סיפורם הידוע של בני הזוג היהודים רוזנברג, שהוצאו להורג בארה"ב באשמת ריגול סובייטי, מסופר מנקודת מבטה של דמות בדיונית. סיפור מרתק ובחירה ספרותית בעייתית

כל שעה חשובה

ג'יליאן קנטור

מאנגלית: יואב כ"ץ

סימנים וידיעות ספרים, 2016, 302 עמ'

ב–19 ביוני 1953 הוצאו להורג בעיר ניו יורק בני הזוג יוליוס ואתל רוזנברג באשמת קשירת קשר לריגול ומסירת סודות האטום האמריקאיים לברית המועצות. ההוצאה להורג בוצעה בכלא סינג–סינג הנודע לשמצה, באמצעות הכיסא החשמלי. "מכת החשמל מגיעה מייד, נראה שזה ייגמר מהר… ושוב מכה החשמל ואני עוצמת עיניים ומדמיינת אותה שרה שם, ליד הפסנתר בדירתה. אני שומעת את קולה, עשיר בשמחה ובאושר. כשאני פוקחת את עיניי עשן מיתמר מראשה, עולה אל התקרה, לחלון הגג המאיר מלמעלה" (עמ' 274).

המספרת היא מילי שטיין, דמות בדיונית לחלוטין, שבאמצעותה טווה ג'יליאן קנטור את סיפורם של יוליוס ואתל רוזנברג. הסיפור מתרחש מסוף שנות הארבעים, סמוך לאחר מלחמת העולם השנייה, ועד תחילת שנות החמישים, מועד הוצאתם להורג של בני הזוג היהודים שהורשעו בריגול. הימים הם ימי הסנאטור מקארתי, ימי הפחד מהקומוניסטים ("האדומים") והחשש ממלחמה גרעינית שתשמיד את עריה הגדולות של ארצות הברית.

מילי היא אישה צעירה, המתגוררת עם בעלה ובנם הקטן דיוויד בבית דירות ברחוב מונרו 10, בניקרבוקר וילג' בלואוור איסט סייד במנהטן. זו הייתה כתובתם האמיתית של בני הזוג רוזנברג, ופרט זה ממחיש את הטכניקה שנוקטת המחברת כדי לשוות אמינות היסטורית לספרה: שימוש בפרטים אותנטיים קטנים ושזירתם במעשה הבדיון הספרותי. גם התיאור המצמרר של הוצאתה להורג של אתל רוזנברג שזור בפרט  שדווח בשעתו בעיתונות שסיקרה ברעב ובהתלהבות את הפרשה אף שיש ספקות לגבי אמיתותו: העשן שעלה מראשה של אתל רוזנברג כשנשלחו בה זרמי החשמל רבי העוצמה של הכיסא החשמלי.

‭"‬לא‭ ‬יכולנו‭ ‬לחטוא‭ ‬למצפוננו‭". ‬חורשה‭ ‬לזכר‭ ‬יוליוס‭ ‬ואתל‭ ‬רוזנברג‭ ‬בקיבוץ‭ ‬יד‭ ‬חנה‭.
צילום‭: ‬ד‭"‬ר‭ ‬אבישי‭ ‬טייכר

נשים במקום גברים

מילי נשואה לאד, גבר שהיגר לארצות הברית מרוסיה. בנם לוקה בדבר מה שהספר אינו נותן לו שם, אך מתיאור ההתנהגות שלו ומקשייו לתקשר עם אמו ועם סביבתו נראה שמדובר באוטיזם. כמעט כל הדמויות בספר יהודיות. אתל ויוליוס רוזנברג, מילי ואד שטיין, הקצב ובעל חנות המכולת. ליהדות אין תפקיד מיוחד בסיפור ובעלילה, היא פשוט נוכחת בחיי השכונה והעיר.

השנים של מלחמת העולם השנייה היו שנות שחרור עבור נשות ארצות הברית. בעוד גברים רבים גויסו לצבא ונשלחו אל מעבר לים, תפסו נשים את מקומם במפעלי התעשייה, ויצאו לשם כך מהבית, נשאו בנטל, הרוויחו כסף וניהלו חיים עצמאיים ובעלי משמעות. גם מילי עבדה במפעל ששירת את המאמץ המלחמתי והיו אלה שנים מאושרות ומלאות חירות עבורה. לאחר המלחמה חזרו הגברים לביתם, והנשים חזרו לתפקידן הקודם, כאמהות ועקרות בית. אמריקה נכנסה לתקופה שמרנית ושוביניסטית, ועברו שנים ארוכות עד שרוח של חירות ומרדנות החלה נושבת מחדש.

ימיה של מילי לאחר נישואיה מתוארים כדלים ומשמימים. בעלה עסוק בעבודה ובפעילות פוליטית. נרמז שהוא חבר בקבוצה קומוניסטית, של גברים בלבד כמובן. לאחר שהבין שבנו דייוויד אינו ילד רגיל הוא מתעלם ממנו לחלוטין, ומילי מצטיירת כאישה נטושה, החיה בצילו של בעל מתנכר וקשה. חייה מוקדשים לבנה, שאותו היא אוהבת בכל לבה, אך היא אינה יודעת כיצד להתמודד עם מצבו. רופא הילדים האשים אותה שקרירותה כאם גרמה למצבו של בנה, והיא כורעת תחת רגשי אשמתה. באחד הימים היא נתקלת בשכנתה אתל רוזנברג, וחברות מסויגת מתחילה להיווצר ביניהן. אתל דעתנית, צבעונית, תוססת ומלאת אנרגיה. יחסיה עם בעלה יוליוס חמים ואוהבים, וכל כולה מהווה ניגוד מכמיר לב למילי.

באירוע חברתי–פוליטי בביתם של הרוזנברגים נתקלת מילי בפסיכותרפיסט בשם ג'ייק גולד. הוא מציע לה לטפל בבנה דיוויד, וכך מתחיל קשר דיסקרטי, חשאי, בין מילי וג'ייק. דיוויד בנה תמיד נוכח, וכהד המלווה את יחסיהם נוכחת התעניינותו של ג'ייק במילי, בחייה, בסובבים אותה. היא מעולם לא זכתה לתשומת לב כזו, להתעניינות רגישה כזו, ולראשונה היא חווה קשר שיש בו סקרנות, עניין וכבוד. האם טמון בו גם משהו נוסף, אחר ואפל?

ברקע, ללא הפסק, החשש של האמריקאים מכך שברית המועצות תפתח פצצה גרעינית, הפרנויה שמלבים הסנאטור מקארתי והאף–בי–איי, והמרגלים הרוסים הנחשפים בכל מקום. המציאות ההיסטורית חודרת למציאות הספרותית. יוליוס רוזנברג נעצר בחשד לריגול, הוא מואשם בכך שהעביר את סודות האטום לידי מפעיליו הסובייטים, וסכנת מעצר מרחפת גם מעל ראשה של אשתו אתל.

יוליוס רוזנברג שירת בעברו בחיל הקשר האמריקאי, והורחק ממנו כשהתבררה אהדתו לקומוניזם. בפרשה מעורב גם אחיה של אתל, שעבד בשעתו כחרט בלוס–אלמוס, האתר שבו פיתחה ארצות הברית את פצצת האטום. מילי מאמינה שגם אם יוליוס העדין והמתחשב חטא בפעילות כלשהי לטובת הרוסים, הוא לא מרגל. "לא אכפת לי מה אומרים באף–בי–איי או מה כותבים בעיתונים", היא מצהירה בלהט באוזני הקצב שהיה שותפו של אביה המנוח, "'הוא איש טוב, ובעל טוב ואבא טוב. תמיד משחק בייסבול עם הבנים שלו'. אמרתי זאת בתקיפות, כאילו אלה כל הראיות הדרושות לחפותו" (עמ' 243).

מילי משוכנעת שאתל אשתו, חברתה הטובה, חפה מכל פשע. דומה שגם המחברת אינה מאמינה באשמתה של אתל רוזנברג. באחרית דבר לספר היא כותבת: "איני יכולה לקבוע מפורשות מה ידעה אתל ומה לא ידעה, מה עשתה ומה לא עשתה, אבל ככל שלמדתי יותר עליה ועל המקרה ועל המשפט, כך התחזקה אמונתי האישית שלא הגיע לה למות כפי שמתה".

הייתה זו אתל שציטטה למילי את המשפט מתוך "יוליוס קיסר", מחזהו של שייקספיר: "פחדן ירבה למות לפני מותו. גיבור יטעם רק פעם את המוות". מילי מרבה לחשוב על המשפט הזה, מכיוון שהיא תופסת את עצמה כפחדנית, כמי שלא מעִזה לפעול כדי לשנות את חייה. היא עומדת כל העת על ספו של מעשה גדול, מכונן, אבל הגורל והנסיבות ובעיקר הפסיביות של חייה דוחקים אותה לקיום שולי וחסר.

המגע שלה עם אתל רוזנברג חיכך אותה עם דרמה גדולה ועם אירועים קיצוניים, אבל הייתה זו דרמה של אחרים. המרד שלה היה חד פעמי, ותוצאותיו היו מוגבלות ומאכזבות. באחד מרגעי השיא של הספר היא מגנה את עצמה: "הם [ילדיה של אתל רוזנברג] ישנאו אותי על שהשארתי אותם אז בביתה של סבתם. אני בטוחה בכך. הם ישנאו אותי על שלא יכולתי לעצור את מותה של אמם, על שהמשכתי להתחבא במשך זמן רב כל כך. ומותר להם לשנוא אותי. אני שונאת את עצמי. אני אמא גרועה וחברה גרועה… פחדן ירבה למות. אז עכשיו אמות שוב" (עמ' 285).

הזוג‭ ‬לאחר‭ ‬פסיקת‭ ‬בית‭ ‬המשפט, ‭, ‬1951
צילום: רוג‭'‬ר‭ ‬היגינס

אמונה בצדקת הדרך

הבחירה לספר את סיפורם של בני הזוג רוזנברג מנקודת מבטה של מילי היא בחירה בעייתית מאוד בעיניי. מילי היא דמות מוגבלת ואנמית ואין לה יכולת לראות את הסיפור במלוא ממדיו הדרמטיים. דמותה של מילי מעוררת אהדה מסוימת, אבל היא לא מעוררת עניין רב, ולכן גם הסיפור שלה לא מעניין. בעלה של מילי, אד, הוא יצור איום ונורא, ותפקידו הוא להסיט את אשמתם של בני הזוג רוזנברג ולהוות אשם אלטרנטיבי. אבל הוא דמות מומצאת, והוא לא יכול באמת למרק את חטאם.

בהקשר זה כמה מילים על פרויקט "ונונה". פרויקט זה היה פרויקט האזנה ופענוח צפנים שנוהל על ידי המודיעין האמריקאי. תשדורות חשאיות ומוצפנות של קציני מודיעין סובייטים נקלטו ונאגרו. במקביל, במשך שלושים ושבע שנים (!), התנהל מאמץ אדיר לפענח את התשדורות האלה. גם כאשר פוצח לבסוף הצופן, היה קשה לדעת מי המרגלים המתוארים במברקים, משום שקציני המודיעין הסובייטים הקפידו לכתוב בכינויים ובשמות קוד.

נדרשו שנים ארוכות כדי לצרף פרט לפרט ורמז לרמז ולגלות מי היו המרגלים שהופעלו על ידי הנקוו"ד והקג"ב בשנות הארבעים. בסופו של דבר בוגדים רבים נחשפו מעבר לכל ספק. אחרים נותרו עם עננת חשד כבדה מעל ראשם. המברקים המפוענחים לא הותירו ספק לגבי אשמתם של יוליוס ואתל רוזנברג. הם היו מרגלים סובייטים ופעלו מתוך אמונה בצדקת דרכם. ספר מרתק על פרויקט ונונה נכתב על ידי נייג'ל ווסט: 
Venona: The Greatest Secret of the Cold War.

בפתח הספר "כל שעה חשובה" מצוטט מכתבו האחרון של יוליוס רוזנברג לבניו: "זכרו תמיד כי היינו חפים מפשע ולא יכולנו לחטוא למצפוננו". כפי שאני מבין זאת, אלה הן מילים של מי שפעל ביודעין, ומתוך הזדהות, למען מטרה שחשב שהיא נעלה. גם אם בכך הוא בגד בארצו שלו. כיעורו של המקארתיזם לא שולל את העובדה שברית המועצות עשתה כל שיכלה כדי להשיג את סודות הגרעין האמריקאיים במטרה לייצר איום נגדי. כן, היו מרגלים סובייטים רבים שפעלו בארצות הברית, כמו גם בזירות אחרות, במסגרת המלחמה הקרה, הגלובלית והאכזרית. מילי שטיין, התמימה והטובה, הלכה אחרי לבה, ואהבה את אתל רוזנברג. בכך צדקה, מן הסתם. לגבי חפותה של חברתה היא כנראה טעתה טעות גדולה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח שבט תשע"ז, 24.2.2017