המחקר האקדמי ואיסור הנגיעה | מיכאל אברהם

כשם שחוקר שירה איננו משורר בעצמו, כך המחקר האקדמי של מחשבת ישראל איננו אמור לבטא עמדות אקטואליות. על ההבדל שבין החוקר והיוצר ועל הידרדרותה המצערת של האקדמיה 

לפני חודשים ספורים התנהל מעל דפי מוסף זה דיון לגבי הגישה הראויה בחקר מחשבת ישראל. מה שעורר את הדיון הוא כתבה על המחלוקת בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בין ה"מפלגה" הפילולוגית-היסטורית השואפת למחקר אובייקטיבי נטול פניות ונטול משמעויות אקטואליות לבין אבינועם רוזנק שדוגל בהעלאת נושאים אקטואליים ושילובם בלמידה בחוג. דווח שכתוצאה מהמאבק הזה הועבר רוזנק, לשעבר ראש החוג, על כורחו למחלקה אחרת באוניברסיטה (המחלקה לחינוך).

שלום רוזנברג, אבי שגיא ומרדכי רוטנברג תקפו כאן את הגישה הפילולוגית-היסטורית. הללו טענו שהיא מבצעת המתת חסד לתחום של מחשבת ישראל, שכן היא מקפידה על היצמדות לטקסטים ולקונטקסט, תוך ניתוק מהשאלות הרלוונטיות והאקטואליות שהם מעוררים. איני מכיר את פרטי המקרה וגם לא את המעורבים בו, אבל הגעתי למסקנה שהוויכוח הזה מדלג על נקודת העומק של הוויכוח. זו נוגעת לאושיות המחקר האקדמי ולתפקידה של האקדמיה בכלל. רציתי כאן להציע הסבר לצד של המפלגה המותקפת, דווקא כמי שלא שייך אליה.

כתביו‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬מתקבלים‭ ‬בשום‭ ‬כתב‭ ‬עת‭ ‬פילוסופי‭. ‬פרידריך‭ ‬ניטשה‭ ‬בציור‭ ‬של‭ ‬אדוורד‭ ‬מונק‭, ‬1906

כתביו‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬מתקבלים‭ ‬בשום‭ ‬כתב‭ ‬עת‭ ‬פילוסופי‭. ‬פרידריך‭ ‬ניטשה‭ ‬בציור‭ ‬של‭ ‬אדוורד‭ ‬מונק‭, ‬1906

מדד השפיטות

כמה שנים אחרי שיצא לאור ספרי הראשון, "שתי עגלות וכדור פורח", צלצל אליי אדם ידוע ממכללת אריאל (כתוארה אז), ובישר לי שהם עומדים להקים כתב עת חדש למחשבת ישראל. הוא ביקש שאכתוב מאמר לגיליון הראשון, אבל הוסיף שזה לא יהיה כמו הספרים שלי. זה צריך להיות שפיט, כי מדובר בכתב עת אקדמי. הבנתי מיד למה כוונתו, ואמרתי לו שאני כותב כמו שאני כותב, ואם זה לא מתאים לכתב העת כי אז יהיה עליהם להסתפק בכותבים אחרים. אלא שאנשים שסיפרתי להם את הדבר לא הבינו. הרי גם אני כותב במינוח לועזי, לפעמים יש גם הפניות למקורות שונים, אני עוסק בפילוסופיה ובניתוח המישור הרעיוני של הדברים ובמשמעותם של מקורות קודמים. אז מה בעצם ההבדל? כדי להסביר את ההבדל עלינו להיזקק לכמה דוגמאות, חלקן בנאליות.

האם יעלה על דעתו של מישהו שמשורר יכתוב שיר וישלח אותו לכתב עת לחקר השירה? או שיחזיקו אותו במשרה אקדמית והוא יכתוב שם שירים? ודאי שלא. הוא הדין לסופר או מחזאי. מדוע? מחקר אקדמי לא כותב שירה אלא חוקר את השירה. חוקרים אקדמיים לא עוסקים בדבר עצמו אלא דנים על הדבר. הוא הדין לחקר הספרות והאמנות בכלל. אפילו בפסיכולוגיה, מחקר אקדמי לא עוסק בטיפול אלא לכל היותר בחקר שיטות טיפול. אף אחד לא יעלה בדעתו להחזיק ספורטאים במשרה אקדמית, על אף שיש מחלקות אקדמיות שעוסקות בחקר הספורט (ההיסטוריה, הפיזיולוגיה, הטכניקות השונות וכדומה). גם תעשיינים ואנשי כלכלה לא פועלים במסגרת פקולטות לכלכלה ולניהול. אפילו מרצים לחינוך הם לא בהכרח מורים טובים.

אחד ההבדלים העיקריים בין שני סוגי העיסוק הוא השפיטות. משורר כותב מה שעולה בלבו והוא אינו מחויב לכללים כלשהם. לעומת זאת, כשחוקר טוען טענה כלשהי על שירתו של המשורר, הוא אמור לעגן את קביעותיו באופן שתהיינה שפיטות, כך שהקורא יוכל לקבוע לגביהן באופן אובייקטיבי ככל האפשר האם הן נכונות או לא. כמובן שלא מדובר במתמטיקה וברור שיש ויכוחים וגישות שונות, ועדיין ההבחנה הזאת חשובה ונכונה. כשאתה מצדד בפלורליזם זו עמדה שלך, ויכול כל אחד להחזיק בעמדה משלו. זה לא שפיט. לכל היותר יכול הקורא לטעון שהוא נגד פלורליזם, וגם זה בסדר. לכן מאמר כזה מקומו או בספר פילוסופיה או במאמר פובליציסטי בעיתון יומי.

אבל כשאתה טוען שהרמב"ם היה פלורליסט, הקורא יכול להעמיד את טענותיך למבחן אמפירי מול המקורות שהבאת. הוא יבדוק האם הבאת ראיות סבירות לטענתך או לא, וישפוט אותן. לכן זוהי טענה שפיטה, ומקומה בחיבור אקדמי.

אם נשוב כעת לסיפור הפותח, הספרים והחיבורים שלי לא עוסקים בחקר ההלכה או הפילוסופיה, אלא בהלכה ובפילוסופיה עצמן. מבחינתי אני שחקן על המגרש ולא חוקר של מה שנעשה בו. לכן צדק אותו עורך כשביקש ממני לכתוב את המאמר בצורה שונה. משמעות הדבר היא שאקדמיה עוסקת בידע, בצבירתו וניתוחו. יצירה, לעומת זאת, לא עוסקת בידע. ידע במובנו האקדמי מנסה להיות (עד כמה שניתן) אובייקטיבי, ולא מוטה. לא תלוי בדעות ומגמות. זו משמעותה העמוקה של דרישת השפיטות.

במסגרת זאת, אגב, לא מעט חוקרים יצרו לעצמם דרכי עקיפין. חוקר במחשבת ישראל לא יכול לכתוב מאמר בשבח הפלורליזם ביהדות. אז מה הוא עושה? מראה שהרמב"ם היה פלורליסט. וכדי לצדד בשוויון האישה הוא מראה שהרשב"א היה פמיניסט. כל זה בסדר גמור, כל עוד ההנמקות עומדות במבחני השפיטות מול המקורות. האג'נדות והמוטיבציות של הכותב אינן עניינו של המבקר האקדמי (זוהי ההבחנה הידועה בפילוסופיה של המדע בין הקשר הגילוי והקשר הצידוק). הרב או ההוגה, בניגוד לכך, לא מחויבים לכל זה. הם יכולים לכתוב חיבור או מאמר פובליציסטי (או להעביר שיחה בישיבה) ובהם הם יטיפו לפלורליזם, או נגדו, באופן לא שפיט בעליל.

בין הפילוסוף לפרופסור

ישנם תחומים במדעי הרוח שההבחנה הדיסציפלינארית הזאת ממש לא ברורה בהם. יתר על כן, תחושתי היא שיש קבוצות שמנסות באופן מגמתי להוסיף ולטשטש אותה עוד יותר. ההבדל בין משורר לחוקר שירה או ההבדל בין סופר לחוקר ספרות הוא חד וברור. אבל בתחומים כמו פילוסופיה, מחשבת ישראל, חקר התלמוד וההלכה (חכמת ישראל) והדומים להם קשה לפעמים להניח את האצבע על ההבדל בין חקר הדבר לבין עיסוק בדבר עצמו. מאמר שנכתב על ידי חוקר מחשבת ישראל נראה לכאורה דומה לחיבור שכותב הוגה או יוצר כלשהו שעוסק במחשבת ישראל. גם הרמב"ם מנסה להבין מה מונח ביסוד מדרשי חז"ל ומקורות אחרים, ולהוציא מזה מסקנות. אז מה ההבדל בין היוצר לחוקר בתחום מחשבת ישראל?

בגלל טשטוש זה, פרופסורים לפילוסופיה נתפסים (גם על ידי עצמם) כפילוסופים, ולכן חוקרי מחשבת ישראל מחשיבים את עצמם כהוגים במחשבת ישראל בעצמם. אך למיטב שיפוטי זוהי טעות. פרופסורים לפילוסופיה אינם פילוסופים, וגם לא צריכים להיות כאלה. הם מומחים לחקר הפילוסופיה. המומחיות הזאת כוללת ידע לגבי שיטות ומגמות בתולדות הפילוסופיה ויכולת לערוך השוואות וניתוחים של השיטות השונות. זה כרוך כמובן בידע בפילוסופיה, אבל אין שום סיבה לצפות מהם להיות פילוסופים.

פילוסוף מחדש רעיונות ושיטות חדשות בפילוסופיה. הוא יוצר, בדיוק כמו משורר או סופר (עם כל ההבדלים ביניהם כמובן), ולא מחויב למתודה כזו או אחרת. הוא נוקט עמדות ומביע את דעתו, בנימוקים שונים ולפעמים בלעדיהם. הוא ממש לא מחויב להיזקק למקורות קודמים (אם כי הוא יכול כמובן לעשות זאת), והוא גם לא בהכרח משתמש בטכניקות הניתוח וההשוואה הפילוסופיות של החוקרים. הוא פשוט כותב את דעתו, ואין לגביו דרישה לשפיטות. מן המפורסמות הוא שחיבוריהם של קאנט, הגל או ניטשה לא היו מתקבלים בשום כתב עת פילוסופי שמכבד את עצמו, ובצדק. קאנט היה פילוסוף ולא חוקר פילוסופיה, וכתביו מביעים עמדות משלו, ולא עוסקים בחקר הפילוסופיה.

אני עוסק כאן בעיקר במדעי הרוח, אבל הדבר נכון גם למדעי הטבע. פיזיקאי עוסק בעיקר בחקר חוקי הטבע. הוא לא יוצר את הדברים אלא חוקר אותם ומדבר עליהם (אם כי במחקר שלו יכולה להיות יצירתיות כמובן). אפילו בפקולטה להנדסה ניתן להבחין בין פיתוח שנעשה בתעשייה לבין מחקר בסיסי באקדמיה. לצערי יש כיום הידרדרות גם בתחומים הללו (בגלל אינטרסים ומצוקות כלכליות), וחבל. הפיזיקאי האקדמי אמור לחקור את חוקי הטבע שיצר הבורא, ואיש מדעי הרוח אמור לחקור את מה שיוצר האדם.

פוסק מסביב לשולחן

אגב, בעיניי זה גם ההבדל בין פוסקים לחוקרי הלכה. הפוסק אמנם עוסק גם הוא במקורות שקדמו לו, אבל הוא לא בוחן מה חשב הרמב"ם אלא משתמש ברמב"ם כדי להוציא פסק הלכה משלו שיהיה נכון לזמנו ומקומו. אותו פוסק גם לא נזקק להקשר שבו נכתבו דברי הרמב"ם, וזאת בניגוד לחוקר אקדמי שאמון על המתודה הפילולוגית-היסטורית. מנגד, פוסקים שכן נצמדים לתקדימים ומקורות קדומים (אני מכנה זאת "פוסקי משנה ברורה") אינם פוסקים בעיניי, אלא חוקרי הלכה. הם מביאים את מה שכתבו הפוסקים. אבל פוסק אמיתי הוא יוצר או שחקן, ולא חוקר. הוא צריך לגבש עמדה הלכתית על המצב שמובא בפניו, והתקדימים משמשים בדרך כלל לסיוע והכוונה.

ההבחנה הזאת קשורה בטבורה למה שכיניתי כאן פעם "פסיקה מסדר ראשון" לעומת "פסיקה מסדר שני". פוסק אמור לעסוק בסדר הראשון. הוא אמור להוציא את ההלכה הנכונה לזמנו ומקומו. מותר לו להשתמש בחוש הריח שלו, במסורת ובדרכי חשיבה לא מנוסחות ולא מומשגות שקיבל מרבותיו או משלו עצמו. אך לחוקר כל זה אסור. הוא אמור לתאר ולנתח את הקיים, ולא לשחק על המגרש בעצמו.

אביא כאן דוגמה. פעם כתבתי מאמר על גיור ובו טענתי שאין דעה בהלכה שמוכנה לוותר על קבלת מצוות (מבחינת הקבלה שבלב). לאחר מכן התפרסמה תגובה כעוסה של חוקר משפט עברי ידוע שציטט מתשובתו של רד"צ הופמן (שהייתה מוכרת לי). מבחינתי העובדה שהרב הופמן כתב זאת לא אומרת מאומה. אז הוא כתב וטעה. העובדה שספרו כתוב בכתב רש"י וכרוך באותיות זהב לא הופכת זאת לדעה הלכתית על המפה. אבל זה רק מבחינתי, כמי שנמצא על המגרש ומתווכח עם הרב הופמן סביב השולחן ההלכתי. אבל החוקר מבחינתו צדק. הוא לא אמור להתייחס לדברים כשחקן במגרש אלא כחוקר שעוסק בנתונים האובייקטיביים. מבחינתו יש דעה כזאת בשדה ההלכתי ולכן הוא מחויב להביא אותה ולהתחשב בה. זוהי עוד דוגמה להבדל בין יוצר שמשחק במגרש עצמו לבין חוקר שבוחן אותו מבחוץ באופן שפיט. הכעס של אותו מגיב נבע מאותו טשטוש בין פוסק לחוקר. הוא קרא את המאמר שלי כאילו מדובר במחקר על הגיור שסוקר את הדעות, ולא היא.

חשוב לציין שלא מדובר בהבחנה בין אישים אלא בין דיסציפלינות. אדם שעוסק בחקר הפילוסופיה יכול כמובן גם לעסוק בפילוסופיה, ולכתוב חיבורים שנוקטים עמדות משלו ולא רק לעסוק בחקר משנתם של אחרים. אבל את זה הוא עושה בכובע אחר. הוא לא אמור לקבל קרדיט אקדמי על חיבורים כאלה, ואפילו לא לפרסם אותם בהוצאות אקדמיות. את הפרסום הוא יעשה בעצמו, או במכונים פרטיים להחזקת פילוסופים, בדיוק כמו פילוסוף, צייר או משורר שאינם אנשי אקדמיה. את המאמרים הוא יפרסם כפובליציסטיקה בעיתונות, או כספרים בהוצאות ספרים שונות.

יש מקום אמנם להבחין בעניין זה בין הוראה למחקר. במסגרת ההוראה באוניברסיטה יש יותר מקום להכניס אספקטים קיומיים וחווייתיים. הרי הפקולטה להנדסה מייצרת מהנדסים ולא רק חוקרי הנדסה. גם המחלקה למחשבת ישראל אמורה לתרום ליצירת הוגים ולא רק חוקרים. לכן בהחלט יש מקום לעסוק עם סטודנטים בהיבטים של משמעות וגיבוש עמדות עכשווי. אבל כל זאת שלא במסגרת המחקר האקדמי. המחקר צריך לעסוק בגיבוש הכלים במובן האובייקטיבי ביותר האפשרי.

דווקא על רקע ההבחנה החדה שהצגתי כאן, חשוב לי לשוב ולציין שמעבר לאג'נדות המכוונות, גם מבחינת העניין עצמו הקו בין התחומים אינו חד. בדורות האחרונים לא מעט מהרעיונות הפילוסופיים עלו ועולים במסגרת חיבורים אקדמיים (אם כי, להתרשמותי, עדיין מדובר במיעוט קטן). לפעמים חקר הפילוסופיה מביא את האדם לרעיונות משלו, והוא גם מביע אותם במאמר האקדמי עצמו. בה במידה, ייתכן שיהיה קטע מביקורת התבונה הטהורה של קאנט שיוכל להיכנס לכתב עת אקדמי, אבל זהו מקרה בלבד. בדרך כלל זו לא אמורה להיות תכליתו של המאמר האקדמי ולכיוון השני גם לא של החיבור הפילוסופי.

אינטרס פוסטמודרני

כאמור, מעבר לטשטוש הטבעי בתחומים הללו, דומני שיש לחוקרים שונים אינטרס בטשטוש הזה. קשה להם עם ההבחנה בין פרופסור לפילוסופיה לבין פילוסוף. הם מאוד נהנים מהאיצטלה של הפילוסוף (זה עם המקטרת, שיכול לדבר ברדיו ולומר את דעתו כמומחה לדבר בנושאים הפילוסופיים והאתיים שעל הפרק), שבמקרים רבים ממש לא מגיעה להם. מעט מאוד מביניהם ראויים לתואר פילוסוף, וחבל ששדרני הרדיו או עיתונאים אחרים לא תמיד מודעים להבדל החשוב הזה.

האינטרס הזה מתלבש על הטשטוש הכללי שהשתרר בעידן הפוסטמודרני, ולא פסח גם על האקדמיה. כיום נכנסים לאוניברסיטה תחומים ו"מחקרים" שונים ומשונים שכל קשר בינם לבין מחקר אקדמי הוא מקרי בהחלט. החל מהתנסות בקבלה מעשית חווייתית, המשך בחיזוי העתיד, שברובו אינו אלא כישוף מודרני חסר כל ערך שמשתמש במינוח לועזי מרשים ובשפה של מספרים ואחוזים שלא אומרת מאומה, ממש כמו האורקל מדלפי או אחד ה"בבות" השרלטנים בימינו. זה ממשיך בחקר המגדר, שברובו אינו אלא אידיאולוגיה פוליטית באיצטלה אקדמית ותו לא, בהיסטוריונים עם אג'נדות שמעוותות את המחקר שלהם ועוד ועוד.

אגב, רבים מה"חוקרים" אומרים זאת על השולחן, ומסבירים כמובן בטוב טעם שאין דבר כזה מחקר נטול פניות. לשיטתם הכול פוליטי והכול מבוסס על אג'נדות והגמוניות ומזימות ועמדות כוח ונרטיבים ושאר הזבל הפוסטמודרני המעורפל שתפקידו ליצור את הטשטוש המבורך שמונע הבחנה בין טפל לעיקר, בין איכות לזבל, בין יוצר לחוקר, ובין כל דבר לכל דבר אחר. בדרך כלל אלו שמסבירים לנו שאין מחקר נטול פניות הם הראשונים שלוקים במגמתיות הפסולה הזאת, והערפל הפוסטמודרני משמש אותם כאסטרטגיית הגנה. כדי להסתיר את חוסר הערך האקדמי שבעבודתם הם מאשימים את כל העולם במום שנמצא בעיקר בהם (ראו למשל מאמרו של הפיזיקאי אלן סוקל שנשלח לכתב העת הפוסטמודרני social text, שיוצא באוניבסיטת דיוק, והכיל גיבוב של ציטוטים מתחומים שונים שאין כל קשר ביניהם עם שטויות פסאודו-מדעיות, והנונסנס הזה התקבל ופורסם שם, וכך גילה את ערוותם ואת קלונם ברבים).

כמובן שחשובה כאן גם שאלת המינונים. יכול חוקר לעסוק במחשבת ישראל בקפדנות אקדמית (פילולוגית-היסטורית), ואחר כך לשאול את תלמידיו או את קוראיו מה כל זה אומר לנו/להם? אבל זה רק בשוליים. אוניברסיטה עוסקת בידע ולא בדעות. היא מלמדת ולא מחנכת. היא חוקרת וצוברת ומנתחת ידע, ולא עוסקת וגם לא צריכה לעסוק ביצירת דעות ועמדות, לפחות לא במסגרת המחקר האקדמי. אני מתנגד לאותו אימפריאליזם אקדמי שרוצה לכבוש גם את תחומי העשייה והיצירה, וגורם בטווח הרחוק להזניה של המחקר האקדמי, ולערבוב מחפיר בין מחקר ליצירה. הטשטוש הזה הופך את המחקר לכלי שרת לקידום אג'נדות ומגמות חברתיות ופוליטיות, כפי שאנחנו רואים לא מעט באקדמיה שלנו בשנים האחרונות.

יש מחירים נוספים לטשטוש הזה. ישנה התעלמות מספרות פילוסופית ומחשבתית שלא נוצרה באקדמיה (אבי שגיא במאמרו מזכיר את הרב שג"ר ש"מוחרם" על ידי קובעי הטון באקדמיה), ועדות פרס על ספרי עיון בוחנות את הספרים בקריטריונים אקדמיים, וספר שיוצר הגות חדשה ולא כתוב בנוסח אקדמי בדרך כלל לא יעבור אותן. בגלל האימפריאליזם הזה, אין כמעט כתבי עת רציניים לפילוסופיה שבהם יכול להתפרסם מאמר שבו ננקטת עמדה.

למען הסר ספק, אני לגמרי בעד ההפרדה הזאת, רק שתהיה על השולחן. שאף צד לא ישתלט על הצד האחר, אחרת כולנו נפסיד. התוצאות של הטשטוש בין מחקר ליצירה פוגעות הן במחקר והן ביצירה. אם החוקר הוא בו זמנית גם יוצר, כלומר שחקן על המגרש, אז גם היצירה ניזוקה וגם המחקר.

לפני כמה שנים היה כנס באוניברסיטת בר אילן שכותרתו הייתה "אין יהדות בלי מדעי היהדות". אז זהו, שבהחלט יש. מדעי היהדות מסייעים לפעמים להאיר פנים שונות, אבל אין לערבב בין מדעי היהדות לבין היהדות. אלו שני דברים שונים בתכלית, בדיוק כמו שחקר התרבות האינדיאנית שונה מהתרבות הזאת עצמה, ושהפילוסופיה של המתמטיקה אינה מתמטיקה. בשני המקרים השני לא ממש זקוק לראשון.

נמצאנו למדים שהחוקר האקדמי אכן צריך להמית את התחום שבו הוא עוסק. לנקות ממנו את לחלוחית הרלוונטיות שלו, כדי לשמור על המרחק האקדמי. אפשר להליץ על כך את דבריו הנפלאים של אוסקר ויילד (הבלדה מכלא רדינג, בתרגומו של אורלנד): "אך הן כל איש רוצח את אשר יאהב לבו, יש עושה זאת במבט יש במילים ריבוא. מוג לב רוצח בנשיקה, וגבר בחרבו".

*

הרב ד"ר מיכאל אברהם הוא ר"מ במכון הגבוה לתורה, אוניברסיטת בר–אילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' שבט תשע"ו, 15.1.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-15 בינואר 2016,ב-גיליון בא תשע"ו - 962. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. ההבחנה של הרב בין מחקר ויצירה אכן לא מתקיימת בתחומים מסויימים של פילוסופיה ומחשבת ישראל מכיוון שתחומים הללו באמת יש אנשים שדנים דיונים בתחום ולא דנים על תחום שאנשים אחרים עוסקים בו. בתוך התחומים הללו יש הבחנה בין חוקר שהוא פרשן של אחרים לבין יוצר מקורי. לדוגמא "חוקר" אתיקה הוא פשוט פילוסוף שכותב אתיקה. הרב מנסה להכניס את שני סוגי החוקרים, האתיקן וזה שחוקר אתיקה של אחרים, תחת אותה שמיכה ופשוט לבטל את התחום השני, אבל זו בדיוק הנקודה הלא מבוססת בכתבה. נראה שהוא מגיע "מהבית" עם תפיסה של מה צריך להיעשות באקדמיה ועוד טוען שזו התפיסה המודרנית לעומת הבלבול הפוסט מודרני. אבל היסטורית אין כאן בלבול חדש אלא פשוט תחומים שונים בתוך הדיציפלינה "פילוסופיה". מבחינה היסטורית היצירה הפילוסופית נעשתה רבות באקדמיה, כמו בדוגמאות של קאנט, הגל והיידגר.
    את האתיקן צריך להשוות לפיזיקאי. פיזיקאי עוסק בפיזיקה בדיוק כמו שהאתיקן עוסק באתיקה. שניהם חושבים ומחדשים בתוך התחום עצמו. באותה מידה שהרב טוען שהפיזיקאי לא ממציא את חוקי הפיזיקה אלא מגלה אותם כך גם האתיקן יכול לטעון שהוא לא ממציא את חוקי האתיקה אלא מגלה אותם. שתי הטענות נמצאות בויכוח בפילוסופיה של המדע (או במטאפיזיקה) ובפילוסופיה של האתיקה.

  2. אבקש להעיר במחילה,
    "מנגד, פוסקים שכן נצמדים לתקדימים ומקורות קדומים (אני מכנה זאת "פוסקי משנה ברורה") אינם פוסקים בעיניי, אלא חוקרי הלכה. הם מביאים את מה שכתבו הפוסקים". באמירה זו בה לכאורה מצויה אמירה מחקרית. מתחבאת לענ"ד אידיאולוגיה משונה . איך אפשר להשוות מי שפוסק ע"פ מקורות קדומים כיון שמבין שלהיות שחקן אין פירושו להיות עצמאי בשטח, למי שחוקר מבחוץ ומסתכל על הפילוסופים ואינו מביע את דעתו.בארגז הכלים של הפוסק הנ"ל, מצויים לא רק חשיבה עצמאית הכרוכה לא אחת עם חוסר מחויבות מוסרית-ערכית, לקודמיו, אלא גם קמצוץ של ענווה המלווה את הבירור ומובילה אותו להשתמש במה שכבר נכתב[ אם כי גם הוא מבין שצריך לישם זאת בתבונה, אינו מתבייש ללכת בעקבות המשנה ברורה

    • 'שומע ומוסיף'

      בס"ד ט' בשבט תשע"ו

      פוסק הלכה אינו שחקן ואינו יצרן ח"ו. תורה אלקית היא 'חוקת עולם'. חכם העוסק בתורה ניגש אל התורה הכתובה והמסורה בדחילו ורחימו, בבקשה מאת אלקיו שלא ייכשל בדבר הלכה, שלא יאסור את המותר ולא יתיר את האסור. ומתחנן לפני בוראו נותן התורה: 'ואל תצל מפי דבר אמת. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך'.

      מתוך אחריותו לבירור האמת הוא מתייגע על כל מילה ומילה בתורה שבכתב ושבעל פה להבינם על בוריים, ומתוך כך הוא יכול לעמוד על העקרונות וליישמם בשאלות המתחדשות, מתוך 'דימוי מילתא למילתא'.

      אכן ה'משנה ברורה' לרבי ישראל מאיר הכהן מראדין (בעל 'חפץ חיים') הוא מופת של יגיעה ועיון. בנו של המחבר מספר שכתיבת הספר נמשכה עשרים ושמונה שנים (!), בהן ישבו האב והבן ולמדו כל סוגיה בעיון, החל ממקורה בתורה, והמשך בדברי חז"ל במשנה, בתוספתא ובמדרשי ההלכה, בתלמוד הבבלי והירושלמי, ובכל מה שנאמר בספרי הגאונים, הראשונים והאחרונים, מתוך יגיעה עצומה לרדת לעומק דבריהם. את עומק הניתוח הלמדני ימצא המעיין ב'ביאור הלכה' שבו מרחיב המחבר בבירור הסוגיות.

      אכן 'פוסקי משנה ברורה' הם חוקרי הלכה מבקשי אמת, שחידושיהם מבוססים על יסודות איתנים המעוגנים היטב בתורה הכתובה והמסורה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      בירורי הנוסח הם כלי חשוב בהבנה אמיתית של המקורות. אף ידיעת הרקע ההיסטורי שבהם נאמרו דברים, יכולה לתת לנו 'שימוש חכמים' וללמדנו איך יישמו קדמונים את ערכי הנצח להתמודדות עם בעיות שהזמן גרמן. כמובן, שמחקר היסטורי השואף לאמת ידחה על הסף נסיונות להפוך את חכמי ישראל 'מעתיקי השמועה' ל'רפורמטורים בתחפושת'. מחקר אמיתי ייגע וימצא את מקורותיהם ויסודותיהם של דברי חכמים בדברי קדמוניהם, ויראה איך העמיקו בהם והגיעו לחידושים אמיתיים המיוסדים על יסודות נאמנים, בבחינת 'שומע ומוסיף'.

      [לגבי פרשת 'החוג למחשבת ישראל'. מאתר החוג אני למד שד"ר אבינועם רוזנק, נשאר בחוג ואף קודם לדרגת 'פרופסור'. במקביל הוא מרצה גם בתכנית 'רביבים' להכשרת מצטיינים להוראה].

  1. פינגבק: בתגובה ל"המחקר האקדמי ואיסור הנגיעה" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: