מתוך רגישות למה שנראה כדמעת העשוקים, מאמצים אנשים טובים את מגמת הלגיטימציה והנורמליזציה של חד–מיניות – תוך אימוץ שלל הנחות הסותרות את התורה ויוצרות עוד ועוד אומללות וסבל

אין ספק שנפל דבר השנה בירושלים. מצעד הגאווה שהתקיים בעיר היה לא רק מאובטח לעייפה אלא גם רב משתתפים באופן חסר תקדים, ובלטה בו במיוחד הנוכחות של רבים מהציבור הדתי בעיר, ביניהם רבים שאינם להט"בים אלא פשוט באו כדי להזדהות.

בעיני יותר ויותר אנשים, המאבק ללגיטימציה של שלל הזהויות המיניות הוא עניין של כבוד האדם ושל שוויון, של הגנת החלשים ושל סובלנות לאחר. הניצחון הגדול ביותר של התנועה הלהט"בית טמון בעובדה הזו – כלומר בכך שאנשים טובים רואים כך את הדברים. רבים מחבריי שבאו להזדהות הם אנשים טובים, מוסריים ונוחים לבריות, וכיוון שכך הם רואים את המאבק הרי שהם מצטרפים אליו. טבעי שיעשו כך גם אם הם דתיים; הרי "ואהבת לרעך כמוך" הוא, אחרי הכול, הכלל הגדול בתורה.

אלא שהעובדה שכך מקובל כיום לראות את הדבר אינה הופכת אותו לנכון. המאבק ללגיטימציה של שלל הזהויות המיניות איננו עניין של כבוד האדם ושל שוויון, של הגנת החלשים או של סובלנות לאחר. אלו יכולים וצריכים להיעשות בלי לגיטימציה כזו, שאולי מועילה למעטים בטווח הקצר אך דנה רבים אחרים לחיי סבל בטווח הארוך. למעשה, המאבק ללגיטימציה של שלל הזהויות המיניות אינו אלא ניסיון לעגן תפיסות עולם מתירניות, שאינן מביאות לעולם ברכה אלא תסכול, ושתורת ישראל – כמו כמעט כל מסורת אחרת – מזהירה אותנו מפני סכנותיהן.

הנחות היסוד הגורמות לראיית הלגיטימציה של הלהט"ביות כדבר מוסרי ומתבקש לא נידונות בשיח הציבורי כיוון שהפכו כמעט למובנות מאליהן. אכן, זהו ויכוח שקשה מאוד כיום לנהל אותו. שורת הנחות אלו העמיקה כל כך את אחיזתה בתודעה של בני הדור, שכדי לקרוא עליה תיגר יש צורך במאמץ הסברתי יסודי מצד המוענים ובנכונות אמיתית לשמוע מצד הנמענים. אבל המאמץ הזה כדאי והוא אף חיוני, כי הוא נוגע לערכי יסוד של התרבות שלנו, היהודית והמערבית.

ליבידו מעבר למוגבלות

נשוב ונתבונן לרגע באיסור משכב זכר שבתורה; לא בפרטיו ההלכתיים אלא בנמעניו ובכוונתו. אין זה איסור העומד לעצמו, אלא חלק מרשימה ארוכה של "עריות", המשרטטת גבולות מחמירים לפעילות המינית הלגיטימית של האדם, כשלילה של "תועבות מצרים" ו"תועבות כנען", שבהן ניתן דרור לשלל התנהגויות מיניות. התורה מפנה את האיסור, כמו שאר איסורי העריות, כלפי כל אדם, ואינה מתייחסת כלל למה שמכונה כיום "זהות מינית". משכב זכר לא נתפס כעניין השמור לבעלי זהות מסוימת, אלא כפרקטיקה מינית שנהגו בה רבים, על פי רוב לצד התנהגויות שאנו מכנים "הטרוסקסואליות".

ההנחה הרווחת כיום, כאילו עבור בני אדם "נורמלים" משיכה הומו–אירוטית אינה קיימת, והיא מתייחדת למעין מוטציה אנושית מסוימת (ודווקא לכאלה שאין להם משיכה הטרוסקסואלית), זרה לעולם העתיק – וככל הנראה גם זרה לטבע, לביולוגיה ולפסיכולוגיה האנושית. מטבע ברייתו הליבידו האנושי אינו נוטה להגביל את עצמו, ומסיבות רבות ושונות הוא עשוי לפתח משיכות מסוגים שונים; עניין של בני אדם בבני מינם אינו נדיר, אינו משונה ואיננו סטייה. הוא תלוי בחינוך ובתרבות, במבנה האישיות ובמבנה המשפחה, וגם בנטיות גנטיות; הוא עשוי להתקיים באנשים המגלים עניין גם בבני המין הנגדי או בכאלה שלא, באנשים הנהנים ממשפחה יציבה ובכאלה שלא; והוא עשוי ללבוש שלל צורות, בכל הספקטרום הנרחב שבין משיכה אפלטונית למעשה מיני בבשר.

על כך התורה מדברת. לא על מתי–מעט שאנוסים מטבע ברייתם למשיכה חד–מינית ואינם מסוגלים לקשר עם בני המין השני. התורה מדברת אל הכלל, אל בן ישראל המצווה על העריות: הוא מתבקש להגביל את פעילותו המינית. כן, גם אותו יצור שהתורה לא הכירה המכונה "סטרייט".

העובדה שמשיכה הומו–אירוטית רחוקה מרוב האנשים, ושגם אם היא קיימת היא אינה מעמידה אתגר חזק ליצר, נובעת במידה רבה מכך שהתורה אסרה על משכב זכר ולא התירה שום דבר דומה לו; והעובדה שהיצר מאתגר כמעט כל אדם במשיכה לנשים האסורות לו נובעת מכך שאותה משיכה עצמה היא מותרת ובגדר מצווה בנסיבות אחרות.

הסרת ההתנגדות לאיסורי העריות

אבל יש כאן גם מרכיב חינוכי לא קטן. אנו מחנכים אנשים מגיל צעיר לפתח בתוכם את המשיכה למין השני, ולדכא בתוכם – אפילו בלא יודעין – את אפשרות הופעתה של המשיכה ההומו–אירוטית. אופנתי כיום לבקר את החברה על כך שהיא "מסלילה" אנשים לתפקידים חברתיים ולתבניות התנהגות ו"מבנה" את התודעה, ולראות בכך מנגנון כוחני של שליטה ודיכוי; אך זו פרשנות המתעלמת מהתפקיד החשוב של "הסללות" ו"הבניות" אלה. ובכן, אין ספק שהחברה שבה אנו חיים – כל עוד אין היא מציגה את הזוגיות החד–מינית כאופציה לגיטימית, וכל עוד היא מאמינה באיסורי העריות ואינה עורכת להן רדוקציה לכלל איסורים טכניים בלבד – היא חברה שמכריתה מבנינו ומבנותינו את המשיכה החד–מינית, עד כדי כך שכאשר אנו קוראים על תרבויות שבהן אירוטיקה כזו הייתה עניין שווה לכל נפש אנו חשים פליאה או רתיעה, ועד כדי כך שרק מעטים מאוד מוצאים עצמם כרוכים אחריה.

אם אנו צועדים אל העולם החדש, שבו המשיכה החד מינית שבה להיות לגיטימית ושוות–ערך, ושבו איננו מחנכים לראות בה פגם בגבריות או בנשיות – ואנו לא צועדים לשם, אלא רצים לשם – מובן מאליו שנמצא את בני הדור הבא כמי שהנטייה הזו נפוצה בהם יותר. מתוך הרצון להקל על התקבלותם של המעטים הסובלים מהמצב הנוכחי, אנו גוזרים סבל על רבים יותר בדור הבא.

תומכי המצעד הדתיים טוענים שוב ושוב שאיש לא יבחר בזהות הזו אלא אם הוא אנוס וכפוי לה, שהרי המחיר שהוא משלם עליה נורא וכואב. זו טענה בעייתית, אך גם אם היא נכונה הרי שהיא נכונה רק בחברות שבהן אין לגיטימציה לזהות הזו. בחברה הדתית הבאה עלינו לרעה, זו שבה רואים בהענקת לגיטימציה לחד מיניות ערך נאצל, אנו עתידים לראות יותר ויותר בני נוער וצעירים ש"ישחררו" את מה שהם "מדחיקים", שיבחרו לתת ביטוי לא רק לתנועות נפש שאין מהן מנוס אלא גם לכאלה שהן עדינות יותר ויכולות להתפרש לכאן ולכאן, שירגישו אנוסים פנימית להיענות לכל נדנוד ובלבול של זהות לא מגובשת בגיל הנעורים, וגם, בסופו של דבר, להגיע למקום שבו נמצאים חלקים בחברה החילונית כיום: מצב שבו עלול אדם, שנקלע למשל למשבר של שעמום מיני בגיל העמידה, לבחור להתנסות כעת בגוונים חדשים: להכריז על עצמו כהומו, "לצאת מן הארון", ולממש את הפנטזיות שאולי כלל לא היו עולות על לבו אם היה זוכה לסיפוק ראוי בתוך המסגרת הזוגית הסטרייטית למהדרין שניהל עד אז.

זו איננה היסטריה מ"מדרון חלקלק" מדומיין, אלא מציאות תרבותית, וממילא חינוכית ומשפטית, שכבר נמצאת כאן, ובה מסירה החברה את התנגדותה לאיסורי העריות – כדי להקל על מצוקתם של מעטים. הסרת ההתנגדות הזו פירושה הסרת כל המנגנונים התרבותיים שהרחיקו אותנו במשך מאות שנים מתועבות מצרים וכנען, והחלפתם בעגל הזהב של המתירנות, כפי שנרחיב מיד.

ומה לגבי המעטים – אותם האנוסים על פי טבעם להימשך לאסור להם? התשובה מורכבת. ראשית, יש להכיר בכך שבכל סדר חברתי יש יחידים המשלמים מחיר. כך העולם בנוי, והניסיון להיחלץ מן העולם הממשי אל אוטופיה הוא חסר סיכוי ומזיק, ומעצים את מספר המשלמים מחיר, כפי שניסיתי להראות קודם לכן. זו התשובה העקרונית. התשובה הקונקרטית היא אותה תשובה כמו זו שתינתן לכל מי שנקלע למצב מתסכל שבו אינו יכול לממש את צרכיו המיניים (מצב שבו נתונים לא מעט אנשים, רובם במרחב ה"סטרייטי", מהרווק המזדקן דרך חולים למיניהם ועד הנשואים–שלא–באושר–מיני מסיבה כזו או אחרת): או שהוא מאמץ חיי פרישות, תוך השלמה עם כך שהמיניות אינה בהכרח העיקר בחיים, או שהוא מכריע הכרעה אחרת, שהיא כולה בינו ובין קונו – כזו שלעולם לא תועלה למישור הציבורי ולא תוחצן, כמי שלובש שחורים והולך לעיר אחרת וכו', או שהוא מוצא דרך לשנות את מצבו. אינני מתכחש לרגע לטרגדיה שעלולה להתלוות למצב כזה, ולעדינות הרבה שיש לטפל בדיני נפשות כאלה – אבל באלה, בדיוק כמו בכל המקרים האחרים שבהם אדם אינו יכול למצוא לעצמו מיניות מותרת, ואלו מקרים רבים –  צריך להתמודד בכלים של "אחד על אחד", שהם הטובים והמתאימים, ולא בוויתור של החברה על ערכיה.

מימוש התשוקה אינו ערך מכריע

אבל לא נכון להתעלם משורה של הנחות שניצבות אף הן מאחורי כל זה, ושאחראיות לחלק מהיפוך הערכים שאנו עדים לו, הנחות שהן ליבתה של המהפכה המינית. ההנחה הראשונה (א) היא שמימוש התשוקה המינית של האדם הוא ערך מכריע, ושדיכויה או ריסונה הם דבר הרסני ומזיק. ההנחה השנייה (ב) היא שהמשיכה המינית היא שצריכה לעמוד ביסוד הזוגיות והמשפחה ולעצב אותן.

העניין נראה לנו פשוט, אבל הוא רחוק מלהיות כזה. ראשית, התורה מתנגדת לטענה (א). אמנם, התורה לא ביקשה לכונן עולם נטול יצרים ותשוקות; קריאה פשוטה בתנ"ך המלא אירוטיקה תוכיח זאת. אך למרות החדווה שבה מתייחס המקרא לליבידו, ולמרות שהתורה אינה מציעה פרישות כהנחיה לשום אדם בשום מצב, הלגיטימציה ל"מימוש" התשוקה המינית מוגבלת בו מאוד, ומוקפת איסורים חמורים. אם התרבות המערבית משדלת את האדם ללכת אחר לבו ויצריו, התורה תובעת ממנו לרסן ולהגביל אותם. כשם שמותר ליהודים לאכול רק חלק קטן מבעלי החיים, ורק בתנאים מסוימים, כך מותר ליהודי לקיים יחסי מין רק עם נשים מסוימות במצבים מסוימים. התורה אוסרת באיסור חמור על ניאוף – כלומר על קשר של גבר עם אישה הנשואה לאחר, אותו דבר שהתרבות המתירנית הפכה כמעט לאלף–בית של נורמליות ומימוש מיני, כפי שניתן ללמוד מאינספור קומדיות ודרמות בקולנוע ובטלוויזיה, ומשלל בלתי מוגבל של סיפורת ושירה.

אנו מאמינים במוסר מיני. כלומר, שיש זיווגים מותרים ויש אסורים. לעומת זאת, התרבות המתירנית מתירה כמעט את כל הזיווגים, אבל מתנה את הכול בעניין אחד: ההסכמה. העדר הפגיעה בזולת. וכך, במסורת ההלכה יש הרחקות רבות מפני זיווג אסור ("אביזרייהו דעריות"), גם אם הדבר נעשה כמימוש אירוטי של רומנטיקה אותנטית של נאהבים, ולעומת זאת אין התייחסות רבה ומחמירה לדינמיקה הבינאישית של שאלת הרצון וההסכמה. לעומת זאת, במשפט המודרני יש הרחקות רבות מפני פגיעה בזולת, ועיסוק נרחב ומסובך בגיל, ביחסי מרות, בהטרדה ובאונס לסוגיהם, גם אם הדבר נעשה בין גבר ואישה פנויים, ולעומת זאת אין כמעט כל עניין בשאלה מי הם בני הזוג והאם הם "רשאים" לקיים ביניהם קשר מיני.

ממילא, כיוון שיש מוסר מיני, ברור שהערך של מימוש התשוקה המינית של אדם אינו ערך מכריע. מה יעשה אדם החושק באשת השכן, כאשר לשמחתו גם היא מעוניינת? ברומן המודרני, הוא יתגבר על המכשולים החברתיים ויממש את תשוקתו, כשהוא מביא בכך גאולה לשתי נשמות שהתייסרו בחיים תפלים. במוסר התורני מתבקש האדם להתגבר על יצרו, להרחיק עצמו מהזדמנויות מפגש ולראות בכך מבחן של גבורה.

ובכן, לפי דרכה של תורה האסור הוא אסור, גם אם הוא מדכא את האדם ומביאו למצוקה גדולה. הדבר נכון ביחס לכל סוגי התשוקות המיניות שמימושן אסור – ביחס למשכב זכר כמו ביחס לאשת איש, לקרובת משפחה או לאישה בנידתה.

ועתה להנחה (ב). "המשיכה המינית צריכה לעמוד בתשתית הזוגיות והמשפחה". זוכרים את הרומן המודרני? זה שבו הגבר שאיבד עניין באשתו התחיל עם השכנה, וכעת שניהם מפרקים את המשפחות "המשעממות" שבנו לטובת זוגיות חדשה ועסיסית? ובכן, ביסוד הארכיטיפ הזה מונחת לא רק ההנחה שאין ערך לזוגיות שאינה מבוססת על מתח מיני רוטט אלא גם ההנחה שהתשוקה יוצרת את הזוגיות ולא להיפך.

האם זו המציאות? אכן, בזוגיות אידיאלית מככב מרכיב חשוב של תשוקה מינית, אך בזוגיות הממשית המיניות היא רק אחד משורה של מרכיבים, ובמציאות העגומה והמורכבת של מערכות יחסים אנושיות, לא פעם זהו מרכיב שטעון שיפור, כפי שיעיד כל מטפל זוגי. וגם אם הזוגיות ההוליוודית נבנית סביב התשוקה, בזוגיות הממשית התשוקה לא פעם נבנית מתוך הזוגיות, שעשויה בהחלט להתחיל מיסודות לא אירוטיים.

סיפוק מיני הוא מחובותיו הבסיסיים של הגבר כלפי אשתו, אך זוגיות יכולה להתקיים גם כאשר חלק מהתשוקות האירוטיות אינן מגיעות בה לידי פורקן. בעצם כך הדבר ברוב המקרים: לבני אדם שלל תשוקות, חלקן מפתיעות ומקוריות, וחלק מהן – אם לא רובן – לא יכול להתממש במערכת הזוגית (אם הוא יכול להתממש בכלל). מודל הנישואין ארוך הטווח מושתת על ההנחה שאנשים החיים בו לא יספקו את תשוקותיהם במלואם – ואף על פי כן יוכלו להעניק אחד לשני/ה ביטחון, שותפות, שמחה – וכן, גם סיפוק מיני.

אמונה בערך המשפחה

אנו מאמינים בערך של כיבוש היצר. אנו מאמינים שלא תמיד צריך לממש תשוקות. האמת היא שכל מושגי המשפחה בכל התרבויות מושתתים על התפיסות הללו; הרי בלי אתוס של כיבוש היצר ושל איפוק מיני לא ניתן לקיים משפחות וזוגיות.

בדיקה פשוטה תגלה שהאתוס שהוזכר לעיל – זה של מימוש התשוקה וביסוס הזוגיות על מיניות – מתקיים במלואו אך ורק בשלוש זירות התרחשות: הראשון הוא בשיח הציבורי המתייחס ללהט"בים, או לנטיות הקוויריות לסוגיהן, שם המחשבה שאדם לא יממש את עצמו מינית נתפסת כמזעזעת; השני הוא במציאות המדומה, הרומנטית אירוטית, של הקולנוע, הספרות והטלוויזיה; והשלישי הוא בחברות "מתקדמות", או שמא מתפוררות, שבהן מנסים להגשים את המודל המדומיין וההרסני הזה, ומביאים אנשים לאבד את השכל הישר מתוך האובססיה של מימוש עצמי מיני. אלו מקומות שבהם אנשים מתגרשים בשל "שעמום מיני", חיים מתוך סלחנות ל"בגידות" ואידיאליזציה של "חילופי זוגות", מתקנאים בפרטנרים של ילדיהם או מגלים "לפתע", בגיל העמידה, שחבוי בהם מגדר אחר.

לעומת זאת, בחברות שבהן ממשיכים להאמין שיש ערך למשפחה ושיש מוסר מיני, ההתנהלות היא אחרת לחלוטין. כאן מחנכים את בני הזוג לשמור את העיניים ממבטים החוצה, ולרסן בתקיפות משיכות אסורות מכל הסוגים. כאן לא נבהלים מ"דיכוי" אלא מטפחים אותו בשלל דרכים. אכן, גם כאן מבינים ומאמינים שהמיניות היא חשובה בחיים, ולכן עושים כל מאמץ כדי להעצים את זו המותרת: כך צצים להם שלל סדנאות, שיעורים, מתודות ומטפלים שכולם מגויסים למשימת הקודש של טיפוח המשיכה המינית בין בני הזוג. שימו לב שזו מדיניות הפוכה בתכלית לזו שהורגלנו ביחס ללהט"בים, שהרי אם היינו מאמצים את מדיניות הלהט"בים במגרש המשפחתי, הרי שכל הסדנאות והטיפולים הללו לא היו: כל זוג שהמשיכה ביניהם דעכה ייקרא לפרק את המסגרת בהקדם האפשרי ולמצוא את עצמו במקום אחר.

לעתים כל זה לא עוזר. לעתים אדם לא יכול למצוא את סיפוקו במקום שבו היה טוב שימצא אותו, וכל הסדנאות והמאמצים לא יועילו. לעתים אישה או איש אינם יכולים לכונן זוגיות אלא עם בני מינם, וזו אסורה להם. לעתים גבר מוצא עצמו כרווק מבוגר בלי שידע אישה לעולם, ואין מה לעשות; לעתים אישה מוצאת עצמה כבולה ומחויבת לאיש שאין לו גבורת אנשים, אך אין היא יכולה ואינה רוצה לעזוב אותו; לעתים חי אדם לא עם האישה שחלם עליה. כל אלו הם מקרים עגומים, כמובן, אך הם כלל לא נדירים.

אך אין מבנה חברתי שיכול לפתור את כל הבעיות. האויב של חברה בריאה הוא חברה שמנסה לחיות במציאות אוטופית שבה הכול זוכים לממש הכול. אין עולם כזה, והגיע הזמן להפסיק לחתור אליו – כשבדרך מגדלים דורות של נערים ונערות מבולבלים, שהמיניות, שהתרבות הפכה לאליל, הופכת עבורם לא רק מקור הנאה וסיפוק אלא גם מקור לא אכזב לייסורים מתמשכים, לתסכול ולציפיות מתרסקות.

*

והערה לסיום: ההיגיון הפשוט, המסורתי והשמרני, שעליו מושתת המאמר, מושתת גם על שלילת הנחה אחת שחדרה אל תוך השיח ובלבלה את כולנו: ההנחה שהמשיכה החד–מינית היא "זהות", והיא מגדירה את האדם יותר משאר משיכות אסורות. עצם ההגדרה כזו – שבעיניי משפילה את האדם במובנים רבים – היא שטורפת את כל הקלפים והופכת את החלת המוסר המיני התורני לבלתי אפשרית. ברגע שאנו רואים בחברנו לא סתם עוד יהודי שנתבע למוסר מיני, אלא "הומוסקסואל", האיסור על משכב זכר הופך להיות שונה מהותית מכל איסור אחר, שכן הוא שלילת זהותו, וממילא דבר בלתי נסבל, המעורר מצוקה גדולה ודיסוננס אצל כל בן תורה אוהב אדם.

אם יש משהו ראשוני שכדאי שנאמץ מתוך האופן שבו התורה לדורותיה מתייחסת לנושא הוא בדיוק העניין הזה: הכחשת המושג הזה, שכלל אינו צריך להגדיר אדם – לא כמושא ללעג ולא כמושא לגאווה, והכרה בעובדה הפשוטה, הטבעית והלא–פוליטית של ריבוי משיכות מיניות, במינונים כאלה ואחרים, אצל כל אדם.

יואב שורק הוא עורך 'השילוח', כתב עת להגות ומדיניות, שגיליונו הראשון יראה אור לקראת ראש השנה, ודוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אב תשע"ו, 12.8.2016