המלחמה עם גרמניה נחרתה בתודעתה של האומה הסובייטית והקימה לתחייה מושגים כמו זיכרון, בית ומולדת. שירים שחוברו במהלכה ולאחריה – המובאים כאן בתרגום – מהווים עד היום זיכרון חי לשאירע אז

אם נשאל ישראלי "מתי הייתה המלחמה?" התשובה הטבעית שלו תהיה "איזו מלחמה?". כך אצלנו, מדינה צעירה וקטנה אך למודת סבל ושכול של מלחמות המתדפקות מדי שנים אל פתחינו. לעומתנו – ברית המועצות הענקית השאירה בתודעתה הקבוצתית של אומתה רק מלחמה אחת, שאגב – לא קוראים לה "מלחמת העולם השנייה", כי המלחמה העולמית התחילה שנתיים לפניה. שני תאריכים נחרתו בזיכרונם של מאות מיליוני בני אדם: האחד הוא 22.06.1941, כאשר גרמניה הנאצית (שבה ראו סטאלין ושועיו עד אז מדינה ידידותית ואף בת ברית במערכה נגד "האימפריאליסטים" – כך כונו בתעמולה הסובייטית אנגליה וצרפת) תקפה את בריה"מ, והשני – 9.05.1945, יום הניצחון הרשמי. מה שאירע בין התאריכים הללו הוא "מלחמת המולדת הגדולה", או בקיצור "המלחמה", ואפילו "מלחמה", בהיעדר ה"א הידיעה בלשון הרוסית; מקשה אחת, בת ארבע שנים.

ביחס האנשים הפשוטים למלחמה ההיא היה פרדוקס מסוים. מחד גיסא – מדובר בדם ואש, בדמעות ואבדות, בעשרות מיליונים של הרוגים. אך מאידך – היה בתוך ההוויה של המלחמה רכיב חדש-ישן שכמעט נשכח בשני העשורים הבולשביקיים שקדמו לה בתולדות רוסיה: נעשה ברור לכול מיהו אויב ומיהו "משלנו", על מה נלחמים ועל מה נופלים. קמו לתחייה מושגים כמו "מולדת", "עם", "להגן על הבית" ועוד ביטויים רבים משפת אנוש שקיבלו הכשר תודעתי – לא מהמלחמה, אך הודות לה.

עברו שנים, והשירה הרוסית נגעה במלחמה. בעצם – השירה מעולם לא עזבה את הנושא: גם בימים שבהם רעמו התותחים לא שתקו המוזות. חלק מהשירים שנכתבו או אומצו באותה תקופה נודעו גם בישראל – "תכול המטפחת", "את חכי לי" ועוד. אך התו החדש בתצליל של "שירי המלחמה", שהפך עם הזמן לדומיננטי, הוא הזיכרון, הניסיון לתמצת במסגרת פיוטית את אותו מקום במוח ובלב שנשרף ונצרב במלחמה ההיא, ושאותו, כסוג של "והגדת לבנך", מנסים המשוררים לשמור ולמסור.

ביצירה הזאת שמור מקום מיוחד, כמובן, לשירה מושרת. למרות שנכתבו עם הזמן יצירות מופת על תקופת המלחמה – (כמו למשל "שנות הארבעים, שנות הגורל" של דוד סמוילוב או "וסילי טיורקין" של אלכסנדר טברדובסקי) – השירים המושרים היו ונשארו בפיהם של המיליונים במשך דורות, ורבים מהם לא כוסו באבק עד עצם היום הזה. מספיק לעלעל ב-YOUTUBE כדי להיווכח בכך. כמה מהזיכרונות הפיוטיים הללו מובאים להלן בתרגום עברי. למעוניינים לשמוע את הביצוע בשפת המקור צוינו גם קישורים מתאימים.

רוצה לשכוח

נתחיל מהשיר המנסה לרכז, לדחוק ואף לגדר מהעולם החיצון את הזיכרון האישי של המשורר יורי לויטנסקי (1922-96) – יהודי אשר לחם במלחמה וזכה לעיטורי גבורה רבים.

"הייתי שם" / יורי לטיטנסקי

הָיִיתִי שָׁם. אָז מַה בְּכָךְ?

מִזְּמַן הָיִיתִי. זֶה נִשְׁכַּח:
שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה וּמָתַי,
אֶת הַנָּהָר, אֶת הַצְּלִיחָה.
אֲנִי – חַיָּל שֶׁלֹּא זוּהָה;
אֲנִי הַפְּלוֹנִי, הַטּוּרָאי;
אֲנִי – קָלִיעַ שֶׁפִסְפֵס,
הַקֶּרַח שֶׁבַּדָּם נָמֵס.
בְּקֶרַח זֶה אֲנִי נִשְׁאָר
כְּמוֹ זְבוּב מֻלְחַם בְּתוֹךְ עִנְבָּר.

הָיִיתִי שָׁם. אָז מַה בְּכָךְ?
הַכֹּל עָבַר. הַכֹּל נִשְׁכַּח:
שָׁנִים, יָמִים, תַּאֲרִיכִים,
אֲפִלּוּ שְׁמוֹת כְּבָר לֹא אֶמְצָא!
אֲנִי – גְּנִיחָה תּוֹךְ דֵּי רִיצָה
וּשְׁעָטַת סוּסִים רוֹקְעִים,
אֲנִי – דַקָּה לִפְנֵי זְרִיחָה,
הַקְּרָב בַּקַּו הָאֲחָרוֹן.
אֲנִי הוּא אֵשׁ הַזִּכָּרוֹן
וְאֵשׁ תַּחְמִישׁ שֶׁבְּשׁוּחָה.

אָז מָה אִם כֵּן הָיִיתִי שָׁם,
בְּתוֹךְ "לִהְיוֹת אֹו לֹא לִהְיוֹת"?
שָׁכַחְתִּי. זֶה כִּמְעַט נִשְׁלַם.
אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁכֹּחַ עוֹד.
לֹא מִשְׁתַּתֵּף בַּמִּלְחָמָה –
הִיא סְתָם זוֹרֶמֶת בְּעוֹרְקַי,
וְאֵשׁ הַנֶּצַח הַחַמָּה
עַתָּה רוֹעֶדֶת עַל פָּנַי.

דָּבָר בֵּינִי כְּבָר לֹא יַפְרִיד
לְבֵין אוֹתָהּ הַמִּלְחָמָה.
דָּבָר אוֹתִי כְּבָר לֹא יַגְלִיד
מֵחֹרֶף, שֶׁלֶג, אֲדָמָה.
הַחֹרֶף, הַיָּמִים הַהֵם
יִשָּׁאֲרוּ אִתִּי, בִּפְנִים –
עַד הַשְּׁלָגִים, שָׁם אִישׁ מִכֶּם
בְּעִקְּבוֹתַי כְּבָר לֹא יַבְחִין.

הָיִיתִי שָׁם. אָז מַה בְּכָךְ?

שיר זה הולחן פעמיים: על ידי ויקטור בֶּרקוֹבְסְקִי  ועל ידי אלכסנדר חְמֵל.

יומיים למלחמה

עם הזמן, הימים שלפני המלחמה, ובמיוחד "הקיץ האחרון" (של 1941(, כוסו אם לא בצבעי נוסטלגיה – אז לפחות בסמלי התמימות:

משחק השח על המרפסת / יבגני בָּצ'וּרִין

 מְשַׂחְקִים בְּשָׁח עַל הַמִּרְפֶּסֶת

בְּדָרוֹם שָׁקֵט, בַּעֲיָרָה
יֶלֶד, קְצַת שָׁזוּף, בְּמִשְׁקָפַיִם
וְחַיָּל צָעִיר עִם חֲגוּרָה

גֶּפֶן הִתְפַּשֵּׁט מֻקְדָּם הַקַּיִץ.
אִמָּא מְחַיֶּכֶת, אַבָּא שַׁר,
בְּחֻפְשָׁה הָאַח מִקּוּרְס הַטַּיִס.
מִלְמַעְלָה מְרַחֵף פַּרְפָּר.

בַּמִּרְפֶּסֶת – הַשֻּׁלְחָן מִפְּלַסְטִיק,
מֵעָלֵינוּ – הָאֲוִיר הַצַּח,
הַכֵּלִים פְּרוּסִים כְּבָר עַל הַלּוּחַ –
הַמִּשְׂחָק הָאַחֲרוֹן בְּשָׁח.

הָעוֹלָם, הַזְּמַן – עָצְרוּ מִנּוּעַ,
דוֹמְמִים עֵצִים וַאֲדָמָה,
שֶׁמֶשׁ מְלַטֶּפֶת יָם רָגוּעַ,
עוֹד יוֹמַיִם עַד הַמִּלְחָמָה…

הֶעָבָר נָסוֹג לִקְרַאת הַבֹּקֶר
מְהַדְהֵד רַק קוֹל מֵעֲלָטָה:
"חֲלוֹמוֹת הַפַּז לְךָ, מָתֹקִי –
בַּחַיִּים נִשְׁאַרְתָּ רַק אַתָּה".

השיר הולחן ובוצע, לפי המסורת, על ידי בצ'ורין עצמו.

פרידה

שירים רבים הוקדשו לזיכרונות מהיום הראשון – לא של המלחמה כולה, אלא של החיילים עצמם, לרגעים כאשר הופרדו הם (אולי לנצח – מי ידע אז?) מהחיים ש"לפני". נזכר במעמד זה, למשל, המשורר בּוּלָאט אוֹקוּגָ'אוָוה (1924-97), שיצא לחזית ישירות מבית הספר, כמתנדב בן 17, למרות ששני הוריו נפלו קרבן לרדיפות של סטאלין. לימים נחשב אוקוג'אווה לאבי הז'אנר הרוסי המכונה "השירה הַבַּארְדִּית" (המקביל לשירת המחברים), שבמסגרתו הלחינו המשוררים את שיריהם וביצעו אותם עם גיטרה. כך גם השיר הזה:

מגפיים / בולאט אוקוג'אווה

אַתֶּם שׁוֹמְעִים: מַגָּף רוֹדֵף מַגָּף

וְצִפֳּרִים בְּלִי הֶרֶף צוֹעֲקוֹת
עֵינֵי נָשִׁים מְיֻשָּׁרוֹת בַּקַּו
אַתֶּם יוֹדְעִים לְאָן הֵן מִסְתַּכְּלוֹת

הַתֹּף נוֹתֵן פְּקוּדָה לְכָל אֶחָד:
חַיָּל, עֲזֹב אוֹתָהּ! תַּגִּיד שָׁלוֹם!
הַגְּדוּד – לַעֲרָפֶל קָדִימָה צְעַד!
וְהֶעָבָר כָּזֶה בָּהִיר פִּתְאוֹם

בָּרֶגַע שֶׁמַּגִּיע לְחֻפְשָׁה –
אָז אֵיפֹה כָּל הָאֹמֶץ שֶׁל חַיָּל?
אוֹתוֹ אוּלַי לוֹקַחַת לָהּ אִשָּׁה
בִּכְלוּב לָשִׂים – כְּאִלּוּ הוּא גּוֹזָל

וּמָה עִם הָאִשָּׁה שֶׁלְּךָ, חָבֵר?
אֶל פֶּתַח בֵּיתְךָ אַתָּה חוֹזֵר
תִּפְגֹשׁ אוֹתְךָ, תִּהְיֶה כָּל כָּךְ קְרוֹבָה
רַק יֵשׁ בַּבַּיִת רֵיחַ שֶׁל גְּנֵבָה

לְכָל מַה שֶּׁקָּרָה נַגִּיד: "שְׁטוּיּוֹת!"
בּכָל מַה שֶּׁיִּקְרֶה – נִרְאֶה תִּקְוָה
עוֹרֵב שָׁחוֹר שָׂבֵעַ בַּשָּׂדוֹת
מוֹדֶה לְטַבָּחֵי הַמִּלְחָמָה

בַּסִּמְטָאוֹת מַגָּף יִרְדֹּף מַגָּף
תִּצְעַקְנָה צִפֳּרִים מְבֻלְבָּלוֹת
עֵינֵי נָשִׁים מְיֻשָּׁרוֹת בַּקַּו
עוֹדָן לָעֳרָפֵינוּ מִסְתַּכְּלוֹת

דרך לא עוצרת

המרחקים האדירים נמדדו ברגליהם של מיליוני החיילים (או בגלגליהם של רבבות רכבים), והתנועה בדרכי המלחמה נחרתה בזיכרונו של "החייל הפשוט" כחריץ המובהק של הימים ההם:

הדרך / לב אושנין

דֶּרֶךְ – מַהִי?

קֹר וְעָפָר,
חֲרָדָה אוֹ שְׁתַּיִם
וְקוֹצֵי דַּרְדָּר…

לְהַבְטִיחַ
אִישׁ לֹא יָכוֹל:
מִי הוּא שֶׁיַּגִּיעַ –
מִי הוּא שֶׁיִּפֹּל?

הָאָבָק עַל מַגָּפֵינוּ,
פָּנֵינוּ,
גּוּפֵינוּ.
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת מִסְּבִיבֵינוּ,
שׁוֹרְקִים הַקְּלִיעִים.

דֶּרֶךְ – מַהִי?
קֹר וְעָפָר,
חֲרָדָה אוֹ שְׁתַּיִם
וְקוֹצֵי דַּרְדָּר…

צְלִיל שֶׁל יֶרִי,
עוֹרֵב הִמְרִיא…
מִי נִשְׁאַר בַּדֶּרֶךְ?
זֶהוּ חֲבֵרִי.

אַךְ הַדֶּרֶךְ לֹא עוֹצֶרֶת –
דּוֹהֶרֶת,
נִמְהֶרֶת,
מִסָּבִיב קַרְקַע בּוֹעֶרֶת –
זַרָה מִתָּמִיד.

דֶּרֶךְ – מַהִי?
קֹר וְעָפָר,
חֲרָדָה אוֹ שְׁתַּיִם
וְקוֹצֵי דַּרְדָּר…

בַּשָּׁמַיִם
קֶשֶׁת זַכָּה,
בַּכְּנִיסָה לַבַּיִת
אִמָּא מְחַכָּה.

וְכָל עוֹד שֶׁלְּפָנֵינוּ
דַּרְכֵּינוּ,
שְׁבִילֵינוּ –
נִשְׁאָרוֹת מֵאֲחוֹרֵינוּ
עֵינֵי אוֹהֲבִים…

דֶּרֶךְ – מַהִי?
קֹר וְעָפָר,
חֲרָדָה אוֹ שְׁתַּיִם
וְקוֹצֵי דַּרְדָּר…

עַל הַסֶּלַע
פֶּרַח יִצְמַח –
אַךְ אֶת זֹאת הַדֶּרֶךְ
אָנוּ לֹא נִשְׁכַּח!

השיר הולחן בידי אנטולי נוביקוב :

מהקרב לא הגיע

עוד נושא שאנו מוצאים בשירים רבים הוא אבדן החבר. כך למשל כותב ולדימיר ויסוצקי האגדי:

לא הגיע / ולדימיר ויסוצקי
 
מַה כָּל כָּךְ נִשְׁתַּנָּה? מַה שּׁוֹנֶה מֵאֶתְמוֹל?

לִכְאוֹרָה יֵשׁ אוֹתוֹ הָרָקִיעַ,
הָאֲוִיר וְהַיַּעַר, הַיָּם וְהַחוֹל –
רַק שֶׁהוּא מֵהַקְּרָב לֹא הִגִּיעַ.

לֹא הֵבַנְתִּי אוֹתוֹ בְּוִכּוּחַ סוֹעֵר:
מַה צָּעַק? מַה נִּסָּה לְהוֹכִיחַ?
לֹא אֵדַע. רַק עַכְשָׁו נַעֲשָֹה הוּא חָסֵר,
כַּאֲשֶׁר מֵהַקְּרָב לֹא הִגִּיעַ.

הוּא שָׁתַק כְּשֶׁנִּשְׁאַל, שָׂח לְלֹא הִגָּיוֹן,
שִׁיר אֶחָד בְּלִי זִיּוּף לֹא הִשְׁמִיעַ,
אַךְ בַּבֹּקֶר זִמְזֵם, לֹא נָתַן לִי לִישֹׁן –
וְאֶתְמוֹל מֵהַקְּרָב לֹא הִגִּיעַ.

כַּמָּה רֵיק הָעוֹלָם – הַגָּדוֹל, הַנּוֹרָא,
הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ שְׁנֵינוּ הָיִינוּ!
אֵיזוֹ רוּחַ נָשְׁבָה וְכִבְּתָּה מְדוּרָה –
כָּכָה הוּא מֵהַקְּרָב לֹא הִגִּיעַ.

לִפְנֵי רֶגַע שָׁאַלְתִּי – תּוֹךְ כְּדֵי נְשִׁימָה
סְתָם נִפְלַט הַמִּשְׁפָט הַשָּׁכִיחַ –
"יֵשׁ סִיגַרְיָה, אַחִי?" – הַתְּשׁוּבָה הִיא דְּמָמָה:
הוּא אֶתְמוֹל מֵהַקְּרָב לֹא הִגִּיעַ.

הִנֵּה אֹהֶל – לִשְׁנֵינוּ הָיָה בּוֹ מָקוֹם
זְמַן זָרַם – וְאֶת שְׁנֵינוּ הֵנִיעַ
וְעַכְשָׁו – לְבַדִּי… אַךְ נִדְמֶה לִי פִּתְאוֹם:
זֶה אֲנִי שֶׁמִּשָּׁם לֹא הִגִּיעַ.

הביצוע של ויסוצקי עצמו.

נשארתי חי

ואם השיר הזה מדבר על התחושה המיידית של החלל שנוצר עם האבדן– משוררים רבים תיארו את התחושה הזאת יותר כזיכרון שאף מתחזק עם השנים, כפצע שלא יגליד. כך למשל, הקדיש שיר כזה לחייל מדומה בשם וִיטָלִי פַּאלִיץ' (כלומר, בן פוול, בהגייה האופיינית לשפת הרחוב) יורי וִיזְבּוֹר (גם הוא בארד ולכן הלחין את עצמו:

ויטלי פאליץ' / יורי ויזבור

דָּבָר כָּזֶה רוֹאִים בְּלִי מִשְׁקָפַיִם:
קָמוֹת שְׁתֵּי מַחְלָקוֹת שֶׁל צַנְחָנִים,
מְצֻחְצָחִים מֵרֹאש עַד מַגָּפַיִם.
מוּלָם – וִיטָלִי פָּאלִיץ' וַאֲנִי.
הַשֶּׁמֶשׁ מְטַגֶּנֶת מִלְּמַעְלָה,
זֶה גּוֹרָלֵנוּ, לֹא יִהְיֶה שֵׁנִי,
אֲנִי לוֹחֵשׁ: "חַכֵּה, וִיטָלִי פַּאלִיץ',
שֶׁיִּתְקָרְבוּ טִפֹּנֶת, יַקִּירִי"

דָּבָר לֹא זָז, לֹא נָע… רַק בַּכַּוֶּנֶת
רוֹעֵד קְצָת דֶּשֶׁא עַל הָאֲדָמָה.
פִּסַּת הַיַּעַר שָׁם, מֵאֲחוֹרֵינוּ,
אַחְרֵיהָ – הַמּוֹלֶדֶת דּוֹמְמָה.
הַשֶּׁמֶשׁ מְטַגֶּנֶת מִלְּמַעְלָה,
זֶה גּוֹרָלֵנוּ, לֹא יִהְיֶה שֵׁנִי,
אֲנִי לוֹחֵשׁ: "חַכֵּה, וִיטָלִי פַּאלִיץ',
שֶׁיִּתְקָרְבוּ טִפֹּנֶת, יַקִּירִי"

שׁוּחָה זֹאת – גַּם הַבַּיִת, גַּם הַכֶּלֶא
הָאַחֲרוֹן – וְלֹא יִהְיֶה אַחֵר.
מַדֵּי הָעוֹר הָאֲרוּרִים הָאֵלֶּה
נָעִים לְאַט, כְּמוֹ בְּשִׁדּוּר חוֹזֵר.
הַשֶׁמֶשׁ מְטַגֶּנֶת מִלְּמַעְלָה,
זֶה גּוֹרָלֵנוּ, לֹא יִהְיֶה שֵׁנִי,
אֲנִי צוֹעֵק: "עַכְשָׁו, וִיטָלִי פַּאלִיץ',
יוֹרִים כָּל הַתַּחְמֹשֶׁת, יַקִּירִי"

שְׁנוֹתַי חוֹלְפוֹת כְּמוֹ בְּפַסֵּי רַכֶּבֶת –
אַךְ לַשָֹּדֶה אַגִּיעַ כָּל שָׁנָה.
שָׁם בִּזְהִירוּת הַחֲרִישָה עוֹבֶרֶת
אַנְדַרְטָה עֲצוּבָה, פְּשוּטָה, קְטָנָה.
שָׁם שֶׁמֶשׁ מְטַגֶּנֶת מִלְּמַעְלָה,
שָׁם גּוֹרָלֵנוּ, לֹא הָיָה שֵׁנִי,
אֲנִי לוֹחֵש: "סְלִיחָה, וִיטָלִי פַּאלִיץ',
תִּסְלַח לִי כִּי נִשְׁאַרְתִּי חַי אֲנִי…"

הגיע המרגוע

בתחושת האבדן מעורב גם הרגע של סיום המלחמה אצל אותו אוקוג'אווה:

קפל דובון / בולאט אוקוג'אווה

 הַחֹרֶף תַּם – עָדִיף הַקַּיִץ

לַמִּלְחָמָה שֻׁלָּם חֶשְׁבּוֹן
הֲגַם לַחִי"ר מַגִּיעַ פַּיִס?
הֲגַם לַחִי"ר מַגִּיעַ פַּיִס?
הַחֹרֶף תַּם – עָדִיף הַקַּיִץ
חוֹזְרִים, אָחִי – קַפֵּל דֻּבּוֹן!

אַרְבַּע שָׁנִים חִכְּתָה כְּבָר אִמָּא
גַּם לָהּ מַגִּיעַ נִצָּחוֹן
כְּאֵב וּשְׁכוֹל דָּחַקְנוּ פְּנִימָה
כְּאֵב וּשְׁכוֹל דָּחַקְנוּ פְּנִימָה
אַרְבַּע שָׁנִים חִכְּתָה כְּבָר אִמָּא
חוֹזְרִים, אָחִי – קַפֵּל דֻּבּוֹן!

שׁוּב לְעִירֵנוּ בָּא מַרְגּוֹעַ
שָׁם צִפֳּרִים שָׁרוֹת הַיּוֹם
אֶת שִׁירָתָן תּוּכַל לִשְׁמֹע
אֶת שִׁירָתָן תּוּכַל לִשְׁמֹע
שׁוּב לְעִירֵנוּ בָּא מַרְגּוֹעַ
חוֹזְרִים, אָחִי – קַפֵּל דֻּבּוֹן!

אַתָּה עָצַמְתָּ אֶת עֵינֶיךָ
כְּאִלּוּ בָּא לְךָ לִישֹׁן
תָּקוּם, אָחִי! תָּקוּם, נֵלֶכָה!
הַמִּלְחָמָה מֵאֲחוֹרֶיךָ
זֶה הִסְתַּיֵּם – תָּקוּם, נֵלֶכָה…
חוֹזְרִים, אָחִי – קַפֵּל דֻּבּוֹן!

כְּשֶבְּבֵיתְךָ תִּפְתַּח לִי דֶּלֶת
הָאַלְמָנָה – קוֹלִי יִדֹּם
שְׁבוּעַת אֶתְמוֹל לֹא מִתְקַבֶּלֶת
שְׁבוּעַת אֶתְמוֹל לֹא מִתְקַבֶּלֶת
שְׁבוּעַת אֶתְמוֹל לֹא מִתְקַבֶּלֶת
חוֹזְרִים, אָחִי – קַפֵּל דֻּבּוֹן!

בְּנֵי מִלְחָמָה חוֹרְגִים כֻּלָּנוּ:
גַּם רַב אַלּוּף – וְגַם טִירוֹן.
אֲנִי אַגִּיד "שֶׁהֶחֱיָנוּ"
אַתָּה תַּסְכִּים "וְהִגִּיעָנוּ"
וּנְסַכֵּם "וְקִיְּמָנוּ"…
חוֹזְרִים, אָחִי – קַפֵּל דֻּבּוֹן!

הלחן של ולנטין לבשוב:

המחיר לא חשוב

רגע הניצחון מופיע פעמים מעטות להפליא בשירים עד כה. לעתים הוא מוחלף בכמיהה, בחלום על הניצחון. השיר הבא הוזמן אצל אוקוג'אווה לסרט "בית הנתיבות בילורוסקי", שבו החיילים מאותו גדוד נפגשים שנים רבות אחרי המלחמה בהלווייתו של אחד מהם. בסוף היום, בדירתה של החיילת לשעבר, הם שרים את השיר "שלהם", ששרו אותו אז. אוקוג'אווה אכן חיבר את השיר – שנשמע כאילו באמת חובר אז, בימי המלחמה, על ידי חיילים עצמם.

שיר הגדוד / בולאט אוקוג'אווה

כָּאן אֵין צִיּוּץ, דְּמָמָה…

כָּאן אֵין עֵצִים, שְׁמָמָה…
כָּאן רַק אֲנַחְנוּ מִתְבָּרְגִים עָמֹק בָּאֲדָמָה.
מֵעַל אַרְצֵנוּ מִשְׂתַּרֵעַ
עָשָׁן כָּבֵד, הַכֹּל שָׂרוּף
לָכֵן – דָּבָר אֶחָד בִּלְבַד קוֹבֵעַ:
הַנִּצָּחוֹן! – הַמְּחִיר לְגַמְרֵי לֹא חָשׁוּב
הַנִּצָּחוֹן! – הַמְּחִיר לְגַמְרֵי לֹא חָשׁוּב

מוּלֵנוּ – אֵשׁ הַתֹּפֶת…
אַךְ אֵין מִי שֶׁיִּרְעַד:
צוֹעֵד יָשָר אֶל דִּמְדּוּמֵי הָאֹפֶק
הַגְּדוּד שֶׁלָּנוּ, 101.
הַגְּדוּד שֶׁלָּנוּ, 101.

אַחְרֵי הָהַפְצָצָה
מִיַּד פְּקוּדָה יָצְאָה…
אָז אֵין דָּבָר – אַךְ אַף דַּוָּר אוֹתָנוּ לֹא יִמְצָא
זִקּוּק אָדֹם – וְהַמַּקְלֵעַ
מַכֶּה בְּלִי הֶרֶף, שׁוּב וְשׁוּב
וְלָנוּ רַק דָּבָר אֶחָד קוֹבֵעַ:
הַנִּצָּחוֹן! – הַמְּחִיר לְגַמְרֵי לֹא חָשׁוּב
הַנִּצָּחוֹן! – הַמְּחִיר לְגַמְרֵי לֹא חָשׁוּב

מוּלֵנוּ – אֵש הַתֹּפֶת…

מִלֵּב הַמְּדִינָה
סָחֲבָה הַמִּלְחָמָה
אוֹתָנוּ עַד לְשַׁעַר הָאוֹיֵב – שֶׁיִּכָּנַע!
בְּבוֹא הַיּוֹם – נִזְדַּעֲזֵעַ
מִזִּכְרוֹנֵנוּ הֶעָלוּב –
אֲבָל הַיּוֹם דָּבָר אֶחָד קוֹבֵעַ:
הַנִּצָּחוֹן! – הַמְּחִיר לְגַמְרֵי לֹא חָשׁוּב
הַנִּצָּחוֹן! – הַמְּחִיר לְגַמְרֵי לֹא חָשׁוּב

מוּלֵנוּ – אֵשׁ הַתֹּפֶת…

הגרסה העברית
זיכרון מוסקבאי

את השיר הקודם מבצעים זמרים רבים ברוסיה גם היום. זכה לחיים ארוכים גם שיר אחר לגמרי, שבו זיכרונות המלחמה נולדים מחדש בלילה מוסקבאי, כשמילת המפתח היא "תקווה":

השיר במוסקבה הלילית / בולאט אוקוג'אווה

מִתּוֹךְ דְּמָמָה נוֹלַד לְפֶתַע

קוֹל מְעֻרְפָּל שֶׁל חֲצוֹצְרוֹת
מִלִּים הֵן כְּמוֹ נִצֵּי הַלַּיְלָה
לַצַּיִד הַלּוֹהֵט יוֹצְאוֹת
כְּמוֹ גֶּשֶׁם, מוּסִיקָה רוֹעֶמֶת –
וְאָז נִכְנֶסֶת לַתְּמוּנָה
הַלַּהֲקָה שֶׁל תִּקְוָתֵנוּ
בָּהּ מְנַצַּחַת אַהֲבָה

בִּימֵי פְּרֵדוֹת, קְרָבוֹת וָהֶרֶג
כְּשֶׁסּוּג אַחֵר שֶׁל גְּשָׁמִים
הִכּוּ אוֹתָנוּ יוֹם וָלַיְלָה
בְּלִי שׁוּם סִכּוּי לְרַחֲמִים
וְצַעֲקוֹת קְצִינִים הֶחְרִישׁוּ –
אָז עַל עַצְמָהּ פִּקּוּד לָקְחָה
הַלַּהֲקָה שֶׁל תִּקְוָתֵנוּ
בָּהּ מְנַצַּחַת אַהֲבָה

בָּסוֹן יָרוּי, קְלַרְנִית נִסְדֶּקֶת,
אַבּוּב נִמְעַךְ מֵרִיקוֹשֶׁט
תְּפָרִים בַּתֹּף חַיִּים בְּקֹשִׁי,
אַךְ הַמְּתוֹפֵף יָפֶה כְּמוֹ שֵׁד!
הַחֲלִילָן – נָסִיךְ רוֹמַנְטִי,
וּבְחֶבְרָה כָּזוֹ טוֹבָה
הַלַּהֲקָה שֶׁל תִּקְוָתֵנוּ
בָּהּ מְנַצַּחַת אַהֲבָה

הביצוע ברוסית:

הביצוע המקורי של אוקוג'אווה:

גם אני ארקיע

נסיים בשיר שהוא גם זיכרון למלחמה וגם מעין צוואה. המלל המקורי נכתב על ידי רסול גַּמְזָטוֹב בשפה האווארית (אחת מהלשונות שבהן משתמשים בהרי הקווקז) ונשען על דמויות מהתרבות של האומה הקטנה הזאת. נאום גְּרֶבְּנְיוֹב (נחום רמב"ך) תרגם את השיר ב-1968 לרוסית; בתרגום נעלמו המוטיבים הקווקזיים, והמסר קיבל פן אוניברסלי יותר. באותה שנה ראה את השיר מרק בֶּרְנֵס (ניימן), שחקן וזמר, האגדה המהלכת של השירה המושרת הרוסית. ברנס היה כבר חולה מאוד, והוא פנה למלחין המפורסם יאן פרנקל. אחרי ניסיונות רבים הלחין האחרון את השיר וברנס הקליט אותו חודש לפני מותו.

העגורים / ר. גמסטוב – נ. גרבניוב

נִדְמֶה לִי לִפְעָמים כִּי חַיָּלֵינוּ

שֶׁלֹּא חָזְרוּ מִתֶּלֶם הַדָּמִים
בִּמְקוֹם לִפֹּל מֵתִים בְּאַדְמָתֵנוּ
הָפְכוּ לַעֲגוּרִים הַלְּבָנִים

מֵאָז עָבְרוּ שָׁנִים, אֲבָל עֲדַיִן
הֵם לָנוּ מִלְּמַעְלָה צוֹעֲקִים
אוּלַי – לָכֵן הָעֶצֶב שֶׁבָּעַיִן
הַצּוֹפִיָּה בְּאֶלֶם לַשְּׁחָקִים?

הַלַּהֲקָה לֹא מְגַלָּה שׁוּם צַעַר
דּוֹאָה לִקְרָאת הָאֹפֶק הַלֵּילִי
בֵּין שׁוּרוֹתֵיהָ יֵשׁ כְּאִלּוּ פַּעַר –
יָכוֹל לִהְיוֹת, שָׁמוּר הוּא עֲבוּרִי.

יָבוֹא הַיּוֹם – וְגַם אֲנִי אַרְקִיעַ
עִם עֲגוּרִים בַּחֲשֵׁכָה דּוּמָה
בְּקוֹל צִפּוֹר אֶקְרָא מֵהָרָקִיעַ
לַאֲהוּבַי עַל פְּנֵי הַאֲדָמָה

נִדְמֶה לִי לִפְעָמים כִּי חַיָּלֵינוּ …

דמיטרי לייקין שר את השיר בעברית:

—————

משוררי האומה

אוֹקוּגָ'אוָוה, בּוּלָאט שַׁאוְלוֹבִיץ' (1924-97). מורה לספרות, משורר וסופר. נולד במוסקבה, בן לאב גרוזיני (הוצא להורג בהוראת סטלין ב-1937) ואם ארמנית (הוגלתה לסיביר ל-20 שנה). בגיל 17 (1942) התגייס לצבא האדום כמתנדב, נלחם ונפצע. כתב כ-200 שירים, הלחין את רובם וביצע אותם בליווי גיטרה. נחשב למייסד של השירה הבארדית. רבים משיריו זכו לפופולריות רחבה – הן בביצועו שלו והן בביצועים מקצועיים (גם היום), חלקם – דרך סרטי קולנוע. זכה לשורת פרסים עבור שירתו, ספריו ופעילותו הציבורית. נפטר בצרפת.

אוֹשָׁנין, לֵב אִיבָנוֹבִיץ' (1912-96) נולד למשפחת אצולה בעיר ריבינסק. בהיותו לקוי ראייה לא גויס לצבא, אך בעזרת ה"פרוטקציה" של בוריס פסטרנק (לימים – חתן פרס נובל לספרות) יצא לחזית ככתב צבאי. כתב שירים רבים שהולחנו על ידי מלחינים מפורסמים וחדרו לתודעה הציבורית. בארץ, בין השאר, ידוע שירו "מעגל השמש" (בתרגומו של גידי קורן – "א-לוהים, שמור על אמא"). מצד שני, רבים ביקרו אותו על יחס לא הוגן למשוררים אחרים ובכניעה מוחלטת לדרישות השלטון. בין השאר השתתף בהתקפות נגד מורו, בוריס פסטרנק. נפטר במוסקבה.

בָּצ'וּרִין, יֶבְגֶנִי וְלָדִימִירוֹבִיץ' (1934) – משורר וצייר. מספר משיריו שנכתבו החל מסוף שנות ה-60 נעשו ידועים בקרב האוהדים של השירה הבארדית וזכו לתגובות נלהבות. באמצע שנות ה-80 עזב את כתיבתו ועסק רק בציור.

גַמְזָטוֹב, רָסוּל גַמְזָטוֹבִיץ' (1923-2003), משורר, סופר ופעיל ציבורי. נולד בכפר דגסטני אאודה שבצפון מזרח הרי הקווקז. התחיל לכתוב בשפת אמו (האווארית) בגיל 9, אחרי המלחמה עבר בהדרגה לרוסית, אך השירה בשפתו שלו (בתרגומים של אנשים שונים) נשארה ספינת הדגל של יצירתו. היה חבר בנשיאות המועצה העליונה של בריה"מ, ובהנהלת ארגונים ציבוריים רבים. קיבל מספר רב של פרסים ספרותיים. נפטר במוסקבה, נקבר בבית הקברות המוסלמי במחצ'קלה (דגסטן).

גְרֶבְּנְיוֹב, נָאוּם אִיסַיֶיבִיץ' (נחום רמב"ך), 1921-88. משורר ומתרגם. נולד בחרבין (סין). נלחם שלוש שנים עד לפציעתו הקשה ב-1944 וקיבל מספר עיטורים צבאיים. תרגם עשרות סופרים ומשוררים משפות מזרחיות וקווקזיות, וגילה לקורא הרוסי עולמות ספרותיים חדשים. נפטר במוסקבה.

וִיְזבּוֹר (במקור – וִיזְבּוֹרָאס, שם ליאי), יוּרִי יוֹסִיפוֹבִיץ' (1934-84) – משורר וזמר (בארד), שחקן קולנוע ותסריטאי, עיתונאי. כל חייו גר במוסקבה. אביו, קצין בצבא האדום, חוסל ב-1937 בעת "הטיהורים" של הפיקוד הצבאי. חיבר יותר מ-300 שירים (כמעט את כולם הלחין וביצע בעצמו). בהיותו מטפס הרים בדרגה ספורטיבית גבוהה – הקדיש שירים רבים למקומות אקזוטיים בבריה"מ שקיבלו עקב כך פופולריות רבה.

וִיסוֹצְקִי, וְלָדִימִיר סֶמְיוֹנוֹבִיץ' (1938-80) – שחקן תיאטרון, משורר וזמר. רוב חייו חי במוסקבה. כתב יותר מ-700 שירים, אך לא זכה לראות בחייו ולו ספר אחד של יצירותיו היוצא לאור. עוד בהיותו חי הפך לאגדה, ונערץ על ידי מיליונים. את שיריו בבריה"מ הכירו כולם – משרים עד פשוטי העם. רבים ניסו לחקות את הביצוע שלו, אך לא הצליחו. היה מפורסם גם בעבודתו בתיאטרון ובקולנוע. תורגם לכ-50 שפות, ובעולם מתקיימים פסטיבלים וכנסים לזכרו. הלווייתו, למרות מאמצי השלטונות, הפכה למפגן סולידריות עם הסמל הלא רשמי של התרבות הרוסית. כעבור שלושים שנה – בכל סקרי דעת הקהל נכנס לעשירייה (לעתים – לשלישייה) של השמות הראשונים בחשיבותם ברוסיה.

לְוִיטָנְסְקִי, יוּרִי דָוִדוֹבִיץ' (1922-96), משורר ומתרגם. נולד באוקראינה. התגייס כחייל עם תחילת המלחמה (1941) וסיים אותה כקצין קרבי עם מספר עיטורים גבוהים. עוד בימי המלחמה ניסה את כוחו בפובליציסטיקה, ואחריה – בשירה. נפטר במוסקבה. חתן פרס המדינה של 1995.

זאב גייזל הוא הוא מתמטיקאי, איש חינוך ומתרגם שירה. עלה לארץ ממוסקבה ב-1988. מייסד רשת בי"ס "מופת". בעשר השנים האחרונות תרגם לעברית כ-200 שירים מרוסית (לרוב – שירה מושרת)

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012