תגובות לגליונות קודמים – 1016

בתגובה ל"רודפים אחרי הכלום" מאת הרב בני פרל

דווקא היום לעסוק בזהות

א. נהניתי לקרא את מאמרו של ידידי הרב ד"ר בני פרל הקובע כי "מושגי הזהות, המשמעות והאושר העומדים ביסוד החינוך בזמננו, לא רק שהם ריקים מתוכן – הם אף מסוכנים". הרב פרל רואה את המאמץ שמשקיעים בחיזוק "הזהות היהודית" כדבר לא מועיל משום "שאי אפשר להשיג דבר שלא קיים"; "הזהות היא פיקציה שעיקר תכליתה ניכור כלפי קבוצה אחרת", הוא ממשיך וקובע.

הקשבה להד העולה מדבריו מעלה שהוא נושא בגאון את התודעה הקיומית, האקזיסטנציאליסטית. קירקגור וגם ניטשה קראו תיגר על הניסיון של האדם המערבי להבין את המציאות על ידי כללים מופשטים. הם קראו להתפכחות מהאשליה להבין את הקיום האנושי דרך ההיסק הרציונלי, וקבעו שרק החוויה האישית, האותנטית, היא בעלת משמעות לאדם. ממשיכם בעידן המודרני, סרטר, קבע כי "הקיום קודם למהות". כלומר, ההתמסרות לממשות, לאותנטיות, היא היוצקת משמעות לחיי האדם, ולא כפייה מלמעלה של מערכת ערכים ותיאוריות.

איך חי אדם דתי, אקזיסטנציאליסט, המודע ומאמין במערכת של תורה ומצוות שניתנו מלמעלה ומנגד הוא בעל תפיסת עולם קיומית? הדרך הפשוטה היא לנתק את התורה והמצוות ממצבו הקיומי של האדם. לקיים תורה ומצוות בתור מעשה מכני, ובמקביל להימנע מהגדרות רוחניות כוללניות המטשטשות את ייחודו של כל פרט וכובלות אותו להיגדים חיצוניים.

לאחר הרקע התמציתי שניסיתי לסרטט, נבין לעומק את קריאתו של הרב בני להתנערות ממושגים כמו "זהות" ו"משמעות", ואף את האמירה הברורה שמושגים אלו הם "פיקציה" ו"חסרי פשר". לאור זאת הוא קורא "לחזור לחינוך החרדי" עם האמירה: "המחנך החרדי אינו שואל את תלמידיו מה עליהם להיות, אלא מה עליהם לעשות".

ב. אני חווה את התפתחותי הרוחנית כחוויה של מפגש עם עולמות גבוהים שבאו לידי ביטוי משמעותי בעולמה של ההגות היהודית לדורותיה. התפיסה הקיומית השוללת הגדרות חיצוניות וקוראת לאותנטיות עלולה להחמיץ בגדול את יכולת ההתפתחות של ההולכים בה. דווקא מפגש עם תובנות חיצוניות, הגדרות של זהות ומשמעות, יעורר תסיסה, התפתחות ובחינה עצמית מעמיקה. בימינו, כשרובם של בני האדם אינם עוסקים ב"רוח" באופן מסודר, ואלמלא נגדיר להם ערכים וזהויות ישנו סיכוי רציני שלא ייפגשו עם מושגים אלו כלל, הגדרת מושגי זהות וערכים הם בעלי חשיבות מרכזית בפיתוח האדם.

נוסיף על הדברים: באקלים הרוחני והקיומי בעולם שלנו, קיימת תנועה של הסרת המחיצות בין עמים ותרבויות. התרבות שצורך העם בישראל זהה לתרבות בעולם המערבי כולו – סרטים, סדרות טלוויזיה, מותגי אופנה, מוזיקה ועוד. רבים מתושבי ישראל מטיילים בחו"ל ופוגשים אנשים נחמדים החושבים וחיים באופן די דומה. לאור זאת ישנו טשטוש גדול בהפנמת הזהות היהודית הייחודית, דבר הגורם למקום נפשי שבו יהודים דתיים רבים מוצאים בנפשם חוסר התאמה משמעותי בין אמונתם הדתית ובין הוויית החיים שלהם. וכשמדובר בחינוך הנוער, הדבר בעל משמעות גדולה יותר. חלק גדול מהנוער הדתי היום הוא "פזור זהות". בעוד המבוגרים גדלו בילדותם בעולם ברור יותר, הרי הנוער בימינו גדל בתקופה מבולבלת, הנוער צורך הרבה יותר תקשורת, ולכן דווקא בחינוך כיום ישנו צורך גדול מאוד של הצבת ערכים והגדרת זהות.

ג. כעת הייתי רוצה להתייחס במישור האידיאולוגי לאמירה המגדירה זהות כ"פיקציה שעיקר תכליתה ניכור כלפי קבוצה אחרת". הרי אנחנו מתחילים את השבוע עם ההבדלה, שבה אנו אומרים "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים וכו'", וממשיכים כל בוקר בברכות התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". האם בדברים אלו אין הגדרות זהות ובידול ברור בין ישראל לעמים? ברור שאלו הגדרות של זהות יהודית, וברור שלא עולה פה חשש מבידול כלפי גויי העולם.

ד. אף אעיר על הדגם החרדי שבו מוצא הרב בני מפלט. ברוב העולם החרדי ההוויה הדתית היא עיסוק במעשה ולא במשמעות, אך כמובן אי אפשר לומר שציבור זה לא גיבש והגדיר זהות ברורה ונוקשה, הכוללת קודים של התנהגות דתית, לבוש, ואף ניכור לכל הסובב אותו. חוסר העיסוק בזהות זאת נובע מכך שהיא מוכתבת, מוטמעת וברורה לכל אחד ואחד הכלול בחברה זו. גם הכמיהה להנחיל התנהגות זאת לציבור הציוני דתי מופרכת מעיקרה. הציבור הציוני דתי חי בהוויה שונה לחלוטין. בהוויה זו אין ניכור הכרחי לסביבה, ישנו קשר תרבותי עם הציבור הכללי, ודפוסי המחשבה וההוויה לא יאפשרו הכתבה של דפוסי עשייה ללא עולם רוחני ופנימי המגבה את מעשה המצוות.

בשל כל זאת, דווקא היום עיסוק משמעותי בזהות ומשמעות יגרום לחיבור משמעותי של תלמידינו לדרכה של תורה, ואף יפתח ויעשיר את ההוויה האותנטית של כל פרט.

שמואל לורנץ

הרב שמואל לורנץ הוא ראש ישיבת נחלים

——-

אין דרך חזרה

הרב פרל טוען שמושגים כמו זהות, משמעות ואושר הם למעשה אשליות שאין בהן צורך. אכן, הוא צודק בכך שהשימוש הרווח והמוטעה במושגים אלו עשוי להיות מתעתע ואף מזיק, אך תמהני על מסקנותיו. הוא קורא ל"ביקורת המושגים", אך האם הוא מנסה ליישם זאת בעצמו? קריאתו "להשתחרר" ממושגי הזהות והמשמעות רק מכיוון שהוא חש (בצדק) שעדיין לא טיהרנו וזיקקנו אותם היא מעשה של טמינת הראש בחול. דרכו של עולם היא שהאור והחושך משמשים בערבוביה ועלינו להכיר היטב את תפקידו של חושך זה, ולא לפטור אותו בביטול כ"פיקציה". מדוע לא יהיה זה מתפקידנו וחובתנו, במיוחד כמחנכים וכל שכן כבני תורה, לצקת תוכן אמיתי, חיובי ומשמעותי למושגים אלו שכל העולם אוחז והוגה בהם? האם נדמה לרב פרל שלא יכול להיות תוכן שכזה?

כראיה לדבריו חוזר וטוען הרב פרל ש"לא ניתן למצוא במקורות מושגים מקבילים". כלומר, הוא לוקח את ההבנה המקובלת בעולם של מושגים אלו, מחפש כנגדה במקורות ואינו מוצא. האם זו ראיה? ואולי כלל איננו יודעים מה עלינו לחפש? אם נדע לצקת תוכן של אמת למושגים אלו, ייתכן שנמצא שהמקורות כולם מלאים מהם. לטעמי ספר בראשית יוכיח, שכולו טבול  במאבק הגדרתי בנושא זהות היחיד והקולקטיב.

לעניין הביקורת על ספרו של ויקטור פרנקל, השגגה היחידה של פרנקל בעיניי הייתה בבחירה של שם ספרו. שם זה נותן מקום לשטחיות בהבנה, שכן כל מי שקורא את הכותרת כבר לכאורה "מבין" את כל תורתו. אפשר שהרב פרל לא ירד לעומקם של דברי פרנקל, שהרי אם כך לא ייתכן שהיה מסיק כי "החינוך למשמעות יוצר נזק. מרבית בני האדם אינם יוצרים דבר מה בעל משמעות חריגה". אצטט קטע קצר מספרו של פרנקל להדגמה – "צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על ידי החיים – יום יום ושעה שעה". העיסוק במשמעות לדברי פרנקל איננו כלל במובן של "איזה דבר משמעותי הצלחתי ליצור היום", אלא "איזה אני משמעותי הצלחתי לגלות היום". וזהו כל ההבדל. אותו נער שלומד ועמל לנגן בגיטרה תוך זיופי אקורדים נוראים, האם יצר דבר משמעותי? לטעמו של הרב פרל לא, שהרי הוא בוחן את התוצר הסופי. לטעמי, דווקא גילה אותו הנער בתוכו משמעות נפלאה שאותה לא הכיר קודם מעולם.

ומה רע בבקשת האושר? אכן, אם מדובר בבקשת אושר על ידי מילוי רגעי וחולף יש בבקשה זו סכנה חמורה. אך האם פשפש הרב פרל בכל כליו ולא מצא אף לא נקודת אמת אחת שעבורה ראוי לבקש אושר? ואולי אושר שכזה כלל איננו משהו אמורפי שנמדד על פי ההישגים החיצוניים שלנו אלא אושר שמקורו דווקא בחיי היום יום האפרוריים.

דומני שגם הרב פרל יסכים לדוגמאות אלו. ואולי לכך התכוון כשקרא לחיים "שבסיסם הוא המעשה". אך מה נענה לאותם תלמידים (וגם בציבור החרדי מצויים הם למכביר) שיבקשו ללמוד על זהותם, ולחפש משמעות ואושר בחייהם, והללו יגידו להם "להשתחרר מאשליות וכך גם מאכזבות". ברגע שמושגים אלו ירדו לעולם, אין כבר דרך חזרה, וכל שנותר לנו הוא לפסוע בדרך הבירור הארוכה שבטוחני שתתגלה אלינו למפרע כדרך הקצרה והמתגמלת באמת.

אילן סוסנוביץ

אילן סוסנוביץ הוא מנהל פיתוח עסקי

——

מחנק העומס האידיאולוגי

הרב בני פרל משיב:

שתי הערות אעיר, הראשונה באשר לעומק שבו טבוע המושג "זהות" בתודעה ולחוסר היכולת להשתחרר ממנו. הרב לורנץ מביא כראיה את הביטוי "אשר בחר בנו". לביטוי זה כמו לרבים אחרים אין שום קשר לזהות. המשך הברכה יעיד: "ונתן לנו את תורתו". לאמור, אין כאן זהות אלא בחירה בעם מסוים שיקיים מצוות.

הערה שנייה והיא צורבת. רבים מבין אלו שעזבו את קיום המצוות יודעים לספר על המחנק שחשו מצד המשפחה והמחנכים. מחנק של העומס האידיאולוגי וגם של הגבולות הצרים של הזהות והמשמעות שלתוכם הם התבקשו להיכנס. אותה נוקשות סילקה את ריבונו של עולם מהשיח והפכה את ההוויה הדתית למעמסה. לכן יש להרהר על דברי הרב לורנץ הטוען להגברת הדיוק בזהות.

גם דבריו של אילן סוסנוביץ מעידים על חוסר היכולת להשתחרר מהשימוש במושגים אלו. לאחר שהוא מודה שהמושגים לא מבוארים סוסנוביץ ממשיך לדבוק בהם.

שוב חוזרת השאלה לשם מה. מה יש במושגים אלו מחוץ למחווה הפונטית? כך ביחס לפרשנותו העמומה לפרנקל וכך ביחסו למושג "אושר". אם אינך יודע מה הוא, מדוע דבק אתה בו? סוסנוביץ ואחרים לא מצליחים לפתור את תעלומת המושגים הללו, אך מציעים להיאחז בהם.

—————————————————-

בתגובה ל"תורת הקוונטים ויסודות הדת" מאת משה קוה

כלל לא באותו מגרש

קראתי באי נוחות את מאמרו של פרופ' משה קוה ונדהמתי מהטענות שהופיעו במאמר.

 ראשית, קצת רקע: העיסוק המרתק במקבילות בין תגליות בפיסיקה המודרנית לבין תורות מיסטיות שונות, בעיקר כאלה מן המזרח הרחוק, זכה לפופולריות עצומה בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. פיזיקאים שהתעמקו בפיזיקת הקוואנטים ובתורת היחסות גילו מקבילות בין המסקנות המפתיעות של הפיזיקה המודרנית בדבר היקום הפיזיקלי לבין התיאור של תורות מזרחיות ביחס לתהליך בריאת היקום מתוך מה שניתן לכנות "האלוהות", בין אם זו נקראה טאו, בראהמן או שם אחר. ספרים שתיארו את המקבילות האלה הפכו לרבי מכר בינלאומיים והעשירו את כותביהם.

 מכאן קצרה הייתה הדרך לכך שמורים רוחניים מן המזרח, אשר חיפשו דרך לתרגם את תובנותיהם לשפה מובנת לשומעיהם, יתפסו טרמפ על האופנה הזו. גם אם הם לא אמרו זאת במפורש, אצל חסידיהם (שאף אני נמניתי עליהם) התפשט הרעיון שהפיזיקה "מאששת" או אפילו "מוכיחה" את תורותיהם. עד מהרה הרעיון שפיזיקת הקוואנטים הוכיחה את נכונות התורות המיסטיות המזרחיות התקבל והוטמע, ולא עזרו הצעקות.

 והיו צעקות. כמו למשל הפיזיקאי היהודי–אמריקאי ג'רמי ברנשטיין שאמר: "לו הייתי מיסטיקן מן המזרח, הדבר האחרון שהייתי רוצה זה פיוס כלשהו עם המדע המודרני. כי לקשור פילוסופיה דתית למדע עכשווי פירושו להבטיח את התיישנותה". חִשבו על כך: מה יקרה כשתגליות חדשות ימחישו שהתורה ש"הוכיחה" (או אפילו רק "איששה") את הפילוסופיה הדתית אינה תקפה? האם עקרונות הפילוסופיה הדתית יאבדו גם הם את תקפותם? כמיסטיקן אינני מחפש כל הוכחה לאמיתות דתיות, שהן ההוכחה של עצמן.

 לכן קשה לי עם טענת פרופ' קוה על כך שתורות הפיזיקה המודרנית "מאששות" את תורתו של הרמב"ם, במיוחד לאחר שהוא מצטט את הרמב"ם כאומר שכל תיאוריה מדעית הנלמדת מן המציאות (אפשר היה לומר, מן הסתם, "המציאות הפיזיקלית") עשויה להיות מוטעית, ומסביר שמתוך דברי הרמב"ם "יוצא שלמדע אין שום אמירה לגבי הא–לוהים". אז בואו נחליט: המדע מאשש את הרמב"ם, או שהמדע אינו משחק כלל באותו מגרש? אי אפשר גם וגם.

 זאת ועוד: אם התיאוריות מאששות את דברי הרמב"ם, הרי שהן מאששות באותה מידה את הטאואיזם, הסופיזם והמיסטיקה הנוצרית. המדע הופך כאן להיות האורים והתומים שאליו עולים לרגל כוהני הדת כדי לקבל גושפנקה. האם נבקש מהמדע גם להחליט איזו מהתורות האלה "נכונה" יותר?

אחרי הכול, הזוהר, כמו גם כתבי הרמב"ם, ימשיכו ללוות אותנו ולספק לנו השראה הרבה אחרי שתורות הפיזיקה המודרנית, שאנחנו כל כך מתרגשים מהן היום, יהיו רק ציון דרך בהיסטוריה.

יגאל הרמלין מוריה

יגאל הרמלין מוריה הוא מורה למדיטציה ומתרגם המתגורר בניו יורק

הייתה בריאה

פרופ' משה קוה משיב:

אני מצטער שלא הובנתי על–ידי יגאל הרמלין. אין שום מיסטיקה בפיזיקה והיא אינה באה בשום אופן לומר משהו על א–לוהים, שהוא מופשט ומחוץ למדע. אך מאידך, האמירות המדעיות בעבר ששללו את הבחירה החופשית, שהיא יסוד דתי אצל הרמב"ם וגדולי ישראל, התבררו כלא נכונות.

המדע גילה במאה ה–20 שהייתה בריאה וכל המדענים מקבלים זאת, ושוב, זו תגלית מדעית ללא קשר למיסטיקה. מיותר לציין שאין לתגלית זו אמירה על א–לוהים אלא על העובדה שהייתה בריאה והדבר מתאים לפסוקי התורה שהייתה ראשית. הדגשתי שגם לפני גילוי זה הרמב"ם טען שכל עוד ישנה סתירה בין המדע ובין פסוקי הבריאה הרי שהפסוקים הם בגדר אלגוריה.

לסיכום אדגיש כי הרמב"ם כותב בראשית העיקרים שלו: "אני מאמין באמונה שלמה". כלומר, זו החלטתו של האדם להאמין בא–לוהים בשל הבחירה החופשית שניתנה לו. הממצאים המדעיים האחרונים, כפי שהבאתי במאמרי, אינם מתנגשים עם עקרונות אלו ואף מסתדרים עם פסוקי התורה.

———————————-

בתגובה ל"השכל הפועל" מאת יהודה יפרח

שגריר התורה הטהורה

בכתבה עולה כי הרב משה שפירא זצ"ל היה התיאולוג המוביל של העולם החרדי. אולם כמי שזכה להיות תלמיד הרב קרוב ליובל שנים אסתייג מקביעה זו. תיאולוגים היו בדורות האחרונים, ענקים שייסדו שיטות חדשות, כגון ר' צדוק הכהן מלובלין, הראי"ה קוק, הרב סולובייצ'יק ועוד, אך איני חושב שהרב שפירא חידש שיטה בעבודת ה'. הוא היה כר' אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע מרבותיו. עם זאת אין ספק שהתמהיל, הבקיאות והשליטה הנפלאות בכל מקצועות התורה יחד עם ידע בפילוסופיה ובספרות – יצרו תורה שלפחות נראתה, נשמעה ונתפסה כחדשה באוזני המאזינים הצעירים. נכון שכמות רבגונית יוצרת איכות, והיא אמנם יצרה, אך עדיין לא הגיעה לתיאולוגיה מקורית של ממש.

הרב שפירא, שינק בנעוריו בעיקר מהקלאסיקה הישיבתית הליטאית של ראשי הישיבות הגדולות: פוניבז', חברון, בריסק ומיר – היה אינטלקטואל שהקפיד להצטייר גם כשמרן. רק בהמשך ימיו, בעידוד מוקדם של הרב אליהו דסלר ולאחר מכן ביציקת מים על ידי בעל ה"פחד יצחק" הוא הגיע למחוזות יותר נועזים. ועדיין, הוא היה רחוק מלחדש מתודה מקיפה ומקורית מעבר למה שקיבל מהרב הוטנר.

מסופקני אף אם הרב הוטנר חידש תיאולוגיה מקורית. הוא היה מחנך שפקח עיניים בשאלותיו העמוקות ולימד לחשוב. אך ביאוריו–תירוציו עם כל הברק שהתלווה אליהם לא סללו דרך ממש חדשה. זה כולל את תפיסת הטקסט המיוחדת המקורית. ואם נרצה, לא בהכרח בכל דור אנו עוסקים בגילוי דוקטרינות ויצירת אסכולות שלא שזפתן השמש. דיינו אם נשכיל להסביר ולהפוך לפופולרי את התובנות שכבר הוטמעו אצל הקדמונים ולפענחם. זה מה שעשו אף רבותיהם; הן של הרב הוטנר והן של הרב שפירא.

אם כן במה התמצתה גדלות האיש? הרב היה שגריר התורה בטהרתה שידע לפעמים לתרגם זאת גם לשפת  העולם הגדול. הוא הצליח לשלב  בין שמירה קפדנית של מסורות ואמונות העבר עם שידורן למאה ה–21 בעברית צברית מודרנית ופוסטמודרנית באופן שכבש את הקהל. הוא גם ניחן באישיות כריזמטית, בחן ובהדר, בשמץ של משובה ובחוש הומור מדהים. הוא היה אוהב ישראל מובהק. כאב את עוולת ההתנתקות וטען שבמבצע צוק איתן עלינו להדיר שינה מעינינו ולהתמיד בלימוד כמו החיילים בקרב שאינם עולים על יצועיהם. אין זה מדיני תלמוד תורה, טען, אלא מחובות המלחמה שמוטלות על הלנים בעמק ההלכה בשעה שיהושע וצבאותיו יוצאים למלחמה הפיזית.

היום אין לנו גדולי ישראל מהשורה הראשונה המוכשרים להתפלמס עם חכם מוביל מהעולם הגדול. ד"ר יעקב הרצוג ניצח בפולמוס פילוסופי שניהל עם הוגה הדעות וההיסטוריון האנטישמי הקנדי טוינבי, ממש כמו הרמב"ן בברצלונה ור' יחיאל מפריז והמהר"ל בחצר המלך רודולף בפראג. מי יכול לעשות זאת היום? ר' משה כנראה היה מפליטת בית סופריהם שיכול היה. התיאולוגים, דוגמת הרב יונתן זקס, המשמשים כיום שגרירים בעולם הגדול של מלכות התורה, אינם נמנים עם גדולי ההלכה. הם נעדרים כתפיים של גדולי תורה, רחוקים מחז"ל שהמחישו את עליונותה כחכמה ובינה לעיני העמים. הרב שפירא היה קרוב לכך. הוא הותיר חלל עצום בכל העולמות; הן החרדי והן החרד"לי. מי ייתן לנו תמורתו.

ישעיה שטיינברגר

הרב ישעיה שטיינברגר הוא רב שכונות רמות שרת ודניה בירושלים, וראש מכון "זיו התורה"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט  טבת תשע"ז, 27.1.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-29 בינואר 2017,ב-גיליון וארא תשע"ז - 1016, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. "ד"ר יעקב הרצוג ניצח בפולמוס פילוסופי שניהל עם הוגה הדעות וההיסטוריון האנטישמי הקנדי טוינבי".
    לא נכון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: