שבועות הפך זה מכבר לחג אישי שבו כל אחד מקבל לבד את תורתו, אולם הרב שלמה זלמן אוירבך לימד שאת התורה מקבלים עם הסבתא

 את הרב שלמה זלמן אוירבך (להלן: הרשז"א), שנפטר לפני יותר מח"י שנים, פגשתי רק פעמים ספורות ושוחחנו מעט. אך המפגש הנמשך שלי איתו חורג הרבה מעבר לכך, ודומני שהחל כבר בהלווייתו הגדולה. אני מוצא את עצמי נזכר שוב ושוב במבטו אליי, משווה את דמותו כנגדי בצמתים משמעותיים בחיי, ומבקש להקשיב לקולו הרך של הפוסק הירושלמי הגדול והצנוע.

כך הסבתא שלי נהגה

כאשר אני רואה משהו ממנו, או עליו, אני מיד אוחז בו ואיני מרפה. לכן שמחתי בספרו החדש של הרב ד"ר אמיר משיח "הלכה בתמורות הזמן במשנתו של הרב שלמה זלמן אוירבך" (הוצאת אוניברסיטת בר אילן). הספר מקיף את עיקרי פסיקותיו של הרשז"א ואת העקרונות המכוננים אותה, ונוגע באופן מעמיק בתפיסתו את המנהג לעומת הכתוב, את הפורמליזם מול הערכים ואת הממשק של ההלכה והמודרנה. הרשז"א שם דגש חזק על מקומו של המנהג המשפחתי, והתייחסותו להכנת סלט ביצים בשבת היא מקרה מייצג לכך.

אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת היא מלאכת לש, אולם אין האיסור חל אלא אם  יתקיימו שלושת התנאים הבאים: א. הלישה מרכיבה שני גופים נפרדים זה עם זה. ב. הללו יהיו דקים, קצוצים או טחונים. ג. תוצאת הלישה תהיה חיבורם זה לזה. כאשר נוצרת תערובת יש לבחון את סמיכותה: אם היא עבה, הרי שהדבר נאסר מן התורה; ואילו אם היא רכה, הדבר נאסר מדברי חכמים. וכאן כבר מתחילה השאלה: מקובל מדורי דורות שיהודים מכינים סלט ביצים בשבת, מערבבים יחד ביצים קשות בבצל, מוסיפים שמן ומגבלים יחד – והנה לכם גיבול בשבת, שנאסר מהתורה מדין עיסה עבה. לכאורה המנהג המוכר מתנגש חזיתית באיסור הלכתי מפורש.

הרשז"א ראה להתיר את הכנת הסלט הנזכר מכמה סיבות דחוקות שהתפרטו בספר "שמירת שבת כהלכתה" (א, עמ' פג־פד), אולם כאן אביא את המענה שענה לאחד מהשואלים אותו על כך, מענה שזכה לאימות מפי נכד הרשז"א, הרב אהרן גולדברג:

אתה יודע למה זה מותר? כי כך הסבתא שלי נהגה, וכך גם האמא שלי נהגה, ולכן זה בוודאי מותר. אלא מה – צריך להסביר את הנימוקים ההלכתיים של זה? אפילו אם ההסבר שלי יישמע דחוק, זה לא ישנה את פסק ההלכה בזה! (ר' נחום סטפנסקי, "ועלהו לא יבול", חלק א, עמ' קלח־קלט).

כמובן שמיד נדרשת השאלה: הסבתא של מי קובעת, ואלו מסורות ומנהגים סבתאיים הם תורה ואילו רחוקים מכך, אך דיון זה דורש מקום נרחב. במקום אחר בספרו מביא משיח את השאלה ההלכתית ביחס לחבלה עצמית של אדם. בכך כבר נחלקו התנאים: יש שאמרו שאין אדם רשאי לחבל בעצמו ויש שהתירו (בבא קמא צא, ב), ומכאן גם מחלוקת פוסקי דורנו ביחס לניתוחים פלסטיים. כנגזרת לשאלת החבלה העצמית, נשאל הרשז"א על ידי הרב אהרן ליכטנשטיין האם מותר לבתו לנקב את תנוכי אוזניה כדי לענוד עליהם עגילים. הרשז"א, נאמן לשיטתו, ענה שוב בהתאם למנהג הביתי שאותו הכיר:

שמע, אצלנו היה מנהג: כשם שכאשר נולד בן מובן מאליו שעשו לו ברית מילה, כך היה ברור כי כאשר נולדה בת עשו לה חור באוזן (ר' יוסף אליהו, "התורה המשמחת", עמ' 298).

בית כנסת בשכונת מחנה יהודה, נחלאות
צילום: מרים צחי

שבועות כחג משפחתי

אני רוצה להתעכב על האמירה הנזכרת של רשז"א על סבתו, שכן בעיניי טמון בה הסוד של הרשז"א, ויותר מכך: הסוד של התורה כולה. איני מקבל תורה לבדי, אומר למעשה הרשז"א, ואף לא עם בני ביתי הקרובים בלבד. אני מקבל תורה גם עם סבתא שלי, שכבר שנים רבות איננה בחיי חיותה. אם סבתא שלי שהייתה יראת שמים ומקפידה במצוות נהגה להכין סלט ביצים בשבת, הרי שזו תורה. כלומר, לא מסורת הספרים היא הקובעת אלא מסורת החיים והדרך שבה נוהג הציבור.

משהו בהבנה הזו מייצר גם את חג מתן תורה מחדש. שהרי בחלוקה הלא מדוברת, בין חגים משפחתיים ופמיליאריים לחגים הסוליסטיים, ניתן לשים בקבוצה הראשונה את סוכות, חנוכה ופסח. המשפחה מצטופפת לה מתחת לסכך, נפגשת להדלקת הנרות המשותפת ולשיר יחד "מעוז צור" ומסִבה יחד בליל הסדר, לסיפור יציאת מצרים ולשירת "מה נשתנה". אבל בפורים, למשל, ועוד יותר – בשבועות, כבר רווח המנהג שכל אחד מבני המשפחה הולך למקום שלבו חפץ. זה לישיבתו, זו לבית מדרשה וזה מדלג במרכז העיר משיעור לשיעור. לא ראיתי בשבועות משפחות הלומדות תורה יחד, כל המשפחה, כפי שניתן למצוא משפחות המסבות יחד בליל הסדר.

אולי משום שבעומק לבנו אנחנו רוצים לקבל תורה לבד. אולי עם עוד כמה חברים, ומורה, אבל בלי אבא ואמא ובטח בלי סבתא על הראש. רב שלוימה זלמן, לעומת זאת, מלמד אותנו שמשה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לסבתא ששרדה בשואה, וללמוד איתה וממנה זו קבלת תורה. התורה איננה קניין אישי, אלא קניין משפחתי וקהילתי. ודווקא בשל כך לשוב ל"תיקון ליל שבועות", לא זה הפופולרי הרצוף בסלבים וכוכבים ניידים בשלל צבעים, אלא זה המסורתי שבו מסיימים את התורה כולה בחבורה מרובת גילאים הדומה למשפחה מלוכדת.

התורה בנויה על מסורת, הצומחת מתוך המציאות האנושית ואליה. היא לא מופע של ערב אחד ואיננה רק התכנסות חברים ולהג הרבה של כל הרוצה יבוא וילהג, אלא סוד העובר בעורקים מסבתא לנכד, מאבא לבת. זו תורה שבעיקרה האנושיות, הכבוד לאשר היה והתהלכות מלאת כבוד ושפלות לצד גדולי הדורות. לא התפרצות מיידית, אלא הקשבה, התאזרות בסבלנות ובאורך רוח. אצל יהודים קוראים לכך ענווה. זו תורה שיש בה לא רק ברק חידוש אלא נשימה עמוקה, כבוד לסוד הזורם לו באיטיות מזה אלפי שנים; "הסכת ושמע ישראל" – קודם הס ורק לאחר מכן כתת ושבור את הניצב למולך. וכבר אמר רבא, מגדולי אמוראי בבל בדור הרביעי: "לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה" (ברכות לג, א. וראו על כך את דברי הראי"ה קוק ב"עין אי"ה").

התחיל ממש לשחק

נקודה נוספת שאפיינה את דרכו ההלכתית של הרשז"א היא האנושיות. הוא היה ידוע כאוהב אדם, אנושי וחייכן, כפי שהתרשם כל מי שבא עִמו במגע. דרכו האנושית קיבלה כמובן את ביטויה גם בדרכי פסיקתו. כך, למשל, התחבטו פוסקי הדור האחרון ביחס להליכה עם מכשיר שמיעה בשבת, והיו שראו לאסור את הדיבור אל מכשיר זה משום שכל מילה יוצרת ניצוצות במכשיר. אחרים ראו בכך מוליד זרם, בונה, מתקן ומכה בפטיש. הרשז"א, כמרבית הפוסקים, התיר את הדיבור אל כבד שמיעה הנעזר במכשיר זה ואף התיר לאמו, שהייתה כבדת שמיעה, להשתמש במכשיר שמיעה בשבת. כך גם כתב ל"חזון איש" במשא ומתן ההלכתי ביניהם ביחס לאיסור השימוש בחשמל בשבת ("מנחת שלמה", ב, יז). אולם מעבר לשורה התחתונה של פסיקתו, ראוי לשים לב להסבר שליווה אותה, הסבר שאמר הרב ליכטנשטיין בדברים שנשא לזכר הרשז"א:

פעם אחת הייתי אצלו ושאלתי אותו בקשר לעניין מכשירי שמיעה  בשבת. הוא התיר. אבל תוך כדי כך סיפר לי ואמר: "אתה יודע, אני לא מאמין. אחד כתב לי מכתב מארה"ב, והוא אמר שהרב קוטלר ז"ל היה נזהר לא לדבר בשבת עם אדם שיש לו מכשיר שמיעה". […] הוא אמר לי שהוא לא מאמין לדבר הזה. אמר לי: "תאר לעצמך, לא מספיק שהלז נענש משמים שהוא חירש […] תתאר לעצמך, אתה פוגש אותו ברחוב", וכך הוא התחיל ממש לנגד עיניי לשחק, "אתה פוגש אותו ברחוב, אז במקום לומר שלום, אתה אומר מ…מ…מ…". זה היה אצלו מופרך מעיקרא, לא שייך בכלל כדבר הזה ("ולישרי לב שמחה", עלון שבות – בוגרים ז, עמ' 203־201).

הרשז"א פסק על פי כללי הפסיקה הנהוגים, אך העדות הזו חושפת מה הניע אותו להתיר. הוא ביקש לייצר עולם טוב יותר, תמים יותר ומלא חסד. הנה למשל סיפור מלא אהבה שסיפר עליו הרב דוד פוקס:

בלווייתו של ר‘ שלמה זלמן, עמד בצד, ליד הנשים, בחור עם שער ארוך והתייפח מרה: “מה אעשה עכשיו?“. התברר שאותו בחור הוא בן למשפחה דתית, ואביו היה מקושר מאוד לר‘ שלמה זלמן. פעמים רבות היה אביו מביאו יחד איתו כששאל את ר‘ שלמה זלמן שאלות. לאחר זמן מסוים – הפסיק הבן לבוא עם אביו. שאל אותו ר‘ שלמה איפה בנו, והאב סיפר שאינו יודע – הבן ברח מהבית. ר‘ שלמה זלמן יצא לחפש אותו ברחובות! כשמצא אותו – הגיש לו מפתח ואמר – “זה המפתח של הבית. מן הסתם אתה רעב או עייף לפעמים. היכנס מתי שתרצה…“

זו תורת החסד וחיי החסד של איש חסד האמת, החוברים בתודעתי לנימוק המדרשי מדוע קוראים את מגילת רות דווקא בשבועות: "לפי שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד". החסדים במגילה – חסדי רות ובועז – מקומיים, פרטיים ולכאורה אינם חורגים הרבה מעבר לדמויות הפועלות בהם, אך זהו קסמם וכוחם. לגעת, להאיר פנים. מן הסתם אתה רעב או עייף לפעמים.

היכנס מתי שתרצה.

——

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' סיון תשע"ג, 10.5.2013