מאת הרב מיכאל אברהם, גיליון פרשת משפטים

צעדים אמיצים וזהירים

אקדים ואומר שלמרות מחלוקות בסוגיות שונות, הרב אברהם הוא ממוריי ורבותיי. הוא הכניסני בשערי לימוד הגמרא בעיון, במסגרת תוכנית לימודי הגמרא לדוקטורנטיות במדרשה לנשים באוניברסיטת בר אילן. תרומתו רבה ללימוד תורה לנשים ואת הסוגיה המשמעותית שהוא העלה בגיליון הקודם הוא העלה כמי שמכיר אותה היטב מבפנים. וכעת להסתייגויות.

הרב אברהם מציג תפיסה שעל פיה יש להבחין בין פסיקה מסדר ראשון ופסיקה מסדר שני, וטוען כי איסור מינוי אישה לשררה נובע מפסיקה מסדר שני, ולכן הוא ניתן לשינוי עם השתנות המציאות. גישה זו חותרת תחת יסודות הפסיקה מדור לדור המעניקה משקל רב לפסיקת חכמים לדורותיהם, ראשונים ואחרונים. אין חולק שלמשנה ולגמרא מדרג נורמטיבי שונה מאלה שבאו אחריהם, אך התפיסה ההלכתית המקובלת היא כי כל דור של חכמים פירש ויישם את תפיסות קודמיו. הפסיקה נובעת ישירות מהדורות האחרונים ולא ניתן להתנער מהם ולדלג בקלילות אחורה.

הרב אברהם ציין כי דרושים טיעונים פרשניים הלכתיים טובים כדי לסטות מהמקורות, אולם הוא לא הרים את נטל המשימה לעיין בהרחבה במקורות ובפרשנותם ולאבחן את הדרוש אבחון, אלא הסתפק בהעלאת תמיהות כלליות על מדרשי ההלכה הקובעים עקרונות יסוד בסוגיה, ומכאן הזדרז להגיע למסקנות הלכתיות מרחיקות לכת.

אני רוצה להתייחס גם לתיאור המציאות בעיניו של הרב אברהם, שעל פיו הישגי הלימוד הנשי "עלובים" למדי. לצערי החוויה שלי דומה, אך איני מתיימרת לקבוע בכך מסמרות בנוגע לכלל הנשים לומדות התורה. אני שותפה גם לעמדתו כי בהעדר אופק תעסוקתי ראוי, קשה לצפות לתמורה במצב. עם זאת, אני חושבת שההסתכלות על הישגי לימוד התורה הנשי רק דרך הפריזמה של הלמדנות הישיבתית הקלאסית מחמיצה את הנקודה.

אמנם ישנה כמובן חשיבות רבה ללמדנות לצורך הצמחת תלמיד חכם בעל שיעור קומה, אולם לא בכדי אנו רואים יותר ויותר ראשי ישיבות ותלמידי חכמים שהלמדנות הישיבתית איננה בהכרח הצד החזק שלהם, והם מעצבים את דרכם ואת תפיסת עולמם של תלמידיהם בזכות היקף הידע ההלכתי שלהם ו/או עולמם המחשבתי הרוחני המפותח המהווה מקור להשראה. נכון שניתן לטעון שיש כאן משום זילות מוסד הרבנות, אולם דומה שתופעה זו נובעת מתוך צורך אמיתי של הציבור המבקש לקבל מענה לצדדים תורניים מגוונים שבו באמצעות מנהיגים רוחניים בעלי אופיים שונים.

למשבצות הללו יכולות להיכנס נשים לא מעטות, שגם אם לא הצליחו להגיע לרמת למדנות ישיבתית מרשימה, הרי שיש להן בקיאות הלכתית רבה, והן יכולות בהחלט לתרום בדור שבו המחויבות להלכה הולכת ומתרופפת. נשים לא מעטות כבר תורמות רבות לחיזוק והעמקה של העולם המחשבתי הרוחני שרבים כל כך מייחלים לו.

לסיום, ברצוני להציע נקודת מבט אחרת – רכה ומכילה יותר. כאשר ילד אך מתחיל ללכת או לדבר, אנו מתלהבים ומעודדים אותו על כל צעד קטן כי אנו יודעים כמה מאמץ נדרש ממנו, וכמה חשוב לעודד אותו כדי שיעז לעשות את הצעדים הבאים. הבה נייקר באותה מידה את הצעדים האמיצים והזהירים של נשים בעולם התורה, גם אם בהסתכלות מפוכחת לא מדובר עדיין בתוצר בשל.

שפרה מישלוב

ד"ר שפרה מישלוב היא מנהלת הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר אילן

————–

אנא סייעו לנו

אני סבורה שרבות מהערכותיו של הרב אברהם אינן עומדות במבחן המציאות (לא ביחס לרמת הנשים ולא ביחס לרמת הגברים), אך בעיקר סבורה שהנקודות שהוא מצביע עליהן כאחראיות למצב אינן העיקר. נכון, העדר במות לפרסום הוא בעיה. כמוהו גם העדרו של אופק תעסוקתי ראוי, ואופק למדני מספק ללימוד ארוך שנים. אין מספיק מסגרות, אין מספיק עבודה בתחום, ואין במות לפיתוח כתיבה. אלא שבמות לפרסום הן קצה קצהו של קרחון מאיים בהרבה – מערכת החינוך הדתית.

בקרב בנות דורי יש נשים מוכשרות שכבשו פסגות מרשימות בעולם המדע, הרפואה והמשפט. הן לא חלמו להפנות את כישוריהן לעולם התורה. בודדות בלבד התעקשו ללכת לדרך חתחתים שלא היה בה כל שביל סלול, ורבות מהן, משהגיעו למבוי סתום, הפנו את מרצן לאקדמיה. נדמה כאילו המצב מאז השתפר, אך הדבר נכון רק לגבי קבוצה מצומצמת של נשים. אפשרות לימוד התורה לא פרצה לתודעה הרחבה של נשים ובנות מדן ועד אילת.

נשים הלומדות תורה לא למדו תורה, גמרא והלכה בשנותיהן הרבות במערכת החינוך. יותר מכך: הן חונכו, באופן מפורש ומובלע כאחד, שזה לא בשבילן, ומוטב שישאירו זאת לגברים. לא אכנס כאן למסגרות הפרטיות והמשלימות הרבות שזוכים להן הבנים בקהילה, אלא אפנה את האצבע לכיוונה של מערכת החינוך הפורמלית. גם כיום, עדיין, בררת המחדל של מערכת החינוך הדתית היא שנשים אינן צריכות הכשרה תורנית–הלכתית מעמיקה, ושתוכנית הלימודים של בנות בתורה שבעל–פה שונה מהותית מזו של הבנים.

ומה יקרה בדור הבא?

מיטב האולפנות מחנכות את מיטב בנותינו להיות שופטות, מדעניות, רופאות. מיטב האולפנות ממשיכות לטעון ש"בנות לא צריכות ללמוד גמרא", בעוד שלאחיהן, המתלוננים על עומס הלימודים, מסבירים ש"גמרא היא הבסיס להכול. לשמירת הלכה, ליראת שמים. להכול". חלק מן הבנות הנפלאות הללו ישימו באומץ פעמיהן לעולם התורה שנפשן חשקה בו. הן ייאלצו, על אף שסיימו שתים עשרה שנות לימוד במוסדות דתיים ומפוארים (ואף שילמו שכר לימוד יקר), להרגיש כמו רבי עקיבא בשעתו, לפגוש בפעם הראשונה את מה שכל ילד לומד כבר מגיל עשר. האמנם הוגן לצפות שהן יהיו כמו רבי עקיבא?

אני מסכימה עם הרב מיכאל אברהם שמנהיגות דתית של נשים היא הכרח שאין ממנו מנוס. נשים זקוקות לכתובת נשית. הן צמאות לה. הן זקוקות למנהיגות למדניות וידעניות. ההחלטה להמשיך להדיר את הבנות מלימוד הגמרא בגיל צעיר פוגעת בחוסננו כחברה דתית.

אנא, סייעו בידינו. התחילו מהשורש. אל תמנעו מאיתנו ומבנותינו תורה. את המחיר נשלם כולנו.

תמר מאיר

ד"ר תמר מאיר היא ראש בית המדרש הקהילתי לנשים "כלנה" בגבעת שמואל וחברת ארגון רבני ורבניות בית הלל

———-

הישג מרשים

הרב אברהם מציין כסיבות אפשריות לבינוניות את העדר האופק התעסוקתי והאקדמי. לענ"ד מדובר בקשיים עמוקים הרבה יותר: לימוד העיון הנשי הוא תהליך חדש מאוד. התוכניות המתקדמות בגמרא ובהלכה מתחילות לחגוג כיום שני שעורים, וגם הן רק תוכניות: ערוץ לימודי של שנים אחדות בתוכנית מובנית שבסופו מחכה הבחירה בין הוראה בתיכון לאקדמיה. ואכן, רבות בוחרות באקדמיה, ושם מצטיינות במחקר ובכתיבה, במאמרים שאופיים אקדמי ולא תורני.

אך בעוד הנשים שמשתלבות בהצלחה רבה בכל התחומים באקדמיה נכנסו לתוך העולם האקדמי עצמו, בלימוד התורה אין זה כך. עולם התורה הנשי אינו מחובר לעולם הישיבות. זהו עולם חדש שיש לברוא יש מאין. הנשים שמפלסות את דרכן במסלולי העיון וההלכה צריכות ללכת בדרך לא סלולה, ללא מפגש אישי לימודי עם גדולי הרבנים, ללא מסגרת ישיבתית שמאפשרת לימוד רציף של שנים וכוללת מפגש יום יומי עם רבנים, מורים וחברותות בוגרות שמהווים מודל לחיקוי. הנשים צריכות להתחיל מאפס גם בתחום המוטיבציה, הבקיאות והמיומנויות, ללא הכוונה שאצל הגברים מתחילה כבר מגיל הגן.

ועוד, בעוד ההתמסרות ללימוד עיון והלכה מחייבת את העמדת עולם התורה האורתודוקסי כמרכז החיים, רוב מוחלט של הרבנים מתנגד התנגדות עזה ללימוד הזה. כמה גברים היו מגיעים לכולל דיינות אם הרוב המוחלט של הרבנים היה מתנגד לכך? לכן, כשמדובר על "בודדות שנער יספרן" שהגיעו להישגים משמעותיים זה בעיניי הישג מרשים. מול אותן אחדות מדבר הרב אברהם על "רבניות שצצות כפטריות אחרי הגשם". האמנם? האם גם את אותן רבניות לא נוכל לספור בנקל? למיטב ידיעתי אין יותר מכמה עשרות נשים שלומדות בתוכניות מתקדמות בכל הארץ כולה, ורובן המכריע לא רואות את עצמן כרבניות.

אני רואה בהצהרה הגורפת על בינוניות את הצד השני של אותו קוצר רוח של מי שממהר להכריז על רבניות מתוך שאיפה לשוויון מוצהר. בשני המקרים יש התעלמות מסוימת מהנקודה המאוד ראשונית שאנחנו בתהליך הארוך שעוד דרוש כדי להגיע להישגים משמעותיים מבחינה איכותית ומספרית. אלא שבעוד שהממהרים למנות ולהסמיך מביטים בתהליך בפרגון ובעין טובה וגם מביאים בחשבון באופן מוצהר שיקולים חברתיים ולא רק שיקולים של מצוינות אינטלקטואלית, הדברים של הרב אברהם מביעים חוסר אמון ואכזבה.

מבחינה חינוכית אני חושבת שאמון כזה מצד מובילי התהליך הכרחי להצלחתו, כחלק מהחזון וכחלק מהמסר שהמסוגלות תלויה ביכולת אינטלקטואלית ולא במגדר. לא אמון מתוך הכחשת המציאות, אלא מתוך הבנה שמדובר בתהליך קשה ומייגע, שגם כך סובל מכל כך הרבה בוז וחוסר לגיטימציה, ובכל זאת מצליח לאט לאט לעמוד על רגליו.

כדי ליצור תהליך משמעותי אנחנו אכן מחויבים להצבת הרף הגבוה ביותר האפשרי, אבל גם להבין שלא ניתן לעבור את הרף הזה בבת אחת, ויהיו הרבה שלבי ביניים, הן מבחינת גובה הרף והן מבחינת התפקידים שהוא יאפשר למלא.

מירי (לאור) כהנא

ד"ר מירי (לאור) כהנא היא ראש החוג לתנ"ך במכללת אפרתה

—

השקעה במודל שאינו נכון מהותית

לימוד התורה הנשי מבטא, בעיניי, את בשורת הגאולה, את שירת העם השב לארצו, ההולך ומגלה כוחות שנרדמו, החי בחופש את מאווייו.

לכן תפל בעיניי העיסוק: יכירו או לא, ימנו או לא. אף פעם לא הייתי פמיניסטית אדוקה, שכן הדבר נראה לי כמו השקעת אנרגיה בדבר הצדדי (ודאי שאם אשמע על אישה שמשתכרת פחות מאיש במשרה זהה הדבר יקומם אותי, אבל כמו כל עוול מוסרי אחר). מרים ודבורה הנביאות לא היו צריכות שגברים ימנו אותן. אדרבה, זו האחרונה מינתה את הגבר למצביא. גדלותה לא הייתה תלויה באיש.

רק על עצמי לספר ידעתי, ואצלי לימוד תלמוד והלכה בעיון תופס מקום פחות מרכזי. איני יכולה לדבר על ציבור הנשים. תדבר כל אישה על עצמה, ותלמד את מה שלִבה חפץ בו. רק תואיל ותעשה זאת מתוך מניע פנימי, מתוך השתוקקות וצמא, ולא מתוך כל אותם מניעים חיצוניים הסובבים אותנו בעולם של אחיזת עיניים.

כותב המאמר מציין כי אין נשים ראויות, והוא איננו חשוד במידורן בשל מגדרן, נהפוך הוא. לכן יש לערוך חשבון נפש: אולי משקיעות נשים ומשקיעות המסגרות שנבנו עבורן במודל שאיננו נכון להן מהותית? ברור לי מעל כל ספק כי כאשר תלמד אישה את התוכן הנכון לה, באופן הראוי לה, היא תחדש חידושים ותיצור יצירה חדשנית.

למדתי במדרשת "שובה" בעפרה במשך שנים. גדלותה של הרבנית רבקה שפירא בתורה ובאישיות לא נצרכה להכרה חיצונית. דורות של נערות ונשים אשר לבבן הכיר בתורתה הייחודית בנו את עולמן הרוחני ואת בתיהן הודות לתורתה שנובעת כולה מנשיותה, מהווייתה כאם וכרעיה. היא איננה נופלת מגבר, מפני שלעולם לא ניסתה להידמות לו. היא דבקה במהותה, ומשם לומדת תורה ויוצרת תורה ושפה שאיש לא יכול ליצור כמותה. מכוחה אף לימדתי שם. מכוח אמון ללא סייג, אמון בונה ומצמיח, אשר מרגע לרגע הפך את לימוד התורה בחיי מאפשרות להכרח. מעוד דבר לעיקר הדבר. הוי כל צמא לכו למים.

לסיום, אכן עדיין חסרות נשים גדולות בתורה שילמדו את הבנות. לדעתי, חסרה מסגרת שתכשיר נשים ללימוד תורה שמתאים לנשים: הלכה לצד אגדה, הרב קוק לצד חסידות, תלמוד, אמונה, מחשבה ופנימיות. לא באופן של לעיסת החומר והגשתו, אלא באופן של מפגש ישיר עם הטקסטים, לימוד עצמי, ומתן יסודות עומק ורוחב אשר יאפשרו להן לתפוס תפיסה תורנית רב ממדית ולהנחיל לדור הנשים הבא את מה שנשמתן צמאה אליו.

יעל כהן

יעל כהן למדה ולימדה במדרשת "שובה" בעפרה במשך כעשור

——————–

רב נדרש להיות רגיש, לא למדן

הרב מיכאל אברהם טוען שרובן של הנשים להערכתו אינן ראויות לתפקיד רבות קהילה. הוא מטעים כי אלה שמבקשות לעשות כן ואינן ראויות יכולות אולי לאסוף מקורות ממאגרי מידע שונים ולתת תשובה לשאלות הלכתיות בסיסיות; אך, לדעתו – כך "מקובלנו" – רב בישראל צריך להיות למדן, הוא אמור להיות בעל יכולת ליצור יצירה תורנית–הלכתית ברמה טובה, ולתת שיעור תלמודי בעיון.

אלא ש"מקובלנו" זה כבר לא מקובל. להערכתי הלא בדוקה, רוב בעלי הבתים ובעלות הבתים בציבור הציוני דתי אינם מעוניינים ברב למדן הנותן שיעור תלמודי בעיון. הם מעוניינים ברגישות אנושית, בהכוונה רוחנית, בשיעורים מעניינים ולעתים בהתערבות מושכלת בסוגיות שהן בבחינת "אגדה למעשה". את אלה יכולה וראויה להגיש אישה שדף הגמרא אינו זר לה והיא עושה שימוש מושכל ברשת ולעתים אף בזרועות האקדמיה.

רובו של הציבור אינו מחפש ברב הקהילה פוסק או מגיד שיעור תלמודי בעיון. את זה אפשר להשיג באמצעות הרשת. בקהילה שאינה וירטואלית, הצמא הוא לעתים קרובות שונה. ראוי להן לקהילות להיות מונהגות על ידי נשים בשל נשיותן (וסמי מכאן ענייני מגדר).

רבים חסרה לעתים קרובות בינה שבהובלת קהילה, בהתמודדות עם עניינים שבבית פנימה. לכן, ראוי להן לנשים להשמיע קולן מעבר למחיצה בענייני הרוח. מי יודע? אולי כך יגבר הצמא שלהן ושל הציבור לשיעורים למדניים מפיהן ומפי כתבן.

אך גם אם הצדק לא רק בהערכותיו של הרב אברהם אלא גם בתפיסת רב הקהילה, עדיין יש להצר על סגנונו. דווקא משום שהוא מעודד את מאבקן המוצדק של נשים לשוויון ולהכרה היה עליו לא רק לסמן את מצבו העגום של הלימוד הנשי, אלא להציע הצעה, להשמיע קול קורא ולא רק להודות ביושר על הבינוניות.

שלומי ברנד 

שלומי ברנד עובד במחלקה לתוכניות ייחודיות במשרד החינוך

———-

יוביל להתפלגות והתבדלות

הרב אברהם פתח בחידוש הלכתי שלפיו המגבלות על גרים ונשים בנוגע לתפקידים שונים קשורות למעמדם החברתי, בהתאם לתקופה הרלוונטית. אך דווקא לשיטתו, יש להכיר בכך ששינויים חברתיים הינם איטיים והדרגתיים. לכן, עדיף לא לתקוף חזיתית "הדרת נשים", אלא לעודד שיח שיאפשר לחברה לקבל נשים אט–אט לתפקידים תורניים, ולהיות נוכחות בשיח התורני, מתוך הכרה בערכן ובניית אמון הדדי.

טענות על אפליה והדרה היו תקפות ביתר שאת כלפי חז"ל. טענות מעין אלו לא יובילו אותנו לקידום נשים רחב, אלא רק להתפלגות והתבדלות; תוצאתן היא שתהיה קבוצה קטנה המשלבת נשים לכל דבר ועניין, כאשר רוב הציבור לוקח כמה צעדים אחורה ונרתע מכל פעולה בכיוון זה – לצערי. על אף שהרב אברהם הכריז שאינו משוחרי האחדות, עליו להכיר שאיסורים חברתיים קשורים למצב החברה, ושינויים חברתיים הינם איטיים והדרגתיים. גם אם ברור לנו שנשים יכולות לכהן בתפקידים חשובים בעולם החול, קיימת זהירות רבה ומובנת בכל הנוגע לדברים שבקדושה, והשינויים בתחום זה איטיים ומדודים; ואף היעד הסופי כלל לא יכול להיות ידוע.

כמו כן, אבקש להעיר על דבריו בנוגע לכתב העת אסיף. לאחר שהציג את המדיניות בפסקה הקודמת, מדיניות שזכותו לבקר ולא היינו מגיבים על כך, הוסיף הרב אברהם פסקה נוספת שבה כתב: “באותו כתב עת הציעו לי הצעה מבזה: להוריד את שם המחברת (סטודנטית שלי) ולהודות לה על עזרתה בהערת שוליים. ויתרתי כמובן על הכבוד ומשכתי בחזרה עוד מאמר שלי". רוב ככל הקוראים מבינים מהדברים שכתב העת אסיף ידע שהמאמר נכתב בשותפות והציע לכותב לפגוע בשותפתו ולמחוק את הקרדיט שמגיע לה בדין, והכותב שמתכבד בקלוננו סירב להצעה כמובן.

נדהמתי לקרוא זאת וביקשתי שיזכיר לנו (הקשר היה לפני שלוש שנים) היכן הצענו הצעה מבזה שכזו. בתגובה הזכיר הכותב שהעברנו לו בתחילת הקשר דברים של רב שאינו חלק מהמערכת, בשלב ראשוני של תחילת הבירור, ושם התנה הרב בפירוש את הצעתו בכך שההצעה משקפת את מעורבותה בכתיבת המאמר (שלא הייתה ידועה לנו ולאותו רב בדיוק, ואותו רב אפילו לא ידע איך הרב אברהם מתכוון לחתום על המאמר. הדגשנו שההצעה היא רק אם זה הוגן כלפיה והכוונה ודאי מצד היקף המעורבות, וכך הייתה כוונת אותו רב וכוונתי כמזכיר שהעביר את הדברים).

נדהמנו לקרוא את הפירוש המסלף לדברים פנימיים מלפני שלוש שנים, ואיננו יודעים מה גרם לרב מיכאל להוציא עלינו שם רע ולגרום לקוראים לחשוב שהצענו ביודעין לפגוע בקרדיט של הכותבת. הקרדיט ההוגן של הכותבים הוא קודש עבורנו ולא היינו חושבים להציע לכותב לפגוע בשותף לכתיבתו (ובהמשך אותו מאמר התפרסם תחת שמו ושמה בכתב עת מכובד לא פחות, כפי שראוי, והרי יש ב"ה במות נוספות מעבר לכתב העת של ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות).

האם הדברים שכתב על ההצעה המבזה זהים ודומים בהבנתם על ידי הקורא הישר והפשוט לדברים פנימיים שהועברו לו לפני שלוש שנים? נשאיר את הדברים לשיפוט הקוראים ונצטער.

אייל רזניקוביץ

אייל רזניקוביץ הוא מעורכי כתב העת אסיף; ישיבת ירוחם

 ————–

המדד העיקרי הוא הלמדנות / הרב מיכאל אברהם משיב:

ראשית, אני שמח על ההד שדבריי עוררו ותקוותי שהוא יתרום לשיפור המצב. יש מהכותבים שהם תלמידיי, ואני מאוד שמח וגאה על דבריהם ודעתנותם, ועוד יותר על כך שהם לא מהססים להביע זאת. עיקר ההד עסק בכמה משפטים שלי על הלמדנות הנשית ולכן אתמקד בזה.

דבריי נכתבו בגלל תחושה של הסתרה והכחשה, גם אם לא מכוונת, לגבי מצבה העכשווי של הלמדנות הנשית. הרבה הושג עד היום במהפכת לימוד התורה הנשי, אבל עובדתית הלמדנות שם עדיין מקרטעת. למצב הזה יש הרבה סיבות אובייקטיביות ורק מעט מזה תלוי בנשים עצמן. ברור גם שאנחנו רק בתחילתו של התהליך, ואני מקווה ומאמין שהמצב הזה ישתנה. אני מלא הערכה לנשים שמוסרות את נפשן על הלימוד, ועדיין למרות המחאות הנמרצות שקיבלתי לא ראיתי חומרים שישכנעו אותי שטעיתי בתיאור המציאות.

ניתן אולי לזלזל בחשיבותה של למדנות, ובוודאי יש ערך לכל לימוד מכל סוג ועוד יותר למסירות נפש על הלימוד, אבל אי אפשר להכחיש את העובדה שלפחות עובדתית היא נחשבת בין תופסי התורה כמדד עיקרי לגדלות (לדעתי בצדק). ומכאן שגם מי שלא מסכים לתפיסתי העקרונית לגבי למדנות, צריך להסכים שפרקטית קשה יהיה לנשים לפרוץ את תקרת הזכוכית החברתית בלעדיה.

צעד חשוב בדרך לשיפור המצב הוא להניח את הבעיות באומץ על השולחן כדי לחשוב כיצד להתקדם ולהסיר חסמים. זה מה שניסיתי לעשות, ואם היו שנפגעו מדבריי ומסגנוני, העוקצני לעתים, אני מתנצל. בוודאי הדברים אמורים לגבי תלמידותיי הנפלאות הן במדרשה בבר–אילן והן במתן, שהערכתי אליהן והאמון שלי בהן וביכולותיהן גדולים. אני מצפה מהן לפרוץ את אותה תקרת זכוכית, וכתבתי את הדברים כדי לסייע להן בכך.

לצערי לא ניתן לי להתייחס בפירוט לתגובות, ואעשה זאת באתר שלי. דבריי על המתודולוגיה של פסיקת הלכה (סדר ראשון ושני) שעלו בדברי שפרה ואייל כבר הוסברו, ועוד אפרט בספר שנכתב כעת. איני יודע מנין למדה מירי שיש לי ספק רב בקשר ליכולותיהן של נשים. מאמרי נכתב בהנחה ההפוכה, אם כי אכן חובת ההוכחה עדיין עליהן. לכן גם חזרתי וכתבתי כאן למעלה את ההיפך. אני לגמרי מסכים שיש ערך מוסף לכהונת אישה בתפקיד רבה/מהר"ת. הרי על כך המאמר. טענתי היא שלמרות שברוב המקרים הלמדנות לא נדרשת פרקטית מהרב – לא נכון להסתפק בכישורים חברתיים. אלו קיימים לא פחות אצל פסיכולוג או אפילו כומר. ערך מוסף של רב על פני שני אלו הוא כישורים תורניים (כמובן חשוב שיהיו לו גם כישורים חברתיים ואנושיים, או שלצדו יהיה מישהו/י בעל כישורים כאלה), ובהם למדנות שבניגוד להנחה הרווחת לדעתי חשובה מאוד לתפקודו ולמעמדו בקהילה. בכך אני חולק על דבריו של שלומי. גם אם הקהילה לא מחפשת רב למדן, בכל זאת חשוב מאוד, גם בשבילם וגם בשבילו, שהוא יהיה כזה.

לא טענתי שכל הנשים צריכות להתמקד בלמדנות, כמו שגם הגברים לא. כל אחד ואחת לומד במקום שלבו חפץ. טענתי היא שכל עוד לא יהיה אוונגרד נשי למדני כנראה נמשיך להסתפק במהר"תיות ולא נמצא דמויות תורניות כמו שיעל מחפשת. גם בניית כיוונים וקומות נוספות, נשיות או אחרות, צריכה להיעשות על גבי הקיים ולא במקומו. לדבריה של תמר אני כמובן מצטרף בכל פה. באשר לדבריו של אייל לגבי כתב העת אסיף, לצערי יש בהם סילוף והצגה מגמתית של הדברים ותמוה מאוד בעיניי שהוא ממשיך בכך גם אחרי שהבהרתי לו זאת בתכתובת בינינו. כאמור, ארחיב על כך באתרי.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' אדר תשע"ז, 3.3.2017