בתו של הרודן סטלין חיה חיים מורכבים וסוערים בין מנהיגים, סופרים ובעלים, הייתה כלי משחק במלחמה הקרה וערקה ממולדתה. הביוגרפיה שלה קולעת בהצבתה כסמל לעידן

בתו של סטלין

החיים הסוערים והבלתי רגילים של סווטלנה אלילויבה

רוזמרי סאליבן

מאנגלית: עתליה זילבר

כתר, 2017, 620 עמ'

הסופר הרוסי האהוב ביותר על סווטלנה אלילויבה, בתו של יוסיף סטלין, היה פיודור דוסטויבסקי, שאביה אסר בתכלית האיסור לקרוא את ספריו. לאחר שקראתי את "בתו של סטלין" – הספר עב הכרס מאת הביוגרפית רוזמרי סאליבן העוסק בסיפור חייה של אלילויבה – הבנתי מדוע היא אהבה את הסופר, שאילו היה חי בתקופתה לבטח היה יודע לרקוח מדמותה הסוערת והבלתי שגרתית רומן שבו "הנסיכה של הקרמלין", כפי שכונתה אלילויבה, הייתה אולי מוצגת כמעין הנסיכה מישקין, בפרפרזה לאחד מגיבוריו הידועים של דוסטויבסקי ב"האידיוט".

אלילויבה, העריקה הפוליטית הכי מפורסמת במאה העשרים, הייתה למעשה "האישה המורדת" של ברית המועצות, זו שהשיטה לא הצליחה לכופף. אפילו אביה, הרודן הידוע לשמצה סטלין, לא הצליח לאלף את הסוררת ולהחזירה לתלם. הגם שניצחה למעשה את אביה ואת השיטה, קשה לפסוק שחייה הטרגיים למדי עמדו בסימן ניצחון ושהמזל האיר לה פנים. בגלל הנסיבות הפוליטיות, תהפוכות חייה, ולא מעט גם בגלל אופייה הנוירוטי והבלתי יציב, אלילויבה לא השכילה למנף את הצלחותיה, לא ידעה אושר רב בחייה וסיימה אותם במערב בעוני ובתחושת מרירות מסוימת.

כל חייה נשאה אלילויבה את החטוטרת הזו על גבה: היא הייתה בתו של המנהיג שהיה נערץ כיוון שבלם את הנאצים, ומאוחר יותר, לאחר שהתגלו כל פשעיו האכזריים, הפך למפלצת מאוסה בעיני בני עמו ובעיני דעת הקהל העולמית. המשא הזה היה מטען כבד מדי עבורה ושיבש במידה רבה את חייה. "לכל מקום שאלך… אהיה תמיד האסירה הפוליטית של שם אבי", כתבה.

לא הצליח לאלף את הסוררת ולהחזירה לתלם. סטלין עם בתו סבטלנה, 1935

אהבה שנאה

גם לאחר עריקתה למערב, לא הצליחה אלילויבה לחמוק מגורלה. ברוסיה רדף אותה המשטר, ובמערב רדפו אותה הקג"ב וגולים רוסים שתיעבו את אביה וגם עיתונאים לא נתנו לה מנוח. לאחר עקירתה לארה"ב היא המירה את שמה בעקבות נישואיה ללנה פיטרס, אבל שינוי השם לא שינה את מזלה לטובה, ואלילויבה–פיטרס המשיכה להתקבע בעיני כולם כבתו של הדיקטטור. למעשה, בעיני רבים שמה הרשמי היה כמדומה "הבת של סטלין", כאילו לא היו לה זהות ואישיות משלה – אישיות בהחלט עצמאית ומסקרנת – וכאילו לא היה לה הרבה מה להציע גם בתור סופרת ואינטלקטואלית, שפרסמה שני ספרי זיכרונות ("20 מכתבים לידיד" ו"רק שנה אחת") על העולם הסובייטי ועל אביה, שזכו בשעתו להד רב בעולם המערבי.

אלילויבה הייתה אמנם קרבן של שמה, אבל גם ידעה להשתמש בו לא פעם לתועלתה, וחוותה בזכות מי שהייתה חיים עשירים וסוערים. אלמלא הייתה הבת של סטלין, קשה להאמין למשל שבשגרירות ארצות הברית בדלהי היו פותחים לה את הדלת בשעת לילה מאוחרת בשנת 1967, כשהתדפקה עליה לאחר שהצליחה לחמוק באורח פלא מהשגרירות הסובייטית שלפיקוחה הייתה נתונה. בשגרירות הופתעו: "אז את אומרת שאביך היה סטלין? סטלין ההוא?" (עמ' 20).

אלמלא הייתה בתו של סטלין, ובתור שכזו "רכוש המדינה" ו"חפץ לאומי קדוש", ללא ספק היא הייתה נשלחת לסיביר כמו אינטלקטואלים רבים לפניה. אולי אפילו אביה עצמו היה שולח אותה לשם, למרות האהבה והרוך הלא מצוי שהרעיף עליה בילדותה, בשעה שמאחורי הקלעים הפך בהדרגה לאחד משלושת העריצים המתועבים ביותר במאה העשרים, יחד עם היטלר ומאו צה טונג.

השניות ביחסה של אלילויבה לאביה עוברת כחוט השני לאורך כל דפי הספר. זהו בעצם מעין שונאים – סיפור אהבה. בילדותה, שאותה היא מכנה "שטופת שמש" (אולי גם במובן של "שמש העמים"), אהבה אלילויבה ללא סייג את אביה. אהבה שהתחלפה בהמשך במערכת יחסית מנוכרת מאוד עם האב שראה בה מרדנית. בהדרגה החלה לגלות צדדים אפלים באישיותו, ופקפקה אם הוא באמת מנהיג גדול כפי שציירו אותו בעיניה. אבל גם אז ניסתה להתכחש לעריצותו וליוותה אותו בימיו האחרונים, עדה לשקיעתו של מי שכונה "שמש העמים" עד לרגע מותו. "לבי נשבר מיגון ואהבה" (167), כתבה על מותו ב–1953.

גם כשהחליפה ב–1957 את שמה מסטלין לאלילויבה וערקה כעבור עשר שנים מברית המועצות, היא המשיכה להשתמש בשמו לצרכיה, לכתוב עליו ולהתבטא בעניינו. אלילויבה לא הצליחה להתנער מאביה אלא רק מ"המורשת הרוחנית" שלו – פרדוקס שהפך אותה לדמות מורכבת. גם כשלכאורה הסתייגה מאוד ממדיניותו, נדמה שהיא לא שנאה אותו, המשיכה לראות בו אב והתנגדה לפולחן האישיות שעשו לו. "הם ידעו שהייתי בת רעה, כי אבי היה אב רע, וכי למרות זאת אבי אהב אותי, וגם אני אהבתי אותו" (170), כתבה.

המחקר המונומנטלי שערכה סאליבן מאפשר הצצה לא רק לחייה האישיים של אלילויבה אלא גם לחיים בכלל בברית המועצות במאה העשרים על כל תהפוכותיהם. באמצעות הספר אפשר להכיר את תקופת הטיהורים של הטרור הגדול של סטלין, את הרדיפות שנרדפו תושבי ברית המועצות ואת ימי מלחמת העולם השנייה שבהם הצליח סטלין להערים על היטלר.

מבחינה זו, מדובר לא רק בספר המחבר בין מזרח ומערב, אלא גם בכזה שעוסק בדמות הניצבת לכאורה בשולי ההיסטוריה, אבל הפכה שלא מרצונה לכלי משחק במלחמה הקרה בין שתי המעצמות. אלילויבה העסיקה לא מעט את השירותים החשאיים של שתי המדינות – הקג"ב והסי–איי–איי, ולא פעם חשה רדופה כתוצאה משניהם. בנדודיה התכופים, בתהפוכות נפשה הסוערת, שברה אלילויבה כמה שיאים כשחצתה את הקווים הלוך ושוב, לא רק מברית המועצות למערב ולארצות הברית אלא כעבור 17 שנה גם בדרך חזרה לברית המועצות, עד ששבה כעבור שנה וחצי למערב. אלילויבה מתה במערב, אבל לבה היה ללא ספק במזרח, והיא לא הצליחה להפוך לאמריקנית שרצתה להיות, על אף שילדה בת אמריקנית בקשר הנישואין החמישי שלה.

בנקודות ציון חשובות בחייה, פגשה אלילויבה לא רק כמה ממנהיגי ברית המועצות הידועים, שכמה מהם כונו בפיה "דודים", אלא גם כמה מאנשי הרוח והסופרים הידועים בעולם, בהם סר ישעיה ברלין, שעזר לה להיקלט באנגליה, הסופר יז'י קושינסקי ואחרים. מבחינה זו, סאליבן קלעה למטרה כשבחרה באלילויבה כסמל לעידן, מכיוון שלסיפור חייה יש ערך מוסף מעבר לפן האישי או לפן הפוליטי.

לספר יש ערך גם בהקשר היהודי. משטרו של סטלין הצביע באו"ם למען הקמת מדינת ישראל וסטלין אף נפגש עם גולדה מאיר, כשהייתה צירת ישראל במוסקבה, אבל רתח מזעם כשהמדינה הצעירה לא הייתה פרו–סובייטית כפי שציפה אלא נטתה למדיניות פרו–מערבית. בספר נכללות עדויות באשר לשנאת היהודים העמוקה של סטלין, ש"הפך את האנטישמיות למדיניות רשמית של המדינה" (123), וחשד "בקשר היהודי נגד ברית המועצות" (123).

ככל שסטלין עצמו שנא יהודים, כך בתו אהבה אותם, חושפת סאליבן. חברתה הטובה ביותר בתיכון, אולגה ריפקינה, הייתה יהודייה. האהוב הראשון שלה, הקולנוען אלכסיי קפלר, היה יהודי, והוא נשלח לחמש שנות מאסר בגלל שהעז לפלרטט עם בתו של סטלין. בעלה הראשון, גרישה מורוזוב, היה אף הוא יהודי וממנו נולד בנה הבכור יוסיף. גם שניים מבני זוגה בהמשך, המשורר הרוסי הידוע דויד סמוילוב והעיתונאי האמריקני לואיס פישר, היו יהודים. אחיה יקוב נישא אף הוא ליהודייה יוליה מלצר, והיא נאסרה לאחר מותו.

סיום טרגי

הספר עוסק אמנם רבות בדמות האב, סטלין, אבל בכמה מתכונותיה סווטלנה דמתה דווקא לאמה נדיה אלילויבה, שהתאבדה כשבתה הייתה בת שש וחצי, והורישה לה כנראה את המחלה הבי–פולארית, את תהפוכות הנפש ויצר ההתאבדות. בתו של סטלין הייתה ללא ספק דמות טרגית. אחיה יקוב, מנישואיו הראשונים של סטלין, נשבה על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, וכשאביו סטלין סירב להחליפו בקצין נאצי בכיר הוא כנראה התאבד בשבי. אחיה וסילי נאסר לאחר מות אביו ומת מאלכוהול. דודיה ודודותיה מצד אמה נאסרו וחלקם הוצאו להורג בפקודת סטלין בתור אויבי המשטר. גם קרובי משפחה אחרים, כמו גם כמה מחבריה, נידונו לתקופות מאסר וסבלו מרדיפות. למעשה, רבות מהדמויות שהכירה בילדותה, בנערותה ובצעירותה נעלמו בזו אחר זו והיה מי שייעץ לה לא להרבות בשאלות. אלילויבה לא שעתה לעצות והציגה לא פעם שאלות בעניין לאביה, והוא הסביר לה: "לפעמים אתה צריך לפעול אפילו נגד אנשים שאתה אוהב" (עמ' 88).

גם בחייה האישיים לא רוותה אלילויבה נחת. היא נישאה פעמים אחדות נישואים קצרים והתגרשה. השלטונות הסובייטיים סירבו לאפשר לה להתחתן עם אהובה האינטלקטואל ההודי ברג'ש סינג, ולאחר מותו, כשאלילויבה הרגישה שהטבעת מתהדקת סביבה, היא ניצלה את האישור המיוחד שקיבלה מאלכסיי קוסיגין על מנת לנסוע להודו ולפזר שם את אפרו של סינג בנהר הגנגס ולערוק משם במבצע הירואי – עריקה שלא הביאה לה את הגאולה שביקשה לעצמה.

לאחר עריקתה, היא התנתקה משני ילדיה שהתנכרו לה בהמשך (בתה אף כינתה אותה "בוגדת במולדת"), בזבזה בצורה שערורייתית את הון העתק שקיבלה על ספריה (מיליון וחצי דולר באותה עת) וסיימה, כאמור, את חייה בעוני גמור, בעוד הקג"ב מנסה להבאיש את ריחה ומפיץ שמועות שווא שהיא כביכול השתלטה על הונו הסודי של אביה בשווייץ, ושספריה נכתבו כביכול על ידי מומחים מטעם הסי–איי–איי.

"בתו של סטלין" הוא ספר מרתק ועשיר בפרטים, אם כי לעיתים העושר שמור לבעליו לרעה, כשהוא גולש לארכנות יתר שבאה לידי ביטוי בסיטואציות החוזרות על עצמן. בספר מוצגים שני קטבים מנוגדים, שאותם מיטיבה סאליבן לאבחן – "הנפש הרוסית", שאפיינה את אלילויבה עצמה, והכוונה לצדדים הרומנטיים וההומניים באישיותה ולחיי התרבות העשירים שאליהם היא השתייכה ברוסיה ושאליהם התגעגעה במערב, כאנטי–תיזה לקומוניזם הרודני והאכזר של אביה וממשיכי דרכו.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ד תשרי תשע"ח