בין נצח לארעי | יהודית שלוסברג יוגב

 

קבוצת האמנים "סלה-מנקה" מציגה שני מבנים ארעיים, האחד מעיירה גרמנית והשני ממאהל בדואי במדבר יהודה. תערוכה חדשה בוחנת את היחסים שבין תפיסה של נדודים לבין שייכות, בעלות ומקום

"במחצית השנייה של המאה ה–19 פנו נפתלי וצילי דלר, תושבי העיירה פישאך שבגרמניה, לצייר מקומי ששמו אינו ידוע והזמינו ממנו ציור על דפנות סוכת העץ שלהם. על אחד מקירות הסוכה צייר הצייר האלמוני את ירושלים ובמרכזה הכותל המערבי. על הקירות האחרים של הסוכה צייר האמן את נופי העיירה פישאך, ושיבץ בתוכם דמויות בנות התקופה. בשנות ה–30 של המאה ה–20, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, הצליחה משפחת דלר להימלט מגרמניה. סוכת המשפחה, שנותרה בעליית הגג בביתם שבעיירה, הוברחה לארץ–ישראל. הסוכה נתרמה לבית הנכות של בצלאל על ידי משפחת דלר ועברה לאוסף מוזיאון ישראל עם פתיחתו, שם היא מוצגת עד היום בתצוגת הקבע".

(מתוך קטלוג התערוכה)

תודעה‭ ‬שלעולם‭ ‬לא‭ ‬נטועה‭ ‬עד‭ ‬הסוף‭ ‬במקומה‭. ‬העתק‭ ‬סוכת‭ ‬דלר
ציורים‭: ‬עדי‭ ‬קפלן‭ ‬ושחר‭ ‬כרמל
צילומים‭: ‬אנדריו‭ ‬מלכובסקי

מקור חדש

בסוף חורף 2016, בירושלים, במרתפי בית הנסן, בית החולים למצורעים לשעבר, החליטה קבוצה של אמנים "להבריח" את סוכת דלר ממוזיאון ישראל. האמנים – קבוצת "סלה–מנקה" יחד עם ניר יהלום, קטורה מנור ומקס אפשטיין – יצאו למסע מחקר היסטורי–אמנותי בעקבות הסוכה המקורית. הם צילמו אותה בתצוגה במוזיאון, קראו מאמרים שנכתבו על אודותיה וטסו לעיירה פישאך שבגרמניה למעין מסע שורשים אתנוגרפי. בסופו של המסע נבנה במרתף העתק מדויק של סוכת דלר ההיסטורית. הרפרודוקציה הלא מאושרת מוצגת כמוצג במחקר ויזואלי בתערוכה "נופים נפקדים".

כאמור, "מסע השורשים" בעקבות האובייקט הוביל את האמנים לעיירה הקטנה פישאך, ובה פגשו תושבים אשר הצטרפו למאמץ להתחקות אחר המבנים המופיעים בציור המקורי, לאתר את אלה שהושמטו ממנו (הכנסייה המקומית) ולעקוב אחר שינויי הייעוד שעברו מבנים אחרים (בית הכנסת שנפתח אחרי המלחמה כקליניקה לרפואת שיניים). עם שובם לארץ רכשו האמנים לוחות עץ, יישנו אותם בעזרת מי קפה ובנו בליבו של אחד החללים במרתף את ההעתק, המוגדר על ידם "מקור חדש". על קירותיו שחזרה קטורה מנור את הציור המקורי. תהליך העבודה כולו תועד בסרט "גיאוגרפיה של סדקים", והוא מוצג בתערוכה לצד הסוכה.

הציור המשוחזר על לוחות העץ אינו זהה למקור, ומוטמעים בו הבדלים דקים המתגלים רק למתבונן היטב: ליד מבנה בית הכנסת הוסיפו האמנים את שם רופא השיניים המפעיל קליניקה במקום; ליד בית דלר נמחקו דמויות הדיירים המקוריים והוחלפו בשמות הדיירים החיים בו כיום; ובין ההרים, במקום כלבתו של הפטרון, רצה הכלבה קוקה של קבוצת "סלה–מנקה". ההבדלים מינוריים, ומהווים רק רמז דק לסיפור הטעון שקושר בין עיירה כפרית בגרמניה של 1930 למרתף הבניין הירושלמי בשנת 2017.

זוהי תערוכת–מחקר נדירה ומרתקת, העוסקת ביחסים שבין הכמיהה הגלותית לירושלים לגעגוע לחיים שאבדו בגלות, בין אובייקט אתנוגרפי ליצירת אמנות, בין המוזיאון הלאומי למוזיאון של העכשווי, בין פעולת שימור ותצוגה לפעולת התערבות ושינוי ובין תפיסה של ארעיות ונדודים לתפיסה של שייכות, בעלות ומקום.

בתערוכה מוצגים מלבד הסוכה והסרט התיעודי גם ציורים חדשים המבוססים על גְּלויות של בתים יהודיים מפישאך בתחילת המאה, דגם קטן ומקסים של הסוכה (כל אלו עבודות של עדי קפלן ושחר כרמל) וסרט נוסף המתעד פרויקט קודם של הקבוצה ("סוכת נצח" – פירוט בהמשך). הכניסה אל חללי מרתף בית הנסן מזכירה כניסה לתוך מערה. חלל אפלולי וקריר שמחולל מעין מעבר אל ממד זמן אחר. יחד עם התערוכה נוצרת תחושה מסוימת של אובדן, נוכחות דקה של מה שהיה ואיננו.

ציורים‭ ‬המבוססים‭ ‬על‭ ‬גלויות‭ ‬של‭ ‬בתים‭ ‬יהודיים‭ ‬מפישאך‭ ‬בתחילת‭ ‬המאה

אמנות בלב האינתיפאדה

סוג הפעולה האמנותית הזו – מתוחכמת, חתרנית, בעלת עומק היסטורי וניחוח מחקרי – מאפיין את פעולותיה של קבוצת סלה–מנקה. הקבוצה הוקמה בשנת 2000 בירושלים ושותפים בה מאז ועד היום שני חברים בלבד – דיאגו רוטמן ולאה מאואס, שהם גם בני זוג לחיים. דיאגו (1972) ולאה (1974) אמנם נולדו שניהם בבואנוס איירס ועלו לארץ באותה השנה (1995), ובכל זאת הכירו רק כאן, במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. מעט אחר כך הם מתחילים לפעול יחד בירושלים מוכת האינתיפאדה השנייה, בסדרה של פעולות אמנותיות פורצות דרך.

תחת השם הספרדי סלה (אולם) מנקה (חסר), וללא מרכז קבוע לפעול ממנו, כשסלון ביתם משמש כסטודיו, מקום מפגש, בית הוצאה לאור ומשרד, לאה ודיאגו מוציאים לאור כתב עת לאמנות בשם "הערת שוליים". על מנת להפיצו וכדי לאפשר הוצאת גיליון נוסף הם מייצרים אירוע רב משתתפים ייחודי בשם "הערה". שנים–עשר גיליונות של כתב העת יצאו לאור בין השנים 2000–2010, ואליהם התלוו שנים–עשר אירועי "הערה", שהיו בדיעבד גורמים חשובים בסצנת האמנות בירושלים בתקופה קשה של אינתיפאדה ברחובות ועזיבת אמנים את העיר.

לאחר כמעט עשור של פעולה ללא חלל משלה, החליטה קבוצת סלה–מנקה להתרכז בהקמת מרכז אמנות קבוע. בסוף שנת 2009 פתחה הקבוצה את מרכז "מעמותה" לאמנות ומדיה בבית דניאלה פסל בעין כרם. המרכז הפך למעבדת מחקר, נפתחו בו חדרי סטודיו לאמנים וחדרי עבודה עם ציוד אלקטרוני, התארחו בו אמנים מהארץ ומהעולם והוצגו בו תערוכות ייחודיות, שהתפרשו על פני כל חלליו. בשנת 2012 נסגר המרכז בעין כרם ובסוף שנת 2013 נפתח מחדש במרתפי בית הנסן בבקעה בירושלים, ובו הוא פועל עד היום. במקום מתקיימת תוכנית רזידנסי לאמנים, יש בו סטודיו משותף לעבודה, נגרייה וקולנוע 9 מ"מ ומוצגות בו מספר תערוכות בשנה.

התערוכה "נופים נפקדים" עוסקת בחזרה אל נוף שההעדר מכונן אותו, ופעולת הפקידה, שמתחילה בביקור בעיירה פישאך עצמה, ממשיכה ומתגלמת בשחזור האובייקט: בבניית הסוכה בירושלים חושפים האמנים געגועים לאותם חיים שהיו ואינם בגרמניה, ובד בבד נחשפים געגועיה של משפחת דלר לירושלים, אשר נופיה שתולים על דפנות הסוכה בין נופי העיירה הריאליסטיים. בשני המקרים היחס ל"מקום" דומה. זוהי תודעה שלעולם לא נטועה עד הסוף במקומה – הגוף נמצא במקום אחד, התודעה נודדת למקום אחר.

תפיסת הארעי היא גם תמצית הרעיון של הסוכה המסורתית, שבמקורה מופיעה כמבנה מלווה במסע הנדודים של עם ישראל במדבר, בדרכו אל הארץ המובטחת. הסוכה, "דירת ארעי", מזהירה מישיבת קבע, הנתפסת כגורם שמאפשר את שכחת הקשר הישיר לא–לוהים ונפילה לתחושת בעלות אנושית וגאווה. הסוכה נכנסה אל תוך מכלול הציוויים לדורות, שתכליתם להזכיר את מצב הנדודים, הפליטות, הגרות והעבדות.

שני סיפורים של פליטות

התערוכה "נופים נפקדים" ממשיכה פרויקט קודם של קבוצת סלה–מנקה בשיתוף האמנים ישעיהו רבינוביץ ואיתמר מנדס פלור, בשם "סוכת נצח". לקראת חג הסוכות 2016 התבקשו לאה ודייגו על ידי הנהלת בית הנסן להציב בחצר המבנה סוכה כשרה, פתוחה לציבור. לצורך כך הם קיבלו תקציב והחלו לבחון את משמעות הסוכה במסורת היהודית מול מציאות החיים הפוליטית בישראל. מתוך התפיסה כי סוכות מאפיינות את תקופת החיים של היהודים במדבר כפליטים, מצאו האמנים את מצבם של הבדואים – הנודדים האולטימטיביים לכאורה, אלה שישיבת ארעי הייתה לתרבותם ולחם חוקם – כסוגיה רלוונטית להתייחסות. כך יצרה הקבוצה קשר עם שבט הג'האלין הבדואי, החי באזור חאן אל אחמר (לצד הכביש שבין ירושלים ליריחו).

האמנים ביקרו במקום, שוחחו עם האנשים ושמעו על המצב הפוליטי המורכב שבו הם נמצאים. הם רכשו מהשבט את אחד הפחונים העשוי טלאי על טלאי, סימנו את סדר חלקיו, פירקו אותו, העמיסו על משאית והובילו לירושלים. בחצר בית הנסן פרקו את החלקים, הרכיבו את הפחון בדיוק כבמקור, הוסיפו סכך והפכו אותו לסוכה יהודית כשרה. מאוחר יותר נמכר המבנה היהודי–בדואי לאוסף של מוזיאון ישראל.

לאה מאואס: "מדובר על השתלת פיסת מציאות אחת בתוך מציאות אחרת. רצינו להביא סוגיה שולית בחברה הישראלית, של פליטים מ–48' שהמעמד שלהם לא ברור ועתידם לא ידוע, אל מרכז השיח במציאות הישראלית. להבין את משמעות חג הסוכות בהקשר של שאלות השעה, תוך התייחסות למושגים כגון פליטות וארעיות בימינו ובאזורנו". ודייגו רוטמן מוסיף: "המטרה הייתה לייצר מבנה היברידי המסוגל לשקף היבטים משותפים לשני העמים, היהודי והבדואי, לפעול במהופך למתרחש, בנייה במקום הריסה, הידברות במקום גירוש, תוך חשיפה של מציאות מוסתרת, של שני סיפורים של פליטות".

שני הפרויקטים שבליבם סוכה מעלים נושאים רבים לדיון, ובהם היחס בין פעולה אמנותית לאקטיביזם פוליטי, תפיסות של ממסד ושוליים, שאלות שעולות מתוך פעולת הרכישה של סוכה משבט בדואי והכנסתה אל תוך אוסף המוזיאון הלאומי, אל מול פעולת העתקה של אובייקט מתוך אוסף המוזיאון, הרחבה והוצאה שלו החוצה אל מרחב החיים ועוד. אך השאלה המרכזית נעוצה בעצם הבחירה לעסוק במבנה הסוכה ודרכה באופנים שונים של שייכות למקום.

הבחירה לעסוק בסוכה ללא קשר למעגל השנה ולחג עצמו קשורה לפוליטיזציה של המרחב. יש לה שורשים בתפיסת היהודי הנודד, המדגישה הוויה יהודית א–טריטוריאלית, נודדת, שמערערת על המושגים מרכז ושוליים. תפיסה זו רווחה באמנות הישראלית החל משנות ה–60 וערערה את התפיסה הלאומית הציונית כתפיסה אחת אפשרית. מגמה זו צמחה בתגובה לתפיסת הזהות החלוצית אשר גרמה להרחקה קנאית של סממני היהודי הגלותי, התלוש והנודד, אך גם כהד לתיאוריות וטקסטים פוסט–מודרניים אשר אפשרו תפיסות מחשבתיות חדשות, המבזרות את הכוח ממרכז אחד אל עבר שדה רחב של התייחסויות.

בתוך חיי הארץ המסוכסכים, המזמנים קונפליקטים ומלחמות זהות, דת וטריטוריה בלתי נגמרות, שאלת סוג היחס והשייכות למקום העולה מפרויקט הסוכה של קבוצת סלה–מנקה היא שאלה מעוררת מחשבה ודורשת שיחה. תודעת שוליים, תפיסות נוודות ומבנים ארעיים, המאפיינים רבים מהפרויקטים של הקבוצה, מניחים על השולחן אופני שייכות אחרים לאדמה הזאת.

"נופים נפקדים"

מרכז "מעמותה", בית הנסן, רחוב גדליהו אלון 14, ירושלים. נעילת התערוכה: 27.6

יהודית שלוסברג יוגב היא אמנית פלסטית ואוצרת עצמאית של פרויקטים באמנות עכשוויתיוזמת ועורכת מגזין "פנינה" לאמנות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב סיון תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-18 ביוני 2017,ב-גיליון שלח תשע"ז - 1036. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: