הרב משה שפירא היה הדמות היחידה שענתה על הצורך בהגות חרדית עכשווית. תלמידיו, והשר לשעבר גדעון סער שלמד איתו בחברותא, מספרים על דמותו הייחודית של התיאולוג החרדי הראשי. שבוע לפטירתו

"אני לא יכול לספור את כמות האנשים שהעניקו ליהדות צ'אנס מחודש רק בגללו: צעירים מתחבטים שהיו בדרך החוצה והוא העניק להם תקווה ואמונה מחודשת שיש פה דבר אמיתי ועצום, שיש להם בתוך הבית אוצר בלתי נדלה. כתלמיד שלו הסתובבתי עם תחושת גבהות, עם גאווה על כך שיש לי חלק ונחלה בדבר הגדול הזה, שאני עוסק בדבר עצום ומופלא, הרבה מעל ומעבר ללוגיקה התלמודית המוכרת והשיח הישיבתי השבלוני. הייתה בשיעורים שלו חוויה של 'הביאני המלך חדריו'. הוא היה מכניס אותך אל האולמות הפנימיים של הארמון ותמיד הרגשת שעוד לא ראית כלום. זו הייתה תחושה פנטסטית, הוא הפך את היהדות לפנטזיה מופלאה. עשה מהלימוד שכרון חושים. הייתי משלם הון כדי לחזור אל הרגעים אחרי שיצאתי מהשיעור: מעופף, תחושת עליונות מחשבתית טהורה, ולפעמים גם עם בוז כלפי העולם. ר' משה היה יחידאי. אין בכלל מי שיכול להתקרב אל היכולות שלו".

אודי הרשלר היה תלמידו הקרוב של הרב משה שפירא, שהלך לעולמו במוצאי השבת האחרונה בגיל 82. הרב שפירא, איש ההגות הליטאי הבולט ביותר בדור האחרון, נולד בפתח תקווה למשפחה חברונאית–סלבודקאית מיוחסת. אביו היה אחיינו של הסבא מקלם ומתלמידי רבי נתן צבי פינקל. ר' משה למד בתלמוד תורה בפתח תקווה ובגיל 11 עבר ללמוד אצל הרב יוסף רוזובסקי. לאחר מכן למד בישיבת פוניבז' ובין היתר למד בחברותא עם משגיח הישיבה הנודע הרב אליהו דסלר, שחיבר את סדרת הספרים המוכרת "מכתב מאליהו". האגדה מספרת שהוא החזיק לרב דסלר את הידיים בעת פטירתו.

בעצת החזון איש עבר בשנת 1953 ללמוד בישיבת חברון, ובאותה תקופה יצר קשרים עם הרב יצחק זאב סולובייצ'יק (הגרי"ז). בשנת 1958 עבר ללמוד אצל הרב יחיאל מיכל פיינשטיין ואצל הרב יצחק הוטנר.

תלמיד אחר שלו, שביקש להישאר בעילום שם, מסביר שהוא נחשב מוביל השורה השנייה של מנהיגי הציבור הליטאי, אחרי דמויות כמו הרב אהרן לייב שטיינמן, הרב חיים קנייבסקי והרב שמואל אוירבך. לדבריו, "הוא היה מוערך מאוד אבל לא שותף בקבלת ההחלטות". הסיבה היא שהרב שך סלד באופן עקרוני מהגות ומחשבה ולכן הרב שפירא מעולם לא היה חלק מהמיינסטרים של גדולי הרבנים.

"למרות זאת הוא צבר הרבה כוח בשנים האחרונות בגלל הערך הסגולי שלו", מספר התלמיד. "הוא היה היחיד שענה על הצורך בהגות יהודית חרדית, צורך שהלך והתגבר בשנים האחרונות. הוא אמנם לא הראשון בתחום, קדמו לו הרב דסלר והרב הוטנר ולאחריהם הרבנים חיים פרידלנדר ושמשון פינקוס, אבל הם לא היו בסדר הגודל שלו. אף אחד לא יצר מחשבה הגותית מקיפה שמובעת בשפה חרדית ומתכתבת עם המחשבה החרדית בהיקף שלו".

‭"‬הצליח‭ ‬לגרום‭ ‬לך‭ ‬להרגיש‭ ‬שיש‭ ‬סוד‭". ‬הרב‭ ‬משה‭ ‬שפירא‭, ‬2016
צילום‭: ‬בחדרי‭ ‬חרדים

חיים של מידור

דגימה אקראית של שיעור שלו ביוטיוב מלמדת על המורכבות המחשבתית של האיש. בשיעור שמסר בעשרת ימי תשובה הוא הזכיר את הדברים מספר יצירה "וברא את עולמו בשלושה ספרים: בספר וספר וסיפור", והקביל אותם למדרגות הצדיקים, הרשעים והבינוניים שנידונים בימים אלו. די מהר הוא נכנס לדיון מעמיק בפילוסופיה של השפה, להבחנות בין הטקסט שכתב המחבר [ה"ספר" הראשון] לטקסט שקורא הקורא [ה"ספר" השני], בניתוח שמזכיר מאוד את הדיונים על השפה בפילוסופיה הפוסט–מודרנית: הקורא תמיד משליך את עולמו הפנימי על הטקסט והוא אף פעם לא באמת מסוגל לשחזר את כוונת הכותב המקורית. הטקסט המקורי הוא "עצמי", בבחינת "אנא נפשי כתבית יהבית" (אני את עצמי כתבתי ונתתי), והקורא מסוגל רק לפרש. יש כאן משחק עם תיאוריות כמו "מות המחבר" של רולאן בארט ועם שאלת מעמדו של הטקסט שבה עסקו רבות פוקו, דרידה והוגים נוספים.

את הפילוסופים שניסחו את השאלות הוא כמובן לא מזכיר בשמותיהם. גם התשובות שהוא נותן הן שמרניות קלאסיות, אבל הדיון עצמו מרתק דווקא בגלל שהוא מתרחש במערכת קואורדינטות שהיא רחוקה מאוד מזו הפילוסופית.

"אפשר בהחלט למתוח עליו ביקורת בנושא הזה. הוא לא סתם היה שמרן אלא אפילו פרה–מודרני במובן שהוא האמין בחשיבות הסתרת הידע. יש לחכמים מונופול על הידע ולא כל אדם ראוי לדעת הכול. הוא חי חיים של מידור ברמות מטורפות, כשמה שהוא חשף בפני אנשים קרובים הוא לא חשף בפני הציבור הרחב. מתארים אותו לפעמים כביישן ומופנם, אבל לדעתי הוא לא יכול היה להתבטא באופן אחר. הוא ידע אנגלית והיה חשוף לאקדמיה אבל לא ניסה לתת פרשנות פוסטמודרנית או להתמודד עם המערב בכלים שלו, אלא להגיב לשאלות של הפוסטמודרנה באמצעות העצמת התפיסות הקלאסיות. מתוך כך הוא עסק המון בפילוסופיה של השפה".

הייתה לו ביקורת על העולם החרדי?

"הייתה לו ביקורת סוציולוגית על העולם החרדי: על זה שלא עובדים, על ההשחתה שגורמת העניות. אבל הוא לא חשף את הדברים כי לא האמין שאפשר לשנות. הוא לא הרגיש שיש מישהו שיכול לקום ולהתמודד עם מערכות הכוח הפנימיות של העולם החרדי. ביקורת תיאולוגית לא הייתה לו, כי הוא היה התיאולוג הראשי של המגזר, ובסופו של דבר הוא בעצמו התנסח בשפה טוטליטרית ולא קיבל גישות אחרות בעולם הליטאי.

"מה שכן, הייתה לו פתיחות מעניינת לבעלי תשובה. פעם הוא אמר להם בשיעור 'חשבתי שאתם תשפרו את העולם החרדי מבפנים, אבל במקום זה רק נטמעתם פנימה'. מצד שני, כשמישהו דיבר איתו על פתיחת ישיבה תיכונית, הוא תמך אבל התנה את זה בגיבוי מהרבנים. הוא היה מפוכח והבין את מגבלות הכוח שלו".

מה לגבי היחס שלו לקבלה? כשהוא אמר בשיעורים "הרב" הוא התכוון לאר"י, וזה חריג בעולם הליטאי שבו המיסטיקה מחוץ לתחום באמתלה של "אין לנו עסק בנסתרות".

"אין ספק שהוא היה מקובל עצום, אבל היחס הליטאי למקובלים מורכב יותר. גם הרב שך שחשש מזה הבין בשלב מסוים שהוא צריך לאמץ מקובלים חרדים, אלא שהדרישה האלמנטרית מהם היא שיתרגמו את השיח לשפה חרדית בכפל משמעות ולא ידברו בשפה אזוטרית. גם הרב דסלר והרב הוטנר עשו את זה לפניו, אלא  שכשהרב הוטנר דיבר על 'הרב' הוא התכוון לגר"א או לרמח"ל. במובן מסוים זה לא צעד חתרני אלא הפוך: הכנסה של הקבלה למסגרת הליטאית. כשאתה אומר 'הרב' ומתכוון לאר"י זה יכול להיות גם סמל סטטוס.

"מה שכן, אצלו זו הייתה מהות. הוא היה מיסטיקן במובן העמוק של המושג. הוא חלם בלילה על האר"י והתורות הללו היו רלוונטיות לו ברמה הקיומית ממש. הדמות היחידה שמזכירה אותו בהקשר הזה היא המהר"ל מפראג. כמו שהמהר"ל ניסח מחדש מושגים מהקבלה הטרום–לוריאנית והכניס אותם לעולם המחשבה היהודית, כך הוא עשה עם קבלת האר"י".

מה היו שדות ההתעניינות שלו?

"האמונה מאד העסיקה אותו. ההתמודדות עם העולם שבחוץ, עם ארכיטיפים כמו יוון ואריסטו ו'אחר', במובן של כל ה'אחרות' שמאיימת על האידיאות שלנו. אגדות חז"ל הן מקור הסמכות וציר הדיון העיקרי שלו. היצירה שלו מתמקדת בפרשנות מחודשת שלה. הוא עושה את זה דרך הגדרות מדויקות למושגים, חוזר על כל הגדרה כמה וכמה פעמים ומראה איך היא מתיישבת יותר ויותר טוב על הרעיון. הוא יוצר במובן העמוק של המושג, גם אם היצירה שלו לא שיטתית לגמרי וגם אם היא משתמשת בכלים חיצוניים בתוך שפה ותרבות שפחות רגילות בזה. אין היום אף אדם אחר בעולם החרדי שמגיע לו התואר הזה".

גדעון‭ ‬סער‭ ‬והרב‭ ‬משה‭ ‬שפירא‭, ‬ירושלים‭ ‬2016
1014

חברותא עם שר החינוך

אחד השידוכים המעניינים שנוצרו סביב הרב שפירא היה החברותא שהוא קיים עם השר לשעבר גדעון סער. סער: "זה התחיל כשכיהנתי כשר החינוך ונמשך כמה שנים עד לסוף כהונתי כשר הפנים. הייתי מגיע כל שבוע בימי שני אחרי הצהרים, בזמן הדיון במליאה בהצעות אי האמון. למרות שלו"ז של שר בממשלה הוא מאוד צפוף, הלימוד הזה כמעט לא התבטל. הוא הפך להיות לנווה מדבר במהלך השבוע הפוליטי והמיניסטריאלי האינטנסיבי".

מה למדתם יחד?

"לפעמים פרקי אבות, לפעמים גמרא, אבל בעיקר רמב"ם: ספר המדע, הלכות דעות, ספר המצוות. התרשמתי מאוד מהרוחב והעומק של הידיעות שלו, גם במקורות יהודיים וגם במקורות כלליים, בהיסטוריה ופילוסופיה יהודית וכללית. הלימוד איתו היה מאוד מעשיר ואינטרדיסציפלינרי, והיו לנו הרבה שיחות מעבר ללימוד על התקופה שבה אנחנו חיים. היה לו עניין גדול בחינוך ואני מניח שזו הייתה אחת הסיבות שהוא הסכים לקיים את המפגשים".

איזו חוויה נשארה לך ממנו?

"לא פגשתי אנשים חכמים כמו הרב שפירא. החכמה פשוט קרנה מהפנים שלו, היית רואה ממש את המחשבה בוקעת ממנו. הוא היה אדם עם מידות אישיות מאוד גבוהות והסתלקותו היא אובדן ענק. איבדנו את אחד היהודים הכי גדולים שחיו בתקופתנו. אישית אני מאושר שזכיתי ללמוד ממנו".

איילת כהנא, בוגרת מדרשת "יעוד" וסגנית עורכת ב"עולם קטן", הייתה תלמידה שלו מרחוק משך שנים רבות והגיעה ללוויה. "הרב ברוך דב פוברסקי מישיבת פוניבז' השווה אותו לר' יוחנן בן זכאי, ואמר שהוא מהיחידים שזכו לצפונות התורה. ההלוויה לא הייתה כמו לוויות של גדולי הדור אבל ההערכה של המספידים הייתה עצומה. הוא עסק המון במושגי בסיס כמו גלות וחורבן, אמונה וכפירה, והראה את המעלה שבנסתר שבנגלה על פני הנגלה שבנסתר. לפני שהתחלתי ללמוד את השיעורים שלו לא ידעתי שבמוסר יכולה להיות כל כך הרבה חיות. היית יוצא מהשיעורים שלו המום מכמה תורה אתה לא יודע, מלא ביראת שמים מטורפת, אהבת תורה ואהבת שמים.  את השיעור האחרון הוא מסר בליל תשעה באב, וסיים אותו עם פירוש 'בית הלוי' על פרשת ויגש, שאין גילוי כבוד ה' בעולם אלא בישועת ישראל. בעיתוי מצמרר הוא נפטר בפרשת ויגש".

הצלחת להגיע פיזית לשיעורים שלו?

"אני מחוברת אליו כבר הרבה שנים. לא יודעת אם ר' מוישה ידע שיש לו תלמידות ואין לי מושג אם הוא היה שמח מזה. הוא היה חרדי לכל דבר ועניין, והוא לא לימד בנות. מזל שהסיכומים וההקלטות זמינים".

להרגיש שיש סוד

אני שואל את אודי הרשלר על מקורות היניקה של הרב שפירא. "הם מגוונים ואולי אפילו סותרים. יש בו מיסודות הרציונליות הקרה של הרב מבריסק אבל הוא מקיף המון: כל ענפי החסידות, הקבלה, פילוסופיה יהודית וכללית. היתרון שלו על הרב הוטנר הוא בסינתזה המופלאה שהוא רקח. הבסיס אצלו זה הכבוד העמוק למילה: קח לדוגמה את השיעור על פרה אדומה שבו הוא עסק בטעמי המצוות. הוא מתחיל בפירוק לשוני עמוק של המילה 'טעם'. מה זה? 'סיבה' או 'חוש על הלשון'. מכאן הוא מתחיל לצלול. החברה החרדית עוסקת הרבה בהגדרות, אבל הוא התמקד קודם כול במילים: להבין נכון, להגות נכון, ללמוד לעומק את כל ההקשרים של המילה. לשון הקודש היא הבסיס לכל המחשבה שלו.

"הוא היה באמת יחיד בדורו, שהצליח לחשוף בצורה מופתית את מרבצי הזהב האינסופיים של השפה העברית. קשה לדבר עליו ולא להזכיר בנשימה אחת את המהר"ל שחידש את היכולת המופלאה והמסוכנת לייצר מטפורות מאגדות חז"ל ולהשתמש בהן. ר' משה נצמד לטקסט של האגדה, שהרי מעשי אבות סימן לבנים, ופשוט עשה את זה לתפארת.

"הוא הצליח לגרום לך להרגיש שיש סוד. לא לגלות את הסוד אבל לשכנע אותך שהסוד קיים, ושעומד בפניך אדם שיודע את הסוד. התפיסה העצמית שלו הייתה מאוד גבוהה. הוא ראה את עצמו כהמשך ישיר לאברהם אבינו, כאדם עם ייעוד מאוד ברור, לדבר אמונה ולהבהיר אותה לעולם כערך העליון של החיים. הוא לא עוד אחד, הוא חד בדרא. באמת חד בדרא".

מדוע קולו לא נשמע בסוגיות הפוליטיות?

"הוא השלים עם העובדה שהוא פונה אל הציבור החרדי ושהיכולת לשנות דברים מוגבלת, ולכן היה פחות ביקורתי. היו דברים שהוא לא היה מוכן להבליג עליהם כמו פגיעות מיניות. הוא זיהה בזה משהו שמאיים ממשית על המשך קיום החברה הזו ויצא למאבקים לא פשוטים עד שהוא הסתבך באופן אישי. לפני עשור ניסה להקים ארגון למאבק בפגיעות מיניות. הוא אמר לי, על זה אני אלך עד הסוף, כולל שיתוף פעולה עם המשטרה.

"מה שכן, היחס שלו למדינה היה לא מהחיוביים וההשפעות של הרב מבריסק ניכרו. באופן פרדוקסלי  הוא יותר קרוב לרב אוירבך, אבל זה בגלל האמונה העמוקה שלו במוסד 'מוסֵר השמועה'. יש דמויות שנבחרו להמשיך את המסורת, הן מה שיש ואיתן צריך לנצח. הוא העריך דמות כמו הרב שטיינמן, אבל הדבר המשמעותי ביותר לקיומו של העם היהודי לדידו הוא רצף המסירה, ואם יש משהו שעשוי לפגוע בו הוא יתייצב לימין הדמות של גדול הדור".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו טבת תשע"ז, 13.1.2017