ראיות שונות מבססות את הקביעה שהשבטים הפשטוניים בפקיסטן ובאפגניסטן הם צאצאי עשרת השבטים. למרות שהם חיים כמוסלמים אדוקים במדינות אויב, ראוי להתחיל לפתח את הקשרים איתם

שבטי ישראל שהוגלו על ידי מלכי אשור היו במשך שנים רבות מוקד להתעניינות. ניסיונות חיפוש רבים נעשו במטרה למוצאם – החל מהמקובל הקדמון רבי אברהם אבולעפיה, שנסע מספרד לארץ ישראל במטרה לחצות את נהר הסמבטיון האגדי, דרך תלמיד הגר"א רבי ישראל משקלוב ושליחו ר' ברוך מפינסק שהגיע עד תימן (שם נרצח), ועד לשני מסעות שיזמו ראשי ישיבת המקובלים הירושלמית האשכנזית שער השמים לפני קצת יותר ממאה שנה, מסעות שבהם הגיעו עד טיבט הרחוקה. מסעות אלו זכו לתמיכה נלהבת של גדולי התורה בירושלים של אותה העת, ביניהם הרב שמואל סלנט, הרב י"ח זוננפלד והראי"ה קוק.

הרב קוק אף כתב מאמר הסכמה לספר בנושא זה בשם "קול מבשר" מאת הרב שמעון צבי הורוויץ, ראש ישיבת שער השמים והרוח החיה מאחורי המסעות. מאמר זה נדפס לימים בספר מאמרי הראי"ה בשם "על עשרת השבטים". בעידודו של בנו, הרצי"ה קוק, יהפוך הרב אליהו אביחיל את מציאת עשרת השבטים לפרויקט חייו.

במאמר זה נעסוק במי שלדעתי הם המועמדים הברורים ביותר להיחשב כצאצאי עשרת השבטים – שבטי הפשטונים, המונים כ–50 מיליון נפש. רובם מתגוררים משני צדי "קו דוראנד", קו הגבול הבינלאומי שבין אפגניסטן לפקיסטן, שאינו מוכר על ידי ממשלת אפגניסטן ועל ידי התושבים המקומיים. כמו כן ישנם כחמישה מיליון פשטונים המתגוררים בקשמיר ובצפון הודו, וכן תפוצה פטשונית עולמית, פליטי המלחמות המתנהלות ברציפות מאז שנת 1978 באפגניסטן.

זיהוי השבטים הפשטונים כבני ישראל אינו חדש, ונכתב עליו בהרחבה על ידי אישים כמו הנשיא לשעבר יצחק בן צבי, הרב אביחיל וחוקר יהדות אפגניסטן בן ציון יהושע, והחפץ בכך יוכל לקרוא את דבריהם במלואם. החידוש כאן נוגע בעיקר לדרך שבה אנו היהודים יכולים ללכת כדי להתקרב לבני ישראל אלו, למרות היותם כיום מוסלמים אדוקים בארצות אויב.

חלק‭ ‬משמות‭ ‬השבטים‭ ‬דומים‭ ‬מאוד‭ ‬לשמות‭ ‬שבטי‭ ‬ישראל‭. ‬שבט‭ ‬פשטוני‭ ‬מתכונן‭ ‬לסעודת‭ ‬מצווה‭ ‬של‭ ‬ברית‭ ‬מילה‭, ‬אפגניסטן‭ ‬2013 

מסורת ישראלית שורשית

הסיבות לזיהוי הפשטונים כבני ישראל מגוונות. לפני הראיות ההיסטוריות נזכיר ראיה אחת מן המקורות. בספר הזוהר (פנחס, רמו ע"ב) נכתב כך (בתרגום חופשי עם ביאורים בסוגריים):

בסוד "שיכל את ידיו", אריה לשמאל, ושור לימין של ישמעאל, משום שיהודה (האריה) גלה בעשו (בארצות הנצרות), ונמצא ימין הקדושה עם שמאלו (מידת הגבורה) של עשו, ושמאל הקדושה (הגבורות הקדושות, עשרת השבטים) עם הימין (החסד) הטמא של ישמעאל (האסלאם).

נמצאנו למדים מכאן שני דברים: האחד, השבטים נמצאים בארצות האסלאם; ושנית, עניינם הוא הגבורה הקדושה. ואכן, אין להכחיש שהפשטונים נודעים בכל העולם בגבורתם האימתנית ובכוחם הלוחם, ובהיותם "בית קברות לאימפריות", מאז ימי מלחמותיהם בחילותיו של אלכסנדר מוקדון.

ראיה חזקה מכך היא שהפשטונים עצמם, בוודאי המלומדים שבהם, מודים כי שמם ההיסטורי הוא "באני אישראיל" וכי הם צאצאי עשרת השבטים. פשטונים שעִמם שוחחנו ברשת פייסבוק אף הצהירו שחלק מן הטליבאן, האנטישמים הפנאטים, מודים בכך. זיהוי זה עבר בדרך כלל במסורת שבעל פה, שכן כך עוברות המסורות בארצות שבהן אין האוריינות נפוצה. בכתב הוא מוזכר בספר ההיסטוריה "מח'סאן י–אפגני" מהמאה ה–16, ובמספר ספרים מן המאה ה–18, כך שאין זו תיאוריה חדשה. משפחת המלוכה האפגנית, שמלכה משנת 1747 ועד לפלישה הסובייטית, ייחסה עצמה בגאון לשאול המלך ולשבט בנימין. את השם הפרטי קאיס, הלוא הוא קיש, אביו של שאול המלך, ניתן למצוא בקלות באפגניסטן עד היום, לצד שמות ישראלים נוספים שאינם נפוצים בארצות האסלאם, כגון בנימין, שמואל (שם שאינו מופיע בקוראן), ואף השם "ישראל" עצמו.

הזיהוי עולה גם משמות השבטים. החברה הפשטונית בנויה משבטים ותת–שבטים רבים, והיא החברה השבטית הגדולה בעולם. חלק משמות השבטים דומים מאוד לשמות שבטי ישראל, וכך שגור גם בפי יהודים יוצאי אפגניסטן: אפרידי– אפרים, לוויאני– לוי, רבאני – ראובן, שינווארי – שמעון, יוסוף–זאעי – בני יוסף, דפתני – נפתלי, ג'אג'י – גד, אצ'יק–זאעי – בני אשר, ועוד.

גם שמות המקומות מעידים על שייכותם לישראל. שמות מקומות רבים המוזכרים בתנ"ך ובדברי חז"ל כמקום מושבם של השבטים נמצאים באזור כורדיסטן ההיסטורית ומערב איראן. השערה מסתברת היא שהשבטים גלו הלאה מארצות אלו אל עבר אזור אפגניסטן, וקראו לעריהם החדשות על שם הערים שמהן הגיעו עתה, ואף על שם ערים מארץ ישראל. כך, מזהים יהודי אפגניסטן את חבור עם מעבר ח'ייבר הנודע או עם העיר פשאוור ששמה הקדום היה פסא–חבור, את הרא עם העיר הראט, ואת נהר גוזן עם נהר גאזני שליד העיר גאזני. חלח הוא יישוב באזור גור, והעיר ניהר מזוהה בגמרא כאחת מ"ערי מדי" שאליהן גלו השבטים. בן ציון יהושע מעיד מפי חוקר פשטון בעל השכלה מערבית שיש מקומות בארץ זו שלהם שמות תנ"כיים שאין להם כל משמעות בשפה המקומית, כגון חשבון, פסגה, הר נבו, פעור ואולי אף קאבול הבירה ("כבול", יהושע יט, כז).

לפשטונים גם מנהגים מיוחדים המזכירים את ישראל. הם אינם חיים רק על פי המסורת המוסלמית, אלא בעלי קוד ערכים קדום הנקרא פשתונוואלי, המזכיר מעין חוקה או קוד מוסרי מקראיים, והסותר לעתים את ההלכה האסלאמית. הפשטונים תועדו כמקיימים למעלה מארבעים מנהגים שונים בעלי זיקה תנ"כית או כאלה המופיעים בתורה שבעל פה. בין המנהגים התנ"כיים ניתן למנות את אלה: כיסוי הדם בעפר, שילוח שעיר לעזאזל, מריחת דם בהמה על המזוזות ועל המשקוף בעת מגפה, הפרדה בין בשר לחלב, ייבום, קריעה על מת, לבישת בגד הדומה מאוד לטלית (אך ללא פתילים) ומנהגי מילה יהודיים ולא מוסלמיים.

בין המנהגים מהתורה שבעל פה ניתן למנות את אלה: נטילת ידיים לסעודה, איסור כיבוס בשבת, קבורת ציפורניים גזורות, הדלקת נר שבת, תפילה ולימוד קוראן בנענוע הגוף, ואף מנהגים קדומים שונים שיופיעו אחר כך בספרות הקבלה של האריז"ל, כמו כפרות, גידול פאות ארוכות והמתנה של 24 שעות בין בשר לחלב. מנהגי ישראל אלו אינם בהכרח נחלת כול, ולעתים צורת שימורם משתנה אף מכפר לכפר. כן נציין שפשטון המתחתן עם אישה שאינה פשטונית מסתכן בנפשו.

משפחה‭ ‬משבט‭ ‬הפשטוניים‭ ‬באפגניסטן‭ ‬

עוינות ופתח לקרבה

האם הפשטונים חשים זיקה ליהודים, או שמא כיום כולם אסלאמיסטים אנטישמים? דומה שרוב גדול בקרב הפשטונים אינו רואה בקרבת הדם ליהודים עניין לזיקה נפשית, אלא נתון היסטורי מעניין. יהודי המתעקש בשיחה עם פשטון ברשת שהלה ייטוש את האסלאם וישוב ליהדות עושה מעשה חסר תועלת, ומחבל בניסיון ליצור קשרים ריאליים על בסיס אהבת אמת נטולת פניות. בלי אירוע בסדר גודל היסטורי (למשל חזרת הנבואה לישראל) שיהווה שבר חריף בעולם האסלאם קשה לראות אותם שבים ליהדות. אך כמה מהם אנטישמים ממש? והאם יש בכל זאת מי מהם בעדנו?

תחילה נציין שהמיעוט הפאתני בצפון הודו הוא סובלני מבחינה דתית, וניתן לשוחח עמם בידידות בכפריהם ובעריהם, רצוי בעזרת מדריך ישראלי המצוי בנבכי תרבותם. מנהיג מקומי אוהב ישראל סיפר לי באנחה שהמקורות הגדולים ביותר לאנטישמיות באזור הם אל ג'זירה וה–BBC.

לגבי הרוב הפשטוני – יש להבדיל בין הפשטונים בפקיסטן, שהם רוב הפשטונים, לאלו באפגניסטן, שהם הקבוצה האתנית הגדולה במדינתם, אך מיעוט מהאוכלוסייה הפשטונית הכללית. הפשטון הממוצע, משני צדי הגבול, אכן מחשיב את ישראל כמי שפוגעת באסלאם ועוינת אותו. בפקיסטן מגמה זו מקבלת עידוד רב מהקיצוניות הדתית בבתי הספר הממלכתיים ומהתקשורת הפקיסטנית, הקונספירטיבית והמופרעת, התולה את כל בעיות המדינה בשלושת האויבים המדומיינים: ארה"ב, ישראל והודו. לעומת זאת, בצד האפגני של הגבול אין שיח אנטי ישראלי, וישראל היא פשוט לא נושא לשיחה, לטוב ולרע.

אם ניתן לדבר על גורמים פרו–ישראלים, הרי שאלו גורמי "שמאל": ליברלים, "חילונים" (אין אתאיסטים מוצהרים בארצות אלו) ואליטות בעלות חינוך מערבי, הרחוקות בתפיסת עולמן מהכפריים האנאלפאביתיים, בסיס הכוח של הטליבאן. התמערבות אפשרית בהחלט תשחק לטובת ישראל, וכבר לימדו חז"ל ש"אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם". על כוחות אלו נמנים אנשי מפלגת ANP הפשטונית בפקיסטן, מפלגה חילונית העוינת את השלטון המרכזי בפקיסטן, את קיצוניותו הדתית ואת הקיפוח השיטתי של הפשטונים, והם מתנגדיהם הקולניים ביותר של הטליבאן. בעבר כוחו של ה–ANP היה גדול, אך כיום, הודות לעליית מפלגות פשטוניות פופוליסטיות, הם זוכים בפחות מ–10 אחוז מהקולות בבחירות האזוריות (אך מייצגים כ–50% מהציבור בהערכה גסה).

נקודות אור אפשריות באזור הן יחסם העוין של האפגנים כלפי הערבים בכלל, וכלפי הסעודים, פטרוני הטליבאן העיקריים, בפרט; והיחסים הקרובים מתמיד בין אפגניסטן והודו, בעלת ברית עולה של ישראל. ומעל הכול, ישנה העוינות הבסיסית בין אפגניסטן לפקיסטן סביב הטליבאן, שהינם בני טיפוחם של המדינה הפקיסטנית (עם כסף ואידיאולוגיה סעודיים). אולי תיתכן כאן הזדמנות ברבות הימים ליצור מצב שבו אויב של אויב הוא ידיד.

נשיא אפנגיסטן היוצא, חמיד קרזאי, העניק ריאיון נדיר לידיעות אחרונות בשנת 2005, ובו הצהיר שארצו תכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל אם ייחתם הסכם שלום בין ישראל לפלשתינים. דיפלומט לשעבר שעמו שוחחנו העיר שההישג המדיני היחיד של הלאומיות הפלשתינית הוא הקמת קיר חוצץ בין ישראל לארצות מוסלמיות שעמן ישראל מעולם לא נלחמה, ולקיחתן כשבויות בסכסוך היהודי–ערבי. אם באמת מאמינים אנו ש"כנסת ישראל היא תמצית ההוויה כולה… ואין לך תנועה בכל העמים כולם שלא תמצא דוגמתה בישראל" (אורות, עמ' קלח), אז עלינו למצוא מקום בנפשנו לתנועות נפש העולות מן המרחב האסלאמי (למשל: גבורה, מסירות נפש, או היחס לכבוד), ולנסות לקיים עמו דו–שיח דתי, יהיו פירותיו אשר יהיו. בארצות האסלאם כוחם של מנהיגי הדת לעתים גדול כל כך, עד שיש באפשרותם להשפיע רבות על קברניטי המדינה. מכאן החשיבות העצומה בכך שרבני ישראל יתעניינו בסוגיות של יחסים בינלאומיים, ובפרט בארצות האסלאם, ו"החלש יאמר גיבור אני".

ראשיתה של מערכת יחסים

מכל האמור ניתן להסיק מספר מסקנות, לשלשה קהלים שונים:

מנהיגי מדינת ישראל – ייתכן שנושא זה מרוחק ומוזנח מכדי לקבוע את היחסים עם הפשטונים כאינטרס ישראלי באזור. אך ישנו חיל חלוץ של ח"כים בעלי מודעות מפותחת לנושאי מדיניות חוץ, ומהם ראוי לדרוש עמידה על עיקרון אחד לפחות: אם מדינת ישראל מתחילה לטפח יחסים חשאיים עם מדינות מוסלמיות בכלל ועם סעודיה ופקיסטן בפרט, עלינו לעמוד בתוקף על כך שיחסנו עִמהם לא יתנהלו כמו יחסי ארה"ב–סעודיה. ארה"ב עושה שמיניות באוויר כדי להצליח להעלים עין מפשעיה של סעודיה בארצה שלה, ומהיותה מפיצה ראשית של טרור עולמי, בחסות האידיאולוגיה הסלפית שלה. התמיכה בטליבאן דרך פקיסטן היא החמורה והמדממת ביותר שבכל פעולות אלו. פקיסטן אף מתעלה על סעודיה בעניינים אלו, ודו"ח של מכון המחקר האמריקני Brookings Institute משנת 2008 הצביע על פקיסטן כמדינה הפעילה ביותר בעולם בתמיכתה בטרור. ניסיונות לצרפה לרשימת המדינות תומכות הטרור של מחלקת המדינה האמריקנית טרם נשאו פרי.

על מדינת ישראל לנהוג בעורמה, להעמיד את סעודיה ופקיסטן על עמוד הקלון סביב מעשים אלו ולא לטשטשם, ולנצל כל מנוף לחץ אפשרי בנידון. גם אילו היה מדובר בשבטי שחורים במדבריות נמיביה, היה על ישראל להתקומם נגד דיכוים בסגנון הטליבאן, על אחת כמה וכמה כשהפשטונים מבני ישראל המה. "העל אלה לא אפקוד נאם ה', אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי?" (ירמיהו ה).

המנהיגות הרבנית – ראוי מאוד שרבנים מוכשרים יגלו עניין לא רק בהוויות דאביי ורבא, אלא גם ביחסים בינלאומיים ובין–דתיים, ולא יפקירו זירות אלו לגורמים חסרי תודעה דתית והיסטורית עמוקה.

ולסיום – עמך ישראל. אנו יכולים להתעניין בנושא הפשטונים: בספרים שנכתבו על קשריהם לישראל, בסרטוני רשת או ספרים ומאמרים על מלחמותיהם הקשות, על עוניים המרוד ועל כל הצרות הנוראות שעמן מתמודדת אפגניסטן האומללה, חלקן ללא ספק גם באשמת אזרחיה ומנהיגיה שלה. כשנושא זה יהיה שגור בתודעתם של ישראלים, יהיה אפשר להתעורר לפעולות מעשיות רבות יותר משאפשר היום. עד אז אפשר תמיד להצטרף לקבוצת הפייסבוק בנושא, שבה נפגשים ישראלים ופשטונים משכילים ואוהבי ישראל להיכרות זהירה, לשיחות על הא ועל דא, ולחלומות על עתיד טוב יותר.

ישעיה רוזנמן הוא מתרגם. נדב סופי הוא מתכנת מחשבים ומנהל קבוצת הפייסבוק "The People of Israel, Pashtuns and Jews"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו אדר תשע"ז, 24.3.2017