שלטון החוק והספר | עידו פכטר

המעבר לעידן החכמה בימי בית שני נתפס אצל רבים כמהפכה, אך קריאה פשוטה בתורה מלמדת שזה היה ייעודו המקורי של מעמד הר סיני – השלטת התורה במקום מנהיגותו של משה

כותבי קורות ישראל עומדים לא אחת על המהפכה הדתית שחווה העם במעבר מימי בית ראשון לימי בית שני. בבית ראשון הכוח הדתי הדומיננטי שהוביל את העם היה הנביאים. רובם היו נביאי שקר ומיעוטם נביאי אמת, אך עובדה זו לא מנעה מהם להיות בעלי אוטוריטה. הכול – ממלכים ועד פשוטי עם – היו זקוקים להם כדי לדעת כיצד לנהוג ופעול, בהיעדר מקור סמכות אחר.

החל מתקופת בית שני אנו מוצאים שינוי במגמה זו. ראשית תקופת בית שני מסמלת את תום תקופת הנבואה. מנהיגי העם אינם עוד הנביאים, כי אם הכהנים מצד אחד, והסופרים מצד אחר. לאחר כיבושה של הכהונה על ידי בני צדוק ופילוגה של הקהילה הדתית לכתות, גם הכהונה מאבדת את חשיבותה בעיני הזרם הפרושי, ומבחינה היסטורית ידו של האחרון יוצאת על העליונה. הקביעה "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" מסמנת את המסמר האחרון בהנהגה הכריזמטית, ומקבעת מאז ועד ימינו את דמותו הרוחנית של עם ישראל כ"עם הספר". מעתה, חכמת התורה, הנתונה לכל דורש, היא הסמכות הראשונה במעלה.

האמנם מדובר במהפכה? ודאי שמבחינת ההיבט המצומצם של תקופות ימי בית ראשון ושני מדובר בשינוי רדיקלי, אבל להלן אבקש להראות שלמעשה יסודותיו של מהלך זה טמונים בתורה עצמה. לשם כך אבקש לעיין בשתי תחנות לאורך התורה; תחנות שמהן ניתן להסיק בבירור כי מלכתחילה זו הייתה כוונתו של א–לוהים: לשחרר את ישראל מידי המנהיגות הנבואית–כריזמטית ולהציב במקומה את החוק והמשפט כמפתח להכוונה והצלחה.

מרינה פרומן לוי, שדה בצלים, 2017

מתוך תערוכת אמני העמק, שתיערך במסגרת אירועי פסטיבל "חלב ודבש" במרכז הקהילתי תמרת.
אוצרת: נורית טל–טנא

שינוי של הנמען

התחנה הראשונה היא סיפור המים במרה (שמות טו, כב–כו):

ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה. וילנו העם על משה לאמר מה נשתה. ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' א–להיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך.

זהו המסע הראשון של עם ישראל לאחר קריעת ים סוף. עובדה זו חשובה מאוד לענייננו שכן היא מדגישה את מרכזיותו של מוטיב המים בסיפור זה. רק כעת בקע א–לוהים את מי ים סוף מפני עם ישראל וטיבע בתוכו את המצרים. לא עברו שלושה ימים והנה שוב יש בעיה עם המים. העם צמא, צמא מאוד, ואילו מקור המים היחיד שאליו הוא מגיע הוא מר ואינו ראוי לשתייה.

תגובת העם מוכרת. היא זהה לתגובתו על שפת ים סוף. העם מתלונן אל משה, ומשה צועק אל הא–לוהים. בתגובה א–לוהים מלמד את משה מה לעשות כדי להציל את המצב, והנה, הפלא ופלא, "וימתקו המים". שוב משה מתגלה כעושה ניסים. אבל אז מגיע הפסוק האחרון והופך את הקערה על פיה.

לצד מוטיב המים שהולך ונעלם כליל עד הפסוק האחרון, מתחיל ועולה בפסוקים מוטיב אחר, של חוק, מצוות ותורה. רמז ראשון לכך אנו מוצאים במילים "ויורהו ה' עץ". ניתן היה לכתוב כאן "ויראהו", אך הכתוב משתמש בלשון הרומזת למושג ההוראה. משמע שלא הייתה כאן רק פעולה טכנית של ראיית העץ הפלאי אלא גם פעולה של חינוך ולמידה. משה, ובעקבותיו עם ישראל, נדרשו ללמוד לקח כלשהו.

בסופו של הפסוק נאמר: "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו". הכתוב סתום ואיננו מפרט באיזה חוק ומשפט מדובר. אך לענייננו אין זה משנה. שימת החוק והמשפט נשזרת במעשה הנס, וזהו העיקר. הלקח מכאן הוא הנאמר בפסוק האחרון. אם עם ישראל יציית לחוקי הא–לוהים ויעשה את מצוותיו, א–לוהים ישמור עליו ויציל אותו מכל המחלות והמכות שראה במצרים.

לכאורה מדובר בהבטחה שגרתית בתורה, שכמוה מצאנו רבות. אך בעת הזו, ברגעים הראשונים שבהם עם ישראל מתהלך כעם חופשי לאחר היציאה ממצרים, יש להבטחה הזו משקל קריטי ואף מהפכני. עד עכשיו היה עם ישראל תלוי באופן מוחלט במנהיגים עושי מופתים. מעבדות פרעה הם עברו לידי הנהגתו של משה. הוא שחרר אותם באמצעות מופתים, הוא שקרע את הים והוא שהמתיק את המים. לכן, באופן טבעי, התלונות מופנות אליו, לא לא–לוהים. כעת, א–לוהים מבקש לשנות את הנמען ולהטיל את האחריות על ישראל. במקום עץ פלאי נכנסים החוק והמשפט והם אשר ידאגו לצרכיו של העם. בכך יתקיים קשר ישיר בין העם לא–לוהים ללא צורך במתווכים, כי "אני ה' רפאך".

בכך חותם סיפור זה את יציאת מצרים. משה הוציא את העם ממצרים לא כדי ששוב יהיה העם כפוף למנהיג כריזמטי כזה או אחר, אלא כדי שיעמוד כעם עצמאי, הנתון למרותו של חוק.

מפגש בהר סיני

אנו עוברים מכאן אל התחנה השנייה, למרגלות הר סיני. מבחינות רבות הניסיון במרה היה "קדימון" למעמד הר סיני, אך כדי להבין את המתרחש שם עלינו להקדים הקדמה קצרה.

ההגעה להר סיני מגשימה את הבטחת א–לוהים למשה: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא–להים על ההר הזה" (שמות ג, יב). בניגוד לאמור בפרשנים מוקדמים ומאוחרים, לא נרמז בפסוק זה ולו במעט על מה שצפוי להתרחש בהר. לא מוזכר כאן מתן תורה ואף לא התגלות. כל שנאמר הוא שעם ישראל יעבוד את א–לוהים, היינו יקריב קרבנות, על הר סיני, ואז יתרחש האות שיוכיח לכולם שאכן א–לוהים שלח את משה. אך מה בדיוק יהיה האות? מה יקרה בהר סיני? דבר זה לא נמסר אל משה, וכנראה שאין הדבר מקרי.

נעיין לאור דברים אלה בפסוקי הפתיחה למעמד הר סיני (שמות יט, ג–ח):

ומשה עלה אל הא–להים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.

ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'. ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'.

ההכנות למעמד הר סיני מתחילות בעלייתו של משה אל ההר. ניכר כי משה עושה זאת מדעתו בלבד, כנראה מתוך רצון לממש את הבטחת ה' אליו – האות לשליחותו. בתגובה א–לוהים קורא אליו ומורה לו מה לומר לבני ישראל. סגנון המילים מפתיע: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". מה פשר המושג "אלי"? וכי א–לוהים ממוקם בהר סיני? נתעלם לרקע מבעיות ההגשמה ונבין את הכתוב בהוראתו הפשוטה: א–לוהים מציג עצמו כמי שמקומו הוא בהר סיני, והוא שלח את שליחו, משה, על מנת שיביא את עם ישראל אל רשותו.

המילים הבאות מסמנות את היעד של הגעה זו: "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי… ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". כאן מתגלה מדוע הביא א–לוהים אם העם אליו; כדי להפוך אותו לממלכת כהנים וגוי קדוש. ממלכת כהנים, משמע שאין חלוקת מעמדות בתוך העם. כל העם כולו, כאחד, משמש כעם כהנים לאנושות בכללותה, "כי לי כל הארץ". אלא שהתנאי לכך הוא שוב, "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי". המצוות והחוק הם המפתח למימוש התכלית שלשמה הוא נבחר.

מאלף לראות כיצד מתגלגל האירוע בהמשך. משה יורד מהר סיני ואומר את הדברים לעם. העם מגיב בחיוב, "כל אשר דיבר ה' נעשה", ומשה מוסר את דבר העם בחזרה אל ה'. זוהי הצגה מאוד מוזרה של האירועים. וכי ה' איננו יודע כיצד הגיב העם, עד שהוא זקוק למשה לשם כך? ככל נראה, הכתוב מבקש בדרך זו להציג את משה כמתווך. כביכול יש לפנינו שני צדדים – א–לוהים ועם ישראל, שהולכים להיפגש. משה מתווך ביניהם כדי לסגור את התנאים ל"עסקה", ומעביר מסרים מן האחד לשני. אם הציור הזה נכון, הרי שהמסקנה שלו היא מהפכנית. תפקידו של מתווך תמיד מסתיים בדרך כלל ברגע שמתרחשת פגישה ישירה בין הצדדים, הסוגרים ביניהם את העסקה. אם כן, מסתבר שגם במעמד הר סיני, כך היה צריך להיות. ברגע שעם ישראל הגיע אל א–לוהים, וקיבל את התנאים הבסיסיים כדי להפוך לעמו, הרי שכעת אנו מצפים למפגש ישיר שבו הוא יקבל ישירות מאת הא–לוהים את תוכן הברית. ובעת הזו, משה – המתווך – אמור היה לסיים את תפקידו.

אם נכונים הדברים, מצטיירת לפנינו התמונה הבאה: מלכתחילה משה כלל לא היה אמור לתת את התורה בהר סיני. שליחותו הייתה אמורה להסתכם בהצלת עם ישראל מידי פרעה ובהבאתו אל הר סיני. שם עם ישראל היה אמור לחוות מפגש ישיר עם א–לוהים, שבו יקבל חוקים ומצוות, ומשם ימשיך בכוחות עצמו אל הארץ. את משה, כמנהיג רוחני, הוא כבר לא היה צריך באותה עת. המפתח להצלחת דרכו מצוי בידו – החוקים והמצוות ששמע בסיני. לכן לא גילה א–לוהים למשה מה עתיד להיות האות בהר סיני. זהו דבר שלא היה אמור להיעשות באמצעות משה.

חזרתו של המתווך

הוכחה ברורה לתפיסה זו מצויה בפסוקים החותמים את מעמד הר סיני (שמות כג, כ–כה):

הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי. השמר מפניו ושמע בקלו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו. כי אם שמוע תשמע בקלו ועשית כל אשר אדבר ואיבתי את איביך וצרתי את צרריך… ועבדתם את ה' א–להיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך.

מיהו אותו מלאך שא–לוהים מדבר עליו? הדעות בעניין חלוקות, אבל דבר אחד ברור: לא מדובר במשה או בכל אדם אחר. מי שאמור כעת להוביל את עם ישראל אל הארץ הוא איזו ישות רוחנית, שתביא את קולו של א–לוהים אל העם ולה יש לציית. ואם אמנם העם עושה כן, הרי שא–לוהים יסיר "מחלה מקרבך". הנה לפנינו אותן מילים שמצאנו במרה. במקום מנהיגות כריזמטית, המפתח להצלחה – הפעם בכניסה לארץ – טמון בציות לחוק. הדבר נתון באופן מלא בידיו של העם.

אם כך היה צריך להיות, אז מה השתבש?

נראה ששרשרת הנפילות של ישראל נעוצה בבקשה שלהם ממשה לאחר שמיעת הדיברות הראשונים להביא עבורו את קולו של א–לוהים (ראו שמות כ, טז–יח). במילים שלנו, עם ישראל נסוג מהמפגש הישיר עם הקב"ה ומבקש ממשה להמשיך בתפקיד המתווך. באופן מפתיע, משה מסכים.

מכאן והלאה, לאורכה של התורה, מעמדו של משה מתבסס והופך למרכזי יותר ויותר, וכך גם התלות של עם ישראל בו. ניסיון לתקן זאת נעשה באמצעות העלמת מקום קבורתו של משה, ואי מינוי מנהיג שימשיך אותו. אבל, כידוע, גם זה לא עבד. משה דורש מא–לוהים יורש, ולאחר מות יהושע, בספר שופטים, עם ישראל נכנס לסחרור שממנו הוא לא מצליח לצאת. התוכנית המקורית לא צלחה.

לאורם של דברים אלה, מתגלה שמהפכת "החכמה" בבית שני איננה באמת מהפכה אלא חזרה למצב הרצוי מלכתחילה. בהצבת לימוד התורה והציות לחוק כערך העליון עם ישראל השלים את הייעוד שלשמו יצא ממצרים – השתחררות מהתלות במנהיגים אנושיים, נביאים או כהנים. וכך אנו, עד היום, בכל לימוד תורה חווים את הפגישה הישירה עם א–לוהים. האיש משה נעלם בדפי ההיסטוריה, תורתו היא שתפסה את מקומו.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א סיון תשע"ז

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 במאי 2017, ב-גיליון במדבר תשע"ז - 1033 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 48 תגובות.

  1. חסרה התייחסות לכמה מקורות בראשונים ובאחרונים בנושא
    אך לפני הכול חסרה התייחסות אפילו לפסוקי התורה שבכתב בספר דברים: "נביא מקרבך מאחיך כמוני, יקים לך יהוה אלוהיך: אליו, תשמעון. טז ככול אשר-שאלת מעם יהוה אלוהיך, בחורב, ביום הקהל, לאמור: לא אוסף, לשמוע את-קול יהוה אלוהיי, ואת-האש הגדולה הזאת לא-אראה עוד, ולא אמות. יז ויאמר יהוה, אליי: היטיבו, אשר דיברו. יח נביא אקים להם מקרב אחיהם, כמוך; ונתתי דבריי, בפיו, ודיבר אליהם, את כל-אשר אצוונו. יט והיה, האיש אשר לא-ישמע אל-דבריי, אשר ידבר, בשמי–אנוכי, אדרוש מעימו. "

    • מפאת קוצר היריעה לא יכולתי להרחיב בנושא. לגבי הערתך, אין זה המקום לדון בשינויים הרבים שעברו על עם ישראל במהלך המדבר והאם אכן התכנית המקורית התממשה. בכל מקרה, דווקא מהפסוקים ניתן למצוא תימוכין לתיזה. משה מציג עצמו בספר דברים כנביא רגיל, זאת למרות שהספר חותם במלים ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. ואכן, הנביאים שקמו לאחר מכן לא השתוו במעמדם ודרגתם למשה. הם היו נטולי כוח. והעובדה, שמי שממרה את פיהם, הקב"ה דורש מעמו ואין אנו – בני האדם – מוקיעים אותם.

    • רק שדברי משה בספר דברים לא משקפים בכלל את המסופר בספר שמות (וזה לא המקרה היחיד).

  2. מאמר מעולה, חבל שלא הובאה הברייתא בבבלי (ע"ז ה.) "בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה להם לומר תן אתה". רק הערה אחת: ה"מלאך" שנשלח הוא, ע"פ רוב המפרשים, אינו אידיאלי. חז"ל (בבלי ב"ק צב:; שמו"ר פל"ב; תנחומא משפטים סי' י"ז) רואים בזה ירידת מדרגה כעונש על חטא העגל, ורש"י (שמות כג:כ ד"ה הנה) הולך בעקבותיהם. מפרשים אחרים (מכדרשב"י, רא"ש רש"ר הירש) כן מפרשים כי הכוונה לנביא – ונראה שהוא הוא: ה"הבטחה" של הקב"ה לישראל לשלוח להם נביא היא ירידת מדרגה מהדרגה שהיו אמורים להיות בה, כשהם מובלים רק ע"י הציווי האלוקי ו"הייתם משתמשים ע"י רוה"ק".

    • תודה על הדברים. הסיבה לכך שהמפרשים רואים במלאך ירידת מדרגה היא משום שהם מזהים אותו עם המלאך המוזכר בפרשת כי תשא לאחר חטא העגל. ואולם, מפשוטו של מקרא עולה שאין מדובר באותו מלאך, אלא הראשון הוא מדרגה גבוהה (המלאך מיכאל) ואילו האחרון הוא מלאך בדרגה נמוכה יותר. וכך פירשו חלק מהפרשנים. בכל מקרה, הצדק עם דבריך שיש בכך סוג של ירידת מדרגה בעקבות הנסיגה של עם ישראל מהמפגש המתוכנן עם א-להים ושליחתו של משה במקומם.

  3. עידו, הגדר בבקשה, מיהו נביא ומה תפקידו?

  4. עידו יקר , אינני אומר זאת אישית , אך לגופם של דברים אני חולק עליך במלוא החריפות.

    יש את מבחן התוצאה , ומבחן התוצאה של בית שני הוא מלחמות פנימיות בלתי פוסקות + גלות של 2000 שנה.
    (גם חז"ל התייחסו להבדל בין בית ראשון לשני שזה חרב 70 שנה וזה 2000 ושאלו רטורית "מי עדיף ?" ).

    בית שני היה סטיה רבתי מהדרך , שהובילה לתוצאות קטסטרופליות , שאת תוצאותיה אנחנו משלמים עד היום :

    המטרה במעמד הר סיני היתה שכל עם ישראל יהיו מוכנים לנבואה , מוכנים לחוויה ישירה של האל.
    וזוהי מטרת התורה כולה :
    גם לפני מתן תורה היו אנשים בודדים קדושים שחוו את האל באופן ישיר , אך מטרת התורה היא להחיל את השראת ה' על עם שלם ולא רק על אנשים בודדים.
    הנבואה איננה רק "דיבור" , עיקר הנבואה היא "השראה של שפע" – כפי שמגדיר בפירוש הרמב"ם במורה נבוכים (ב' לו).
    והנביא איננו רק אדם שמדבר ונותן הוראות , אלא הוא צינור לשפע האלוהי היורד אל העם.
    מטרת התורה היתה להפוך עם שלם לצינור שכזה – צינור של שפע רוחני למציאות כולה.
    כל נושא הקורבנות ועבודת בית המקדש , למשל , אמור לשרת מטרה זו.

    והתורה מביאה "אינדיקטור" פשוט כדי שתדע האם אתה הולך בדרך או שלא :
    הצלחה וברכה בגשמיות.

    התורה מבטיחה שאם נלך בדרכי ה' , יסורו המחלות מקרבינו.
    התורה מבטיחה שנזכה בהצלחות מפליגות בשדה הקרב מעל לדרך הטבע.
    התורה מבטיחה שנזכה לעושר כלכלי ועוד.

    ההבטחות הללו אינן שרירותיות , אלא חוק טבע פשוט –
    כאשר יש שפע אלוהי על האדם או על העם , הוא משכיל בכל דרכיו וה' עימו.
    כאשר אין , אז הוא לא מצליח.

    וזה האינדיקטור שהתורה מציבה –
    אם העם מצוי ברווחה וטוב – סימן שהם עושים משהו נכון.
    אם לא – אז לא.
    וזה פשוט כמו שזה נשמע !!!

    בית שני , בא והפך את היוצרות :
    לא רק שביטלו את עיקר התורה , הנבואה , אלא אפילו ביטלו את האינדיקטור !
    כדי לבטל אפילו את האינדיקטור , באו חכמי בית שני עם משפטים כמו "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא".
    כל הנושא של "צדיק ורע לו" הפך להיות מודגש מעבר לכל פרופורציה.

    לא רק שבבית שני בוצעה באופן מכוון חסימה של השפע ודיכוי הנבואה ( למשל האיסור להורות הלכה מנבואה) , אלא גם בוצע מאמץ ממשי "לכסות את הפשע" – בוצע מאמץ מכוון להכניס לתוך היהדות את האמירות :
    "זה מצב נורמלי שאתם צדיקים אבל רע לכם !"
    "אין אינדיקטור האם העם הולך בדרכי ה' או שלא !"
    וזאת כמובן בהיפוך גמור של דברי התורה שבכתב.

    והתוצאה של העיוות הזה , היא אלפיים שנות גלות מלאות בזוועות מכל הסוגים + שואה בסוף.
    כל הקללות שבתורה התקיימו אחת לאחת !
    כיצד ניתן לומר שזה מצב אידאלי ???
    כל ערמת ה"תובנות" הללו של בית שני , הם פשוט וירוס שהוכנס לתוך היהדות וקלקל אותה !!!
    (זה כולל את הציפיה לאיזשהו "משיח" , למשל – גם זה משהו שגרם רק צרות לאורך כל ההיסטוריה).

    הווירוס הזה הפך את היהדות ללא מתפקדת –
    לא רק שלא הגענו למצב של "עם נביאים" , אלא אפילו נביאים בודדים כבר אין !
    אין בכלל צינורות של שפע לעולם.
    העולם סובל , ועם ישראל סובל יותר מכולם.

    וכיצד נגמרו אלפיים שנות הגלות והסבל הללו ?
    הם נגמרו דווקא בידי אנשים שברובם התנערו מהתורה – הציונות החילונית !

    דהיינו :
    הווירוס הזה של בית שני כבר אכל כל חלקה טובה ביהדות , עד שאנשים חסרי תורה כבר הפכו להיות מתוקנים יותר משומרי התורה.
    הווירוס הזה יצר ניתוק בין העולם הזה לבין הרוח (כאמור "צדיק ורע לו" ).
    זה גרם לאהבת הגלות , אהבת הסבל , חוסר רצון לצאת מהגלות.
    (סוג של "התניה פבלובית" ….. )
    עיוות גמור של כל תפיסת מציאות נכונה !

    מצב גרוע עד כדי כך , שכבר היה עדיף להיות בלי התורה ובלי הווירוס …. וזה באמת מה שקרה.
    לכן מדינת ישראל הוקמה בידי אנשים חסרי תורה.

    אני כותב את הדברים הללו בכאב – גם אני מאוד אהבתי את חז"ל.
    אבל כאשר בוחנים את הדברים בעיניים לא משוחדות , בית שני ותורתו היו פשוט אסון !
    ועם כל הכאב שבדבר , אסור להתעלם מכך , ואסור להפוך זאת למצב אידאלי.

    • הרב פכטר לא מתווכח עם קראים.

      • ראשית : לא להסתה , לא להתלהמות לא לגזענות ….

        בכל אופן :
        אני מכיר כמה קראים , ואינני חושב שאני מייצג את האידאולוגיה הקראית.
        העיקר אצלי שעליו סובב הכל הוא החזרה לנבואה וההשראה.
        לא ידוע לי שהקראים מדברים על כך.

  5. נ.ב.
    כמובן שכחלק מהמאמץ של "לכסות את הפשע" , דהיינו לנתק את התורה מהעולם הזה , הומצאו בבית שני מושגים חדשים :
    עולם הבא , תחית המתים , נשמות וכו' וכו'.

    כל אלו נועדו כדי שאם תשאל (או אם העם ישאל) :
    היכן הדברים הטובים שהתורה מבטיחה לי ? הרי אני סובל ?
    אז יוכלו לשלוח אותו "לשם" – אל לעתיד לבוא …..
    (הרוצה לשקר – ירחיק עדותו. ….)

    בתורה האמיתית , גם אם צדיק סובל בעולם הזה לתקופה מסוימת (יוסף או יעקב , או אפילו איוב) אין דבר כזה שהוא ימות בסבלו.
    אם הוא צדיק , אז לפחות אחריתו צריכה להיות טובה בעולם הזה.

    אך כל המושגים הללו של עולם הבא , משיח , תחית המתים וכו' מטרתם אחת – ליצור ניתוק מוחלט בין התורה לבין העולם הזה.
    ליצור מצב שבו לא יהיה לך שום אינדיקטור האם אתה הולך בדרך ה' או שלא.
    לכן זה הפשע המושלם – כי גם הופכים אותך לרשע (כי אתה רחוק מהתורה , רחוק מהנבואה ומהשפע ) , וגם אתה חושב שאתה הולך בדרך התורה ושזה מצב אידאלי (כי למעשה אין לך שום אינדיקטור האם אתה צדיק או לא).

    וכל ה"ווירוס" המתוחכם הזה , שמהותו היא "ניתוק התורה מהמציאות" , הוכנס ליהדות בבית שני.
    התוצאות שלו – איומות וקטסטרופליות.

  6. נ.ב. 2
    ואם כבר קראתם את דברי עד כאן , אז לווירוס הזה של בית שני יש "תעודת ביטוח" נוספת :
    אסור לכם להאמין לדברי האפיקורסות שלי , כי אחרת אתם תאבדו את העולם הבא שלכם.

    לסיכום הווירוס הזה של בית שני פועל בכמה רמות :

    1. מנתק את התורה ממטרתה המקורית – השראת השכינה על העם , הנבואה.
    בכך גורם להפסקת השפע לעם ולעולם , גורם לכך שהתורה לא מתפקדת.
    פול גז בניוטרל.
    גורם לכך שנחשוב שעיקר התורה זה ספרים ופלפולים ונשכח מהדבר האמיתי – השראת השכינה על האדם והעם.

    2. דרך ביטול הנבואה , הוא גם גורם לכך שנשאר עם גרסאות "לא מעודכנות" של התורה.
    (זה לא בהכרח שנבואה וחוקים מלפני 3000 שנה , הם התורה שמתאימה לימינו. זה לא בהכרח שזה מה שיביא אותנו היום להשראת השכינה)
    ממילא נשארים עם דברים שהם "לא מתפקדים" דברים שאינם מחברים אותנו לחוויה הישירה , הנבואה.

    3. הווירוס גם יוצר ניתוק של התורה מהמציאות , ביטול האינדיקטור :
    באמצעות פרשנויות שונות הוא מרוקן את יעודי התורה מתוכן , ובכך מבטל את האינדיקטור האם אנו הולכים בדרך התורה.
    הוא עושה זאת בעזרת החדרת מושגים של עולם הבא , תחית המתים וכדומה , נשמות וכו'.
    בכך הוא יוצר בכך מצב שנחשוב שלמרות שאנו סובלים כעם , אנחנו בדרך הנכונה.
    כנ"ל באמצעות מושגים כמו "משיח" , הוא רוצה שנחכה לעזרה חיצונית (ונישאר תקועים לנצח) במקום לגאול את עצמינו.

    4. כביטוח אחרון , הוא יוצר איסור על מחשבות מסוימות :
    גורם לכך שכל הרהור במה שנאמר עד כאן נחשב לאיסור של "ולא תתורו" , ככה בוודאות "לא תתורו" ולא תוכלו להשתחרר מאחיזתו….

    המדובר במלכודת מתוחכמת מאין כמותה.

  7. שלום הרב עידו. זו תגובה שכתבתי בפייסבוק, ועל כן אני פונה אליך בגוף שלישי.

    נ"ל שהוא רוצה פגישה עם א-להים ("בכל לימוד תורה חווים את הפגישה הישירה עם א–לוהים") אך מתנגד לנבואה. זה תרתי דסתרי. כי מי שא-להים מדבר איתו (=פגישה) הוא ממילא נביא.
    אני חושש שהנחת היסוד שלו איננה נכונה. אני מבין מדבריו שהוא רואה את הנביא כמקור הסמכות ההלכתית ("בהיעדר מקור סמכות אחר") במקום הספר והחכמים כמקור הסמכות ("מעתה, חכמת התורה, הנתונה לכל דורש, היא הסמכות הראשונה במעלה"). במילים אחרות, או מונרכיה או דמוקרטיה. ונראה פשוט, שיהודי החי בעולם המערבי יעדיף דמוקרטיה על פני מונרכיה, ולכן הוא מושך לכיוון של ביטול הנבואה לכתחילה.
    עם זאת, אני סבור שתפישתו את הנביא כמקור סמכות בלעדי איננה נכונה. התורה במודע, מחלקת את ההנהגה למספר מקורות סמכות. אינני חושב שהקב"ה טעה כשהקים את מערך הכהונה ("גם הכהונה מאבדת את חשיבותה בעיני הזרם הפרושי", אינני מסכים עם המשפט הזה. ואכמ"ל), כפי שנאמר: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי". מערכת הכהונה, המלוכה והנבואה באות לצד מערכת המשפט ולא במקומה, כפי שמופיע בפרשת "שופטים". המלכים והנביאים מעולם לא פסקו הלכה, אלא אם הם היו כחלק מבית דין "כדוד ובית דינו וכשמואל ובית דינו" (משנה תורה, בהקדמה ובהלכות מלכים ומלחמות פ"א).
    בנוסף, הוא אומר כמסקנה: "בהצבת לימוד התורה והציות לחוק כערך העליון עם ישראל השלים את הייעוד שלשמו יצא ממצרים – השתחררות מהתלות במנהיגים אנושיים, נביאים או כהנים. וכך אנו, עד היום, בכל לימוד תורה חווים את הפגישה הישירה עם א–לוהים. האיש משה נעלם בדפי ההיסטוריה, תורתו היא שתפסה את מקומו".
    אני חולק על מספר נקודות במשפט הזה (למשל, הייעוד של יציאת מצרים), אך אתרכז בענין המרכזי. יש לשאול, מי קובע מתוך הכתוב בתורה את החוק שאליו צריך לציית? אני מניח שתשובתו תהיה "הסנהדרין". ומי קבע מי יהיה בסנהדרין? הסנהדרין! דהינו, חבר מביא חבר. מי נתן להם סמכות לפעול כך ולא ע"י בחירת העם? ה' שצוה את משה (ה"מנהיג כריזמטי"): "אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו;… וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ". ואותם זקנים התנבאו, ע"ש.
    ובאשר למעמד הכהונה ומערכת המשפט, משה מצוה ע"פ ה': "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר… וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן… אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל". ולא עוד אלא ש"הפרושים" פסקו: "מצות בית דין שיהיו בו כהנים ולוים"(ספרי שם).
    הוא מבסס את מסקנתו, לציית לחוק ולא לאדם, על סמך טענתו שמשה היה צריך לסיים את תפקידו בהר סיני. בקריאה פשוטה של המקרא אין הכרח לחשוב שמשה היה צריך לסיים את תפקידו שם. אמנם לא נאמר במפורש "משה קח את ישראל לארץ כנען", אבל בהחלט משתמע מכל הפעמים שנאמר שה' יוציאנו ממצרים ויקחנו לשם שמשה יובילנו גם לארץ.
    אבל הנה מספר פירכות לטענתו:
    1. משה לא סיים תפקידו רק בהדרכה לסיני, אלא היה זה שנתן את התורה מאת ה'. "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱ-לֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". לפי הרב עידו רק את ה' היינו צריכים בשביל לקבל התורה.
    2. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" – אין צורך שיאמינו בו לעולם אם בזה הרגע הוא יורד מבמת ההיסטוריה.
    3. "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" – דהינו, לכתחילה היו אמורים ללכת ישר לא"י ולא להר סיני ומהסיבה המצוינת בפס' לא עברו דרך שם. במילים אחרות, משה היה אמור להוביל את ישראל עד לא"י. ואפילו שהוסבה דרכם לעבור בהר סיני – אין סיבה שמשה לא ימשיך עד א"י כפי התכנית המקורית.
    4. "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם". לא ישראל לוקחים העצמות אלא משה. דהינו, משה סבר שהוא יגיע עד לארץ כדי לקבור.
    הפירושים שלו לשלושת המקרים שהציג אינם הכרחיים, ולכן חבל שנסמך עליהם כהוכחה לשיטתו. אפשר להסביר אותם אחרת, ובפשטות לא נראה להסביר כמוהו. לדוגמא, לגבי המלאך, משה אומר: "רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי". למשה ברור שהמלאך מצטרף אליו ולא מחליף אותו.
    הדוגמאות שהבאתי הם מלפני מעמד הר סיני, משום שהוא טוען במאמר ובתגובה שהתוכנית להחליף מנהיג במערכת חוקים השתנתה לאחר החטא. מהו החטא? "נראה ששרשרת הנפילות של ישראל נעוצה בבקשה שלהם ממשה לאחר שמיעת הדיברות הראשונים להביא עבורו את קולו של א–לוהים". אבל ה' לא מסכים עם הרב עידו, כי נאמר בבירור: "וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי. וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי. קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ. וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם".
    לסיכום:
    תפקיד משה היה להביאנו לא"י. כדי להיות ממלכת כהנים ביחס לאומות עלינו לקבל התורה הכוללת את חלוקתנו לכהנים, לויים וישראלים. את התורה אי אפשר ללמוד ללא מסורת חכמים שהוסמכו איש מפי איש עד משה רבינו. ומצבנו האידאלי הוא כאשר יש לנו את ארבעת מערכות המשכ"ן.

  8. ימי בית שני - שיא הצלחת הנבואה

    בס"ד מ"ט בעומר ע"ז

    בעוד במרבית ימי בית ראשון הנביאים מתאוננים שאין שומעים להם ועוברים עבירות חמורות ביותר כע"ז שפ"ד וג"ע, ולעתים קרובות הנביאים היו נרדפים בידי המימסד – בימי בית שני המצב טוב לאין ערוך. העבירות עליהן מוכיחים הנביאים חמורות פחות, ודבריהם נשמעים הרבה יותר.

    נראה שהגלות וחורבן המקדש שעליהם התריעו הנביאים – פעלו את פעולתם, והעם לקח מוסר. אדרבה, הנביאים צריכים עתה להרים דימויו העצמי של העם ולבשר לו שהוא ראוי לגאולה ולשלול את המחשבה שנפוצה בעם ש'לא עת בא עת בית ה' להבנות/ (חגי א,ב)

    והעם שומעים בקולו: 'ויער ה' את רוח זרבבל בן שלתיאל ואת רוח יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול ואת רוח כל שארית העם ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה'…' (א,יד), והנביא מבשרם: 'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון… ובבית הזה אתן שלום…' (ב,ט).

    וכן כשמלאכי מוכיח את ישראל על נישואי תערובת 'כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר' (ב,יא) – מכנסים מנהיגי הקהל את כל העם לירושלים ועזרא דורש מהם: 'ועתה תנו תודה לה' אלקי ישראל ועשו רצונו והבדלו מעמי הארץ ומן הנשים הנכריות' (עזרא י,יא), העם נענה, ומעמידים ממונים לאכוף את ההחלטה, והם מסיימים את המלאכה בחודשיים! נכנסים לפעולה 'ביום אחד לחדש העשירי' ומסיימים בתוך חודשיים: 'ויכלו בכל אנשים ההושיבו נשים נכריות עד יום אחד לחדש הראשון' (י,יב-יז).

    המהפך התודעתי שחל בימי בית שני כרוך בתובנה שבימי בית ראשון היה כשל מנהיגותי 'מלכינו שרינו כהנינו ואבתינו לא עשו תורתך ולא הקשיבו מצותיך' (נחמיה ט,לד) – ועתה עוברת האחריות לכולם, החל ב'נחמיה התרשתא' ו'שרינו לויינו וכהנינו', וכלה ב'ושאר העם הכהנים הלויים השוערים המשוררים הנתינים וכל הנבדל מעמי הארצות אל תורת האלקים, נשיהם בניהם ובנתיהם כל יודע מבין' (י,כט) – כולם כאחד כרותים אמנה ומקבלים עליהם 'ללכת בתורת האלקים' ו'העמדנו עלינו מצוות' – עושים סייג לתורה ומעמידים תלמידים הרבה.

    קהל הרבבות שבארץ, שאינו אלא חלק קטן מהעם היהודי – רואה עצמו ככוח החלוץ שישמש דוגמא לכל ישראל, ואכן בכל קהילה וקהילה בכל תפוצות ישראל קמות קהילות שהתורה היא מרכז חייהן, והנושאות עין בתפילה אל ציון בית חיינו, קהילות שתשמורנה בתורתן, תפילתן ונדבתן את הצפיה לגאולה שלימה לתקומת מלכות ביית דוד ולהחזרת השכינה לציון.

    תפקידה של הנבואה לא תם. דווקא בעם שבו כל יחיד ויחיד נושא על כתפיו את האחריות לכלל – צריך את הנביא שיאחד ויביא לשילוב מלא של כל השאיפות האידיאליות הנראות לא אחת כבלתי ניתנות לגישור. וכך מסיים חותם הנביאים מלאכי בהבטחה לגילוי מחודש של הנבואה שתביא לאיחוד הכוחות: 'הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם…'.

    ההפוגה בנבואה מביאה להעצמת האחריות האישית ולדעתנות של כל יחיד – והנבואה תצטרך לשוב כדי לחדש את ההרמוניה בין השאיפות האידיאליות שצמחו, ולארוג את כולן למסכת אחת.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  9. שמשון צבי היקר , אתה מנסה לרפא שבר גדול על נקלה ….
    קודם כל בבית שני , לא היו נביאים למעט תקופה קצרה בתחילתו ….. ואין זה לגדולתו של העם אלא ההיפך.

    והשראת שכינה שהיא למעשה הפרי מקיום התורה , גם לא היתה.
    אל תאמין לי , תאמין לחז"ל : "אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים " (יומא כא: וע"ש לגבי אש מה שתירצו).

    כמעט כל ימי בית שני , היינו תחת שלטון זר. בימים האפלים יותר , וגם הכהונה נקנתה בכסף.
    ושוב אל תאמין לי , תאמין לחז"ל :

    ""יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים – זה מקדש ראשון, שעמד 410 שנים, ולא שמשו בו אלא 18 כהנים גדולים; וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה – זה מקדש שני, שעמד 420 שנה, ושמשו בו יותר מ-300 כהנים; צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, ועשר ששמש ישמעאל בן פאבי… מכאן ואילך צא וחשוב, כל אחד ואחד לא הוציא שנתו"" (בבלי יומא ט א)"

    בבית שני גם שלטה הפנאטיות , השנאה , המלחמות הפנימיות – ושוב חז"ל כתבו גם על זה סיפור המדגים את רוח התקופה :

    " מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר (דברים כא, א) כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות געו כל העם בבכיה בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים….. (יומא כג.)

    ואחרי הציטוטים הללו :

    זה שבבית שני לא היתה השראת שכינה ולא נבואה , זה כבר מצב של הסתר פנים.
    זהו מצב שהחיבור של העם אל האל הוא למעשה חיבור "מת".
    זהו מצב שהתורה כבר לא פועלת את פעולתה – כי אם התורה כן פועלת , אז אמורה להיות השראת שכינה.

    ולכן גם יעודי התורה , הברכות , אינם מתקיימים בו !

    ושוב , זה המדד האם אנחנו בדרך הנכונה או לא.
    ה' לא בא לעם ישראל בכל מיני "המצאות" של עולם הבא וכדומה , ה' אומר בתורה דברים פשוטים –
    תהיו טובים ? יהיה לכם טוב.
    תהיו רעים ? יהיה לכם רע.
    זה ה"אינדיקטור" האמיתי והפשוט כדי לדעת האם העם מגשים את יעודו.

    כך שכל התשבחות הללו על בית שני , אינם במקום.
    שהרי עם כל מגרעותיו של בית ראשון , עדיין התורה היתה חיה :
    עדיין היתה בו השראה , ועדיין היו נביאים – אנשים בעלי השראה.

    וכל שכן בגלות :
    אם העם בגלות וסובל – סימן שמשהו דפוק.
    ואם העם בגלות 2000 שנה , סימן שמשהו דפוק בריבוע.
    וכל עוד נחזיק בתפיסות הללו של בית שני , ונעשה "אידאליזציה" לתקופת בית שני ולגלות , נמשיך להיות דפוקים.

    מצבו של עם ישראל השתנה והשתפר , רק כאשר קמו אנשים והתנערו מהתפיסות הללו.

    • בניית הרצון מלמטה למעלה

      בס"ד ז' בסיון ע"ז

      וליוסף אמר

      העובדה שבימי בית ראשון יש השראת. שכינה גלויה, שאינה מיתרגמת לחיי המעשה של כל העם – כאן מקדש ולצידו התופת בגיא בן הנם, כאן נביאי ה' ולצידם עובדי הבעל, מגלי עריות ושופכי דמים הבזים לנביא ולועגים לו – מלמדת שיש בעייה שמצריכה טיפול מהשורש: בניית הרצון מלמטה.

      בימי בית שני יש תהליך של תיקון, שהצלחתו ומידת התקדמותו תלויה במידת היוזמה מלמטה.

      כשלקריאת כורש נענים רק מעט מהעם ולעולים, גם הוא חוזר בו ועוצר את התהליך. כשבימי דריוש קורא הנביא חגי להתחיל בבניין המקדש והעם נענה ומתחיל – גם המלך נותן רשות. כשנחמיה פונה לארתחשסתא לבנות את חומות ירושלים – המלך נעתר לו. כשהחשמונאים מתקוממים כנגד גזירות אנטיוכוס ונאבקים על התורה ועל המקדש – מזכה אותם ה' גם בעצמאות מדינית. ולמרבה הצער, גם להיפך, כשהגדולה מביאה אותם להתבוללות בתרבות הגויים ולשנאת אחים – הם עצמם מזמינים את המצביא הרומי שישכין ביניהם שלום, והוא עושה זאת בדרכו 'פאקס רומאנה' 🙂

      בנושא עבודת אלילים, מתחיל בית שני מצויין – עבודת האלילים שעליה צווחו נביאים בימי בית ראשון, היא 'פאסה'. יש קצת בעייה של 'אביזרייהו', נשים נכריות בימי עזרא ונחמיה, התיוונות בימי מתתיהו ובניו. ובשני המקרים העם מתעורר ודוחה את ההשפעה האלילית החיצונית. העם איתן באמונתו בא-ל אחד, וראה זה פלא: מנחיל את אמונתו לאנושות כולה,

      ניצחון תודעתי זה לא בא בכוח ההצלחה, אלא בכוח המסירות. שאומות העולם רואות קהילות של יהודים שהתורה היא מרכז חייהם, 'אומה של פילוסופים', הבטלים מכל מלאכה יום בשבוע, ומקדישים את אותו יום להתעלות רוחנית – זה עושה רושם. רבים התגיירו ובהם בתי מלוכה. רבים היו ל'יראי ה" המתקרבים ליהדות ושומרים חלק ממצוותיה, עד שסופרים רומיים התלוננו שאין משפחה ברומא שאין בה 'יהודי'. רק הגזירות על המילה והדיכוי הנורא של מרד בר-כוכבא, ובמקביל הנצרות הפאוליינית שהציעה 'תחליף יהדות' ללא קבלת מצוות.

      בבית שני הגיע חטא עבודה זרה לתיקון כמעט מלא, והאמונה משפיעה גם על אומות העולם. חטא המרגלים בא לתיקון חלקי, מההתחלה הזעירה שבימי כורש גדל היישוב בארץ למאות אלפים ואולי יותר ממיליון בסוף ימי הבית וגם אחריו עד דיכוי מרד בר-כוכבא.

      המשבר הרוחני שתיארת מאפיין את סוף ימי בית שני. כשבית המלוכה החל להידמות לבתי המלוכה של אומות העולם; כשהחברה הגבוהה מחפשת את ההצלחה 'כאן ועכשיו' ובזה לפרושים ולחיי הרוח שלהם; וכשתאוות השלטון והשררה של החברה הגבוהה' הופכת לדוגמא שלילית לציבור כולו, אז מגיעים למצבים של כהנים הדוחפים זה את זה לשם הכבוד,

      כפירתם של הצדוקים ב'עולם הבא', היא שהביאה לצורך האקוטי לצבור עושר כבוד ושררה 'כאן ועגשיו', ובעולם תחרותי וחומרני, בהכרח שההצלחה של א' תבוא על חשבונו של ב'. והיא שהפכה את החברה של שלהי ימי בית שני לחברה של קנאה שנאה ותחרות.

      את זה צריך לתקן. ולהפנים בלב, שההצלחה האמיתית אינה העושר ולא השררה והכבוד, אלא 'עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך', לשמור את מה שגילינו בבית שני: כ'שעומדים', כל אחד עומד על שלו ושם את עצמו במרכז – צפופים; אך כש'משתחוים', מתבטלים לפני ה' ושואפים לעשות רצונו – 'רווחים', שהרי כולנו מכוונים למקום אחד, לעשות רצון בוראנו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ותפקידה החדש של הנבואה

        וכבר ביארתי בסוף תגובתי הראשונה, שתפקידה של הנבואה לא תם בימי בית שני, אלא שינה כיוון. לפי חזונו של מלאכי – הנביא העתידי, אליה, לא יזקק להביא את העם לידי רצון לעשות את הטוב, אלא ל'תיאום רצונות'.

        גם האבות וגם הבנים שואפים אל הטוב, אך כל אחד חושב שהטוב קיים רק בדרך שהוא מאמין בה, ולכן יש נתק ביניהם. רק אליהו 'הכותב זכיותיהם של ישראל', יכול לקלוט את עומק הרצון לטוב שבלב כל אחד ואחד, וליצור מכל פירורי הטוב שהתפזרו את ה'פאזל' השלם.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • פיסקה 3, שורה 1:
        …נענים רק מעט מהעם ועולים, גם המלך חוזר בו…

        פיסקה 5, שורה 1:
        … לא בא בכוח הצלחה מדינית, אלא…

        שם, שורה 6:
        … שהציעה 'תחליף-יהדות' ללא קבלת מצוות – נבלמה נהירת אומות העולם אל היהדות.

        פיסקה 7, שורה 1:
        … כשבית המלוכה – אחרוני החשמונאים, ואחריהם בית הורדוס – החלו להידמות…

      • לר' ש.צ. לוינגר :

        גם בימי בית שני , עדיין לא הגענו לימי השפל של הגלות.
        עדיין היו בעם מושגים מתוקנים פה ושם.
        והראיה שרוב עם ישראל אכן היה בארץ כמה מאות שנים טובות.

        אינני כופר בעולם הבא , כי למען האמת זה לא הכי מעניין אותי.
        כן מעניין אותי לחיות כאן חיים ראויים , חיים ישרים הגונים וטובים , ולקנות "שם טוב".
        (ככתוב : "טוב שם משמן טוב , ויום המוות מיום היוולדו").
        ואז אם יש עולם הבא אחר כך ואזכה לו – מה טוב.
        אם אין עולם הבא אחר כך – אז לפחות חייתי כאן חיים ראויים ….

        אינני רוצה רק חומריות של עולם הזה.
        אם אדע שה' רוצה ממני לסבול , אני מוכן לסבול בשמחה.
        אך אני כן רוצה אינדיקטור , כדי לדעת האם אני בדרך הנכונה.

        והתורה נתנה אינדיקטור כזה.
        והאינדיקטור הזה הוא חיי העולם הזה.
        יש האומרים כי האינדיקטור הזה איננו לגבי יחידים , וביחידים יש "צדיק ורע לו".
        אך לפחות לגבי כלל העם , זה האינדיקטור.
        וזה מה שמראה לנו את מצבו של העם.

        יותר מכך –
        השראת השכינה והנבואה.
        זה המדד השני והעיקרי שה' חפץ בעם ישראל ובעבודתם.
        ומכיוון שהיה את זה בימי בית ראשון יותר מאשר בימי בית שני , על כורחך שבית ראשון היה טוב יותר , למרות כל הביקורת בדברי הנביאים.

        (זו למעשה כל מטרתם של המקדש והמשכן – השראת השכינה על העם בכללותו. וזה פשוט)

        לגבי שלומציון –
        בל נשכח שלפניה היה מלך שהרג את כל חכמי הפרושים , כך שבהחלט היה כאן שינוי אווירה.
        אני בספק האם גדולי ההלכה עד דורינו היו מסכימים לאישה מלכה (למיטב זכרוני אפילו הרב קוק התנגד להצבעת נשים בבחירות …)
        כך שתבין שעם כל האידאליזציה שאתה עושה לשלומציון , היא פשוט היתה "נורמלית" יחידה בין פסיכים , ולא שיא חלומותיו של עם ישראל.

        ולסיום :
        אינני חושב שהצדוקים היו כאלה רשעים והפרושים היו כאלו צדיקים , אני חושב שגם כאן וגם כאן היו טובים ורעים.
        (בל נשכח שאין לנו יותר מידי "מקורות צדוקיים" ואנחנו ניזונים בעיקר מהמשנה והתלמוד).

        בעניין הזה אני רוצה לצטט את צוואתו של ינאי המלך לשלומציון :
        "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס"

        • הגלות כמחשלת (ליוסף)

          בס"ד י"א בסיון ע"ז

          וליוסף אמר –

          ודאי ידועה לך הבחנתו של הרמח"ל בין 'משפט הגמול' התלוי במעשי האדם או העם, לבין 'משפט הייחוד', שבו ה' מקדם תהליכים שיפתחו ויתקנו את העולם.

          כשאברהם מתבשר 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה', לא היה זה עונש על חטא של אברהם, אלא דרך להוציא ממנו עם שיחושל בנסיונות קשים, ויהיה ראוי לדרכו של אברהם שעמד באמונתו ויושרו כנגד כל העולם.

          גם בגלויות הבאות היה מימד של תיקון.
          כפי שהראיתי לעיל מהגלות שאחרי חורבן בית ראשון יצאנו מתוקנים מחטא עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, בימי הבית השני, כפי שהראיתי, מתרחש תהליך גובר והולך של גידול היישוב בארץ ישראל. הוא מתחשל במאבקו ביוונים המבקשים להשכיחו את תורתו ומחדש את קוממיותו המדינית, אך הכל נפל עקב פירוד לבבות ושנאת חינם.

          1600 השנים שאחרי החורבן, יוצרות תהליך של גיבוש של העם סביב התורה. הכתות של בית שני נעלמות, והעם מתאחד סביב התורה שבעל פה. המשנה והתלמוד ומדרשי חז"ל מאחדים סביבם את היהודים בכל התפוצות. נוצרים גוונים וגווני גוונים – כאן רש"י ותוספות וכאן הרי"ף הרמב"ם והרמב"ן ותלמידיהם, כאן בעלי פשט ובעלי מדרש, וכאן פילוסופים ומקובלים, אך כולם מבוססים על התורה הכתובה ומסורת חז"ל. ועם גירוש ספרד נוהרים יהודים לארץ ישראל, רבי יוסף קארו (ומקבילו הרמ"א בפולין) מכנסים את היצירה התורנית ויוצרים 'שולחן ערוך' שיהווה בסיס משותף לכל ישראל.

          כאן באה שרשרת של משברים. השבתאות, המתחילה ברדיפת פירסום של אדם כריזמטי שניצל את הציפיה למשיח כדי לזכות בכבוד 'בלי כיסוי'. כשנאלץ להתאסלם ולגרור אחריו אלפים לשמד – מפתחים חסידיו את התיאוריה של 'גאולה על ידי עבירה',

          רעיון זה של 'גאולה מתוך עבירה' לא יורד מסדר יומה של היהדות מזה מאות שנים. משכילים ורפורמים, יטענו.שפריקת עול מצוות התורה וההתערות בתרבות הגויים היא שתושיענו, וייצאו במפח נפש. אחרים יטענו שאי אפשר לבנות את ארץ ישראל ללא נטישת התורה.

          בסופו של דבר חוזר ומתברר שרק האמונה בה' והדבקות בתורה נותנות לנו חוסן לאומי ואהבה לארץ, שאינה דועכת עם הזמן. מתרבויות העמים איתם אנו נפגשים ניקח את צדדי הטוב שבהם, כלים לבניין ושכלול חומרי וחברתי. ובהם ניעזר להגשמת ערכי הנצח של התורה במלואם..

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          • ארבע המלכויות כהכנה לתיקון העולם

            בס"ד י"ב בסיון ע"ז

            ליוסף – שלום רב,

            הימצאות עם ישראל תחת שלטון ממלכה זרה, כרוכה בעלייתה של תופעה כלל עולמית, שהחלה לקראת סוף ימי בית ראשון עם עליית נבוכדנצר, ובאה לקיצה רק בדורנו עם קריסת ברית המועצות – עידן האימפריות.

            דניאל, בחזון ארבע המלכויות, רואה ארבע מלכויות ה'מושלות בכיפה', שולטות בעולם, כשכל אחת עולה ונופלת ובמקומה עולה מלכות חדשה. התהליך מגיע לשיאו עם מלכות תקיפה ואימתנית, אך לבסוף היא נופלת ומפנה את מקומה למלכות קדושה. כאן מתחבר חזונו של דניאל לחזונם של ישעיהו ומיכה, שבאחרית הימים ינהרו הגויים אל בית אלקי יעקב ללמוד אורחות יושר ושלום.

            מהר"ל בספרו 'נר מצוה' מבאר שהמלכויות מבטאות כוחות שונים שבאמצעותם מנסה כל מלכות למשול בעולם : בבל – בכוח העוצמה הצבאית; פרס – בכוח סיפוק ההנאה החומרית לכל הנתינים; יוון – בכוח החכמה והתרבות. המלכות הרביעית – מלכות אדום – תשלב את כל הכוחות של קודמותיה, אך המטרה שלה תהיה לדכא ולנצל את כולם. ונפילתה תסלול את הדרך למלכות הקדושה, שתדע לרתום את כל הכישורים – צבאיים, מדיניים, כלכליים ותרבותיים – להיטיב לעולם.

            המלכויות השונות הופכות את העולם ל'כפר גלובלי' ומפתחות את כישוריה של האנושות לכיוונים שונים, אך חסר הכוח שירתום את כל הכישורים לטובה לכלל האנושות. וכשיעמוד מי שיצליח לרתום את כל הכוחות לטובה, ייגאל העולם.

            תהליך עליית המלכויות לא חייב בהכרח חורבן וגלות של עם ישראל. לו היו שומעים להנחייתו של ירמיהו בימי בבל ולהנחייתם של חכמי ישראל בימי רומי שלא למרוד במלכות – היה נמנע החורבן. מרד באימפריה היה לגיטימי רק כאשר היא מנסה לעקור את היהדות, ולכן הצליח מרד החשמונאים ביוונים שניסו לעקור את כל התור. משום כך תמך רבי עקיבא בבר-כוכבא שהתקומם נגד הרומאים שגזרו על המילה וביקשו להקים בהר הבית מקדש אלילי, ולולא בטחונו העצמי המופרז של בר-כוכבא, שאמר: 'לא תסעד ולא תכסוף', היה לו סיכוי טוב להצליח.

            בשיבת ציון של הדורות האחרונים, היתה הצלחה משום שלא הלכו 'ראש בראש' עם המלכות השולטת. בימי האימפריה העות'מנית הלכה ארץ ישראל ונבנתה על ידי עולים שבנו ופיתחוה בלי לערער על השלטון התורכי, ואכן הצליחו להגיע בסוף ימי העות'מנים ליישוב יהודי בסדר גודל של כ-50,000 נפש בארץ.

            בימי הבריטים, הצליחו להגיע בהתחלה להסכמה של ממשלת בריטניה להכיר בזכותו של העם היהודי ל'בית לאומי' בארץ ישראל, התחייבות שקיבלה הכרה רשמית של 'חבר הלאומים. ככל שממשלת בריטניה הלכה ונסוגה מהתחייבותה, עד שבימי השואה ולאחריה נעלה את שערי הארץ בפני יהודים שרידי חרב – קם כאן כבר יישוב יהודי בן כששים ריבוא נפש, שהתקומם, אם בדרך צבאית ואם בדרך מדינית, נגד הבגידה והאכזריות של השלטון הבריטי, הבריטים נאלצו למסור את ההכרעה לאו"ם, וכך קמה מדינת ישראל בשילוב של 'רשיון האומות' גבורת ומסירות נפש של עם ישראל, וחסדיו העצומים של צור ישראל וגואלו שהביא לניצחון המעטים על הרבים.

            תקומת מדינת ישראל, ובמקביל לה השתחררות הודו מהשלטון הבריטי – הביאו תוך שנים ספורות לתום עידן האימפריות. אנגליה וצרפת נאלצו לתת עצמאות לכל מושבותיהן. נשארה רק אימפריה אחת, ברית המועצות, שקרסה כעבור כ50 שנה, ובזה תם עידן האימפריות המושלות בעולם בכוח הזרוע.

            מכאן ואילך נסללה הדרך להשפעה על העולם ב'דרכי נועם'. על ידי מי שיצליח להקים חברה מתוקנת, המביאה לעולם ברכה חומרית חברתית ורוחנית – וכאן מוטל האתגר עלינו, לקחת את ערכי תורתנו והחכמה שצברנו במשך דורות, ולהקים לאורם חברה מתוקנת שתקרין אור לעולם כולו, ואז באמת ינהרו אלינו מכל העולם כדי ללמוד את הדרך הישרה.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            על חזון גאולת העולם בדרכי שלום, במשנת הרמב"ם, ראה במאמרו של הרב אליהו גליל, 'בדרך אל המונותאיזם', באתר זה. בהערותיי שם ציינתי מקבילות בדברי רבי נחמן מברסלב והראי"ה קוק.

            • עיקר גמולו של האדם בעשיית הטוב – הוא הטוב עצמו וקרבת אלקים הכרוכה בכנפיו. העולם הבא אין בו כל הנאה גשמית, אלא 'נהנים מזיו השכינה', משיגים דעת וקרבת אלקים. הרמב"ם מסביר בהלכות תשובה פרק ט' שההצלחה והרווחה בעולם הזה הניתנת לעושי רצון ה', היא עזר לעבוד את ה' ביתר שאת ובכך להגיע אל השלימות..

              ויש מצבים שבהם דווקא הנסיונות והקשיים שהאדם והעם עוברים בעולם הזה, הם המחשלים אותם ומפתחים בהם כוחות נפשיים ושכליים שאינם באים לביטוי במצבי שלווה, ואף הם כלי עזר המביאים את האדם, העם והעולם כולו לידי תיקון ושלימות.

              בברכה, ש.צ. לוינגר

              • יקירי ר' שמשון , אינני יודע האם יש עולם הבא או אין.
                וגם אם אין עולם הבא , מבחינתי עשית הטוב היא מטרה כשלעצמה , בלי שום קשר לשכר כלשהו – כאן או שם.
                אשמח לדעת שחייתי חיים ראויים , ושביטאתי דרך חיי יופי ואמת , גם אם אין אחר כך כלום.

                אני חוזר ואומר שוב ושוב ושוב :
                פחות אכפת לי משכר עולם הזה כשכר.
                אך כן אכפת לי ממנו , מכיוון שהוא אינדיקטור !!!!
                בכל התורה כולה מופיע שהוא אינדיקטור , פעמים רבות מספור.

                אתה יכול לספר לי המון המון סיפורים על מה יש מעבר לעולם הזה , ומהן המשמעויות הרוחניות של כל דבר , זה סבבה לגמרי.
                אבל אינך יכול להוכיח לי כלום !!!! אתה יכול רק לספר לי סיפורים ותיאוריות.

                התורה ישרה יותר ממך :
                היא כן מביאה הוכחה !

                התורה אומרת – אתה רוצה לדעת מה נכון אמיתי וטוב ?
                תעשה טוב ? יהיה לך טוב בעולם הזה !
                תעשה רע ? יהיה לך רע בעולם הזה !
                החיים והמוות נתתי לפניך , הברכה והקללה , ובחרת בחיים.
                תבחר אחרת ? שא בתוצאות !
                ככה תדע האם אתה בדרך הנכונה או לא.
                ובכל ספר דברים משה חוזר שוב ושוב על הנקודה הזו.

                (ואינני יודע כמה פעמים אני עוד צריך לחזור על הנקודה הזו : חשיבותן של ההבטחות בתורה , היא בעיקר בכך שהן אינדיקטור !!!! השכר עצמו פחות חשוב)

                לשאלת עולם הבא התורה לא מתייחסת.
                ולדעתי זה לא באמת חשוב.
                חשוב לחיות כאן חיים ראויים , בחסד צדקה ומשפט.
                חיים שתסתכל עליהם לאחור , ותשמח במה שעשית.

                (עולם הבא – אולי יש , אולי אין , זה לא באמת משנה.
                אם הוא קיים וחיית חיים כאלו , אז תזכה לו בכל מקרה).

                • והתורה עצמה מדברת על ייעודים לטווח ארוך

                  וליוסף אמר –

                  התורה עצמה מביאה ייעודים שעתידים להתקיים רק בטווח רחוק. כך נאמר לאברהם 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה/. האם נטען שיש כאן 'אינדיקטור' שדרכו של אברהם אינה נכונה?

                  אף בסוף התוכחה של פרשת בחוקותי, אחרי 'והתודו את עונם ואת עון אבתם אשר מעלו בי' (ויקרא כו,מ), לא באה גאולה מיידית. אדרבה, הייסורים נמשכים, 'אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם… והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם….'. יש צורך בתהליך עמוק של בירור ותיקון.

                  אף בדברים לא,יז העם מתוודה, ובכל זאת ה' מגיב בהסתר פנים: ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים'. מדוע צריך הסתר פנים גם אחרי הוידוי?

                  נראה שאחת מסיבותיה של הנטייה אחרי האלילים בימי בית ראשון היתה ההצלחה החומרית של אומות שעבדו אלילים והיו למעצמות, ובני ישראל דימו שאם יעבדו את אליליהן יצליחו יותר. אם ההצלחה החומרית היא ה'אינדיקטור' הבלעדי לנכונות הדרך, הרי שכל אומה המצליחה יותר היא הצודקת, ואחרי אלוהיה יש ללכת.

                  הסתר הפנים שבגלות הוא שביסס את הנאמנות לה' ולתורתו ללא סייג וללא חשבונות, ועינינו הרואות שנאמנות זו היא ששמרה על קיומנו. מי שהלך אחרי 'מבחן ההצלחה' התנצר בזמן הצלחת הנוצרים, התאסלם בזמן הצלחת המוסלמים, נעשה קומוניסט בזמן הצלחת הקומוניזם, צרפתי בזמן הצלחת הצרפתים וגרמני בזמן הצלחת הגרמני, וצאצאיו 'נעלמו מהאופק' בחלק גדול מהמקרים.

                  למי שאוחז ב'מבחן ההצלחה המיידית' גם שיבת ציון שבדורנו לא תעזור. אם ימצא הצלחה בארץ אחרת וימצא לו בת אל נכר – הרי יילך אחר ההצלחה והאהבה ויזרוק לפח את עמו ארצו וזהותו.

                  רק מי שמבין שנאמנות לה' אינה נבחנת בטווח המיידי, ושמר על זהותו היהודית גם במצב של 'הסתר פנים', הוא שידבק ללא סייג בזהותו..

                  בברכה,ש.צ. לוינגר

                  שיבת ציון שבדורנו לא יכלה להתקיים ללא כיסופי הדורות לארץ שטופחה במשך אלפי שנים. וכך אף אותם יהודים שניסו להתבולל באירופה ונדחו, יכלו להעלות על הדעת את הרעיון שאין לו אח ורע – לחזור אל ארץ שממנה גלו לפני אלפיים שנה.

                  ואלמלא היה כאן יישוב של רבבות יהודים שהגיעו לארץ לפני מלחמת העולם הראשונה, רובם הגדול יהודים שומרי תורה ומצוות, חלקם מבני ארצות המזרח וצפון אפריקה וחלקם מבני ארצות אשכנז ומזרח אירופה, שעלו מתוך אמונה ואהבת הארץ והראו שניתן לקיים בארץ התיישבות עירונית וחקלאית – מי היה נותן אמון בתנועה הציונית ומבטיח לה 'בית לאומי?

                  ואיך היתה המדינה נראית בלי מאות אלפי יהודים נאמנים ש'עלו כחומה' לארץ בשנים הראשונות לקום המדינה מארצןת המזרח ומצפון אפריקה, לא בשל רדיפות ולא בשל אידיאולוגיה ציונית-חילונית, אלא בשל אמונתם ודבקותם בתורה שהביאתם לעזוב את הכל ולשוב לארץ האבות בראותם 'כי פקד ה' את עמו'?

                  אף העלייה מארצות הרווחה בימינו נעשית בעיקר על ידי יהודים שומרי תורה ומצוות. למרבה הצער, אלה שרחקו מחיי תורה מתבוללים

                  • האמירה הזו לאברהם נאמרה לפני מתן תורה , אך אחרי מתן תורה כל התורה היא הבטחה אחת גדולה שיהיה טוב לטובים ורע לרעים.
                    אין לי מושג למה "זכו" בני ישראל להיות בארץ מצריים 400 שנה , ובהני כבשי דרחמנא למה לי.
                    אך אחרי מתן תורה , יש התאמה בין מצב העם הפיזי לבין מעשי העם – וזה דבר שהתורה חוזרת עליו שוב ושוב.

                    לגבי והתוודו את עוונם וכו' – התשובה היא פשוטה מאוד וקשורה למה שכתבת קודם. יש שלבים ביציאה מהגלות ומהמידות המקולקלות. גם נרקומן ושמכיר בכך שהוא נרקומן כבר עשה צעד חשוב לקראת גאולתו. אך האם זה אומר שהוא מפסיק להיות נרקומן ? לא.
                    עוד דרך ארוכה לפניו.
                    אותו דבר – גם כשהעם מכיר שדרכם מקולקלת , זהו שלב חשוב בתהליך , אך זה רחוק מלהיות סוף התהליך.

                    לגבי הצלחה חומרית –
                    דווקא על זה נביאי ישראל מוכיחים אותם שוב ושוב – שה' נתן להם הצלחה חומרית בשפע (כי הם עשו רצונו בהתחלה) , ואז פונים אל אלוהי הנכר (זה לא בגלל שאצל אלוהי הנכר יש הצלחה חומרית , אלא כי שם יש יותר "חופש" ותאוות …. וישמן ישורון ויבעט… כוחי ועוצם ידי וכו') , ואז מגיעה תקופה קשה – מלחמות , רעב , ואז העם חוזר בתשובה וה' מושיע אותם.
                    כך שגם כאן יש קורלציה מושלמת בין מצבו הרוחני של העם , לבין מצבו הגשמי.

                    ושוב :
                    הסתר הפנים שבגלות נוצר כי מלכתחילה לא שמרנו חוקי ה' , בין השאר דרך זה שנוצרו חוקים ומושגים חדשים ומשונים שנטען כי אלו הם חוקי ה'.
                    הצלחת המוסלמים והנוצרים – זה כמובן מצב רע מאוד המראה על שפלותו של העם , ולא על גדולתו.
                    מי שיטוש את עמו ואת ארצו , לדעתי לא יצליח לאורך זמן – גם לא בעולם הזה.
                    וראה את מקרה מחלון וכליון.

                    (הנוצרים , אגב , הרבה יותר מעוותים מאיתנו בתפיסה הזו של ה"קדוש מעונה" , וכמובן שגם אצלם כל מושגי העולם הבא וכו' וכו' נמצאים ומודגשים הרבה יותר.
                    הנוצרים לקחו את כל מה שמקולקל ביהדות , ועשו מזה את הדת שלהם).

                    כל העליות הדתיות שהיו כאן , לא הביאו את מה שהביא הרצל.
                    וכנ"ל היהודים הדתיים שהיו פי כמה וכמה מהחילונים רוב הדורות , לא הביאו את מה שהביאה הציונות החילונית.

                    פשוט כי הדתיים חיכו וקיוו לגאולה ניסית – משיח וכדומה.
                    בזכות כל המושגים המעוותים של בית שני הם "ציפו לישועה"….. אך לא עשו יותר מידי כדי להושיע את עצמם.
                    הרצל והתנועה הציונית הצליחו מסיבה אחת – הם לא חיכו למשיח , לא ציפו לישועה , לא בכו בתשעה באב "אוי מה היה לנו"…..
                    הם עשו צעדים במימד הפיזי לקראת הגשמת המטרה.
                    וזה גם מה שאני ממליץ לכל אחד בבעיותיו האישיות ….. לא לצפות לישועה , לא לבכות ולהתאבל , פשוט לעשות.

                    (וכאמור , מושג ה"משיח" זהו מושג שעשה לנו רק צרות לאורך כל ההיסטוריה.
                    וכמובן שגם אותו לקחו הנוצרים בשתי ידיים ועשו את המשיח שלהם קדוש מעונה- כך מצדיקים את הסבל).

                    • וראה תגובתי 'את והב בסופה – משהו על תרבות המחלוקת ביהדות', על מאמרו של ליאון ויזלטיר, 'יהודי פולמוסי', באתר זה.

                      בברכה, ש.צ. לוינגר

                  • דרישת ציון מתוך אמונה

                    על התפיסה התורנית שהצפיה לישועה מחייבת השתדלות של עליה והתיישבות בארץ – ראו במאמרו של יצחק קראוס, 'החוזה הראשון', באתר זה, ובתגובותיי שם.

                    על העשייה הגדולה בתחום זה של יהודים מאמינים ושומרי מצוות – ראו בתגובותיי (מיום 12-15 לאוגוסט) למאמרו של 'יהודה יפרח, 'מצוקת הלייט', אף הוא באתר זה.

                    במאמרו של אסף מלאך, 'הרצל במקדש', באתר זה, ניתח את הרומן 'אלטנוילנד' של הרצל, והראה שגם הרצל החל להבין את חיוניות האמונה בתהליך בניין הארץ, והוא מעלה על נס את דמותו של 'דוד ליטווק' (הוא דוד וולפסון, שהיה עוזרו של הרצל ואחר פטירתו מילא את מקומו בראשות התנועה הציונית) שציונותו לא באה מאילוץ קיומי של בריחה מאנטישמיות, אלא מתוך אמונתו ודבקותו במסורת.

                    בברכה, ש.צ. לוינגר

                    • זה שהיו ציונים דתיים ותנועת המזרחי וכו' – ידוע.
                      אך אולי אינך שם לב שרוב הרבנים החרדים החזיקו בתפיסה ההפוכה : ההתנגדות לציונות , ואני מדבר על אירופה לפני השואה , וגם בימינו יש שרידים לכך.
                      גם אם הרוב לא התנגדו , כפי שיש כמה שטוענים , אז הרוב במקום לתמוך ולעודד פשוט "ישבו על הגדר".

                      ואומר זאת שוב : כאשר באמת מפנימים את התפיסה הזו של בית שני , ההתנגדות לציונות היא תוצאה טבעית.
                      התפיסה הזו של בית שני יוצרת הפרדה חזקה בין גוף לרוח , יוצרת סוג של "ציפיה לישועה" (שלעולם לא תתממש) והופכת את הסבל לאידאל.
                      מבחינה זו החרדים "צודקים" בהתנגדותם לציונות :
                      לפי התפיסות המעוותות של בית שני , אז אכן הציונות היא לא יהדות.
                      (הסוף של הרבה מהאנשים הללו היה בתאי הגזים).

                      תראה את שנאת החינם האדירה בציבור החרדי.
                      זה לא מקרה !
                      הציבור הזה הוא הממשיך האמיתי של בית שני , ודבק במסורת של בית שני , לכן הוא מקבל גם את כל ה"מחלות" של בית שני : ההפרדה החריפה בין "חבר" ל"עם הארץ" , המלחמות בין פרושים לצדוקים (=מלחמה במי שלא חושב כמוני) וכו'.
                      העצוב הוא שהחרדים באמת מתכוונים לעשות את רצון ה' , וגם בטוחים שהם עושים את רצון ה' יותר מכל השאר !
                      והאמת היא שהם רחוקים לגמרי.
                      זה ווירוס שהשתלט על היהדות , במסווה של "רצון ה'"….

                      בכל אופן :
                      למזלינו (למרות המסורת האיומה הזו ולא בגללה) עדיין יש "יושר טבעי" בעם ישראל , ולכן היו וישנם גם ציונים דתיים כמו וולפסון שהזכרת.
                      רובם לא היו "רבנים" גדולים , אך אנשים עם הבנה פשוטה של "מה נכון".
                      ולשמחתי , את החוש הטבעי הזה , התפיסות האיומות של בית שני לא הרסו לגמרי.
                      צדק הלל הזקן : אם אינם נביאים , בני נביאים הם.

                    • חכמה לאחר מעשה?

                      וליוסף אמר –

                      כדאי לציין שגם רוב החילונים באירופה התנגדו לציונות, וטעמם היה הגיוני מאד: יותר סביר היה להניח שבעיית היהודים תיפתר באירופה הליברלית הנאורה, הערבים תושבי הארץ שלא גדלו על ברכי הסובלנות האירופית, הראו את התנגדותם בפרעות דמים מחריפות והולכות בתרפ"א, תרפ"ט ותרצ"ה-ח, בעוד שבאירופה קמו מדינות דמוקרטיות שבהן היה ליהודים שוויון זכויות, מלא או כמעט מלא.

                      אנחנו 'חכמים לאחר מעשה', אבל בשנות העשרים והשלושים המוקדמות, לא היה סביר להעריך שהקבוצה הנאצית שהיתה מיעוט גם בארצה תצליח להשתלט על כל אירופה ולהחזיר את ההיסטוריה למצבים שגם בימי הביניים לא היו כמותם – תרחיש כזה היה נשמע הזוי בעליל.

                      גם בתוך הציונות החילונית היו רבים שראו בארץ ישראל פתרון למי שלא מסתדר בחו"ל, אך הם עצמם העדיפו להישאר בחו"ל. הגדיל לעשות 'אחד העם' שייסד את הציונות הרוחנית', שלא ראתה כלל עניין שרוב העם יעלה לא"י. ארץ ישראל צריכה לדידו להיות 'מרכז רוחני' שיפיץ לגולה את היהדות החדשה 'המשוחררת מכבלי הדת'.

                      בעוד להרצל בערה 'צרת היהודים' באירופה וראה בארץ ישראל מקלט ליהודים נרדפים, ראו תלמידיו של 'אחד העם' את תפקידה העיקרי של הציונות בחילון העם היהודי ויסדו את ה'פראקציה הדמוקרטית' שדרשה שחלק נכבד מתקציבי הציונות יופנו לפעולות תרבות אנטי-דתית בגולה ול'כיבוש הקהילות', וכוחם בתנועה הלך וגבר. מובן שתנועה ששמה על דגלה את חילון היהדות תזכה ליחס חשדני של יהודים מאמינים ושומרי מצוות.

                      היו גדולי תורה כרבי יצחק יעקב ריינס והראי"ה קוק ורבים אחרים שסברו שאדרבה ככל שירבו יהודים דתיים בתנועה הציונית יוכלו יותר להשפיע מבפנים, והיו רבים שלא האמינו ב'השפעה מבפנים', והיתה לדעתם על מה שתסמוך.

                      מנהיגי הציונות החילונית ניהלו מאבק קשה גם כנגד חלוצים דתיים, הפלו אותם לרעה במתן סרטיפיקטים לעליה ובמתן עבודה. ל'שדה יעקב', המושב הראשון של הפועל המזרחי, לא אישרה ההנהגה הציונית קרקע להתיישבות, והיא היתה במשך שנים 'היאחזות בלתי חוקית' עד שאיימו שיקראו ליהודים דתיים להפסיק לשקול את ה'שקל הציוני' ולתרום ל'קרנות הלאומיות' – אז הואילו מנהיגי התנועה הציונית לאשר בדיעבד את התיישבותם. אינני צריך לספר לך איזה מאמץ השקיעו בשנות החמישים בחילון עולים שבאו מארצות המזרח מתוך אמונה, וכאן הסבירו לילדיהם שהוריהם 'פרימיטיביים ומפגרים' ושזמנה של התורה עבר.

                      אנחנו כבר מזמן אחרי זה. כיום ברור שיהודים המהדרים בתורה ומצוות, הם המהדרים גם ביישוב הארץ, בניינה והגנתה ויש כאלה מאות אלפים שאמונתם ודבקותם בתורה היא הנותנת להם 'כח לעשות חיל'.

                      בברכה, ש.צ. לוינגר

                      גם רבים מגדולי תורה החרדיים שהתנגדו לתנועה הציונית, ובהם מבולטים ביותר כהחפץ חיים, החזון איש, האדמו"ר מגור והרי"ח זוננפלד, עודדו עליה והתיישבות של יהודים שומרי תורה ומצוות. חומר בנושא ראה בתגובותיי מ27 ו-31 במאי למאמר 'המצוות שומרות עליך…' מאת יאיר כספי, באתר זה

                    • ולגבי הפירוד

                      גם כאן הבעייה חוצה מגזרים, ראה את רמת הויכוחים בתקשורת. כבר הסבירה הגב' בת-גלים שאער מנב"ת שהתרופה היא 'אהבת חינם' 'חינם' במובן 'החן שלהם'.

                      זה שיש ויכוחים סוערים זה מובן מאד. הדיונים הם בנושאים קיומיים. אבל הלא לא יכול להיות 'שחור לבן'. בכל דיעה יש נקודת אמת שמחמתה רבים אוחזים בה, וכשמתווכחים עם דיעה צריך להבין מהי נקודת האמת שבה, ולהסביר איך השיטה שלנו נותנת לנקודה זו מענה טוב יותר.

                      ולפיכך, מסביר החת"ס, ניצחו בית הלל שהיו שונים דברי החולקים לפני דבריהם ומסבירים מדוע בכל זאת הם חולקים, וכך השתכנע השומע שדעתם נובעת מבירור מעמיק.

                      כשויכוח נעשה במגמה להבין את שתי השיטות, גם אלה שאינן מוסכמות – מביא הויכוח להבנה הדדית

                      בברכה, ש.צ. לוינגר

                    • וראה תגובתי '"מלחמה שע"י ספר – אהבה יש בסופה:, קצת על 'תרבות המחלוקת' ביהדות', על מאמרו של ליאון ויזלטיר, 'יהודי פולמוסי', באתר זה.

            • פיסקה 5, שורה 5:
              … ביוונים שניסו לעקור את כל התורה. משום כך…

            • לגבי מלכויות , אצטט לך משפט של בן גוריון :
              "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!"
              לא אכפת לי מכל הסיפורים הללו על המלכויות.

              אכפת לי לעשות הישר והטוב.
              ואכפת לי גם שהחברה שאני בתוכה תעשה הישר והטוב.

              וברור לי ש2000 שנה לא עשינו הישר והטוב (לכן היינו בגלות) , וגם אלו שחושבים שהם הולכים בדרכי ה' , לא באמת הולכים בדרכי ה' – אפילו שהם חושבים שהם יודעים מה שה' רוצה , ויש להם ספרים ויש להם ישיבות וכו' וכו' כל אלו לא באמת אומרים מה ה' רוצה.
              (לכן תורתם לא מגנא ולא מצלא ולא שום דבר , וההבטחות האמורות בתורה לא מתקיימות בהם יותר מאשר באנשים רגילים).

              אנחנו נחזור ללכת בדרכי ה' , כאשר נחזור לקשר החי עם ה' – הנבואה.

              אבל בשלב הראשון , חשוב להבין כי כל מה שיש לנו היום – פשוט כבר לא רלוונטי , ולא רצון ה'.

    • ליוסף שלום; בגדול, אני מסכים את הרעיון שהבית השני אינו האידאל, ומי שרואה אותו ככזה נמצא בבעיה, אבל אני לא מסכים עם ה"אפיקורסיות" שבדבריך, ואסביר:
      ה"אינדיקטור" היחידי שיש לדעת אם אתה הולך בדרך ה' או לא היא ההלכה, מצוות ה' כפי שהן נכתבו בתורה ופורשו במסורת שבע"פ. ואם תשאל מהי "תעודת הביטוח" של ההלכה – הרי זו המסורת עצמה, ההעברה של הספר ופירושיו בע"פ מאב לבן ומרב לתלמיד מאז מעמד הר סיני. מרע"ה מדגיש זאת שוב ושוב בספר דברים.
      ההצלחה והשפע המובטחים בתורה הם רק בתור שכר: גמול שאלוקים, מרצונו הטוב וללא שום כורח נסיבתי, החליט לתת לעמו תמורת עבודתם. אמנם, כיוון שאלוקים הבטיח לנו שכר אנו מחויבים להאמין שהוא אכן ייתן אותו, אבל לא על האמונה בשכר ועונש עומדת כל התורה כולה – זו הייתה טעותם של צדוק ובייתוס: כיוון שראו שרבם לא נותן להם הבטחה לשכר, ואין שכר ועולם הבא וכולי, נטשו את התורה שבע"פ ונצמדו רק אל הטקסט המקראי שהבטיח להם שכר עד אין קץ.
      חז"ל לא "דחו" את השכר לגן-עדן; התורה עצמה (דברים פרקים כ"ח-ל') מאריכה לתאר את התהליך של שפע-חורבן-תשובה-שפע, כשהשלב האחרון נותר ל"אחרית הימים" (דברים ד:ל). בחומש ויקרא (פרק כ"ו) מופיעים שני השלבים הראשונים (או השני והאחרון?).
      בפועל, השלב הראשון מעולם לא התגשם במלואו – מעולם לא השיג לנו דיש את בציר ולא אכלנו ישן נושן. גם המצב המדיני לא היה מזהיר – אפילו בזמנו של שלמה המלך ניתן להבחין בסדקים במדיניות החוץ והפנים שבסופו של דבר יקרעו את הממלכה לשניים ויגלו את ישראל מארצם.
      והכי חשוב – מעולם לא בחקותיו הלכנו ואת מצותיו שמרנו, תמיד חפשנו לסור מכל הדברים אשר הוא צוה אותנו ימין ושמאול; תמיד "ממרים היינו עם ה'" (דברים ט:כד, לא:כז). אפילו את זמנו של דוד המלך קשה לראות בתור זמן בו כל ישראל אכן הולך בדרכי התורה. ועל כן "צדיק ה' אלהינו על כל מעשיו אשר עשה ולא שמענו בקלו" (דניאל ט:יד).
      רק לאחר ש"הדור קבלוה בימי אחשורוש" (בבלי שבת פח.) ואנשי כנסת הגדולה – עזרא ונחמיה – עמדו בראש העם, החל העם כולו לשמור את התורה. אמנם, זה היה מאוחר מדי; עם ישראל לא הצליח לנהל את עניניו בעצמו, והעם התפורר ליחידים (הגשמתה של התוכחה – ויקרא כו:לג, דברים כח:סד). אבל כעת הוא יוצא לגלות כשהוא שומר תו"מ, "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא:כא), ורק כך יש מקוה לישראל שישובו אל ה' אלוקיהם וישמעו בקולו, ויגאלו גאולה שלמה בב"א.
      בקשר ל"גן-עדן" והבטחות רחוקות, אלו אינם קיימים – גם לא בחז"ל ואפילו אצל הראשונים קשה למצוא אותם באמת. זוהי אכן רעה חולה שהגיעה אלינו מאלו שמוכנים להתאבד עבור 100 ש"ח ו72 בתולות…

      • חטים ככליות ועדשים כדינרי זהב (לפלוני)

        גם בימי בית שני היו תקופות של פריחה ושגשוג, רוחני וכלכלי, בימי שלומציון המלכה שבהם הגיעה מלכות בית חשמונאי לשיאה, וכך מתאר המדרש (ויקרא רבה לה,י):

        'דבר אחר: "ונתתי גשמיכם בעתם" – בלילי שבתות. מעשה בימי שמעון בן שטח ובימי שלמצה המלכה שהיו גשמים יורדים בלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב, ובצרו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים, להודיע כמה חטא גורם, לקיים מה שנאמר: "עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם" (ירמיהו ה,כה).

        אפילו יריביה הצדוקים, שהתמרמרו על שניהלה את ענייני הממלכה על פי עצת הפרושים, והאשימוה בקלקולים שאירעו אחר מותה – הודו שבחייה קיימה את העם בשלום ובשלווה (ראה מה שמובא בויקיפדיה בערכה מספרו של פלוויוס 'קדמוניות היהודים').

        למרבה הצער, בניה יוחנן ויהודה, שנעשו 'הורקנוס ואריסטובולוס', לא הלכו בדרכיה, הרסו את הממלכה במלחמות פנימיות, והם עצמם שהזמינו את המצביא הרומי פומפיוס שחיסל את עצמאותה של ממלכת החשמונאים ועשאה לגרורה של רומי.

        ועדיין אף עשרות שנים אחריה, תחת שלטון הרשע של הורדוס, היה העם ברובו מתוקן והולך בדרך הישרה שהורו הלל ושמאי ותלמידיהם, וגם בימיו שרתה הברכה בארץ: כתיאור המדרש (שם): 'דבר אחר: "ונתתי גשמיכם בעתם" – בלילות. בימי הורדוס המלך היו גשמים יורדין בלילות. בשחרית נשבה הרוח, נתפזרו העבים, זרחה החמה, נתנגבה הארץ, והיו פועלים יוצאין ועוסקין במלאכתן ויודעין שרצון אביהן שבשמים מעשיהן'.

        עם כל בעייתיותו של הורדוס, לא הגיע הקלקול בימיו לרמת הדיכוי והשחיתות של הנציבים הרומים שבאו אחריו, שהרסו את הארץ כלכלית ומוסרית והביאו את העם לחורבן.

        ודאי שהמצב של ימי שלומציון המלכה אינו השיא. הרי מצפים אנחנו לתקומת מלכות בית דוד והחזרת השכינה לציון – אך אם נגיע לשם, הרי שאנחנו בדרך העולה!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • לפלוני :
        תודה על תגובתך.
        אינני חושב שההלכה היא האינדיקטור לנכונותה של ההלכה עצמה.
        (מה גם שאין לנו סנהדרין וזקנים וכו' – ואפילו כשהיו כאלו הם יכלו לטעות).
        גם אם אנחנו נשענים על מסורת , זהו לא המדד לנכונותה – כי עובדה היא שמסורת יכולה להשתבש.
        כנ"ל עובדה היא שהיו דורות שבהם המסורת כמעט ונותקה לחלוטין.

        אך משה אומר בפירוש בספר דברים מהו כן המדד :
        "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:"
        הברכה והקללה , החיים והמוות.

        ה' אומר פשוט מאוד – יש לך בחירה , וזוהי גם עדותם של השמיים והארץ – שכאשר תלך בדרכים ישרות , יהיה לך טוב.
        תלך בדרכים רעות , יהיה לך רע.
        וכך תדע מה נכון.
        זה המדד לנכונותה של ההלכה.

        וזה ישר והגון להגיד כך –
        כי המדובר בדברים שאתה יכול לראות ולדעת ממציאותך .
        ה' לא בא אליך עם צורך להאמין במשהו שרירותי שקיבלת מאבותיך , אלא ה' מביא לפניך את המדד כדי שתראה בעיניך מה נכון וישר.
        ואם כבר משה מדגיש משהו בכל ספר דברים , הרי זה בעיקר את הנקודה הזו !

        ובכל התורה והנביאים אתה רואה שהצלחה קשורה לרצון ה' ובאה לצדיק – "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח" , "ויהי דויד בכל דרכיו משכיל וה' עימו" וכו' וכו'.
        וההיפך אצל הרשעים – "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה"

        כאשר ה' עם האדם , ההצלחה באה אליו כחוק טבע.
        פשוט כי הוא "מחובר" בתודעתו ובדרכיו למקור השפע , אז בא אליו שפע.
        הגיוני ופשוט.
        (וההיפך בהיפך : "הלא על כי 'אין אלוהי בקרבי' מצאוני הצרות האלה" – כלומר סיבת הצרות היא "חוסר האלוה").

        ולדבריך שהגמול איננו כורח נסיבתי , אינני מסכים :
        למה שה' ימציא "שכר ועונש" שרירותיים לכל אחד ולפי שגיונותיהם של בני האדם הקובעים "הלכות" ?
        ה' נתן חוקים , חוקים הרמוניים , וההולך בהם תהיה הרמוניה ושגשוג בחייו הפיזיים והרוחניים , וההיפך בהיפך.
        (משה עצמו אומר "ראה נתתי לפניכם חוקים ומשפטים צדיקים" – דהיינו תראו בעצמכם שהם "חוקים ומשפטים צדיקים" , דהיינו צודקים ומובנים ונכוחים.
        וגם הגויים יבואו ויגידו "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" , כי גם הגויים יראו ויבינו שהשגשוג והברכה איתנו , כי חוקינו צודקים והרמוניים עם המציאות)

        לגבי צדוק ובייתוס – ראשית , אינני יודע מה היה שם.
        גם תכלית חיי איננה הנאות חומריות.
        אך החומר מחובר לרוח , וככזה הוא אינדיקטור למצבך הרוחני.
        וגם אם פה ושם יש "צדיק ורע לו" , עדיין לגבי כלל העם זה בהכרח נכון – שקיימת קורלציה בין מצב רוחני לבין מצבו הפיזי של העם.

        עוד מעט שבת , וקשה לי להשיב להכל.
        שבת שלום.

        • ליוסף שבוע טוב!
          ההלכה היא האינדיקטור לנכונותם של המעשים, המסורת היא האינדיקטור לנכונותה של ההלכה. "מסורת שרירותית" זהו אוקסימורון; מסורת מעצם טבעה היא מסורה מדור לדור החל ממעמד הר סיני, והכופר במסורת יצטרך לכפור בכל התורה כולה חס ושלום.
          אם השאלה היא מה נקרא "טוב" או "רע", הרי התשובה פשוטה: לזכור את יום השבת לקדשו (שמות כ:ח) או לשמוע לחכמים היושבים בבית המקדש (דברים יז:י) זהו "טוב"; לשכב זכר משכבי אשה (ויקרא יח:כב) או לא לשמוע אל השופטים (דברים יז:יב) זהו "רע". אם השאלה היא מה ההוכחה לכך, הרי לנו דבר ה' לנגד עינינו ומה נדרוש עוד. אם בכל זאת נבקש לנו הצלחה ושפע – רוחני או גשמי – במנותק מהמסורת "השרירותית" שקבלנו מאבותינו, הרי שנגיע מהר מאוד למצבם של צדוק ובייתוס (עיין אבדר"נ פ"ה).
          ברור שהקב"ה, כיוון שהחליט לתת גמול לאוהביו, ברא את המציאות כך שעשיית המצוות תביא עלינו ברכה – הרי כל מהותה של הברית הוא "והייתם לי סגלה מכל העמים" (שמות יט:ה). אבל לא על פי השכר אנו אמורים לכלכל את מעשינו, רק לפי ההלכה והמסורת, כי אם לא נשים את דבריו על לבבנו ועל נפשנו, ונלמד אותם את בנינו בשבתנו בביתנו ובלכתנו בדרך – לא נזכה לכך שירבו ימינו וימי בנינו על האדמה אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו (דברים יא:יח-כא).

      • אינני מקבל הנחה זו שלך – ש"המסורת היא ההוכחה לנכונותה של המסורת" ולא צריך מאומה מעבר לכך.

        האם אני נחשב כופר ? מבחינת המסורת – כן.
        אך מנקודת מבט אחרת , אני מאמין ואולי יותר מכל אדם אחר.

        אני מאמין במשהו מעבר למסורת : שחוקי התורה מבוססים על הגיון פנימי כלשהוא , גם ללא קשר למסורת , ולכן גמולי השכר והעונש אינם שרירותיים אלא הם כחוקי טבע.
        (אולי זהו טבע "עליון" יותר מהטבע הפיזיקלי הרגיל , אך אלו חוקי טבע).
        ולכן אם משהו במסורת משובש , אז אני מחפש את ההגיון הפנימי.
        וברמה הזו , אני מאמין.

        (לכן מבחינתי גם מסורת וחוקים יכולים להשתנות –
        יתכן שלפי אותו הגיון פנימי בדיוק , בתקופה ובמציאות מסוימת החוק יהיה X , ובתקופה ובמציאות אחרת החוק יהיה Y.
        אני מניח שאם ה' נותן היום את התורה , למשל , כל מצוות מתנות עניים שבתורה שיראו שונה לחלוטין — כי המצוות ההן מתאימות לחברה חקלאית , ובימינו החברה כבר נראית אחרת.
        ולדעתי זה אחד מתפקידיה החשובים של הנבואה – "לעדכן" את החוקים ואת המסורת.
        חסימת הנבואה יצרה גם כאן תוצאות הרות אסון – אין עדכון של החוק ! )

        בכל אופן : הסאטמרים קיבלו מרבותיהם שמדינת ישראל היא טומאה ומעשה שטן , והחבדניקים מאמינים שהרבי שלהם הוא המשיח , וקיימות עוד "מסורות" רבות כעין אלו.
        האם לדעתך אדם שקיבל במסורת מאביו שהרבי הוא המשיח , למשל , מחויב להאמין בכך רק כי זוהי "המסורת" שלו ?

        לגבי שבת , הקשבה לזקנים , משפט צדק , כשרות מאכלים , בית מקדש וכו' –
        זה טוב כי זה מביא לחברה מתוקנת , ולבני אדם מתוקנים , שזה הבסיס להשראה של השכינה על העם – שזוהי למעשה מטרת התורה.
        ואילו עריות וגזל זה רע , כי זה מביא להשחתה של האדם והחברה , ומונע בכך השראת השכינה.

        וכל חוקי התורה מטרתם היא זו – תיקון האדם והחברה , שיהיו ראויים להשראה של שפע אלוהי.
        כפי שאמר הרמב"ם השכינה שורה על חכם גיבור ועשיר – דהיינו על אנשים בעלי מידות מתוקנות , וכן על עם מתוקן. היא לא יכולה לשרות על אנשים ועל עם מקולקלים.

        עם זאת , אני נמצא בבעיה מסוימת –
        מאחר ואינני נביא , אז אינני באמת יודע מה ה' רוצה ממני.
        ברור לי שהמסורת "דפוקה" באיזשהו מקום , כי אחרת לא היינו דפוקים 2000 שנה , אך אין לי מושג מה בדיוק.
        בשביל זה צריך נביא.
        לכן אני אכן משתדל לשמור את מה שאני מבין שה' רוצה ממני , אך אני יודע שבאיזשהו מקום אני מגשש באפילה.

        ועם זאת אני חושב שמצבי טוב יותר מאשר אלו שנשענים על המסורת , ובטוחים שזה מה שה' רוצה מהם.

      • ולמרות שאני מגשש באפילה , בכל זאת אני יודע שאם ה' שולח ברכה במעשי , אז כנראה שאני בכיוון הנכון.
        וההיפך – בהיפך.

        • מה הבעיה? (ליוסף)

          לפי הנחתך שהצלחה חומרית .היא עדות להליכה בדרך הנכונה בעיני ה' – אם אתה רוצה לדעת את רצוןה' עליך לשאול את מורנו ורבנו ר' ביל גייטס שליט"א.

          בברכה, קרלוס סלימינגר

          • בכל התורה אתה רואה דברים מפורשים , שה' מברך בהצלחה חומרית כאשר עושים רצונו , וההיפך בהיפך.
            גם בסיפורי האבות אתה רואה כך : כאשר התורה מתארת את עושרם של אברהם ויצחק , ואפילו אצל יעקב כאשר הוא בבית לבן הארמי והתחיל כעני מרוד (כי במקלי עברתי את הירדן הזה) ה' מברך אותו גם בהצלחה חומרית – "ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי". …
            וכל שכן בברכות ובקללות שבתורה , ובקריאת שמע בפרשת והיה אם שמוע.
            כך ששאלתך איננה עלי , אלא על התורה.

            לפי התורה , גם אם לצדיק יש תקופות של סבל וצער (בגלל חטאים שונים) בסופו של דבר צידקתו יוצאת ונראית גם בעולם הזה בהצלחה גשמית.
            ויעקב ויוסף יוכיחו.
            (יעקב סבל בגלל שחטא בגניבת הבכורה מאחיו , ויוסף חטא בהוציאו את דיבת אחיו רעה.
            אך מכיוון שהם היו צדיקים , זכו בהצלחה גשמית ובאחרית טובה.
            גם איוב זכה וה' בירך את אחריתו מראשיתו).

            בכל אופן לשאלתך :
            לי אין ספק שאם ביל גייטס זוכה לעשירות , הרי זה בגלל שאכן יש לו זכויות מסוימות.
            אני מאמין שה' שופט בצדק : וכפי שאדם לא מקבל רע "סתם" , אדם גם לא מקבל "טוב" סתם.
            אדם מקבל טוב , פשוט כי מגיע לו.

            ואם הוא ידע לקבל את העשירות כראוי , ולא ירום לבבו , ויעשה בכספו צדקה וכו' – אז העשירות הזו גם כן תתקיים בידו.

            • וליוסף אמר –

              מה שכתבת לגבי היחיד, נכון גם לגבי העם – צדקתו יוצאת ומתבררת במבחן הזמן, ומכל הגלויות והייסורים הוא יוצא ברכוש רוחני גדול, מתוקן ומחושל!

              בברכה, ש.צ. לוינגר

              • העם יצא מכל הגלויות והיסורים , בעיקר בזכות אנשים שכפרו במסורת המקובלת.

                אם אנשים היו ממשיכים להאמין שרק המשיח יגאל אותנו , ושהעולם הבא זה העיקר וכו' וכו' סופם היה כמו סופן של רוב קהילות אירופה שהאמינו בכך.
                המסורת המקובלת היא וירוס , שפשוט סירס את היהדות באמצעות הרעיונות הללו.
                באמצעות הרעיונות הללו , הווירוס הזה ניתק את היהדות מהמציאות הפיזית , הפך את היהדות למשהו "רוחני" , וירטואלי ….. שאין לו שום קשר לעולם הזה.

                והתוצאות איומות – אלפיים שנות גלות מלאות ביסורים.

                העם יצא מכל הגלויות , דווקא כי חלק מהעם כפר במסורת הזו.
                זו האמת , ולדעתי היא איומה ונוראה.

              • ומשהו יש ללמוד מביל גייטס

                חלק מהצלחתה של 'מיקרוסופט' נובע מעיקרון 'התאימות לאחור', שלפיה גם כשמתקינים תוכנה חדשה ומשוכללת אין צורך לזרוק את התוכנה הישנה, אלא בונים את הנדבך החדש על גבי הישן.

                אף אנו נבנה ונשכלל את עולמנו, לא מתוך בעיטה במורשת אבותינו, באמונתם ובערכיהם, אלא נעמוד איתן על הבסיס הרוחני שהנחילו לנו, ועל גבי היסודות המוצקים שעמדו במבחן הדורות, נבנה בענווה את בנייננו. בניין העומד על יסודות איתנים – מחזיק מעמד לדורות!

                בברכה, ש.צ. לוינגר

  10. יוסף ישר כוח על דבריך . הרבי חושבים כמוך ולא מעיזים לומר אותם או לפחות אני , בשיעורים עלו לי בראש הרבה שאלות על דברי חכמים שלא נשמעים לי הגיוניים ,אבל התשובות שקבלתי היו דחוקות.
    בקשר להמצאת המושג " עולם הבא " ,אויבינו ,שהושפעו מ היהדות הפרושים שפכו נהרות של דם,וגם בימנו , בגלל האמונה "בהעולם הבא" …..!!!!!!

    • 'עולם הבא' המצאה פרושית?

      בס"ד ח' בסיון ע"ז

      לישורון – שלום רב,

      בדורנו שהמדע יודע על 'חוק שימור החומר' ו'חוק שימור האנרגיה' וכיו"ב – קל להבין שגם הנשמה לא הולכת לאיבוד, אלא משנה 'מצב צבירה'.

      אביגיל אומרת לדוד: 'והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע' (שמואל א' כה,כט).

      עולם הבא אינו רק עניין לעתיד הבא אחר המוות, אלא עולם ההולך ובא'. האדם השואף לטוב ומבקש בכל לבבו מאודו לעשות הטוב והישר בעיני ה' אלקיו – מתענג בכל מה שעובר עליו על עשיית האמת מפני שהיא האמת ועשיית הטוב מפני שהוא טוב, וחש בכל צעד שלו את קרבת אלקים, והיא הממריצה אותו להוסיף טוב ולבקש אמת.

      את המטען הרוחני שצברה הנפש שהתחשלה וזוככה בנסיונות העולם הזה, נושאת היא עמה כאשר 'תשוב אל האלקים אשר נתנה (קהלת יב,ז)

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      הנצרות והאיסלאם חטאו בהלבישן את הרעיון של עולם הבא שלקחו מהיהדות, בלי לתקן את הווייתן הקודמת, תרבות המלחמה של רומא ושבטי הגרמנים, הפרנקים הגותים והוונדאלים של אירופה או תרבות המלחמה של הבדווים עובדי האלילים שבחצי האי ערב. כשמלבישים אידיאולוגיה דתית על תאוות מלחמה שוד וכיבוש – התוצאה באמת לא סימפטית.

      על אחת כמה וכמה כשנוהגים כפיות טובה ביהדות, שממנה קיבלו את האמונה והערכים, ובמקום להכיר לה טובה על הטוב שהנחילה להם – בזים לה ורודפים אותה. חוסר הכרת הטובה הוא בסיס מוצק לקלקול מוסרי.

    • תודה רבה ישורון יקר !
      אני מאמין שהעיקר זה לחיות חיים ראויים.
      דהיינו לשאול את עצמך כל הזמן – מה הישר והנכון , ופשוט לעשות.
      ולהגיע למצב שבין אם יש עולם הבא , ובין אם אין עולם הבא , כאשר תסתכל לאחור על חייך תהיה מרוצה 🙂

  11. ליוסף- אני מאד מזדהה עם רעיונותיך ועם תובנותיך. יישר כוח! –
    עזריאל נתיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: