היא כתבה שירי קודש מבלי לדעת את מקורותיהם, רק מתוך התבוננות בעולם ומתן אפשרות ליצירה ליצור את עצמה. חמש עשרה שנים לפטירת הפסלת והמשוררת מרים ברוך חלפי

י"א בחשוון הוא יום השנה החמש עשרה לפטירתה של המשוררת והפסלת מרים חלפי (בָּרוּךְ). היכרותי הראשונה עם חלפי הייתה בעת לימודיי בישיבה התיכונית חיספין שברמת הגולן. המורה שלנו הביא יום אחד לכיתה את ספר הביכורים שלה, בַּתָּוֶךְ, והקריא לנו משיריה. באותו רגע החלטתי: אני מעוניין לפגוש את מי שעומדת מאחורי המילים.

הגעתי לבית שלה בתל אביב, בניין ישן עטוף צמחייה עבותה, וטיפסתי שלוש קומות ברגל. מרים פתחה לי את הדלת עם מאור פנים. וכך, מדי כמה חודשים הייתי מבקר אותה בדירתה. שוחחנו כמובן על שירה אבל גם על עוד נושאים. היא הייתה מבקשת "נו, תשמיע לי שירים שלך", ומקשיבה בריכוז רב. תמיד ביקשה גם שאשאיר לה שירים חדשים שלי לקריאה. אחר-כך, בהיסוס, הייתה מקריאה לי מהשירים שהיא כותבת באותם ימים, ומתנצלת שהם עדיין לא גמורים. באחת הפעמים כשישבנו יחד ושוחחנו היא אמרה לי: "אני רק רואה. אני פותחת את העיניים לראות עוד. זה הכול. השירים מגיעים מעצמם, אבל אז אני צריכה לעבוד עליהם, עד שהם משתחררים ממשהו – ומגיעים אל עצמם".

בבית הייתי פוגש גם בשמשון חלפי, בן זוגה, המשורר, ובבת שלה, רחל חלפי. אי אפשר היה שלא להתרשם מן הקִרבה השקטה והמסירות ההדדית ששררה בין יושבי הבית הזה. כשהיינו יושבים בחדר האורחים בביתה וקוראים שירה, היינו מוקפים בפסליה. היו בהם שקט וסערה. לא הבנתי הרבה באמנות פלסטית ובכל זאת יכולנו לדבר על היצירות שלה ועל הקשר שביניהן לשירה. באחת הפעמים דיברנו על כך שניכר שהיא כותבת את שיריה כמו שפַּסָּל עובד עם חומר. הוא מנסה להוציא מתוך החומר את הצורה החבויה בו, כמו באמירה המפורסמת המיוחסת למיכאלאנג'לו על הפֶּסֶל החבוי בתוך האבן, וממתין לפַּסָּל שיחשוף אותו.

שירת קודש עכשווית

מרים כותבת באחדים משיריה על חווית הפליאה וחוסר ההבנה שלה עצמה לגבי התהוות היצירה:

אֵיךְ בָּאָה תְּבוּנָה לְכַפּוֹת יָדַי

לָצוּר אֶת הָאֶבֶן

עַד שֶׁתֹּאמַר

כִּי טוֹב

כַּפּוֹתַי מוּנָעוֹת מֵעַצְמָן

וּבָאֶבֶן בְּשִׁגָּעוֹן תִּנְהַגְנָה

כּמוֹ פֻּרְעָנוּת וָאֹשֶׁר

חֲרוּטִים בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי

במובן מסוים, כתבה מרים חלפי רבים משיריה כשם שעבדה בפיסול: מחסירה מילה ובודקת איך נראה השיר – ואז שבה ומוסיפה אותה ובודקת שוב. היה לה חשוב לדייק, שלא יהיה עמוס מדי ולא יהיה חסר, "שמילה לא תסתיר מילה אחרת" – כך הייתה שבה ואומרת.

השירה שלה דיברה אליי מאוד. בשירתה יש שילוב מיוחד של פשטות ועמקות וגם שילוב נדיר של סערה ושלווה פנימית. הקשר בינינו נמשך שנים רבות – בשנות לימודיי בישיבה, לאחר שהתגייסתי והייתי חייל, וגם לאחר שהשתחררתי מהשירות הצבאי. במשך כל הזמן הזה, מדי כמה חודשים, היינו נפגשים בביתה ומדברים על שירה ועל עניינים שברוח. מפעם לפעם הייתי מספר לה – להפתעתה – שהשירים שלה מתכתבים עם המקורות בַּמדרשים, בַּזוהר ובתלמוד. למשל, כשהיא כותבת בשיר:

… הֲיִי תָּמִיד

יוֹצֶרֶת אֶת עַצְמֵךְ

לִקְרַאת אֱ–לֹהִים

 

אִסְפִי אִסְפִי נִצּוֹצוֹת

לְהַדֵּר את עוֹלָמֵךְ

אָמַרְתִי לְעַצְמִי

סיפרתי לה שהמושג "ניצוצות" מופיע בכתבי קבלה שונים, והוא מתאר כיצד בתהליך בריאת העולם התפזרו ניצוצות – ונדרשות מהאדם פעולות כדי להשיב את אותם ניצוצות אל מקומם המקורי. בכל פעם שהייתי מראה לה איך השירה שלה מתכתבת עם המקורות, מרים הייתה מתפעלת. באחת הפעמים אמרה: "אני שמחה על כך, כי אני לא מכירה את המקורות האלה –  אבל כנראה הנפש שלי מכירה, כי הכול קשור". באחת משיחותינו עלה הרעיון לכתוב מעֵין מדרש-שירה שיחבר בין שירתה לבין המקורות שמתכתבים איתה. אך רעיון זה אף פעם לא יצא לפועל.

אריאל הירשפלד כותב במבוא לספרה "קולות הדוממים": "שירתה של מרים חלפי היא מגילוייה המרתקים ביותר של האפשרות לשירת קודש עכשוויות". אני הייתי משתאה על כך שהיא כתבה את שירת הקודש הזו מבלי לדעת זאת, ואף עוד הרבה לפני גל "המשוררים הדתיים". אולי בשל כך יש בעמידתה מול א-לוהים משהו מרענן ומרתק, מעין השתאות של המיסטיקן.

רואה את הפלא שביש

בספר, שערכה רחל חלפי, בִּתה של מרים, מובאים שני קטעים על היצירה שאותם לא פרסמה מרים בחייה. בין היתר היא כותבת בהם על הדרך שבה היא מרגישה את נוכחות הא-ל בעולם:

כל הקיים הוא ביטוי מכוּוָן הבא ממקור א–לוהי. הטבע, בַּמורכבות האין סופית שלו ובתואם המדהים בין מרכיביו וחוקיו, הוא ביטוי למקור עליון ממנו נובע הכֹּל… שני הביטויים – הבריאה, שהיא הביטוי הא–לוהי, והיצירה וההגות,  שהן הביטוי האנושי – שני אופני הביטוי גם יחד הם שיח גומלין מן המקור ואל המקור. א–לוהים גדר את עצמו ואת האדם על ידי חוקי הטבע אך הרוח בין א–לוהים ואדם נוהה ואף מַגַּעת… (עמ' 231).

השירים של מרים חלפי הם מסע של התגלוּת. מרים מצליחה לראות בַּגלוי את הנסתר שבו. היא מתהלכת בעולם ורואה את הפלא שבו. היא רואה בָּעולם את נוכחות הא-ל בטבע, במחשבה וביצירה. לפעמים היא מתפללת דרך השירים, לפעמים היא מהללת את הבורא על היופי בָּעולם. לפעמים היא גם מוֹחה: ברבים משיריה היא כותבת על  "ריקוּת" ועל ה"אַין" והיא עוסקת באימה הקיומית:

הַנְשָׁמָה יְתוֹמָה

בְּחֹשֶׁךְ הַלֵּיל

בַּתְּכֵלֶת אַיִן

וּמְבוּכָה בַּיֵּשׁ…

אֵינוּת

וְשׁוּב אֵינוּת

לָכְדָה אֶת נַפְשִׁי

מַה כָּבֵד הָרִיק…

עולמה הפנימי של מרים מלא בחוויה של עמידה מול האינסוף. נפשה יוצאת אל האינסוף, ועמדה נפשית כזו מובילה לענווה. אפשר גם לומר זאת באופן הפוך: הענווה שמתוכה התבוננה בָּעולם אִפשרה לה לחוש את האינסופיות שבבריאה:

…אך אִוְשַׁת יֵשׁוּתְךָ

בְּכָל הַמַּרְאוֹת וְהַבְּרוּאִים

חוֹתַם יֵשׁוּתְךָ בָּהֶם

חוֹתַם יֵשׁוּתְךָ בִּי

מקום ההתהוות

כדי לעבור את המסע הזה מרים לא הייתה צריכה אפילו לצאת מביתה. את העומק הגדול היא הצליחה לראות בדברים הפשוטים – בשמים שמעל תל אביב, בעץ שבחצר. המפגש שלה עם הא-לוהי והמופלא מתחיל לעיתים מענף או עלה:

כְּכָל שֶׁאֲנִי רוֹאָה

אֶת הַיֹּפִי

בֶּעָלִים הַמְחֻטָּבִים

אֲנִי רוֹאָה

עִקְּבוֹת אַהֲבָה

אַהֲבָה אֵינְסוֹפִית

לַיֹּפִי

הַנִּבְרָא

דֶרֶךְ עֵין אֱ–לוֹהַּ

מפליאה – ביצירתה כמו באישיותה – ההשתאות התמימה שבה התבוננה בעולם, השתאות שדווקא הדגישה את עוצמת הביטוי, והמורכבות והעומק של ראייתה. היום, כשאני אבא לילדים קטנים המתבוננים במציאות מתוך פליאה והתפעלות – תמיהתם מזכירה לי תמיד את תמיהתה של מרים. אלא ששלה, באורח פלא, צמחה מתוך חכמת ניסיון עתיקה.

כִּמָּהוֹן הוא שם ספרה השני של מרים. "כִּמָּהוֹן" היא מילה שאינה בשימוש, ומרים טָבְעָה אותה כביטוי ראשוני. "כִּמָּהוֹן", היא הייתה מסבירה, מחברת בין שתי מילים, שתי תחושות – כמיהה ותימהון.

ספרה השלישי, קולות הדוממים (הקיבוץ המאוחד, 2010), מכנס את כל שיריה של חלפי. הוא אינו רק ספר שירה. כמו שירתה של מרים יש בו משהו מֵעבר. בספר מופיעים כל כתביה, החל מהספרים בַּתָּוֶך וכִּמָּהוֹן שראו אור בחייה ועד שירים רבים נוספים מן העיזבון. מכונסות בו גם שורות שהִכְתיבה לבתה, רחל, לאחר שכבר לא יכלה לכתוב. קטעים אלה מהווים מין סוג אחר של יצירה, שירה שמתהווה ונאמרת בשיח בין אֵם לבִתה.  שירים וקטעים אלה מצליחים לגעת בַּמקום שממנו מתהווה השירה. הספר כולל גם דיסק, ובו קולה של מרים קוראת משיריה, קול שריגש אותי במיוחד; שיחות שהוקלטו בין מרים לבין רחל; המבוא של אריאל הירשפלד ומבוא נוסף של רחל חלפי, וצילומים מתוך יצירתה הפיסולית של מרים.

בעידן של יד קלה על המקלדת, עידן שבו עם מדפסת ביתית פשוטה כל אחד יכול להוציא ספר, ניכר שבספר קולות הדוממים הושקעה עבודה רבה ומוקפדת, והתחושה היא שמלבד הכישרון וההשראה הגדולה של מרים חלפי, הוא מכיל גם אהבה רבה מצד רחל חלפי, שהתמסרה להוצאת שירי אמה וערכה את הספר, וראוי להכיר לה טובה על כך. הספר עצמו הוא סיפור. הוא מסמן משהו שמעבר לעצמו. הוא מעניק חוויה נדירה של כניסה לתוך עולמה של יוצרת – קריאה של שירתה, האזנה לקולה, שיחות איתה, כתיבה על שירתה, וחוויה ויזואלית בהתבוננות ביצירה שלה בפיסול.

מרים הייתה אשה צנועה ופשוטת הליכות אך מלאת קסם וסוד. עולמה הרוחני עמוק וחי, וכמוהו גם השירה שלה.

יניב מזומן הוא ראש מכינת מיתרים בבית גוברין, אליאב ונחל עוז

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ז' חשוון תשע"ח