הן מתאספות ומטכסות עצה יחד כמו שמובא במדרש (ספרי, במדבר כז א): "ותקרבנה בנות צלפחד – כיוון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה". כשרואות הן שלא יזכו לתשומת לב מהגברים הן משליחות את יהבן על ריבונו של עולם, כמובא במדרש (ספרי, במדבר כז א): "אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מעל נקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכול, שנאמר: 'ורחמיו על כל מעשיו'". ועל כך כתב המלבי"ם: "וכאשר הסכימו (בנות צלפחד) שאי אפשר שלא ריחם ה' עליהם לתת להם שארית בארץ, עמדו לפני משה".

וכאן כל אחת מהן מציגה טענה אחרת: "ראשונה אמרה: 'אבינו מת במדבר'. שנייה אמרה: 'והוא לא היה בתוך העדה'. שלישית אמרה: 'למה ייגרע שם אבינו'. רביעית אמרה: 'כי אין לו בן'. חמישית אמרה: 'תנה לנו נחלה'". משה נאלץ להגיש את משפטן לפני ה', והקב"ה מקבל את טענתן ואומר: "כן בנות צלפחד דוברות". ועל כך אמרו: "אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011