האיסור שהטיל ה–OU על מינוי נשים לתפקידים רבניים מנוגד להלכה, אבל יש להודות ביושר: רוב הנשים הלמדניות כיום אינן ראויות לכך. על מצבו העגום של הלימוד הנשי בעקבות פולמוס ה"רבות"

בגיליון "שבת" האחרון הובאה כתבתו של צביקה קליין ("שמחה רבה") על פולמוס מינוי הרבות, או בשמן האחר מהר"תיות (מנהיגות רוחניות–תורניות) בקהילות האורתודוקסיות בארה"ב. הפולמוס הגיע לשיאו עם פרסום חוות הדעת ההלכתית וההוראה של ארגון ה–OU (שמאגד קהילות מהזרם של האורתודוקסיה המודרנית) שאסר על כל הקהילות החברות בו למנות נשים לתפקידים רבניים.

נקודת המוצא לדיון הזה היא דווקא הזווית ההלכתית. לא קראתי את חוות הדעת, ולכן אני יכול רק לשער מה כתוב בה. ברובד ההלכתי איני רואה שום הבדל בין לימוד תורה לנשים לבין מינוי נשים לרבניות או רבות. אם נצמדים ללשון המקורות התלמודיים וספרות הראשונים, ניתן לאסור עוד הרבה דברים אחרים שאנחנו לא באמת מקפידים בהם (וטוב שכך). אורתודוקסיה מודרנית אמורה להתחשב בשינוי הנסיבות כשהיא באה לפרש מקורות הלכתיים. אמנם נכון שאורתודוקסים לא עושים שינויים פזיזים בלי שיש להם טיעונים פרשניים והלכתיים טובים, אבל כאן יש טיעונים מצוינים, ואני ממש נדהם מהאיוולת הזאת.

אזכיר כאן את דבריי בעבר על פסיקה מסדר ראשון מול פסיקה מסדר שני, כלומר פסיקה שלומדת את ההלכה מלשונות הראשונים והאחרונים (שנכתבו בהקשר ובנסיבות שונים לגמרי), ולא מהמקורות הראשוניים. מי שיכול לקבוע איסור הוא הקב"ה בתורה, או סנהדרין (והתלמוד שיש לו סמכות של סנהדרין) שמפרשת את התורה או מתקנת תקנה או גזרה. הא ותו לא. גם אם הרשב"א או הרמב"ם אומרים שיש איסור למנות אישה לתפקיד זה או אחר – אין פירוש הדבר שיש איסור. הם לכל היותר יכולים להביא לנו מקור (דאורייתא או דרבנן) שממנו האיסור יוצא. כעת עלינו לבדוק את המקור, על איזה איסור הוא נסמך (לאו, עשה, תקנה או גזרה), מה הפרשנות שהוא נותן לדברים, והאם היא לא תלוית מקום וזמן.

עם כל הכבוד, אין לרשב"א או לרמב"ם, כמו לשום חיבור הלכתי אחר, סמכות מנדטורית לקבוע איסורים כפי שקיבלו התלמוד או הסנהדרין. לכן, כדי לבחון את הסוגיה עלינו לחזור למקורות הראשוניים ולראות מה הם אומרים (לסקירה רחבה, ראו מאמרו של הרב ישראל רוזן, "נשים בתפקידים ציבוריים", תחומין יט, עמ' 17).

איור: עופר גץ

איסור שאינו פורמלי

המקור לאיסור למנות אישה לשררה כלל לא מופיע בתלמוד אלא בספרי. הדרשה מובאת ברמב"ם (הלכות מלכים פ"א ה"ה): "מלך" ולא מלכה, והיא מורחבת על ידו שם גם לשאר שררות (ראו אגרות משה יו"ד ח"ב סי' מד שתוהה מה המקור להרחבה הזאת). זאת בדומה לאיסור על מינוי גר לכל תפקיד ציבורי (ראו ברמב"ם שם, ה"ד), עד רמת מחלק המים. אין אפילו רמז לכך שהשררות הללו אמורות להיות דווקא תפקידים דתיים. להיפך, המונח שררות משמש לרוב לתפקידים שלטוניים. לא ראיתי שהרבנים המודרניים בארה"ב יוצאים כנגד כהונת חברות כנסת, שרות, פקידות בכירות וכדומה. בחוות הדעת שלהם הם מתייחסים לתפקידים דתיים. מה לזה ולהלכה?

הדרשה עצמה היא בעייתית, שכן לשון זכר במקרא היא גנרית (האם "איש כי ידור נדר" זה רק גבר ולא אישה?), וחז"ל עצמם לומדים שלמעט מקרים חריגים (שלכל אחד דרוש מקור משלו) ההלכה כולה פונה לנשים וגברים כאחד (לדוגמה: "השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה", קידושין לה ע"א). ברור שההלכה אינה שוויונית, ומעמד האישה נמוך מזה של הגבר, אבל הבדל הלכתי בין נשים לגברים זוקק מקור, וכאן קשה להשתכנע שבאמת נמצא מקור כזה. אגב, גם פסול נשים לעדות נסמך על דיוק בעייתי דומה (שבועות ל ע"א): "אנשים" ולא נשים. לכן סביר בעיניי שבשתי הדרשות הללו ההיתלות בפסוקים היא בדיעבד. חז"ל החליטו לפסול נשים מסיבות ענייניות שלהם (ראה להלן), ורק לאחר מכן תלו זאת בפסוק.

מעבר לבעייתיות בדרשות עצמן, יש בעיה יסודית בעצם האיסור למנות אישה או גר לשררות. ההלכה מלאה בפסולים הלכתיים לעדות ודיינות. גרים, נשים, גויים, רשעים, חרש שוטה וקטן, קרובים, בעל דין ועוד, פסולים כולם לכהן כדיינים או עדים. יש לזה מקורות איתנים בתלמוד ובכל הפוסקים, וכל תלמיד ישיבה עסק בסוגיות אלו לא מעט. השאלה הלמדנית היסודית ביותר לגבי פסול כלשהו לעדות ודיינות היא האם זה "פסול הגוף" או חשד שקר. כלומר, האם יש כאן מניעה הלכתית פורמלית שמונעת מקרוב, למשל, להיות עד לטובת קרובו, או שמא אנחנו לא מקבלים את עדותו מפני שאנחנו חוששים שהוא ישקר.

בקרובים, למשל, הגמרא אומרת בפירוש (וכך מובא בכל הפוסקים) שהמניעה היא פורמלית (ולא בגלל חשש שהם ישקרו). לעומת זאת, אני לא מכיר ולו רמז לקיומן של מגבלות הלכתיות פורמליות על מינויים לתפקידים ציבוריים. לכל היותר ניתן למצוא שם פסולים ענייניים, כמו מי שחשוד לשחיתות או שקר, רשעים וכדומה. דומני שאין בהלכה כללים שמגבילים מישהו לא ראוי לכהן כמחלק מים, פקיד בכיר או אומר דברי תורה בקהילה (זו בכלל שררה?). אז למה ההלכה פוסלת נשים וגרים לתפקידים כאלה?

מחברות ללא ערך

לפני כמה שנים כתבתי מאמר על מינוי גרים לתפקידים ציבוריים (שררות). הבאתי שם ראיות ברורות לכך שהפסול הזה הוא חברתי ולא הלכתי פורמלי. הסברתי שההלכה מורה לא למנות גרים לשררות מפני שהציבור לא יקבל את מרותם (בגלל מעמדם החברתי הנמוך), מה שיכשיל את תפקודם במישור הענייני. הסקתי שם שבחברה מתוקנת שמתייחסת לגר כפי שצריך אין כל מניעה למנות אותו לכל שררה שבעולם (אולי למעט מלך, וגם בזה יש מקום לדון).

ברצוני לטעון כאן שזהו המצב גם לגבי נשים. מכיוון שלא מצאנו פסולים הלכתיים למינויים לשררות ציבוריות, אך סביר הוא שהפסול של אישה (כמו גם הפסול של גר) הוא חברתי ולא הלכתי–פורמלי. זה גם מסביר את הדרשות הבעייתיות שמובאות לבסס את הדינים הללו. חז"ל פסלו את הגרים והנשים מסיבות ענייניות ותלו זאת בלשון הפסוקים כמעין אסמכתא. אם אני צודק, אז משעה שהנשים זוכות למעמד חברתי אחר (בדיוק כמו הגרים), אין שום מניעה הלכתית למנות אותן לכל תפקיד ציבורי שהוא.

יש בנותן טעם להוסיף כאן ששלחתי את המאמר הנ"ל לפרסום בתחומין, והמערכת החזירה לי אותו בטענה שלא נכון ציבורית לפרסם את קיומו של איסור הלכתי כזה. זה ייצור חילול השם שכן הציבור הרחב יחשוב (בצדק כמובן) שההלכה מפלה גרים. אני מזכיר שמדובר במאמר שמסביר שאין איסור והוא דווקא עשוי לנטרל את הטענות על חילול השם, אבל המערכת העדיפה להחביא את הסוגיה הלא נעימה הזאת במקום לדון בה באופן גלוי וישר.

גישתי היא שבסוגיות אלו יש  לדון בגלוי ובפומבי, לא רק בגלל החובה לומר אמת והחובה לא לפגוע בגרים כשאין שום צורך הלכתי לעשות זאת, אלא גם טקטית. במוקדם או במאוחר סופן להגיע לשולחן הציבורי, ועדיף שכשיגיעו לשם שוברן יהיה בצדן. אם לא מפרסמים מאמר כזה, דווקא אז ייווצר חילול השם כשהשאלה תתעורר ותעלה לדיון ציבורי, והרי בלתי נמנע שזה יקרה.

אין צורך לציין שתחומין גם הוא ביטאון שמזוהה עם האורתודוקסיה המודרנית, מה שלא מפריע לו לפסול מאמרים הלכתיים ולמדניים של נשים (כפי שכבר פורסם על ידי ד"ר טובה גנזל, ויש עוד). בבירור שעשיתי לא מזמן התברר לי לתדהמתי שכך הוא כמעט בכל כתבי העת התורניים, גם אלו שמזוהים עם הציבור המודרני. כך, למשל, כתב העת "אסיף" שמגדיר את עצמו כביטאון של ישיבות ההסדר, לאו דווקא הציבור השמרני ביותר, לא היה מוכן לקבל מאמר שחתומה עליו אישה גם אם יש בצידה גבר (מה שתחומין כנראה כן היה מוכן. אם כי מדיניותו כנראה משתנה עם הזמן).

באותו כתב עת הציעו לי הצעה מבזה: להוריד את שם המחברת (סטודנטית שלי) ולהודות לה על עזרתה בהערת שוליים. ויתרתי כמובן על הכבוד, ומשכתי בחזרה עוד מאמר שלי ששלחתי אליהם לבקשתם. בדרך כלל ההסברים שקיבלתי הם שהמערכות רוצות לאפשר למחברים מכל גוני החברה הדתית להשתתף (ולכן תמיד יורדים למכנה המשותף הקיצוני והשמרני ביותר. זה תמיד חד–כיווני, לשמרנים אין עניין בהשתתפות המודרניים כמובן). נשים כנראה לא נחשבות כמחברות שיש ערך בהשתתפותן. טוב, גם חתולים לא.

נטל הראיה עליהן

אני חייב להוסיף כאן את צדו השני של המטבע, על אף שקשה לי לומר את הדברים כמי שפעיל כבר מזה כמה שנים בתחום של לימוד תורה לנשים. כפי שיודע כל מי שקצת מצוי בתחום, ההישגים של הלימוד הנשי שבהם מנפנפים לנו כל הזמן בגאווה ובהתלהבות הם עלובים למדיי. למעט בודדות שנער יספרן, הלומדות המעולות מביניהן נמצאות בערך ברמה של אברך טוב (וגם ברמה הזאת מדובר בבודדות ממש). בכתב העת שהוקם במדרשה לנשים בבר–אילן אנחנו כמעט לא מצליחים למצוא אישה שתכתוב מאמר תלמודי ברמה סבירה. יש להודות על האמת, הנשים שדורשות הכרה ושוויון ברובן הגדול לא באמת זכאיות להם עדיין. נטל הראיה הוא עליהן והן טרם הרימו אותו.

יש לכך כמה וכמה סיבות אובייקטיביות, ואני גם לא שולל (אם כי גם לא מאמץ) את הפרשנות המהותנית (שנשים פחות מתאימות לסוג הלימוד הזה). בין היתר, היעדר אופק. לנשים אין אופק תעסוקתי בתחום התורני, והחרם של ה–OU וחבריו בהחלט תורמים לכך תרומה יפה. מעבר לזה, אין להן אופק אקדמי. חוסר היכולת לפרסם מאמרים וחיבורים הלכתיים ולמדניים מקרין על האפשרות והמוטיבציה שלהן להתקדם בתחומים אלו. אנחנו שולחים את הנשים שרוצות להתקדם בתחום התורני לזרועות האקדמיה, ואז מתפלאים ומתלוננים שאין נשים למדניות ושהאוריינטציה וצורת הלימוד שלהן הן אקדמיות. מעבר לזה, החברה שלנו לא מאפשרת לנשים לימוד אינטנסיבי וארוך שנים. חסרות מסגרות לימוד שמאפשרות להן להתפתח. חלוקת התפקידים בבית גם היא תורמת כמובן. אבל גם הדרישה המועטה מצד הנשים תורמת לזה, ולכן האשמה היא בכל הצדדים. החברה כולה כמו גם הנשים.

אבל גם אם מביטים ביושר על המצב ולא מייפים אותו משיקולי תקינות פוליטית, שום דבר מזה כמובן לא מצדיק אפליה וגם לא שמרנות חסרת טעם. יש לבחון כל מועמדת ומועמד לגופם, ומי שראוי יש למנות אותו. וכך גם אם יש מאמר ראוי יש לפרסם אותו. ואם לא תהיינה נשים ראויות לכהונה או לפרסום מאמר – אז לא. אבל לא בגלל שהן נשים אלא בגלל שהן לא נמצאו ראויות.

אני אמנם לא מכיר מספיק את יהדות ארה"ב, אבל להערכתי, וכך הובא גם בכתבה מפי כאלה שמכירים אותה טוב ממני, המאבק הזה הוא מלחמה דון–קישוטית נגד טחנות רוח, ואין לה סיכוי להצליח. לכל היותר היא תיצור עוד ועוד מפלגות ורסיסי מפלגות שמוגדרות על פי קווי בסיס סוציולוגיים. מעתה לא יהיו רק רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוקסים–מודרניים, אורתודוקסים וחרדים (לגוניהם), אלא עוד כמה גוני ביניים.

דרושים קריטריונים עניינים

אני ממש לא משוחרי האחדות, ואין לי בעיה עם חלוקה וריבוד. אבל מה יהיה הרווח מזה? עוד ועוד קהילות ימשיכו למנות נשים – שרובן, להערכתי הלא–בדוקה, לא ראויות – וארגון ה–OU יהפוך להיות קיקיוני יותר. הוא יאגד בתוכו כמה קהילות שמקפידות על ההנחיות חסרות השחר שלו, ויאבד את כל השאר. וכמובן, גם הקהילות הליברליות יותר יישארו עם הרבניות באופן מאוד שוויוני, אבל מה שיידרש מהן יהיה דרשנות ברמה סבירה ובקיאות מינימלית בהלכות יומיומיות שדרושות לניהול בית הכנסת. שיעורים ברמה למדנית טובה לא תוכלו לקבל מהן. בשביל דרשנות מוסרית וחברתית כזאת אפשר לקחת גם כומר מהקהילה השכנה (רבים מהם דורשים לא רע).

מקובלנו שרב בישראל צריך להיות למדן. הוא אמור להיות בעל יכולת ליצור יצירה תורנית, בראש ובראשונה הלכתית, ברמה טובה. הוא אמור להיות בעל יכולת להתמודד עם שאלות מורכבות ממקורותיהן ולתת שיעור הלכתי ותלמודי בעיון, ולא רק לצטט תקדימים שהוא מוצא במאגרי מידע. יש כמובן גם רבנים גברים שלא נראים כך, אבל מבין הנשים כמעט כולן לא מסוגלות לעשות זאת.

אני רואה בדאגה רבה תופעה דומה גם בארץ הקודש. המאבק (המוצדק) של נשים לומדות לשוויון ולהכרה מוביל למצב שבו נשים זוכות לכתר רבנות בקהילות ובארגונים ליברליים שונים בלי שהן באמת ראויות לו (נכון, יש גם גברים כאלה).

רבניות צצות לנו כפטריות אחרי הגשם, אבל מה שנדרש מהן הוא יכולת לקרוא טקסטים עם כתב רש"י, כלומר שדף הגמרא לא יהיה זר להן, ואולי יוכלו גם לאסוף מקורות ממאגרי מידע שונים ומהרשת ולתת תשובות לשאלות הלכתיות בסיסיות. דווקא ההחמרה וההדרה הלא מוצדקות שלהן, הן שמובילות למצב הזה. הגישה של ה–OU בעצם בונה את עצמה. המדיניות הזאת יוצרת את המצב שממנו היא מנסה לברוח. אם היו מאמצים קריטריונים ענייניים, ולא בוחרים רבנים לפי סימני זכרות ונקבות אלא לפי קריטריונים ראויים, כולנו היינו יוצאים נשכרים מכך. ליברלים ושמרנים, גברים ונשים כאחד.

אם ארגון ה–OU היה קובע שהקהילות שחוסות תחתיו לא ימנו רב או רבנית בלי שיעברו מבחנים שבודקים את הידע והלמדנות שלהם/ן, היינו יוצאים נשכרים. אם הם היו מוכנים להעלות את הרף ולדרוש מעט יותר ממה שנדרש במבחני הרבנות הראשית כאן (ידע ושינון ברמה גולמית) אז אני מניח שכמעט אף אישה לא הייתה עוברת את המבחנים, אבל זו לפחות הייתה מדיניות שוויונית וראויה. התוצאה המעשית הייתה דומה למה שהם מנסים להשיג כעת, אבל זה לפחות היה עומד במבחנים ההלכתיים והמוסריים הראויים. ואולי בעתיד זה אפילו היה משפר את המצב, שכן היה נוצר אופק לנשים שבאמת ראויות ורוצות להתקדם, והרבנים, גם הגברים שבהם, היו ברמה נאותה. כל עוד זה לא קורה, אין לנו אלא לקונן על מצבו העגום של הלימוד הנשי, ועל התחליפים הבעייתיים שהגישה השמרנית המקוממת הזאת יוצרת.

הרב ד"ר מיכאל אברהם הוא ר"מ וראש בית המדרש לדוקטורנטיות במכון הגבוה לתורה, אוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח שבט תשע"ז, 24.2.2017