לליל הבדולח קשר הדוק לאירועים שקדמו לו, אשר מבטאים כולם את שורשי הרוע הנאצי. בעקבות צעדת החיים בוורוצלב שבפולין, שיצאה מבית הכנסת שחזיתי כילד בשרפתו 

ב–11 לנובמבר האחרון חזרתי ממצעד החיים, שהתקיים בעיר הולדתי ורוצלב בפולין – העיר שהייתה עד סוף מלחמת העולם השנייה ברסלאו הגרמנית. את המצעד הזה אני מכנה "ניין אילעווען" היהודי לא רק בגלל שגיליתי באקראי שליל הבדולח התקיים בתשעה לנובמבר, אלא גם משום שלנסיבות המיוחדות שחוויתי במצעד זה יש עניין לציבור הרחב.

המסע החל בכך שהוזמנתי לשאת דברים בפרמיירה של סרט על תולדותיהם של ארבעה עשר ניצולים מברסלאו ("We are Jews from Breslau") שאני אחד מהם. הסבתי את תשומת לבם של הצופים בבית הקולנוע שבו הוקרן הסרט לעובדה שלפי היסטוריונים כמו נורמן דיוויס, היטלר טרח במיוחד לעבור עם חבר מרעיו – גרינג, גבלס, הס ואחרים – במכוניות פתוחות ברחובות היהודיים כדי להסית את ההמונים נגדם לקראת תכנון פלישתו לפולין ב–1939. ואכן, היטלר הצליח לשלהב את הנאצים האקס פולניים בברסלאו. אלו החלו צועדים ברחובות עם דגלי צלב הקרס תוך הצדעה במועל יד שלוותה בצרחות "הייל היטלר" כאשר הם משמיעים ברמקולים את הבטחותיו של היטלר למחוק את הגזע היהודי.

בעת הזו שהיתי במוסד ילדים, משם צפיתי בהמון המשתולל. התברר לי שהוריי החכמים העבירו אותי למוסד זה להגנתי ולהגנתם לאחר שקבוצות הנער ההיטלרי שאיתן התחברתי לבושתי כדי להשתתף בתרגילי הצעדות שלהם דקרו אותי בכל חלקי גופי לאחר שגילו שאני יהודי. כיום אני מתמלא בחלחלה לנוכח עצם האפשרות שילד יהודי כמוני יתחבר לקבוצת הנוער ההיטלרי. רק בגין חזותי הבלונדית–ארית הם חשו בנוח לצעוד איתי בלווי תיפוף ושירה בחצר בית הספר של ארגון הנוער האכזרי ביותר שידעה האנושות. ואכן, הרחקה זו הייתה מוצדקת שכן לא זו בלבד שסיכנתי את בני משפחתי כש"הלכתי מכות" עם "מישלינג" (בן תערובת) אלא בעיקר בגין עצם העובדה שבית הספר של הנוער ההיטלרי גבל בבניין המגורים שבו התגוררתי עם משפחתי.

לאחר שהגסטאפו נעלו את דירתנו בעקבות בריחתו של אבי מאקציית גירושם של אזרחי פולין היהודים ב–28.10.38, הייתי גם עד לשרפת בית הכנסת שהיה צמוד למוסד. כך הפכתי באחת לעד חי למצעד החיים של ליל הבדולח, שחל שלושה ימים לאחר הפרמיירה של הקרנת הסרט על ניצולי ברסלאו.

שורשי‭ ‬המפלצתיות‭. ‬שרלוטה‭ ‬סלומון‭, ‬ליל‭ ‬הבדולח‭, ‬מתוך‭ "‬חיים‭ ‬או‭ ‬תיאטרון‭", ‬1940

גירוש ניסיוני

כאשר העלו אותי על הבמה בתום הקרנת הסרט וגם ברחבת בית הכנסת בתאריך ליל הבדולח לפני יציאת הצעדה שבה השתתף ראש העיר רפל דודקביץ (שהיה פעיל במחתרת סולידריות בפולין), כמובן רעדו רגליי מהתרגשות. אך באמצעות תמיכת ציבור הצועדים שינסתי מותניים ואמרתי כי מכיוון שבעיר הגבול ברסלאו אשר בשערי פולין התגוררו יהודים רבים ממוצא פולני כמוני שנקראו אוסטיודען, אשר בגין בקיאותם בספרות התורנית תרמו להקמת הסמינר לרבנים הגדול באירופה, יש חשיבות מיוחדת לצעדת ליל הבדולח בעיר זו. עוד הדגשתי כי אמרתו המפורסמת של הנריך היינה כי במקום שבו שרפו ספרים ישרפו אנשים נכונה במיוחד פה, מכיוון שהסמינר נהרס וספר הספרים נשרף וחולל יחד עם בית הכנסת שלידו עמדתי.

לאחר שובי ארצה התעניינתי כיצד התייחסה התקשורת הישראלית לנושא. לתדהמתי, הסתבר שמלבד טקס קצר ביד ושם לא היה שום אזכור משמעותי בכלי התקשורת ל"ניין אילעווען" היהודי. וכאן יש לדעת: לעובדה שצעדת החיים היחידה בלילה זה מתרחשת כבר מספר שנים בוורוצלב הפולנית ישנה משמעות פוליטית. בימים אלה פולין מנסה להתנער או להיטהר מאשמת הרג יהודים בשואה ולאחריה. פעילות סמלית זו של שיקום בית הכנסת בוורוצלב וקיום טקסי של צעדת חיים היא אפוא בעלת משקל פוליטי. מן הראוי שמדינת ישראל תתייחס לכך בחיוב במיסוד צעדות חיים סמליות בערים גרמניות ובישראל.

אם עד כה דבריי נקראים כדיווח אישי עובדתי לקוני, להלן אבקש לנמק כיצד התנכלותו של היטלר לעיר גבול כברסלאו–ורוצלב שימשה לו למעשה קרש קפיצה לפתיחת מלחמת העולם ולשואה. בספרו עב הכרס על ברסלאו–ורוצלב, שנושא את הכותרת "Microcosm", מתאר נורמן דיוויס כיצד פעפעה במקום התרבות הפולנית גם לאחר שסופח לגרמניה לאחר הסכם ורסאי. בחוצות העיר המשיכו לשיר שירים פולניים והגעגועים לעברה הפולני חתרו מתחת לאושיותיה עד כדי כך שמספר קורסים באוניברסיטה שלה המשיכו להתקיים בשפה הפולנית. ללא צורך בפירוט יתר, יובן מאליו שהמשך פריחת זרעי התרבות הפולנית בברסלאו העלה את חמתו של היטלר אשר ביזה את הפולנים והחשיבם כ"תת אדם" (עמ' 361). שנאתו לוותה בין היתר בסגירת חנויות ספרים וספריות בשפה הפולנית.

טיפוח הגאווה לתרבות הגרמנית חלחל בקלות גם לקהילת ה"יקים" היהודים אשר כידוע נדבקו בשנאה ובזלזול באוסטיודען הפולנים. כך לדעת דיוויס החלה מלחמת העולם השנייה בשלזיה בעיר גלייביץ הקרובה לברסלאו ולגבול פולין באין מפריע (עמ' 344). נמצא, שאם עד כה הובנה פעולת גירוש האוסטיודען כאקט של הרחקת נתיני הארץ העוינת של פולין השכנה, הרי שכעת מובן שפעולה זו שימשה גם כבלון ניסוי ביחס לתגובות עולמיות ויהודיות המצופות לנוכח גירושים והתנכלויות עתידיים. ואכן, עצם העובדה שתלמידיו הגרמנים של אבי לא חששו לעלות בליל הגירוש לדירתנו ב–28.10.38, יש בה יסוד מטעה של התחושה "הרי בנו לא יפגעו כי אנו גרמנים".

דא עקא, שרק מעקב אחר דפוסי ההשפלה והאכזריות שליוו את גירוש האוסטיודען ב–28.10.38 עשוי לגלות טפח מהערמומיות הטקטית שאפיינה את גירוש יהודי פולין.

אכזריות פולנית

"פרשת זבונשין (עיירת גבול פולנית)" החלה בהחלטת השלטונות הגרמניים לעצור יהודים אזרחי פולין שחיו בגרמניה ולגרשם לפולין. הסיבה המיידית להחלטה זו הייתה צו של משרד הפנים הפולני שקבע כי כל אזרח פולני שחי מחוץ לפולין למעלה מחמש שנים יאבד את אזרחותו אם לא יחזור לפולין תוך שבועיים. דרכונים שלא יחודשו עד 29 באוקטובר 1938 – לא ניתן יהיה להשתמש בהם כדי לחזור לפולין. ייתכן שאקט ביורוקרטי זה, ברוח ה"אורדנונג מוסט זיין" (הסדר חייב להישמר) הגרמני, התקבל בהבנה גם בחוגי היקים היהודים בגרמניה.

גרמניה הגיבה בגירוש מיידי של אלפי יהודים בעלי אזרחות פולנית, מתוך חשש כי אלה יישארו בקביעות בתחומה. בעקבות זאת פשטה המשטרה הגרמנית על בתי היהודים ומסרה להם צווי גירוש. היהודים המיועדים לגירוש זורזו להתלבש במהירות, הורשו להצטייד רק בעשרה מרקים לנפש, ונאסר עליהם לקחת עמם דברי ערך. לא ניתנה להם שהות להסדיר את ענייניהם או להעביר את עסקיהם. רובם הוסעו ברכבות, אך קבוצות גדולות גורשו ברגל והובלו לגבול הפולני, שם אולצו לחצות את הגבול בהליכה. בהגיעם לגבול הפולני ירו הגרמנים לעתים באוויר כדי לזרז את הליכתם, דבר שגרם לחלקם לנפילות ולפציעות.

הגירושים היו בכל גרמניה. על פי האומדנים הגרמניים כ–17,000 יהודים גורשו. חלקם התגורר בגרמניה עשרות שנים וחלקם אף לחמו במסגרת הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. בין המגורשים היו קשישים שמתו במהלך הגירוש ואחרים שהתאבדו. בתחילה ניסו הפולנים למנוע את כניסת היהודים לתחומם. לאחר מכן החזיקו את רובם בעיירה הפולנית זבונשין, על גבול גרמניה. הם ריכזו את המגורשים במחנה נטוש של חיל הפרשים הפולני ושיכנו אותם במבנים ששימשו בעבר כאורוות, כשהם מופקרים ללא מחסה לרוח ולקור.

הקורא מאמר זה מתבקש בנקודה זו לדמיין לעצמו יהודים מהמעמד הבינוני אשר חיו ברווחה ב"אמריקה הגרמנית" ותוך שעות מצאו את עצמם מופקרים בשדות. יותר מכול מבקש אני מהקורא לשים לב לסמיכות בין תאריך הגירוש 28.10.38 ותאריך ליל הבדולח שחל ב"ניין אילעווען", קרי ב–9.11.38. מתעדי האירועים בליל הבדולח נוהגים לייחס קרבת תאריכים זו לפרשת הרשל גרינשפאן אשר לאחר שהוריו תיארו לו במכתב את קורותיהם בזבונשין ירה בפקיד זוטר בקונסוליה הגרמנית בפריז. על פי הידוע, איש הקונסוליה הגרמנית שלא מת מיריותיו של גרינשפאן אלא מ"טיפולו" של רופא גרמני שימש אחר כך עילה להשתוללות הרצחנית של הנאצים בליל הבדולח.

*

סיכומם של דברים: בעוד שצעדת החיים של אושוויץ–בירקנאו מסמלת את ניצחון החיים על החייתיות הנאצית, הרי שליל הבדולח, ה"ניין אילעווען" היהודי, מבטא את שורשי מפלצתיות זו. מנקודת ראות זו יש לצעדת החיים הפולנית המתקיימת בשנים האחרונות בעיר הגבול (הגיאוגרפית, דמוגרפית ותרבותית) משמעות שיש למסדה בערי גרמניה ובארץ. סביב אירוע סמלי זה ניתן לקיים שיעורים והרצאות ברמות שונות על שורשי הרוע.

כיוון לימודי כזה יחזק את מגמת ההקמה המתרחבת של מוזיאונים ל"סובלנות" על ידי יציקת תוכן הוראתי לביקורים הנערכים בהם. אך מעבר לנימוקים שמניתי, ברצוני לחזור ולהדגיש שבימים אלה, כאשר פולין מנסה להתנער ו/או להיטהר מהרוע כלפי יהודים המיוחס לה, יש חשיבות מרבית לקיומם של מצעדי חיים לא רק באושוויץ שבפולין אלא בערי גרמניה כדי לחזור ולהזכיר לעולם שממציאי הרוע היו גרמנים.

צעדות כאלו סביב בתי הכנסת שנשרפו ישמשו גם תזכורת לישראלים הרבים החוגגים את אווירת ברלין החופשית. וטוב שעה אחת קודם.

פרופ' מרדכי רוטנברג הוא חתן פרס ישראל בחקר העבודה הסוציאלית לשנת תשס"ט

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' טבת תשע"ז, 6.1.2017