ההזדמנות הציונית של היהדות | מיכה גודמן

הצלחת היהדות הגלותית בשימור זהותם הנבדלת של היהודים כרוכה בכישלונה לשמש השראה לרגישות אנושית ומוסרית. כיצד יכולה הציונות לרפא את ההלכה? 

[מאמר שני בסדרה, לקריאת המאמר הראשון]

עמים רבים היו במזרח הקדמון, ממלכות אדירות כדוגמת האשורים, החיתים והמצרים, וגם ממלכות זעירות כמו היבוסים, הגרגשים והחיווים. הם היו שונים אלו מאלו. היו להם אלים שונים, טקסים שונים, שפות שונות ומבנים פוליטיים שונים. אך דבר אחד משותף היום לכולם – הם נעלמו. במרוצת השנים קרסו הממלכות וגלו עמיהן, וכתוצאה מכך כל הזהויות הלאומיות של המזרח הקדום נמחקו. אין היום לשם הדגמה אנשים שמדברים בשפה גרגשית ובעלי תודעה לאומית גרגשית, השומרים על זיקה נוסטלגית לגרגש העתיקה. חוץ מהעברים.

אמנם בדומה לעמים אחרים גם אלו הוגלו ופוזרו, אך בשונה מהם – הם לא נעלמו. בניגוד לעמי המזרח הקדמון, היהודים הם לא חלק מהעבר, הם עדיין חלק מההווה. הוגים רבים וגדולים כדוגמת הגל, ניטשה ושפנגלר התפלאו מכך. העם היהודי שניצח את חוקי ההיסטוריה נתפס כחידה לא פתורה.

הציונות‭ ‬היא‭ ‬ההזדמנות‭ ‬של‭ ‬היהדות‭ ‬שעוותה‭ ‬בגלות‭. ‬עולים‭ ‬מארה‭"‬ב‭ ‬בשדה‭ ‬התעופה‭ ‬בן‭ ‬גוריון‭, ‬2013 צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

הציונות‭ ‬היא‭ ‬ההזדמנות‭ ‬של‭ ‬היהדות‭ ‬שעוותה‭ ‬בגלות‭. ‬עולים‭ ‬מארה‭"‬ב‭ ‬בשדה‭ ‬התעופה‭ ‬בן‭ ‬גוריון‭, ‬2013
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

היהדות ושמירת הזהות

האם יש מענה לחידת העברים? כיצד שרדו היהודים לאורך כל השנים והדורות? לפחות אחת מהסיבות להישרדות היהודים היא היהדות. יותר מששמרו היהודים על תורתם, שמרה היא עליהם וגוננה על זהותם. זה לא קרה במקרה. זה היה מתוכנן. חכמי ישראל במרוצת הדורות עיצבו את הדת בצורה שגורמת לה להגביר את סיכויי ההישרדות של העם היהודי. בגלות נוספו לדת היהודית שכבות חדשות שתפקדו כמנגנוני הגנה זהותיים. ישנן הלכות רבות שנוצרו או שהתעצבו בצורה שתומכת בליכוד האומה ושמגבירה את בידולה מיתר העמים. ולא רק ההלכות, גם חלק מהאמונות שנוצרו ושטופחו בגלות, כמו האמונה בעליונות המטפיסית של היהודים כפי שראינו במאמר הקודם, עודדו אותם בחולשתם ומנעו מהם ייאוש ואבדון. אם כן, הסיפור של ההישרדות הבלתי אפשרית של היהודים בגלות איננו סיפור ההצלחה של היהודים כמו שהוא סיפור ההצלחה של היהדות.

אך ההצלחה של היהדות הגלותית היא גם הכישלון שלה. עבור נביאי ישראל המקראיים, כמו גם עבור הפילוסופים הרציונליים והמיסטיקנים הרגישים, הייעוד של היהדות מעולם לא היה לשמש מנגנון הגנה על זהותם הנבדלת של היהודים. היהדות לא אמורה הייתה להיות קיר המגן של הזהות היהודית אלא השראה לרגישות האנושית. אך האיומים על ההמשכיות היהודית שנוצרו בגלות דחקו אותה לפינה הזאת. היהדות פיתחה מנגנוני התגוננות זהותיים ובמרוצת הזמן אותם מנגנונים הלכו ונהיו לעיקר של היהדות. כך עיוותה הגלות את היהדות.

הקמת מדינת ישראל היא לא רק תפנית בתולדות היהודים, היא גם תפנית בתולדות היהדות. היא קמה כדי לגונן על יהודים מפני רדיפות והיא עושה דבר מה נוסף: היא גם מגוננת עליהם מפני התבוללות. מדינת ישראל איננה רק מקלט ליהודים מפני סביבה שדוחה אותם, היא גם מקלט ליהודים מפני סביבה שמקבלת אותם ובכך מאיימת לפורר את זהותם. מחוץ למדינת ישראל, יהודים שאינם מפעילים את מנגנוני ההגנה של היהדות הגלותית נעלמים. בתוך מדינת ישראל, יהודים שאינם מפעילים את מנגנוני ההגנה הגלותיים אינם מתבוללים. לאור כל זאת, קל מאוד להשתכנע מאותם הוגים ציונים שטענו שהציונות הופכת את היהדות למיותרת. היהודים הישראלים שרוצים לשמר את זהותם לא צריכים יותר את היהדות.

המסקנה הזאת מבוססת על ההנחה שהיהדות היא פרויקט לשימור זהותם הנבדלת של היהודים. אך זאת הנחה שגויה. היהדות נועדה להעניק משמעות לחיים היהודיים הרבה לפני שהיא נועדה לשמר אותם. הציונות לא מייתרת את היהדות, היא מייתרת רק את מנגנוני ההגנה שיש בתוכה. המסקנה שיש להסיק מהצלחת הציונות היא אחרת. הציונות איננה התחליף של היהדות, היא ההזדמנות שלה. בזכות הציונות ניתן לקלף מהיהדות את מנגנוני ההגנה שהכבידו עליה ועיוותו אותה. וזה עשוי להיות התפקיד ההיסטורי של הציונות הדתית. אם התפקיד ההיסטורי של הציונות החילונית היה להעלות את היהודים לארץ, אולי התפקיד ההיסטורי של הציונות הדתית הוא להעלות את היהדות לארץ.

סדרי עדיפויות מעוותים

במשך רוב הגלות חיו יהודים בקהילות אוטונומיות. האוטונומיה היהודית, ה"קהל", הייתה מעין מדינה יהודית מוגבלת ומפורזת. הייתה לה מערכת של מיסוי ולבית הדין שלה היה כוח אכיפה. כך חיו יהודים במרוצת השנים, עד שבמאה התשע עשרה הופיעה המדינה הריכוזית המודרנית שפירקה את האוטונומיה היהודית.

באלפיים השנים האחרונות התרחשו למעשה שתי גלויות: הראשונה התרחשה כשהתפרקה הממלכה היהודית והשנייה התרחשה כשהתפרקה הקהילה היהודית. הגלות הראשונה הייתה מהממלכה הריבונית והיא התרחשה בעת העתיקה; הגלות השנייה הייתה מהקהילה האוטונומית והיא התרחשה בעת החדשה. אך דווקא "הגלות השנייה" היא זאת שיצרה את האיום הזהותי הגדול ביותר על היהדות. כשבטלה האוטונומיה היהודית נוצר החשש שללא קהילה פוליטית של יהודים לא תהיה המשכיות ליהדות. החשש היה שההגירה מהקהילה הפוליטית היהודית אל תוך מדינת הלאום האירופית תביא לסיומה של היהדות, וזאת משום שסיום הבידול הפוליטי של היהודים מהגויים יסיים את גם הבידול הזהותי ביניהם. כיצד שמרו היהודים בכל זאת על בידולם? על ידי ההלכה. הבעיה היא שכשההלכה מתחילה לתפקד כמנגנון הגנה מפני התבוללות היא מתעוותת. אחד מסימני ההיכר של ההתעוותות הוא שנגזר עליה לנטוש את סדרי העדיפויות הנבואיים.

על פי הנביאים, הרגישות המוסרית חשובה מקפדנות פולחנית. בניגוד למה שרבים בתקופתם חשבו, אלוהים רוצה במוסר יותר משהוא רוצה בפולחן. "כי חסד חפצתי, לא זבח". אחד ההבדלים המהותיים שבין מצוות מוסריות למצוות פולחניות הוא שהמוסר הוא אוניברסלי והפולחן הוא פרטיקולרי. לכל תרבות ובכל דת יש איסור לרצוח בני אדם. גם האיסור על גנבה ועל ניאוף אינו ייחודי ליהדות. המוסר איננו יהודי, הוא אנושי. כשאדם צעיר קם בפני אדם זקן באוטובוס הוא לא עושה פעולה המייחדת אותו כיהודי. גם בודהיסט טוב או מוסלמי טוב היו עושים זאת.

עם זאת, כשהוא מניח תפילין בבוקר וכשהוא עושה קידוש בשבת, הוא עושה פעולות שרק יהודים עושים. זאת אבחנה חשובה לגבי ההבדל שבין הפולחן והמוסר: הטקסים הפולחניים מייחדים אותנו, הפעולות המוסריות לא מייחדות אותנו. מכאן נובע שבתקופה שבה צריך להשתמש בהלכה כדי לייחד ולבדל את היהודים, לא צפוי שהמצוות המוסריות יזכו להבלטה.

מהניתוח הזה צומחת המסקנה הבאה: הקריאה של נביאי ישראל להדגשת המוסר ולהעמדתו מעל ומעבר לפולחן היא קריאה להבלטת הצדדים האוניברסליים שביהדות על פני הצדדים הפרטיקולריים. אם החסד חשוב מן הזבח, אז הכלל–אנושי חשוב ממה שהוא רק יהודי. אך במציאות שנוצרה לאחר הגלות השנייה, סדר העדיפויות הנבואי לא יכול היה להפוך לסדר העדיפויות היהודי. האם בתנאים הפוליטיים החדשים, כשסכנת ההתבוללות מרחפת מעל האומה, רבנים, סופרים ומנהיגים יהודים יכולים היו להטיף לקהילותיהם שהחלק החשוב ביותר ביהדות הוא לא החלק שייחודי ליהדות? מה יקרה למי שמאמין שהחלק החשוב ביותר במסורת היהודית הוא דווקא החלק האנושי שבה? יש תשובה לשאלה הזאת. היא מבוססת על עובדות שמדברות בעד עצמן והן עובדות כואבות.

בארצות הברית למשל, הזרמים ביהדות שהבליטו את המוסר כעיקר היהדות ולא את הפולחן הם הזרמים שזהותם נמחקת בקצב מסחרר. מהסטטיסטיקות העצובות עולה שיהודי אמריקני שמתחנך להאמין שהחלק החשוב ביותר ביהדות איננו בלעדי ליהודים איננו מתעקש לבסוף להישאר יהודי. מסתבר שכדי לייצר פטריוטיות ומחויבות עזה לעם היהודי, מחויבות שתביס את פיתויי ההתבוללות, צריך לחנך לכך שהפסגה של החיים היהודיים היא החלק ששייך רק ליהודים. צריך להגיד שוב ושוב שהחלקים ביהדות שייחודיים ליהדות, שהם כמובן החלקים הפולחניים, הם גם החלקים החשובים ביותר ביהדות. רק כך יוצרים נאמנות למסורת וכך שוברים את המוטיבציה להתבוללות. במילים אחרות, בתנאים שנוצרו לאחר הגלות השנייה, מימוש סדר העדיפויות הנבואי הוא איום על ההמשכיות היהודית. זה כל מה שעצוב בגלות, שכדי לגונן על היהדות צריך במידה רבה לעוות אותה.

הציונות היא ההזדמנות של היהדות. רק במדינת ישראל ניתן לטפח דתיות שממקמת את המוסר מעל לפולחן מבלי לאיים על המשכיותה. בגלל שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, היא יכולה להבליט את הצדדים הלא לאומיים של היהדות. פרדוקסלית, ההתבדלות הפוליטית מהאנושות מאפשרת את הגילוי הדתי המחודש של האנושיות. במילים אחרות, מנגנוני ההישרדות הזהותיים שהתפתחו בגלות שיבשו את סדר העדיפויות הדתי. ציונות דתית יכולה להיות ציונות שמרפאת את סדרי העדיפויות הדתיים, ציונות שמשיבה לחיים שלנו את היהדות הנבואית.

הגלות שהקפיאה את ההלכה

אך ישנו אתגר שהנביאים לא הציבו בפני החיים הדתיים של זמנם. כיצד מתמודדים עם העובדה שישנן מצוות שנראות כמנוגדות למצפון המוסרי. הבעיה כאן היא לא שמייחסים למצוות הדתיות חשיבות רבה יותר מהמוסר, אלא שישנן מצוות שהן עצמן מנוגדות למוסר. לשם הדגמה: הולכים ומתרבים הגברים והנשים שמרגישים שההלכות שמדירות נשים פוגעות בכבודן. שטקסים דתיים שבהם לנשים מעמד נחות משל גברים מייצרים צרימה מוסרית לא קטנה. על פי סקר שיצא לאחרונה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שליש מהדתיים בישראל מצפים שמעמדן של נשים בהלכה יעבור שינוי.

שאלת השינוי של ההלכה שונה משאלת סדר העדיפויות ההלכתי. נביאי ישראל הטיפו לסדר עדיפויות דתי בריא אך לא להבראה של ההלכה עצמה. לשם כך יש לעבור מעולמם של הנביאים לעולמם של החכמים. חז"ל שתבעו צייתנות מלאה להלכה פעלו גם לעצב בדרכם את אותה הלכה. משה הלברטל כבר הראה במחקריו שלא אחת הפגינו חכמים מאמצים פרשניים כבירים כדי לקלף מהלכות קדומות יסודות שנגדו את התחושות המוסריות שלהם. כשם שאברהם אבינו לא נרתע מלהוכיח את הא–ל בצורה מוסרית, כך חכמי ישראל לא נרתעו מלעצב את דבר הא–ל בעיצוב מוסרי. המסורת ההלכתית היא דינמית ומשתנה, וערכים מוסריים תמיד היו חלק בלתי נפרד מתהליך השינוי שלה. זאת הייתה דרכה של ההלכה, עד שהיא סטתה מדרכה. דווקא בתקופה המודרנית, כשהעולם החל להשתנות, ההלכה הפסיקה להשתנות.

כשהקהילה היהודית האוטונומית החלה להתפרק, ההלכה החלה לקפוא. השמרנות החדשה הרגישה שבהיעדר חומות פוליטיות שמבדילות בין היהודים לבין הגויים, יש לייצר חומות תרבותיות. האמנציפציה, כך חששו אותם רבנים, מייצרת עולם שהוא ידידותי ליהודים אבל הרסני ליהדות. ככל שהעולם נפתח יותר בפני היהודים, כך צריך לסגור בפניו את היהדות. לאחר "הגלות השנייה" ההגנה הפוליטית מפני טמיעה הוחלפה בחומת הגנה הלכתית. כתוצאה מכך התהוותה מערכת הלכתית שמרנית ונוקשה המתנגדת לכל שינוי.

האם החשש השמרני היה מוצדק? ההיסטוריה מוכיחה שכן. בשנת 2013 ערך מכון המחקר פיו מחקר מקיף על יהדות אמריקה וגילה שנישואי התערובת הגיעו לשיא של 58%. אך הנתון החשוב יותר לענייננו הוא שלא כל היהודים האמריקנים מתבוללים באותה מידה. ככל שהיהדות שמרנית יותר ומסתגרת יותר, כך היא מתבוללת פחות; ככל שהיא פתוחה יותר ומשתנית יותר, היא גם נעלמת יותר. האמת צריכה להיאמר: זה היה צפוי. היהודים השמרנים ביותר והמסתגרים ביותר התגלו כבעלי התחזית המדויקת ביותר. הם טענו אז שהניסיון לעצב יהדות ששונה מהעבר הוא חסר עתיד.

ההיסטוריון יעקב כץ הבחין שעצם ההתנגדות לחידוש היא חידוש. היהדות מעולם לא טיפחה אידיאולוגיה של מאבק בשינוי. ההקפאה של השינוי היא בעצמה שינוי. הגלות השנייה יצרה מציאות שבה היהדות המסתגרת, השמרנית והקפואה היא היהדות היחידה שיש לה עתיד והמשכיות. ומכאן למסקנה הקשה: הטרגדיה של הגלות היא שהדרך היחידה לשמר בה את היהדות היא לעוות אותה.

אך ההיסטוריה היהודית הציעה גם דרך אחרת. ההסתגרות התרבותית וההקפאה ההלכתית הן לא המענה היחיד לאיום ההתבוללות שנוצר לאחר הגלות השנייה – הייתה גם הציונות. הנה דרך אחרת להבין את הפרויקט הציוני: הציונות היא ניסיון לשקם את הקהילה הפוליטית היהודית שאבדה לאחר פירוק האוטונומיה היהודית. במקום לשוב אל הקהילה היהודית – להקים את המדינה היהודית. אם אי אפשר לבטל את הגלות השנייה, אמרו הציונים, נבטל את הגלות הראשונה. במקום לשוב אחורנית לקהילה של ימי הביניים, יש לשוב אחורנית עוד יותר אל הממלכה של העת העתיקה.

קריסת הקהילה היהודית ונפילת החומות הפוליטיות שגוננו על זהותה יצרו שתי תגובות יעילות.  האחת של השמרנים הדתיים שהציעו לבנות חומות תרבותיות, והשנייה של הציונים שהציעו לבנות חומות פוליטיות גדולות עוד יותר. הציונים הציעו במקום קהילה יהודית – מדינה יהודית. המענה הציוני התגלה כאפקטיבי לא פחות מהמענה השמרני. בניגוד לארצות הברית ולשאר מדינות המערב, שבהן נישואי התערובת עוברים את סף החמישים אחוז, בישראל מדובר באחוזים בודדים. בגלות התבוללות היא איום אך בישראל היא מקסימום מטרד. וכך בעת החדשה נוצרו שני פתרונות אפקטיביים למשבר הזהותי הגדול של התפרקות הקהילה האוטונומית: ההסתגרות הדתית והציונות המדינית.

המשכיות של יהדות דינמית

מחוץ למדינת ישראל היהדות נמצאת במלכוד. היהודים ניצבים שם בפני שתי בררות גרועות: לעוות את היהדות ולשמר אותה, או לא לעוות אותה ולאבד אותה. זהו הכוח הגדול של הציונות: מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו יהודי לא עומד מול הבררה הזאת. רק בישראל אפשר לטפח יהדות דינמית ופתוחה מבלי להמר על המשכיותה. רק כאן ניתן לרפא את ההלכה מבלי לסכן אותה. לאחר שהיהודים עלו לארץ יכולה היהדות לעלות לארץ, להסיר מעצמה את הפחדים הגלותיים שדבקו בה ויחד איתם את מנגנוני ההגנה הגלותיים ששמרו עליה. בישראל ניתן להשיב את סדרי העדיפות של הנביאים כמו גם את הנועזות ההלכתית של החכמים; למקם את המוסר האוניברסלי מעל למצוות הפולחניות, ברוחם של הנביאים; ולעצב בצורה מוסרית את אותן מצוות, ברוחם של החכמים.

הציונית הדתית המשיחית מבית מדרשו של הרב קוק ובנו פירשה את התנועה הציונית באמצעות קטגורית דתיות. מדינת ישראל היא שלב בתוך התוכנית האלוהית הגדולה, הם לימדו, והציונות היא חלק מהתנועה לקראת הגאולה. על פי המודל המשיחי, הדת היא החלון שדרכו מתבוננים ומפרשים את הציונות. אבל אולי אפשר להפוך את המודל הזה ולראות בציונות את החלון שדרכו מתבוננים ומפרשים את הדת. על פי ההיפוך הזה של המודל הציוני דתי, הציונות והדת מחליפים תפקידים: תחת פירוש הציונות באמצעות הדת, הציונות היא הזדמנות לפירוש מחדש של הדת. התקופה הציונית מזמנת את האפשרות ללידתה של פרשנות מחודשת של היהדות, פרשנות המנערת ממנה את עפר הגלות, פרשנות המרוממת את המצוות מבחינה מוסרית והממקמת את הרגישות החברתית מעל לקפדנות הפולחנית.

ד"ר מיכה גודמן הוא מחברם של שלושה ספרי עיון: "הנאום האחרון של משה", "חלומו של הכוזרי" ו"סודותיו של מורה הנבוכים" שראו אור בהוצאת דביר

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ג חשוון תשע"ו, 16.10.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 באוקטובר 2015,ב-גיליון נח תשע"ו - 949. סמן בסימניה את קישור ישיר. 21 תגובות.

  1. המוסר מנוגד להתנחלות
    בשטחים שנכבשו אחרי 67.
    . מי שמוכן לגזול מהערבים את כבשת הרש שנותרה להם אינו יכול לשמש כמטיף. גודמן העומד בראש מדרשה הנמצאת בשטחים הכבושים אינו יכול לשמש כמורה נבוכים לענייני מוסר.

    • לסכן את עצמינו בגבולות אושויץ כדי לספק את השאיפות של הערבים המוסלמים הפולש-טינים זה מנוגד למוסר הטבעי. כדי לקבל השראה לפיתוח התרבות התורנית כולל החלק המוסר, שבה בני ישראל צריכים לגור באזורים שבהם פעלו הנביאים וחז"ל. אם הערבים המוסלמים סובלים כל כך בשילטון בני ישראל הם יכולים לעבור לארצות הרבות, שבשילטון ערבי מוסלמי.

  2. לא מבין….
    גם היום כשעדיין השמרנות הדתית קיימת (לפני שנקבל את הצעתך לאמץ בארץ ישראל את ה'יהדות המוסרית' שמיותרת כעת כשאנחנו בארצנו ) הנתונים היבשים מראים שיהודים בארץ פחות מעוניינים מבעבר לקיים טקסים יהודיים החילונות גואה ואין בעצם שום מוסד רוחני ששומר על המשך קיום היהדות בדורות הבאים.
    הצעתך להפוך את היוצרות ולקיים בישראל יהדות מוסרית (מאחר ואין סכנת התבוללות ??? ) רק תגרום לכך שהחילוניים ועימם חלק משומרי המסורת 'יפרקו עול' (למה צריך לקיים מצוות ? הכי חשוב להיות אדם מוסרי אוניברסלי ) וזה קיצה של היהדות (גם בישראל!).

    לא מבין את ההגיון בפילוסופיה הזו.

    אם כולנו (יהודים וגויים) שווים ועלינו , היהודים להיות מוסריים, מדוע צריך בכלל מצוות (שרובם אינו בענייני מוסר כלל )
    אם נרחיק לכת…. למה צריך אמונה באל? אפשר לאמץ את שיטת תרח ולהזמין באיביי כמה פסילים נחמדים שיזכירו לנו להיות מוסריים וזהו מתכון נחמד לקיום חיים כאדם מוסרי אוניברסלי ללא הצורך בקיום מצוות (מעיקות ) או איזישהם טקסים מיותרים…
    הצעה : לבטל ברית מילה (נראה פגאני כל הסיפור ) …אם כל העיניין ביהדות הוא להיות אדם מוסרי אפשר להשיג זאת ללא יהדות.
    מה אין אתאיזטיים מוסריים?
    בודהיסטיים רחמנים?

    לסיכום.
    לשיטתך האל לא בחר בנו כי אנחנו עם מיוחד אלא כי אנחנו מועדים לפורענות מוסרית )בניגוד לשאר העמים אולי…) ונתן לנו 10 דברות שאפשר להתמקד בחצי המוסרי שלהם…
    וכל שאר המצוות הינן סייג על סייג שהתווספו עם התורה/הנביאים/המנהיגים/…. כדי לשמור על עם ישראל בגלות.
    ועכשיו כשאנו בארצנו אפשר לחזור ולהיות פשוט מוסריים.
    כמו המוסלמים (במקור ) או הנוצרים (היום בניגוד לעבר ) או סתם כאתאיסטיים נחמדים.

    אז בואו נבטל לגמרי את היהדות כי היא נשמעת כמיותרת לחלוטין.
    בעיניי לפחות
    ובעיני הרבה אנשים (קצת עצלים כמוני ) שמעדיפים לא להתפלל/להניח תפילין/לשמור שבת/לקיים מצוות בכלל… רק להיות בן אדם מוסרי.
    זה אפשר גם בלי להיות יהודי כלל.

    • דרך החיים המוסרית התורנית, שבשבילה העולם הזה זה עולמו של הקב"ה ותוצאות המעשה בו זה העיקר, שונה מהנצרות והקוראן על סגפנותם והדגש שלהם על העולם הבא והאמונה.
      ברור, שבגלות לחיות בדרך חיים שונה מהרוב למשל: להמנע מבשר לא כשר או להגעל ממזון משוקץ זה עול, אבל למה במדינתנו שבה למרבית מותרי המזון יש כשרות סבירה למה כאן זה עול? למי שעברית אינה שפתו הראשונה וחי הרחק מארצנו לימוד התנ"ך במקור זה עול גם עם הוא משכיל, אבל למשכיל ששפתו הראשונה עברית וחי בארצנו לימוד התנ"ך במקורו לא צריך להיות עול.
      לדעתי במדינתנו ללא ההשפעות זרות מוגזמות צריך לגאול את ההלכה מקיפאונה הגלותי, כדי שלא תיהיה עול לבני ישראל. אז יתקיים בנו מאמר חז"ל "מצוות בטלות לעתיד לבוא", כלומר תהיה הפנמה של דרך חיים תורנית שלמה במדינתנו אצל כל בן\ת ישראל ולא התפיסה של אוסף של חסר פשר ולכן מעיק של מצוות.

  3. אני מאמין שהציונות- קרי ריבונות מדינית של יהודים בא"י היא האמצעי שבו אנו יכולים לממש את המחויבות שלנו להיות לעם סגולה. כי דווקא כאן ברצועה הצרה הזאת שבין הים למדבר, טריטוריה שחי בה עם נוסף , חייבים אנו לגלות הרבה יצירתיות, תבונה ואמפטיה כדי לא רק לשרוד איכשהו, אלא כדי להביא קץ לאלימות, ונראה לי שזו הסיבה שהקב"ה ציווה עלינו לשבת דווקא כאן!

  4. לא די בדיבורים גבוהים

    בס"ד ו' בחשון ע"ו

    הטיעון של ד"ר גודמן, שניתן להסתפק במצוות המוסריות האוניברסליות, ואין צורך במצוות 'פולחניות' ודקדוקיהן – כבר הועלה במאה הראשונה לספירה על ידי שאול התרסי המכונה 'פאולוס'. אלפים השנים שעברו מאז השליטו תלמידיו של פאולוס את 'דת האהבה והחסד', הביאו לעולם כולו בכלל, ולנו בפרט, מעט מאד אהבה וחסד.

    לעומת זאת, תורת ישראל, הנביאים וממשיכיהם אנשי כנסת הגדולה וחז"ל, לא הסתפקו בדיבורים גבוהים על אמונה וערכים, אלא יצקו אותם לפרטים ולפרטי פרטים, המביאים להנכחת הערכים הגדולים בכל תחומי החיים.

    הדרך לחסידות עוברת לפי חז"ל על ידי זהירות ב'מילי דנזקין'. דרך מסכת 'בבא קמא' המלמדת לפרטי פרטים את חובת הזהירות שלא לפגוע בזולת וברכושו; מסכת 'בבא מציעא', המלמדת את האדם את חובתו להשיב אבידה, לשמור על הפיקדון שהופקד בידו; להתנהג ביושר במסחר, מלמדת את העובד לעבוד באמונה ואת המעביד את חובתו לתת לעובד שכר הוגן ותנאי עבודה נאותים. מסכת 'בבא בתרא' מסדירה את יחסי האחים והשכנים, ואת חובות האדם לקהילה והקהילה כלפי יחידיה.

    ההישג הגדול של תקופת בית שני, היא יצירת הקהילה היהודית, שהבטיחה לא רק את שמירת הזהות היהודית, אלא גם חיי חברה מתוקנים. הקהילה דאגה לחינוך לכל אחד מבניה., כך בכל העולם היהודי, לרבות המקומות הנידחים ביותר היו כולם בעלי ידע בססי. 1800 שנה לפני העולם התרבותי, כבר נהג אצלנו 'חוק חינוך חובה'!

    כל קהילה יהודית הכילה, ומכילה עד היום הזה, ועדות העוסקות בעזרה לנזקקים, אם בתמיכה כספית או בהלוואה ללא רבית (גמ"ח), ואם בסיוע פיזי ורגשי, החל ב'ביקור חולים' וכלה בהשכנת שלום בית בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.

    עצם העברת, עבודת ה' לרמת הקהילה, הצורך בתפילה בציבור, ובתלמוד תורה בציבור – שידר לכל יחיד ויחיד, שאין הוא עומד לפני ה' לבדו, אלא כאחד מתוך העדה. אינני יכול לשכוח את אותו בוקר ירושלמי שבו ראיתי שר בכיר יוצא לרחוב וחוזר קורן מאושר כשאיתו מנקה רחובות שניאות להקדיש כמה דקות להשלים את המניין.

    אדם שיומו נפתח בתפילה וקצת לימוד תורה בבוקר עם חבריו, ונסגר בתפילת מנחה וערבית ושיעור תורה ביניהם – חייו מקבלים מימד אצילי יותר. בתוך המירוץ אחרי הפרנסה, שני איים יומיים של עיסוק בחיי רוח, מתוך אחווה ודיבוק חברים. האדם נהיה מעודן יותר

    והשבת, שבה מכריח האדם את עצמו לשים את המירוץ האינסופי אחרי הישגים חומריים. רואה ליום אחד את מלאכתו עשוייה, ומקדיש את עצמו להתייחדות עם בוראו, עם משפחתו ועם קהילתו – נותנים לאדם פ הסתכלות שונה על העולם. לא רק מקום של קנאה ותחרות אינסופית, אלא מקום שבו אנשים משלבים ידיים להרבות אמונה ואהבה, אהבת ה' ואהבת הבריות. [לא פלא, שחידוש המופלא בתרבות העולמית – עבודת ה' קהילתית ביום מנוחה שבועי – זכה לחיקוי הן בנצרות והן באיסלאם. חבל רק ששכחו לתת לנו קרדיט…]

    חיי הקהילה נוסדו סביב לימוד התורה ודברי הנביאים, וסביב התפילה לגאולת ישראל ובהמשכה גאולת העולם כולו. כשסדר התפילה משקף את דרך הגאולה הבאה בשלבים. מברכת הארץ לקיבוץ הגלויות ובניין ירושלים, העמדת מנהיגות ראוייה, שופטים ויועצים, צדיקים וחסידים, עד לחידוש מלכות בית דוד והשבת השכינה לציון.היכולת להודות לה' על הטוב שגמלנו עד כה, סוללת את הדרך למצב של 'וכל החיים יודוך סלה' שבעקבותין מתברך העולם בשלום.

    עם שידע לקוות לטוב בימים של חושך ורדיפות נוראות – לא יאבד את תקוותו כאשר הוא רואה עין בעין בתחילת התגשמות חזון הנביאים.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • מלאומיות לאוניברסליות

      וכך כותב הראי"ה קוק (אורות ישראל ו,ו, עמ' קס):
      'במשיח בן יוסף מתגלה התכונה של לאומיות ישראל מצד עצמם. אמנם התכלית האחרונה אינה התגדרות הלאומיות בלבדה, כי אם השאיפה לאחד כל באי עולם למשפחה אחת לקרוא כולם בשם ד'. ואע"פ שזה צריך גם כן מרכז מיוחד, מכל מקום אין הכוונה כולה רק המרכז, כי אם פעולתו גם כן על הכלל הגדול'.

    • בפיסקה 8, שורה 1:

      …לשים בצד את המירוץ האינסופי…

    • בדיוק בשל כך אסור להפוך את היהדות ל"דרך חיים מוסרית" בלבד …

    • מוסר כללי ומוסר ייחודי של 'תורת חסד'

      בס"ד ח' בחשון ע"ו.

      תורת ישראל היא המקור למוסר הכלל-אנושי, אך היא מוסיפה מימד עמוק יותר. לא רק מוסר של 'אני לא אפריע לך ואתה לא תפריע לי', אלא מוסר המושתת על מחוייבות פנימית. התורה לא הסתפקה ב'שבע מצוות בני נח' האוסרות על פגיעה בזולת במעשה, אלא חייבה גם ליישר את הלב – 'לא תחמוד… וכל אשר לרעך', 'ואהבת לרעך כמוך' – מוסר היוצר חברה של ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. כל המצוות מפנימות באדם את עול מלכות שמים, את העובדה שאינו 'בעל הבית' על העולם, אלא הוא מוצב בעולם בשליחות הבורא, ומשום כך עשיית הטוב והישר בעיני ה' – היא ההישג היקר ביותר לאדם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • חופש שוויון ו... אחווה

      ניתן לומר שיתרונו של המוסר הבא מתוך אמונה, על המוסר האנושי הטבעי, שהמוסר הטבעי יבטיח שהאדם החפץ בחופש ושוויון לעצמו – ייתן זאת לזולתו בבחינת 'דעלך סני לחברך לא תעביד'. – אך להביא לידי 'אחווה' בין הבריות צריך מודעות עמוקה ל'חביב אדם שנברא בצלם', וכן חיונית האמונה המופנמת.

    • אהבה צומחת - מהקרוב את הרחוק

      הזכרנו לעיל את הבדל התפיסה בין התפיסת הנוצרית, לפיה הדקדוק במצוות מעשיות ממעט ברגש הלב, בעוד לפי התפיסה היהודית – 'אחר המעשים נמשכים הלבבות'.

      בדומה לזה יש הבדל בתפיסת האהבה. הנצרות (הקתולית) טוענת שהאהבה ל'פרטיקולרי' ממעטת את האהבה האוניברסלית, ומשום כך 'אנשי קודש' צריכים להימנע מהקמת משפחה,כדי שאהבתם תוקדש לכלל העולם.

      לעומת זאת, סוברת היהדות שהאהבה צומחת במעגלים מתרחבים והולכים. ואהבת לרעך 'כמוך', ומהמודעות לעצמך תפתח רגישות לזולתך. אהב ראשית כל את הקרובים אליך, אשתך וילדיך.'מבשרך אל תתעלם'. משם לבני המשפחה המורחבת, לבני קהילתך ומקומך, ומשם לכל אחיך בני עמך, 'עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת'. וכשפיתחת את האהבה לקרובים – יילך ליבך מחיל אל חיל ויוסיף אהבה וחסד לכל הנברא בצלם אלקים.

      כשהלב מלא בטוב – עובר הטוב על גדותיו.

    • ההלכה - תורת ארץ ישראל

      בס"ד י"ב בחשון ע"ו

      מחד מייחס ד"ר גודמן לחז"ל התאמת מצוות התורה לערכי המוסר שהתחדשו כביכול בתקופתם, ומאידך תולה בחז"ל עיוות היהדות בהעדפת 'הפולחן' על המוסר. עירבב גודמן את טענות הנוצרים בטענות הקונסרבטיבים וסתר את עצמו מיניה וביה.

      ל'סלט' הוסיף גודמן את הטיעון הישן-נושן של הציונות-החילונית, שההלכה נוצרה בגלות כדי לשמר את הזהות היהודית, והיא מיותרת בשובנו לארצנו. כאן סתרו הציונים-החילונים את עצמם, שכן במגילת העצמאות מתגאים הם בכך שבארץ ישראל הנחיל עם ישראל לאנושות את ספר הספרים הנצחי.

      ברם, לא רק התורה שבכתב ניתנה בדרך לארץ ישראל כדי להקים בה 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. לא רק כל ספרי הנביאים והכתובים נתחברו בארץ ישראל או בציפיה עמוקה לשוב אליה – אף ספרות ההלכה עוצבה ונוסחה בחלקה הגדול בארץ.

      כאן פעלו אנשי כנסת הגדולה שעלו מהגולה והנו את בית שני, העמיקו בתורה, העמידו תלמידים הרבה ועסו סייג לתורה. כאן פעלו תנאים ואמוראים. כאן נכתבה המשנה, המהווה יסוד לתלמודים, הבבלי והירושלמי, שעל יסודם נבנתה כל ספרות הפוסקים עד ימינו. כאן בארץ ישראל נכתבו מדרשי ההלכה והאגדה. גם בתלמוד הבבלי משוקעת תורתם של חכמי ארץ ישראל, שחכמי בבל מפליגים בשבחה של תורתם, ופסקו להלכה כמותם במקרים רבים..כאן בארץ ישראל התחבר ה'שולחן ערוך', בתקופה של צפיה לגאולה קרובה וחידוש הסנהדרין.

      רוב החכמים שבמשנה הם תלמידיו של רבי עקיבא, מניף נס המרד ברומאים. מתוך ששת סדרי המשנה עוסקים שני סדרים (קדשים-טהרות) במצוות התלויות במקדש וסדר שלם (זרעים) העוסק במצוות התלויות בארץ. גם בשאר הסדרים יש מסכתות שלמות העוסקות בענייני מקדש (פסחים, יומא, חגיגה, נזיר, סוטה). מסכת סנהדרין, כשמה, עוסקת בסדקי השוטון והמשפט, על פי התורה – הלכות סנהדרין, מלכים וכהנים גדולים.

      שלימותה של התורה, באה לידי ביטוי בספר 'משנה תורה' לרמב"ם, שהקיף בספרו, הן ענייני מוסר ואמונה (הלכות יסודי התורה, דעות ותשובה), והן ענייני הלכה, כשמקום מרכזי תופסות בו הלכות התלויות בארץ, הלכות התלויות במקדש והלכות מלכים ומלחמותיהם.

      חז"ל והפוסקים, בצפייתם המתמדת לגאולה, ערכו לפנינו תשתית הלכתית לחידושם של חיי קוממיות יהודית בארצנו – ודיוניהם ופסקיהם מהוים נר לרגלי פוסקי ההלכה בדורנו, ומאפשרים להם להידרש לשאלותיהם של שומרי מצוות המשולבים בכל תחומי העשיה, ולהנחות אותם לאור התורה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. מיכה כתב:
    מהניתוח הזה צומחת המסקנה הבאה: הקריאה של נביאי ישראל להדגשת המוסר ולהעמדתו מעל ומעבר לפולחן היא קריאה להבלטת הצדדים האוניברסליים שביהדות על פני הצדדים הפרטיקולריים.

    אולי בנבואה, אך מה התורה מדגישה?

    ומדוע בכלל חשוב לשמור על הזהות היהודית?

  6. הדברים ראויים לתגובה מעמיקה יותר, אבל בקצרה יש כאן ריח של דבק, של הדבקת הקריאה למוסר החברתי של הנביאים בתקופה של היצמדות מוגזמת לפולחן בבית המקדש לעידן שלנו. אנחנו, חשוב לציין, לא הרבה זמן אחרי עידן "הכיבוש" של הארץ והסכמה לאומית על צורת התנחלות ממלכתית. גם את השלב הזה עברה "החברה הישראלית" שאליה מיענו את נבואות המוסר החברתי שלהם הנביאים. אנחנו עדיין בשלב שמתחיל רק להתגבש אצלנו הצד המוסרי- החברתי- לאומי. אבל להעמיד אותו על ענין אחד והוא "הרגישות החברתית" זהו עיוות של דברי הנביאים, חוסר פרופורציונליות של הבנת דבריהם, והשטחה של הקול האלוקי הקורא לקיום מצוות שבין אדם למקום לא פחות מלמצוות שבין אדם לחברו. אין שום פרשנות דתית שיכולה לצאת נגד המבנה ההיררכי של המצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו בעשרת הדיברות, אם יש פרשנות כזו היא תגיע למחוזות של העולם הלא אורתודוכסי בשלב כלשהו בעתיד. בנוסף, לא נעשתה כאן הבחנה חדה והכרחית מספיק בין תחלואי הגלות החברתיים לאומיים ובין תחלואי הגלות ה"נרכשים", הטבעיים, שעליהם יש להתגבר. דומה הדבר לטענה שרווק מבוגר לא באמת מסוגל להיות בן זוג והורה טוב, והשנים שעבר לבדו גרמו לו לאבד את התכונות ההכרחיות לזוגיות. זוהי טענה שטחית כמובן, שמתעלמת מהמבנה הפנימי הבחירי היצוק בכל אדם ובכל חברה. מבנה כזה לא באמת מתאבן במשך ההמתנה, הוא רק עובר ניסיונות קשים שבוחנים אותו. "קפדנות פולחנית" היתה קיימת גם בגלות כדי לשמר את היחס הנכון בין עמו של הא-ל לא-ל. אם "הקפדנות " הזו היתה כל כך גדולה, לא הייתה יוצאת היהדות בנקודות יציאה טראגיות משגרת הגלות לעבר האינקוויזיציה שאחרי תור הזהב בספרד, והשואה שאחרי עידן ההשכלה בגרמניה ובאירופה. אם היה כזה מכבש קפדנות פולחנית בגלות, מדוע הוא לא עצר אותן? יותר מהכל, יש כאן אמירה מתוחכמת כלפי המיינסטרים ההלכתי היהודי כשלעצמו, שעוצב במשך הדורות עד היום, וכיום בהשפעה של העולם הפוסט מודרניסטי יש רצון לשנות אותו, בעיקר, וכאן זה לא מפתיע, בנושא הרגישות החברתית. לכולנו יש רצון להתחדש ולהיות שותפים בנעשה בעולם, אבל היהדות תובעת שוב ושוב להתחבר לנעשה ברומו של עולם כתנאי להיותנו שותפים בעולם, חדש כישן. זהו אתגר משמעותי מאוד, אבל כדאי לא לתלות אותו בגלות.

  7. המאמר מציג דיכוטומיה מזויפת בין תורה ודרך ארץ, טוען בטעות שהן נותקו, ועוד מייחס את זה לצורך לשמירת הזהות בגלות. לא שאין מה לבקר את הגלות, אבל לייחס לה חוסר מוסריות זו טעות קשה. היהודים שמרו הן על מוסר והן על קהילתם, ואין שום סתירה בין השניים.

    בפרקי אבות (ג', י"ז) כתוב: "רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה, אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ, אין תורה". המוסר טבוע בתורת ישראל ומהווה לה בסיס.

    גם הטענה כאילו המוסר, הנכון, האוניברסלי, זהה בכל התרבויות היא טענת שווא. יעידו השבטים הבדואים (והיחס לגניבה בין-שבטית), מסעי הצלב, הקאסטות בהודו, ודוגמאות רבות רבות נוספות.

    היהדות לא זנחה ואינה זונחת את המוסר. מיכה גודמן בנה איש קש יפיפה והוא נלחם בו באומץ, רק כדי לגלות שאין מאחוריו דבר.

  8. במה קריאתו של גודמן שונה מקריאתו של פאולוס? או להבדיל של גייגר וחבריו?

    אותה גברת בשינוי אדרת (כלומר ההקשר התרבותי/היסטורי המשתנה בכל תקופה).

    היהדות היא דת שמהותה בין היתר הוא קיום מצוות מעשיות, הן מצוות פולחניות ו/או דתי והן מצוות מוסריות (או בעלות משמעות מוסרית). קריאה לביטול או להמעטה של המימד הפולחני/דתי והשארת המימד המוסרי בלבד יוצר ממילא דת חדשה או למצער שיטה אידאולוגית אחרת.

    ההתהדרות בנוצות היהדות במקרה של גודמן ואחרים, זה ניסיון לבטא מימד זהותי מובחן ושונה בתוך הזהות ה"אוניברסלית"/ליברלית המערבית. בסופו של דבר תהליך מעין זה יביא לטמיעה בחברה המערבית הכללית, כמו שקורה ליהדות הרפורמית והקונסרביטיבית בארה"ב.

  1. פינגבק: מיכה גודמן קורא לשינויים במבנה ההלכה | מינים

  2. פינגבק: מפגש נבוכים משני הצדדים | מיכה גודמן | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  3. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 950 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: