עליית האסלאם הקיצוני בדורנו מבשרת את סיום העידן המודרני ואת ראשית עידן האמונה. באסלאם מתגלה האמונה בהרסנותה אך בהמשך היא תופיע בתיקונה, בישראל

כדי לעמוד על עומקם של התהליכים התודעתיים האוניברסליים שאנו עומדים בעיצומם יש לחזור למאה ה־17 באירופה ולתנועת "הנאורות". "הנאורות" הייתה תנועה תודעתית כוללת שדגלה בשחרור האנושות מכבלי הדת והאמונה בכלל, ומשליטתו של הממסד הדתי בחיים בפרט. היא העמידה את הרציונליות במקום האמונה כבסיס לתודעה האנושית, ואת האדם במקום הא־ל כמרכז הווייתה. כאן נמצאת תחילת הופעתו של העידן המודרני – שורשיו אולי קדומים יותר – על כל תופעותיו האופייניות: מדע, טכנולוגיה, אידיאולוגיה, ערכים, תרבות וכדומה.

לית מאן דפליג – אם נניח כרגע לחוגים שוליים – שתנועה זו, שממנה התפתח העידן המודרני, הביאה ברכה עצומה לאנושות. הכפירה שאפיינה את הנאורות הייתה תנאי לשחרור האדם מאמונה מנוונת ומנוולת ומהכנסייה, ולפיתוח תודעתו והכרתו העצמית. האדם השתחרר מן "השמים" וגילה את עצמו – את יכולותיו, כישרונותיו וכוחותיו.

אך כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם הפכה זה מכבר לנכסי צאן ברזל של האנושות והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו: האדם אמנם גילה את עצמו אבל איבד את השמים. הוא נותר בתוך עצמו, סגור ומסוגר בבועת תודעתו העצמית, בלא יכולת לפרוץ אל המעֵבר, אל האינסוף, אל מקור החיים ומשמעותם. לאדם המודרני יש לכאורה הכול, אך בעצם – לא־כלום.

"דע את עצמך" הוא הסלוגן שהיה רשום מעל פתח האקדמיה של אפלטון כצו המוסרי העליון. ואכן, זהו המוטו היסודי של התרבות המערבית המודרנית ושל ההומניזם המערבי שהגותו של אפלטון מהווה עד היום את בסיסם. חז"ל, לעומת זאת, עיצבו אדם בעל אוריינטציה שונה: "דע לפני מי אתה עומד".

בניגוד לאדם המערבי המודרני, שרואה את עצמו כמרכז הבריאה ולכן מחפש משמעות בתוך עצמו ולא מוצא כזאת, חז"ל פתחו בפני האדם את שערי השמים ואת הקשר אליהם. לא בך, האדם, תמצא את המשמעות, אלא בקשר שלך עם השמים. אתה אמנם צריך לדעת ("דע"), וגם לעמוד בקומה מלאה ("אתה עומד") – כלומר להיות אדם במלוא מובן המילה – אבל לא להיסגר לאינסופיותם של החיים.

בכך אפשרו חז"ל לאדם לחבר שמים וארץ – בלי לוותר על האדם – מה שהתודעה המערבית המודרנית, שחסמה לעצמה את השמים, לא יכולה לעשות. בכך היא מיצתה את עצמה והגיעה לסוף דרכה.

האיסלם 'מריח' את חולשתה של הכפירה, מוסלמים קיצוניים בבנגלדש
צילום: EPA

כפירה לשמה

הסימן המובהק לסיומה של התקופה המודרנית הוא בכך שהביקורת האפקטיבית על המודרניזם והפרכתו לא באו מחוגי נפגעיו – הדת, מייצגיה ומוסדותיה, האמונה וכדומה – אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת במשך כמאתיים וחמישים שנה של המודרניזם בתודעה האנושית, שבאה לידי ביטוי בביטחון מוחלט באדם כשלעצמו, באמת, במדע, בהומניזם וברציונליות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט־מודרנית – שלילת כל הערכים.

הפוסט־מודרניזם של היום הוא תופעה של ריאקציה – הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו.

סגירת המעגל – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – היא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. כל תופעה אנושית ממצה את עצמה. הכפירה, שבזמנה שימשה לצורך העלאתם של ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות משאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים והיא שמאפיינת את התקופה הפוסט מודרנית.

הכפירה אין לה אידיאל אמיתי, "אל אחר איסתריס ולא עבד פירין". הייאוש והתוהו אינם נותנים מאומה (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ח).

לכפירה כשלעצמה אין תוכן עצמי ולכן היא לא מולידה ואין לה פירות. כל כולה כשלעצמה ביקורת, שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית ושאר כל מאפייניה של הכפירה הפוסט־מודרנית – שהם סימן ההיכר לתרבות האנושית בכלל והמערבית בפרט, בנות זמננו.

הריאקציה האסלאמית

השפל המוסרי שאליו הגיעה התרבות המערבית מחליש אותה, מפורר אותה מבפנים ומותיר אותה ריקה וריקנית. אולם החיים אינם נחים לרגע. ההיסטוריה היא התמודדות אינסופית של כוחות הנאבקים זה בזה. במקום שבו מסתמנת חולשה מוסרית, נחלשת עוצמת החיים ואובדת יכולת התגובה וההתגוננות. החלל שנוצר לא נותר ריק לאורך זמן. הוא פועל כוואקום השואב אליו כוחות עולים החשים שהגיע זמנם. תפקידם ההיסטורי הראשון של כוחות אלו הוא למוטט את התרבות הגוססת, שהגיע זמנה לפנות את במת ההיסטוריה, גם אם אין להם אפשרות להציב לה אלטרנטיבה ראויה.

כניעתה של התודעה המערבית לאסלאם הקיצוני היא ביטוי מובהק לתהליך כזה. האסלאם "מריח", בצורה אינסטינקטיבית, את חולשתה של התרבות המערבית בכלל, ואת חולשתה של הכפירה בפרט, וחש את עוצמתו – עוצמתה של האמונה. האמונה מספקת אנרגיות חיים אדירות, שלאדם המערבי הרציונלי לא היו מעולם. ביטחונו העצמי של האסלאם בכלל, וכנגד התרבות המערבית בפרט, נובע מתחושתו האינטואיטיבית בכוחה העצום של האמונה שבה הוא חמוש. מכאן חוצפתו, תעוזתו, הטוטאליות והרדיקליות הקיצוניות שלו. עלייתו של האסלאם היא ריאקציה לתודעה המערבית, ניסיון להשיב את ההגמוניה של האמונה, להחזיר את השמים.

אולם האסלאם הוא רק ריאקציה לעולם המערבי המודרני; הוא איננו מסוגל ליצור סינתזה ולהכיל את הישגיו. הוא איננו יודע לעצב אמונה מבלי למחוק את האדם ולאבד צלם אנוש. בדיוק כמו העולם המערבי המודרני, גם האסלאם יכול להכיל רק צד אחד של המשוואה; גם מבחינתו אמונה ורציונליזם אינם יכולים ללכת ביחד. משום כך הוא איננו יכול להוביל את האנושות לשלב הבא, אלא רק להסיג אותה לאחור – לימי הביניים.

תוהו קודם לתיקון

כלל גדול בחשיבה הישראלית הוא שבכל תופעה בעולם, התוהו קודם לתיקון. כלומר, כל דבר שמופיע במציאות מופיע קודם בצורה מקולקלת והרסנית ורק אחרי כן מיתקן ומגיע להופעתו הראויה. על הפסוק המסיים את היום הראשון של סיפור הבריאה בתורה – "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" – דורשים חז"ל: "ברישא חשוכא והדר נהורא". בשלב הראשון מופיע חושך ורק אחר כך – בעקבותיו, מתוכו – האור.

כלל זה נכון לכל תחומי החיים – בהיסטוריה, במחשבה, בפסיכולוגיה, בזוגיות ועוד ועוד. הנער המתבגר, לדוגמה, חי בתקופה של תוהו; הוא מלא כוחות אבל עדיין איננו יודע לבטא אותם באופן מתוקן וחיובי. רק אחר כך בהתבגרותו הוא מגלה, לומד ומפנים את היכולת להופיע את כוחותיו באופן בונה. האדם גילה את האטום ואת כוחו העצום; בתחילה הוא שימש (רק) להרס ורק אחר כך למד האדם להשתמש בו באופן חיובי. כך גם בעולם הצומח – הקליפה מתפתחת קודם לפרי.

האמונה שבה ומתגלה בדורנו. אבל ראשית הופעתה, בפרספקטיבה אוניברסלית, היא בכוחה ההרסני – באסלאם הקיצוני. אבל זו רק ההתחלה. ההרסנות הזו – שעוצמתה אדירה כמובן, שכן האמונה פותחת בפני האדם מרחבים ומאגרי כוח ויכולת אינסופיים – היא רק השלב הראשון של הופעת האמונה. כשיתברר פוטנציאל ההרס שלה, ילמד האדם, ממש כמו שלמד באשר לאנרגיה האטומית, להופיע אותה באופן חיובי.

עוצמתו העולה של האסלאם היא עוצמתה העולה של האמונה. אבל מכיוון שהאסלאם, בוודאי זה הקיצוני, לא ירד לעומקה האמיתי של האמונה ושורשיה, מתוך שלא הוא יועד להנחיל אותה לכלל האדם, היא מופיעה בו בצורה של הרס בכלל והרס עצמי בפרט.

אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו השפל (אורות, עמ' קכ"ב).

האמונה ההרסנית שמופיע האסלאם הקיצוני עתידה להרוס אותו עצמו, אבל לא יהיה זה סוף פסוק של העידן האמוני אלא רק תחילתו. בסופו של דבר ילמד האדם להכיל ולהפנים את כוחות האמונה באופן שישרתו את האדם והבריאה ולא ימיטו עליהם אסון:

מראות הן הנשמות הלוהטות האלה [= נשמות התוהו. מ"ק] את כוחן, ששום סיג והגבלה לא יוכל לעצור בעדן, והחלשים שבעולם הבנוי, בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים… אבל באמת לא היה פחד… בתחילה מתגלה הכוח בצורת התוהו, ולבסוף יילקח מידי רשעים ויינתן בידי צדיקים… שיגלו את אמיתת התיקון והבניין (שם, עמ' קכ"ג).

האפשרות האנושית הזו לחבר שמים וארץ, להתחבר לשמים בלא להרוס ולמחוק את האדם; להציל את האוצרות החיוביים של התרבות המערבית המודרנית באמצעות חיבורם לאמונה – אמנם מתוך בירורם אבל מבלי לאבדם ולהרסם; לבנות טיפוס אדם שראשו בשמים אבל רגליו נטועות איתן באדמה – לחבר את הרציונליות לאמונה – היא לב לבה של המחשבה הישראלית ועומק ייעודו של עם ישראל.

לשיבת ציון, חזרת עם ישראל לארצו, ישנה אמנם משמעות לאומית אבל לא פחות מכך, וכנראה יותר – משמעות אוניברסלית: יצירת תרבות ותודעה שבה מתחברים האמונה והרציונליות, השמים והארץ, א־לוהים והאדם, הגזרה מלמעלה והבחירה החופשית. תרבות זו תציל מכיליון את הישגיה של התרבות המערבית ותפתור אחת ולתמיד את שאלת האדם.

אם כן, עלייתו של האסלאם הקיצוני היא לא בהכרח בשורה רעה לאנושות; היא מבשרת את תחילתו של העידן האמוני, זה שבא בעקבות העידן המודרני. אמנם כרגע מופיעה האמונה בצורתה ההרסנית, בתוהו, אבל בהמשך היא עומדת להופיע בצורתה הראויה. זהו עניינו וייעודו של עם ישראל בארצו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014