מהי חילוניות? | יאיר לפיד
מה שנראה ל"חזון איש" כעגלה ריקה הוא עגלה מלאה בתוכן יהודי–עברי שבלעדיו לא הייתה קמה המדינה. על החילוניות הישראלית כזרם יהודי ועל סיבת היותנו דווקא כאן
הדיון הישראלי על דת ומדינה מעורר תמיד זעם ותסכול. נראה שאין דרך לצאת ממנו בשלום. החילונים פוחדים שיחזירו אותם בתשובה, החרדים חוששים שיחזירו אותם בשאלה, וכולם חושדים בציונות הדתית שהיא רוצה להפוך אותם לחמוריו של משיח. כל אחת מהקבוצות מרגישה שאם רק תרפה לרגע, אם רק תסב מבטה מהיריב, הוא ישתלט על חייה ויגרור אותה למרתפיו. זהו דיון חשדני, טעון, שאינו מתקדם לשום מקום.
אחת הסיבות לכך היא שיש לנו תפיסה שגויה של המושג "חילוניות". במובנים רבים הציבור החילוני בישראל נתן לחרדים ולדתיים להגדיר את היהדות שלו. הם לא עשו עבודה טובה במיוחד. לא מתוך כוונה רעה, אלא מפני שלא הכירו ולא הבינו את החילונים. מה שהיה נראה ל"חזון איש" כעגלה ריקה הוא למעשה עגלה מלאה בתוכן אחר. תוכן יהודי–עברי שבלעדיו לא הייתה קמה מדינה ולא הייתה מתחדשת השפה העברית, לא היה ניצל חלק גדול מהעם היהודי ולא היינו כאן לנהל את הדיון הזה.
הגיע הזמן שהחילונים יגדירו את עצמם בעצמם.
"האוטובוס העוזב את הבקו"ם כשבתוכו
40 מתגייסים טריים הוא אוטובוס
מצוות. סטודנטים גלויי ראש הרכונים על דף תלמוד
במכללת עלמא בתל אביב הם בחורי ישיבה"
דת ללא ממד עסקי
אז מהי חילוניות ישראלית? התשובה היא: החילוניות הישראלית היא זרם ביהדות.
מובן שזה מצריך הסבר, אבל הדבר הראשון שעושה ההגדרה הזו הוא לסלק את הלעומתיות מן החילוניות. היא אינה נמדדת עוד ביחס לדתיות, אלא ביחס לעצמה.
אינסטינקטיבית נדמה לנו שהחילוניות היא פשוט ההיפך מדתיות. האדם הדתי מאמין באלוהים, האדם החילוני אינו מאמין באלוהים. אלא שהתיאור הזה שגוי. האמונה באלוהים אינה דת, היא רגש. היא הבסיס הרוחני והפסיכולוגי של מיליארדי אנשים. הדת בניגוד לאמונה היא פרקטיקה מעשית. היא עורכת לנו את שולחן החיים כדי שנוכל להסב אליו. בתפיסה הדתית אנחנו אמנם יהודים, אבל הא–ל שאליו אנחנו מתפללים אינו יהודי. הוא הרבה למעלה מזה. הוא מעבר להבנתנו, ובוודאי שמעבר לחיינו. הדתיות לעומת זאת היא הדרך המעשית שבחרו אנשים דתיים כדי לצקת תכלית לחייהם.
אחד החידושים המסעירים שהביאה היהדות לעולם הוא העובדה שהיא סילקה מן הדת את הממד העסקי. עד שהגיעה היהדות, בני האדם ניהלו עסקים עם האלים. הם התפללו, האלים הורידו גשם. הם הקריבו תיש, העצים הניבו פרי. כשהקריבו את בכורם, ניצחו במלחמה. היהדות לעומת זאת הפגינה מן הרגע הראשון בוז גמור לתפיסה הזו והחליפה אותה בבחירות מוסריות ובקיום מצוות שלא על מנת לקבל פרס. אם כתוצאה מכך חייו של היהודי הפכו לטובים יותר, הרי שזה "מתוך שלא לשמה בא לשמה", כלומר זה הבונוס. מי שמצפה לגמול על דתיותו החמיץ את כל הרעיון היהודי. כפי שהעיר פעם ישעיהו לייבוביץ' ברגזנותו האופיינית: "אלוהים הוא לא קופת חולים!". במילים אחרות, הדת אינה עסקה שאנחנו עושים עם הא–ל כדי לזכות בבריאות או בשידוך. הדת היא הבחירה שאנחנו מבצעים בפני עצמנו לגבי צורת חיינו.
רק חילונים, אגב, חושבים שמדובר בברירה בינארית – חילוני או לא. האדם הדתי, שחי בתוך קהילה מורכבת, מודע מאוד לכך שיש אינספור צורות חיים דתיות. כשהוא הולך ברחוב הוא רואה חסידים וליטאים, ברסלב וגור, חב"ד וסאטמר, ויז'ניץ וקרלין, מונקאץ' וסלונים, מרקדים ומקוננים, לבני גרביים ושחורי גלימה, מסולסלי פאות ורחבי תיתורה. כל פלג כזה הוא צורת חיים שלמה. הדבר היחיד שמשותף לכל הפלגים הוא הטענה שהוא ורק הוא אוחז באמת וכל האחרים סוטים מן העיקר. על כך אמר פעם הקומיקאי הבריטי ריקי ג'רביס: "אתיאיסט הוא אדם שחושב על כל הדתות את מה שחושב אדם דתי על כל הדתות חוץ מזו שלו".
החלוקה אם כן אינה בין אמת לאי–אמת, אלא בין מגוון אינסופי של אפשרויות. ראוי להעיר שהחלוקה אינה בין העבר, שאותו מייצגים החרדים, לבין ההווה, שבו אוחזים החילונים. בניגוד למה שמקובל לחשוב, החרדיות אינה נציגה אותנטית של העבר היהודי הקדום אלא דווקא תנועה חדשה יחסית, בת פחות משלוש–מאות שנה.
לפני הופעתה של החרדיות חיו אבותינו בכל המקומות – מברלין עד קזבלנקה, מקישינב עד בגדד – בדרך שהיום מקובל היום לכנות "מסורתית". הם יצרו קהילות של תורה ועבודה והיו סנדלרים ונפחים, חייטים וסוחרים. הם דאגו להגביה את החומות ביניהם לבין הגויים, אבל לא הייתה להם שום סיבה לחשוש מן המגע עם קהילות יהודיות אחרות או עם הבלי העולם הזה. אב–סבי, רבי זלמן קליין, הוא דוגמה טובה ליהודים כאלה: הוא היה רב הקהילה של ארבעה כפרים בטרנסילבניה, אבל גם גידל תרנגולות ומכר ביצים ביישובי הסביבה.
הולדת האורתודוקסיה
החרדיות כפי שאנחנו מכירים אותה היום – תנועה מסתגרת המבליטה את ההבדלים בינה לבין העולם המודרני – נוצרה בסוף המאה ה–18 כתגובת–נגד לתנועת ההשכלה היהודית ולהופעת החילוניות המודרנית. עד אותו זמן הייתה ההלכה דינמית. יהודים הניחו שאין בעיה לשנות אותה בעת שהנסיבות השתנו. ביגוד, אורחות חיים, נוסחי תפילה, כל אלה היו שונים והשתנו ללא הרף מקהילה לקהילה ומתקופה לתקופה.
במשך קרוב לאלפיים שנה היהודים הניחו שהדת היא אורח חיים, ולפיכך מותר לה, ואפילו רצוי, להשתנות ולהתעדכן. עד שהגיע "חרם דרבנו גרשום" למשל, היה היתר תורני לשאת יותר מאישה אחת. יום אחד זה השתנה, ולא רק שהשתנה, הוטל חרם על מי שהפר את האיסור החדש. ה"שולחן ערוך", שנתפס היום כקוד הבסיס של החיים היהודיים, נדפס לראשונה בוונציה רק ב–1565, כך שהיהודים הסתדרו בלעדיו במשך אלפי שנים. כל עוד שימרו את הרעיון של קהילות נפרדות, הרגישו היהודים בנוח למול הגויים. הם לא סחרו איתם רק במוצרים, אלא גם ברעיונות. עיסוקו הנרחב של הרמב"ם בהגותו של אריסטו הוא אולי הדוגמה המפורסמת ביותר לכך.
הופעתם של יהודים מודרנים, משכילים, שחיו בטבעיות בין העולמות – העולם היהודי ועולמם של הגויים – שינתה את כל זה. מקור המילה "חילוניות" הוא מהמילה "חול" – כמו ההבדל בין שבת ליום חול. האדם הדתי חי משבת לשבת, מרכז קיומו הוא המצוות. האדם החילוני שם במרכז קיומו את הרעיונות – המדע, הקִדמה, חופש הבחירה. האנושי קודם אצלו למחויבות הדתית, מה שמקל עליו את המגע עם בני דתות אחרות. ראשוני תנועת ההשכלה לא חיפשו מה שונה בינם לבין הגויים, אלא מה דומה בין בני האדם.
הרעיון שיהודים שוברים את חומות הקהילה החריד את עולם ההלכה. היות שחיו בין הגויים, הם היו בטוחים שהחילוניות היא פשוט המבוא להתבוללות. בתגובה הם החלו לבנות חומות חדשות, גבוהות יותר. כבר בתחילתו של המאבק קבע החת"ם סופר כי "חדש אסור מן התורה". נושאים שנחשבו עד אז להחלטות אישיות של כל יהודי, כמו השאלה אם להתגלח או לגדל זקן, הפכו לאיסור חמור. היהדות הוקפאה, האורתודוקסיה נולדה. באורח כמעט בלתי נמנע, תגובת הנגד הובילה תגובת נגד. ככל שעבר הזמן הפכו החרדים למסוגרים יותר, והחילונים למתבוללים יותר. הדיאלוג הפנים–יהודי הפך לעוין ומנוכר.
דת הסוציאליזם והרב קוק
הדיאלוג הזה – או בעצם היעדרו – התעצם עוד יותר עם הופעת הציונות. רוב–רובם של אנשי העליות הראשונות היו חילונים אדוקים. הם זנחו את עולם הישיבות באירופה ובאו לבנות בארץ ישראל לא רק מולדת אלא גם מודל של "יהודי חדש" – עצמאי מבחינה מדינית, חופשי מבחינה רוחנית, משוחרר מכבלי היהדות של ההורים. את מקומה של הדת החליף הסוציאליזם (למרבה האבסורד, הדרך שלהם לחפות על חסרונותיו המבניים והערכיים של הסוציאליזם הייתה בכך שדבקו בו בלהט רליגיוזי שהזכיר מאוד את יחסם של הוריהם החרדים ליהדות).
אלא שבמרכזו של המודל החדש הזה היה פעור בור פילוסופי גדול: החלוצים הצעירים לא הצליחו לענות על שאלה אחת – אם הם ניתקו מגע מן היהדות, מה יש להם לחפש דווקא בארץ ישראל? אם הציונות אכן משוחררת מכבלי היהדות, איזו סיבה יש לכך שהם באו דווקא למדינה זעירה וענייה המצויה במרכזו של רצף אסלאמי עוין ואלים?
השאלה הזו הולידה, במובנים רבים, את תנועת הציונות הדתית. למול קריאת "חדש אסור מן התורה" של החרדים הציב מייסד הציונות הדתית, הרב קוק, את העיקרון האומר "הישן יתחדש והחדש יתקדש". הוא יצר מבנה הגותי שלם ומפואר שלפיו הציונות לא הייתה תנועת נגד ליהדות, אלא דווקא המימוש המוחלט שלה. מצוות כיבוש הארץ, קבע, היא בעצם היישום המודרני של עבודת הא–ל. הרב קוק היה אף סלחני כלפי חילוניותם של החלוצים הסוציאליסטים מפני שהאמין שהם כלים א–לוהיים בדרך אל הגאולה.
הרבנים החרדים שנאו את הרב קוק בלהט, שכן בעיניהם הוא היה סייען של הניסיון החילוני לפרוץ את החומות. למרות ההתנגדות הזו, העובדה שהציג תשובה ברורה לשאלה "למה דווקא ארץ ישראל?" הפכה את התנועה שהקים לאחת החשובות בתולדות הציונות. יחד עם זאת הציונות הדתית לא הייתה רלוונטית לרוב הציונים. מבחינת הפרקטיקה הדתית, הציונות הדתית הייתה עדיין דומה מדי להוריהם ולעולם הישיבות שאותו נטשו. מבחינה מדינית הלהט המשיחי שלהם משך רבים, אבל הפחיד רבים עוד יותר.
המתח הדתי שבבסיס הציונות
רוב החלוצים נותרו חילונים ואת מערכת היחסים שלהם עם היהדות תיארו במונחים היסטוריים וגיאוגרפיים, לא רגשיים ורוחניים. אם החרדים "הגלותיים" עסקו בעיקר בתלמוד, הציונים החדשים העדיפו להתעמק בתנ"ך, שבו מצאו צידוקים היסטוריים לחזקתם על הארץ. מנהיגם הגדול, דוד בן גוריון, ראה עצמו כבן דמותו המודרני של יהושע בן נון – מנהיג אזרחי, לא דתי, כובש הארץ. ב–1937, כשהופיע בפני הוועדה המלכותית הבריטית שדנה בשאלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, אמר בן גוריון: "התנ"ך הוא המנדט שלנו. התנ"ך שנכתב על–ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא–הוא המנדט שלנו".
אלא שדווקא הניסיון להיאחז בתנ"ך כהצדקה לשיבת ציון עורר ביתר שאת את שאלת הדת. הרי היסוד התנ"כי של שיבת ציון, הבסיס למנדט שעליו דיבר בן גוריון, הוא "ברית בין הבתרים" – ההבטחה האלוהית. אם התנ"ך הוא רק ספר היסטוריה, הרי שהברית בין אברהם אבינו לקב"ה היא רק מעשייה קדומה ואין בה הצדקה מספקת לתביעה הציונית על ארץ ישראל. אם התנ"ך הוא רק עדות היסטורית, בלי שום תוקף רוחני, מדוע שלא יבואו צאצאי היבוסים לירושלים ויטענו "אנחנו היינו כאן קודם"?
האם העובדה שאבותינו הסתובבו פה לפני שלושת אלפים שנה היא בסיס מספיק לתנועה לאומית שלמה של התחדשות מדינית? פרופ' אבי רביצקי עמד על המתח שיצרה הציונות בין ארץ מולדת לארץ הקודש. המולדת אמורה לייצר לנו קיום אינטימי, נינוח, של אנשים במקומם. ארץ הקודש לעומתה אמורה לעורר בנו רוממות ויראת קודש. "כאשר באה הציונות", כותב רביצקי, "ועוררה שוב בלבבות את התשוקה הקונקרטית לארץ מולדת, היא העירה מתרדמתה גם את ארץ הקודש". הציונות הסתכלה בדאגה על הדתיים שניסו להקים פה ארץ קודש, אבל אפילו בבתי הקפה שצצו בתל אביב בשנות השלושים איש לא חשב שישראל היא המקום הנוח ביותר להקים בו מדינה.
חלומות בשפת התנ"ך
המתח הפנימי הזה העמיק באופן טרגי אחרי השואה. תחושת הקודש פינתה את מקומה לצורך דוחק הרבה יותר. אחרי שנספו שישה מיליון יהודים חל שינוי עמוק בתפיסת הציונות של מרבית היהודים החילונים. התפיסה של המדינה כמקום שבו מבטא העם את שאיפותיו המדיניות התחלפה בתחושת מצור. השואה גרמה לנו להארה אכזרית: החיים בקרב הגויים מסוכנים מדי. השילוב של האנטישמיות העתיקה עם אמצעי הלחימה של העידן המודרני הופך את רעיון השמדת היהודים לאפשרות מעשית מצמררת. אם לא תהיה לנו מדינה יהודית, עם צבא יהודי חזק, אף יהודי אינו בטוח. לא בית לאומי אנחנו צריכים, אלא מבצר לאומי.
אלא שאם השאלה המרכזית היא הביטחון, סימני השאלה סביב ההיאחזות בארץ ישראל הופכים לסימני קריאה. ביטחון אינו אידיאולוגי ובוודאי שאינו אמוני. הוא שואל שאלות אסטרטגיות ועונה עליהן באמצעים טקטיים. אם המטרה היחידה היא שהיהודים יחיו מבלי לחשוש מרצח המוני, העולם מלא במקומות נוספים, כנראה בטוחים יותר מישראל. אם תוכנית אוגנדה של הרצל נראית ליהודים חמה ומיוזעת מדי, הם יכולים להקים לעצמם מולדת יהודית קפואה בין הררי הקרח של אלסקה, כפי שתיאר הסופר היהודי מייקל שייבון ב"איגוד השוטרים היידים". גם בעולם לא ספרותי, עלינו להודות בכך שניו יורק או טורונטו הם היום מקומות בטוחים יותר ליהודים מאשר המזרח התיכון.
לכן, בין אם הם עסוקים בכך או לא, מכירים בכך או לא, החילונים שבוחרים לחיות בישראל עושים זאת בעיקר מסיבות יהודיות. לא רק בגלל שרק פה גורלנו וביטחוננו בידינו, אלא מפני שזה המקום היחיד בעולם שבו אנחנו מרגישים – באופן העמוק ביותר – שיש משמעות והסבר לקיומנו. תחושת המשמעות הזו חזקה יותר מכל איום ביטחוני.
החילוניות הישראלית היא זרם ביהדות, מפני שהחיים בארץ ישראל – להבדיל מהחיים בחו"ל – מציעים גם לחילונים קיום יהודי מלא. החילוני הישראלי אינו חושש מהתבוללות מפני שאין אפשרות כזו בחייו. האנשים היחידים שהוא פוגש, מתחתן איתם, מבלה איתם ומדבר איתם, הם יהודים כמוהו. זה מאפשר לנו, החילונים הישראלים, להיות נינוחים לגבי יהדותנו ולבחור את המקום שאנחנו נותנים לה בחיינו. כפי שכתב אחד העם, הנביא הגדול של הזרם הרוחני בציונות: "אני מותר לי לזכור את ירושלים לא רק בשעת עבודת הקודש".
במקום לשים את המצוות במרכז החיים, אנחנו שמים שם את הבחירות שאנחנו עושים: את השפה שאנחנו מדברים בה, את השירות הצבאי, את שלמות ירושלים, את הטקסים והסמלים שאנחנו משתמשים בהם. הדגל הוא טלית, ההמנון מדבר על "נפש יהודי הומייה", מנורת שבעת הקנים מקבלת את פני הנכנסים לכנסת, השבת היא יום מנוחה לאומי ונושאת אופי אחר מכל יום אחר.
החילוני הישראלי חוגג את ראש השנה, יושב עם משפחתו בליל הסדר, לעיתים אפילו צם ביום כיפור. זהו חיבור טבעי למסורת, המוותר על נוכחותם של מתווכים דתיים. החילוניות הישראלית כוללת אפילו את המחויבות לגורל היהודי בכל העולם, מהגולאגים ועד לאתיופיה. יצרנו הוויה יהודית גועשת, חיונית, שנוגעת בכל תחומי החיים. אם אתה חילוני ישראלי אתה יהודי מהרגע שאתה קם בבוקר ועד הרגע שאתה נרדם בלילה וחולם חלומות בשפת התנ"ך.
פרשנות אותנטית
האם זהו הסבר שלם או צורת חיים מושלמת? מובן שלא. האם יש דבר כזה צורת חיים יהודית מושלמת? שוב, מובן שלא. החרדים והדתיים הלאומיים אולי יתקוממו מול הגדרת החילוניות כזרם ביהדות, אבל חילונים בטוחים בעצמם אינם מבקשים אישור מחרדים ודתיים כדי למצוא את מקומם בעולם היהודי (בדיוק כפי שהחרדים והדתיים לא היו רוצים שנגיד להם איך להיות חרדים ודתיים).
בשנים האחרונות נולדה בישראל תנועה להתחדשות יהודית שמבקשת לנכס מחדש את אוצרות התרבות שהושלכו הצידה במהפכה הציונית. עולם נרחב של לימוד יהודי חילוני התעורר בכל רחבי הארץ. "תיקון חצות" של חג השבועות ומעגלי השיח של תשעה באב הפכו לחלק אינטגרלי של הזהות הישראלית. חוגים כמו "אלול" ו"לימוד", מיזמים כמו 929 ומכללות כמו עלמא, מושכים יותר ויותר אנשים. זמרים כמו קובי אוז, ברי סחרוף ורמי קליינשטיין עוסקים בחומרים יהודיים בהנאה וללא תסביכים. האינטרנט מוצף בשיעורים ובדיונים בענייני יהדות. ארוחת השבת היא מוסד ישראלי חוצה מגזרים.
לא תחושה של חסר או ריקנות היא שמקרבת את החילונים אל היהדות, אלא דווקא ביטחון עצמי ותחושה של שייכות תרבותית. היות שהם אינם כבולים לטקס האורתודוקסי, אין להם החשש המתמיד שלא יבצעו "נכון" את התפילות, או יטעו בהבנתה של מצווה. הרגש המדריך אותם הוא הסקרנות. האופציה של דיבור ישיר תמיד הייתה קיימת ביהדות, ולכן החילוניות אינה פרישה מהיהדות אלא פרשנות אותנטית שלה.
החילונים בישראל כבר מזמן אינם מזוהים עם אדישות ובורות בענייני יהדות. רובם המכריע הם דור שלישי ורביעי לחילוניות כך שהם אינם מורדים באיש. אין להם חשבון היסטורי (למרות שיש להם חשבון פוליטי) עם החרדים והדתיים. הם מרגישים בנוח עם היהדות כחלק ממורשתם, מתרבותם, ממשפחתם ומהגדרת הלאומיות שלהם. בהתאם לכך, אנחנו צריכים לארגן מחדש את הדיון במקומה של היהדות בישראל החדשה. זה לא מתח בין מייצגי היהדות למורדים ביהדות. זה מתח בין שתי קבוצות שאוהבות את היהדות ומבקשות לחיות אותה באופן מלא. אם נקיים כך את הוויכוח, תהיה בו הרבה יותר הקשבה ונכונות להכיר את הצד השני.
אוטובוס הבקו"ם מלא מצוות
החילוניות החדשה – ובכך היא דומה לזרם המסורתי של יהדות המזרח – לא עסוקה באיסורים שמטילה היהדות, אלא בהזדמנויות שהיא מציעה. יש לנו מחויבות לדעת יותר וללמוד יותר, מפני שידע אינו מאיים עלינו ובורות בשאלה "מאין באנו" היא חולשה.
היהדות החילונית אינה עסוקה במתח בין הישראליות ליהדות, גם לא בין האמונה לפרקטיקה. היא נינוחה לגבי עצמה ולגבי התכנים של חייה. היומיום שלה אינו דתי או אמוני, אולם זה לא הופך אותו לפחות יהודי. האוטובוס העוזב את הבקו"ם כשבתוכו 40 מתגייסים טריים הוא אוטובוס מצוות. סטודנטים גלויי ראש הרכונים על דף תלמוד במכללת עלמא בתל אביב הם בחורי ישיבה. שורשיו של עץ התפוח שנטע חקלאי מיובל ידיים בקיבוץ אל רום ברמת הגולן הם שורשים יהודיים.
ח"כ יאיר לפיד הוא יו"ר סיעת יש עתיד. המאמר המתפרסם כאן יראה אור בקרוב בספרו "מה ישראלי בעיניך?"
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' תמוז תשע"ז
פורסמה ב-2 ביולי 2017, ב-גיליון חקת תשע"ז - 1038 ותויגה ב-חילוניות, יאיר לפיד. סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.
מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות 
אני חשבתי שהרב ריינס נחשב למייסד הציונות הדתית, לא הרב קוק.
תודה על הפוסט המענין כשלעצמו יאיר , אבל , עם כל הכבוד , מלוא הטנא , טיעונים חסרי שחר ( אבל , אשאר תומך נלהב שלך ושל " יש עתיד " , נחמה פורתא ) . תקצר באמת היריעה , אבל רק לגבי ווקטור מרכזי בפוסט :
אתה מבלבל עם כל הכבוד , בין אורתודוקסיה , לבין חרדים . הטבע הפילוסופי של היהדות , הינו אורתודוקסיה , אין לזה קשר בהכרח עם חרדים . גם ציונות דתית הינה אורתודוקסית , מה הקשר לחרדים ? אתה מתאר את החילונים שהקימו המדינה , והעגינה הרומנטית שלהם על התנך , ומתאר החרדים , כסטייה מן התוואי המקורי ? אבל , בוא נראה , מה הטבע התנכי , מקדמת דנא של הדת היהודית ( או יותר נכון , הדת הישראלית , ולא ניכנס לסיבוכי אימים ) :
הדת היהודית , הינה דת מפורשת ביותר , של קיום מצוות וחוקים דקדקניים , על מנת , לקיים " יחסי קופת חולים " עם האלוהים . ישעיהו ליבוביץ , אינו פרמטר כהוא זה !! נעיין בכתובים מקדמת דנא , הנה ספר ויקרא פרק כ"ו :
ג אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. ה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. ו וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. ז וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. ח וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. ט וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם–וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם; וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתְּכֶם. י וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן, נוֹשָׁן; וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. יא וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. יב וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם. יג אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. {פ}
יד וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. טו וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי. טז אַף-אֲנִי אֶעֱשֶׂה-זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם, וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ; וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. יז וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם, וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם; וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם, וְנַסְתֶּם וְאֵין-רֹדֵף אֶתְכֶם.
אני מניח , שאין צורך לבאר , ספר הספרים , מלא כרימון בהתנאות תיאולוגיות דנן . הרקע ההיסטורי , שלגביו אגב , ישנה בורות מדהימה , מבאר כל זאת :
עם ישראל , היה מראשיתו , אוסף של חלכאים ונדכאים ועבדים כנענים ועממים מפוזרים ( והשווה למשל , אוריה החיתי שר בצבאו של דוד ( שמואל ב' , פרק י"א ) חת דאז , אימפריה אדירה , טורקיה של היום ) . הם התיישבו בחבל ההר ( יהודה ושומרון ) . מקום אנדרדוגי . הואיל והם עמדו בפני אתגרים גיאופוליטיים וכלכליים עצומים ( דיכוי על ידי פלישתים , מואבים , עמונים וכדומה , ספר שופטים מתאר זאת באופן עילאי ) אזי , במקום בו הפירוד היה כה מעמיק , הם נזקקו לאידיאולוגיה מאחדת , באופן קיצוני ביותר . ולכן , תיאולוגיה קיצונית , אידיאולוגיה קיצונית , של איחוד וריכוז פולחן ( ביהודה בעיקר ) נדרשה במקום בו הפיזור או הגיוון , היה כה דומיננטי . מכאן בין היתר , הגרעין התיאולוגי האורתודוקסי של הדת היהודית . מקדמת דנא הדבר . מראשית ראשיתו של עם ישראל , כך הדבר !!
האם זה מונע עגינה רומנטית חילונית כמתואר ? ממש לא !! אבל , יש לשים דברים על מכונם ועל דיוקם . כל השאר , לא נגמור בעוד עידן ועידנים , לא תוכל אפילו אני מקווה , לגזור הקופון של הבחירות הבאות .
תודה
התחלה טובה ליצור זהות ברורה לחילונים אולם כדי להמשיך ולא לתת להתחלה הטובה להתמוסס כדאי לעשות את הצעדים הבאים
1. לתת שם אחר לזרם החילונים כי המילה חילוני טעונה במשמעויות של העדר (משהו שלא קיים) אצל חילונים וקיים אצל אחרים
2. להתחייב על חמש אמונות לפחות כדי ליצור אידאולוגיה קוהרנטית
3. להתחייב על חמש התנהגויות (משהו בדומה לעשרת הדברות)
אלה יהפכו את החילוניות לזרם מובחן וברור שאפשר יהיה להעביר אותו לדורות הבאים.
אני אישית בעד דגש על הומניות והאדם הטוב (מענטש)
שלמה
משאית מודרנית ריקה לא תפנה את הדרך לעגלה ישנה מלאה.
מה זה אם לא עגלה ריקה…
אני חושב שהחילוניות היא עגלה ריקה , אך גם היהדות של היום היא עגלה ריקה , לצערי.
(או גרוע מכך , עגלת אלטיזאכן המליאה בשטויות).
לצערינו , היהדות כל כך התרחקה ממה שהיא אמורה להיות , עד שאכן גם העגלה הריקה של החילוניות , הפכה להיות טובה ממנה – מבחינות מסוימות.
אך עדיין , החילוניות היא עגלה ריקה.
המהות של "העגלה המליאה" זהו חיבור אמיתי לאלהים.
זוהי למעשה "השראה" – השראה על היחיד , וגם השראה על העם (וזוהי למעשה מטרת התורה).
וכאשר יש על האדם השראה , אזי הוא "משכיל בכל דרכיו וה' עימו".
רוח ה' השורה עליו ממלאת אותו באומץ ובבטחון , מדריכה אותו כיצד לפעול , והוא "מחובר" ופעולותיו ובחירותיו מצליחות – כמו שכתוב "ורוח ה' לבשה את גדעון" , או "ותחל רוח ה' לפעמו" , או "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח" ועוד ועוד.
וכך גם בכלל העם – כאשר העם ראוי להשראה , אזי על כל העם שורה הרוח ובפרט על המנהיגים.
(כמובן שזה מתבטא גם בהצלחה פיזית כפי שכתב אלרום בתגובה מעלי , ולהבליו של ליבוביץ אין שום שחר)
כאשר פוגשים אדם כזה או עם כזה , אז הוא בהחלט "עגלה מליאה" , ובני האדם הרגילים רואים ומרגישים כי לפניהם מישהו שאיננו בן אנוש רגיל אלא אדם שרוח ה' שורה עליו.
מעצמם הם מפנים לו את הדרך. הוא לא צריך להצהיר על היותו "עגלה מליאה"…..
אך המושגים הללו של "השראה" , "רוח ה' ", "נבואה" וכדומה כל כך זרים ליהדות של היום , עד שאני יכול להגיד בביטחון שהיא "עגלה די ריקה" ….
אך העגלה החילונית ריקה הרבה יותר : בגדול, כאשר מסתכלים על ה"תרבות" העכשווית , אי אפשר להגיד שהיא מליאה במשהו מלבד תאוות , רייטינג , תאוות בצע , "הגשמה עצמית" וכדומה. אפילו אדם שנועץ את דגל ישראל בישבנו (זה קרה בוועידת עיתון "הארץ" לפני כמה זמן) נקרא "אומן". זוהי תרבות ריקה.
אצל הדתיים לפחות האידאל של החיים הוא חיבור לאלהים.
וגם אם הדרך מוטעית והעגלה ריקה , זה גם משהו.
נ.ב.
ולגבי מה שכתבתי :
"כאשר פוגשים אדם כזה או עם כזה , אז הוא בהחלט "עגלה מליאה" , ובני האדם הרגילים רואים ומרגישים כי לפניהם מישהו שאיננו בן אנוש רגיל אלא אדם שרוח ה' שורה עליו.
מעצמם הם מפנים לו את הדרך. הוא לא צריך להצהיר על היותו "עגלה מליאה"….."
אינני ממציא כאן דברים מעצמי , אלא המדובר בפסוקים מפורשים – "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך , ויראו ממך".
(ובמקרה הזה ספציפית , אפילו הפירוש של חז"ל לגבי "תפילין שבראש" , הוא פירוש שיש לו איזשהו שורש –
כי ההשראה על האדם מתגלית שם באיזור ההוא של הראש , ולכן התפילין נקראים "אות" – מה שנקרא בתרבות ההודית צ'אקרות , נקרא אצלינו "אות".
וכאשר יש על האדם השראה , האורות הללו חזקים ומאירים , עמי הארץ מרגישים זאת , ולכן יראים מפניו ומפנים לו את הדרך.
זוהי "עגלה מליאה" !
וכל שכן כאשר על כלל העם השראה אלוהית ושם ה' נקרא עליהם , עמי הארץ יראים מפניהם.
והשראה זו , זוהי מטרת התורה.
(גם הרמח"ל ב"אדיר במרום" הזכיר ופירש עניין זה של התפילין והאור השורה על האדם.
אך לצערי אנחנו במצב של "אותותינו לא ראינו" , ושפל רוחני – איננו מסוגלים אפילו לראות את האורות הללו.
זה אומר כי רובינו רחוקים שנות אור מלהתחיל להבין מהו יעודה האמיתי של היהדות , ומדמים שהיא אוסף הבלים וחוקים חברתיים – ואין הבדל גדול בין דת כזו לבין חילוניות. שתיהן עגלות ריקות)
בס"ד עש"ק מה טבו אהליך ע"ז
וליוסף אמר –
עגלה ריקה ניתן למלא; לעגלה ריקה ניתן להזמין נוסעים שיצטרפו; עגלה ה'מליאה עמיר' מעיקה ומתנהגת בכבדות.
עגלה אידיאלית, נמצאת תמיד במצב בינים. היא שמחה ב'חצי המלא', המוכר והטוב, ולא משליכה את מטענה היקר – אך היא משאירה 'מקום בלב' להתמלא עוד ועוד. יראת ה' היא האוצר, הגדל והולך להיות 'שומע ומוסיף'
ומעגלות הנשיאים למדנו, שהעגלה הטובה היא הבאה מכוחם של שני נשיאים, המאחדים את שאיפותיהם הנישאות ל'שלם הגדול מסכום חלקיו', ומוסרים את עגלתם המשותפת ללויים שימלאוה במשא הקודש.
בברכה, ש צ. לוי-נגר (מבני מררי? 🙂
בכל זה אני דווקא מסכים איתך.
שתהיה שבת שלום !
929? בתי מדרש חילוניים? אולי אחוז אחד. לצערי רוב החילונים בורים לגמרי במקורותיהם, וכשהם כבר נחשפים למשהו זה לא בלימוד בלתי אמצעי אלא בתיווך של אנשים כמוך, כלומר בעטיפה של השקפה חילונית-פופולרית.
הדיבור על התחדשות יהודית במגזר החילוני הוא בדיחה עצובה, כי המגמה היא ממש הפוכה: אין בכלל מקום להשוואה לעושר היהודי בימי ראשית הציונות. גדולי החילונים פעם היו אנשי ספר – בן גוריון שלט בתנ"ך, ביאליק היה תלמיד חכם של ממש, וחתן התנ"ך העולמי היה אשכרה גיבור לאומי.
גם יתר הכתבה עמוסה לעייפה בטיעונים דמגוגיים.