מחאה חברתית בשדות בית לחם / יעל מאלי

מגילת רות נפתחת בתיאור קשה של התעלמות מהמסכן ומהדל. מספר אמנים שהתייחסו לכך ביצירתם מעמידים בפנינו תביעה מוסרית לסייע למלקטות לזקוף את גבן

 שתי נשים עניות מגיעות לעיר. האחת נוכרייה, בת לעם שכן אך שנוא ומוחרם. האחרת מוכרת ולא מוכרת – "הֲזֹאת נָעֳמִי?". מטען של מרירות וכעס נושאים בני העיר כלפי האישה המבוגרת, והם מדברים עליה, על שתיהן – "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן". אנשי העיר אינם מדברים בהן טובות. הם אינם מרחמים.

הימים ימים של שפע, השדות גדושים בתבואה בשלה, "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים", אך הן נותרות רעבות. איש אינו מפריש להן מן התבואה הקצורה. לאישה המבוגרת, בת המקום, יש קרוב משפחה עשיר שיוכל לסייע להן עד שתיקלטנה בעיר. "וּלְנָעֳמִי מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז". אך האיש, גיבור החיל, אינו מסייע מיוזמתו. הן רעבות. אף אחת מן השכנות אינה מכניסה צלחת מרק לתושבות החדשות, חסרות הכול. "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי: וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ". הצעירה הנוכרייה יוצאת ללקט אחר הקוצרים כאחרונת הקבצניות, והא־ל מנחה אותה אל גורלה ואל ייעודה.

עניות ודחויות

כך נפתחת מגילת רות, בתיאור קשה של נקמנות חברתית כלפי המסכן ובהתעלמות מן הדל. דומה שהקתרזיס הנובע מהמשך המגילה, השפע שאנו נהנים ממנו יחד עם אווירת החג שבו המגילה נקראת, מעמעמים קמעא את המסר העולה מהפרקים הראשונים.

האמנות העולמית הרבתה לתאר את יופייה של רות, את הפרידה הדרמטית של רות ושל נעמי מעורפה, ואת המפגש בגורן. גם רות הענייה המלקטת אחר הקוצרים מתוארת ביצירות אמנות, אך לרוב בהקשר רומנטי. אמנים מעטים בלבד השתמשו בסצנה זו לשיקוף המחאה החברתית הנוקבת העולה מסיפורן של שתי הנשים השבות משדה מואב ואיש אינו מושיט להן עזרה.

אחד האמנים האלו היה האמן הצרפתי ז'אן פרנסואה מייה (1814־ 1875), ביצירת המופת שלו "המלקטות".

"המלקטות", ז'אן פרנסואה מייה, 1857, מוזיאון ד'אורסיי פריז

"המלקטות", ז'אן פרנסואה מייה, 1857, מוזיאון ד'אורסיי פריז

מבט ראשון: יום קיץ, שלוש נשים מלקטות בשדה. ברקע שלושה גדישים ענקיים המהדהדים את דמויות הנשים. האמן השתמש בגוונים פסטליים, בנה יחס קלאסי בין גודל משטח השמים לבין האדמה ("חתך הזהב"), ויצר סימטריה בין דמויות הנשים לגדישים. כך בנה תחושה של הרמוניה בין הנשים לבין הטבע המבוית הנפרש לרגליהן ומאחוריהן. התמונה רבת היופי של מייה משרה על הצופה רוגע והרמוניה. מייה השתייך אל הזרם הנטורליסטי באמנות. האמנים הנטורליסטיים מתארים את הטבע תוך ייפויו, ואפילו משווים ממד של קדושה לחיים הפשוטים (ממד שבא לידי ביטוי גם ביצירת ואן גוך, שהושפע ממייה).

מבט שני: הנשים הכפופות לבושות שמלות העשויות בד גס, ועל ראשן כיסוי ראש פשוט. הן נעות באיטיות, אינן יוצרות קשר זו עם זו, ועיניהן מוסתרות גם מעינינו, הצופים. ברקע, בצד שמאל, נראים פועלי השדה האוספים את התבואה לאחר הקציר, ובצד ימין ניצב פרש רכוב על סוס המשקיף על השדה. זהו בעל הקרקע. השדה הקצור כמעט ריק משיבולים, והנשים אוחזות בידיהן עומרים דקים. ייתכן שהלקט כבר נלקט לפני בואן, והן אוספות את השאריות שנותרו.

אנחנו מתחילים להבין שהנשים המלקטות עניות מאוד ובודדות מאוד. הן נעות לבדן במרחב השדה, והגברים צופים בהן ואולי אפילו מפקחים על מעשיהן ממרחק רב. שלושת הגדישים הענקיים מנגידים את עניותן של שלוש הנשים. שפע היבול שמור לבעליו בלבד. הצופה מבין שהנשים עניות ודחויות, אף שהאמן הנטורליסטי, המייפה את המציאות, אינו מדגיש את סבלן אלא את יפי השדה ואת הקצב הרך של תנועתן.

מבט שלישי: בצרפת, באמצע המאה ה־19, הנשים המלקטות אחרי הקציר היו שייכות לקיום שעל גבול הסדר החברתי הפטריארכלי. החוק והנוהג בצרפת קבעו מדורי דורות את חוקי הלקט: בעלי השדה היו מפרישים מהיבול את המעשרות ואת המיסים, ורק לאחר מכן היו "עניים ראויים" מוזמנים ללקט בשדה בידיהם (ולא בעזרת מגרפות או כלי כלשהו), למשך יום־יומיים בלבד אחרי תום הקציר. אפילו ממתן צדקה צנועה זו, שנקבעה בחוק, ניסו בעלי השדות להתחמק. הם רצו לחלק את הלקט לנשות המשפחה, לפועלים, או לאפשר מרעה בקר על השדה. מילוי החוק לווה במתח ובסכסוכים לאורך שנים. לבסוף הושגה פשרה: זכאיות ללקט רק נשים נזקקות שאינן כשירות לעבודה, השייכות לקהילה המקומית. להגדרה "נזקקות" ענו נכות, קשישות, אלמנות עם ילדים ואִמהות לא נשואות.

צרפת שאחרי המהפכה עסקה בשאלות העוני והחלשים בחברה בספרות ובפוליטיקה, אך האמנות החזותית שלה המשיכה לתאר יופי ותום. מייה היה הראשון שהתייחס לשאלות אלו באמצעות האמנות החזותית. בעיצומו של תהליך מודרניזציה שהביא להתעשרות מהירה ונהנתנית קרא מייה תיגר על תהליכים אלו, המשאירים הרחק מאחור את העניים ואת הדחויים. בסדרת תמונות המתארת את השוליים שחיים מחוץ לסדר החברתי, המשפחתי והקרקעי הוא הציג אמנות חדשנית ומסוכנת המאתגרת את הסדר הפוליטי־חברתי הקיים. "המלקטות" היא היצירה הבולטת ביותר בסדרה זו.

לדברי פרשנית האמנות לאה דובב, בספרה "אמנות בשדות הכוח", יצירה זו נחשבה בזמנה כחתרנית ועוררה גל של תגובות שליליות. התמונה נמכרה בקושי, ותמורת מחיר זעום. תוך 30 שנה היא נמכרה שוב (יחד עם יצירה נוספת של מייה, "תפילת ערבית") במחיר שיא, ולבסוף נקנתה על־ידי מוזיאון הלובר והפכה לסמל פטריוטי של צרפת. היצירה מביעה התרסה פוליטית. כך הובנה עם הצגתה, ולכן נדחתה. אך לאחר שהממסד אימץ אותה אל חיקו בחום, ההשפעה המחאתית שלה התעמעמה.

 "קיץ (רות ובועז)", ניקולא פוסן, 1660־1664

"קיץ (רות ובועז)", ניקולא פוסן, 1660־1664

דמעות של בצלים

היצירה "המלקטות" של מייה מתכתבת עם הציור הנערץ של ניקולא פוסן "קיץ (רות ובועז)". ביצירת פוסן מתוארות מלקטות רבות בתוך שדה קצור למחצה. השדה גדוש בתבואה,  ובחזית התמונה נראה בועז ורות כורעת לפניו. אצל פוסן בועז נמצא במישור הקדמי ולא האחורי. ברקע נראות מלקטות רבות, העסוקות באיסוף אינטנסיבי של עומרים ואין מי שעוצר בעדן. בחזית התמונה בועז מושיט את ידו אל עבר רות במחוות הזמנה. שפע היבול מיועד גם לעניים.

מייה התרחק ממקור ההשראה המקראי והחזותי שביצירת פוסן. דמותו של בועז, בעל השדה, עברה אצלו מקדמת התמונה אל אחוריה. בעל השדה ביצירת מייה אינו מפגין נדיבות כלפי המלקטות. השדה הריק מרמז שהלקט החוקי הסתיים, ונשים אלו אינן מקומיות ואינן “עניות ראויות“. הנשים מחוקות פנים, וייתכן שמייה בחר לא לצייר את פניהן כדי להדגיש את זרותן. המלקטות דחויות כלכלית, מעמדית, מגדרית, קהילתית וחוקית. ועדיין, המצוקה שלהן מתוארת באופן הרמוני ומרהיב עין.

אמנים רבים המשיכו ותיארו סצנות של לקט בשדה בזיקה למגילת רות וליצירות קודמות, ביניהם אמנים ארץ־ישראלים כמו א“מ ליליין, זאב רבן, יעקב שטיינהרט ואחרים. באמנות הארץ־ישראלית של המחצית הראשונה של המאה ה־20 שימשו רות ובועז הקדומים דגם רומנטי לשיבה אל עבודת האדמה. המצוקה של רות ושל נעמי נדחקה לשוליים.

עדי נס, מהאמנים החשובים, הבולטים והמובילים בתחום הצילום בארץ, מייצר בעבודותיו  מציאות מובנית, מלאכותית ומבוימת – אך זהו בִּדיון שיש בו כדי להצביע על אמת גדולה ומציאותית. תצלומי הצבע גדולי הממדים שלו, המצולמים תוך הקפדה גבוהה על איכויות הצילום והתאורה, נראים לעתים כאילו נעשו בפשטות וללא כל מאמץ. אולם מאחורי כל דימוי ניצב מערך שלם של תחקיר ויזואלי וטקסטואלי, ובהמשך גם עבודת הפקה מורכבת, הכוללת חודשים ארוכים של מחקר, בחירת מיקומים, ליהוק דמויות, בניית סט, עיצוב תאורה, צילומי הכנה להעמדה ובניית קומפוזיציה, איפור ובימוי מורכבים.

נס עבד במשך 4 שנים (2007־2004) על סדרה בת 14 תמונות הנקראת “סיפורי התנ“ך“. סדרה זו שואבת את השראתה מסיפורים שונים בתנ“ך, מיצירות קאנוניות של גדולי הציירים הקלאסיים ומדימויים איקוניים מתולדות הצילום. המכנה המשותף בין כל הדמויות התנ“כיות שנבחרו לסדרה זו הוא אובדן הבית או המקום. כדי להמחיש זאת עושה נס שימוש בדימויים של אנשי רחוב, הומלסים ואנשים שמצאו את מקומם בשולי החברה, אשר מייצגים את גיבורי התנ“ך בתקופות השפל של חייהם. על ידי החיבור בין ההומלסים חסרי הזהות לתשתית המיתית של סיפורי התנ“ך, מעמת נס בין המציאות הישראלית העכשווית לבין ההיסטוריה והמיתוס של העם הנבחר.

האמנות מייפה מציאות או מדגישה את הסבל?  עדי נס, רות ונעמי מלקטות, 2006. מתוך סדרת סיפורי התנ"ך

האמנות מייפה מציאות או מדגישה את הסבל?
עדי נס, רות ונעמי מלקטות, 2006. מתוך סדרת סיפורי התנ"ך

נס בחר לפתוח את סדרת סיפורי התנ“ך שלו בעבודה על “רות ונעמי“ בשנת 2006. במקום שדה שעורים נבחר שוק הירקות הבדואי בבאר שבע. ה“לקט“ שבתצלום הוא של בצלים – ירקות קשים הנשמרים לאורך זמן ומאפיינים מצוקה. לקראת צילום הסצנה פיזר צוות ההפקה בצלים על פני הכביש. “רות ונעמי“ היו אמורות ללקט אותם. והנה, לתוך הסצנה המוקפדת התפרצו החיים עצמם: הומלסים אמיתיים הגיחו וניסו לקחת את הבצלים. אירוע זה לא צולם, אך שמעתיו מפי האמן.

הבצלים מסמלים עצב, ומזכירים את הדמעות שנושרות בעת קילופם. נס מרמז על הבכי של רות ונעמי באמצעות הבצלים המתגלגלים. כביכול, הדמעות שנשרו מעיניהן הפכו למעין בצלים. נוצר תהליך של היפוך: הבצלים אינם גורמים לנשים לדמוע, אלא הדמעות שלהן "יוצרות" את הבצלים. הבצלים גם נראים בעיניו כמו מטבעות זהב. אלו ה"אוצרות" הדלים שהנשים אוספות אל תוך קופסת הקרטון הקרועה, העשויה לרמז גם על היותן חסרות בית.

כפי שניתן לזהות בנקל, נס מתכתב עם יצירתו של מייה. בשתי היצירות אנו רואים נשים כפופות, המתוארות כשפניהן מוסתרות. אצל מייה הרקע פסטורלי, נטורליסטי ומיופה. נס מצלם את שתי הנשים בסביבה עירונית מוזנחת ומטונפת. השוק הסיטונאי שוקק פעילות במשך כל שעות היום, אך נס רצה להדגיש, בדומה למייה, את בדידותן ואת עוניין של רות ושל נעמי. משום כך הוא בחר לצלם את הסצנה לפנות ערב, לאחר שהמסחר בשוק הסתיים.

הבצלים המפוזרים מזכירים את האלומות הנשכחות בשדה ונותרות עבור העניים. הנשים לבושות בבגדים דלים, שאינם מעידים על מוצאן הלאומי. בהקשר הישראלי הן יכולות להיות יהודיות, ערביות, עולות חדשות או מהגרות עבודה. לאור מצבן המחפיר ניתן לשער שהן אינן בנות המקום. הן חסרות פנים, וניתן לזהות מי הצעירה ומי המבוגרת מביניהן רק על פי ידיהן. הן נעות בקצב אחיד המסמל את הברית ביניהן. תוך כדי תהליך הצילום נשבה רוח קלה וקווצת שיער של הצעירה נדבקה אל דמות המבוגרת ורמזה "וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ". נס החליט להיענות לרוח, ושילב את השיער כסמל לפסוק "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ".

שביב תקווה

בסיפור המקראי רות לבדה יוצאת ללקט בשדה: “וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי“. נס בחר לשלוח גם את האישה המבוגרת ללקט שיירי בצלים שהושלכו ברחוב. לדבריו, היחס לעניים היום גרוע מהיחס בתקופה המקראית. האמן מצטט את המחאה החברתית שפתח בה מייה, אך בשונה ממנו הוא לא חס עלינו הצופים. הלוקיישן אינו מיופה. הנשים חסרות הפנים, המתכופפות בתוך הריק והעזובה ללקט ירק כה זול כמו הבצל, מתכתבות עם הרגעים הנמוכים במגילת רות, לא עם רגעי ההתרה והשמחה. רות ונעמי שבתמונה משרות תחושה של מצוקה קשה, אך זו מצוקה שיש בה שביב תקווה.

נס מספר שעדשת המצלמה קלטה קופסה שהייתה זרוקה בצד, מימין לנשים. האמן ביקש להוציא אותה מהפריים, כי הייתה עליה כתובת. לאחר מבט נוסף הוא השאיר את הקופסה בתמונה, כי המילה “בראשית“ הכתובה עליה השתלבה היטב ביצירה, ורמזה על ההתחלה החדשה בחייהן של רות ונעמי – בניית הבית, הנישואין והלידה. ההתחלה שלהן מהדהדת כמובן עד ימינו אנו, “וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד   וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד“.

הברית בין הנשים עשויה לזקוף את גבן ולאפשר להן התחלה חדשה, הרחק מעבר לכיכר השוק הריקה והעלובה. אך את עיני מי הן תפגושנה כאשר תזקופנה את גבן? נס מפנה את התביעה כלפינו, המסיטים את מבטינו: “וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה‘“. נראה לי שיצירתו של נס, מעבר לעוצמה החזותית שלה, מעמידה בפנינו תביעה מוסרית יהודית, ואינה מוכנה להימוג בחיקה החם והנעים של שמחת ההתרה והגאולה המובטחת בסיומה של מגילת רות.

המאמר מוקדש לזכרו של סבי, אורי־שרגא הכהן בייפוס זצ“ל, שגדל בגרמניה כילד יתום ועני ובשנים שבהן זכה לרווחה כלכלית זכר את “לחם העוני“ וסמך דלים רבים. בביתו הייתה תלויה רפרודוקציה של תמונת “הזורע“ של מייה, שאף היא חלק מהסדרה שהזכרתי. סבי וגם התמונה נגעו עמוק בלבי הקטן. יהי זכרו ברוך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' סיון תשע"ג, 10.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 במאי 2013, ב-גיליון במדבר - שבועות תשע"ג - 822 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 33 תגובות.

  1. ש.צ. לוינגר

    בס"ד י"א בתמוז ע"ג

    מה שפירשה הכותבת 'ותהום כל העיר עליהן – אנשי העיר אינם מדברים טובות עליהן, הם אינם מרחמים', אינו מוכרח. 'המיה' במקרא היא ביטוי לצער – 'על כן המו מעי לו' (ירמיהו לא,יט); 'מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי' (תהלים מג,ה).

    לנעמי יש בעיר רכוש הניתן למימוש, הנחלה שהותיר אלימלך. ייתכן ששכניה אינם מודעים עד הסוף לחומרת מצבה הכלכלי.

    אפשר שנעמי אינה פונה לשכנים או לבועז לעזרה, מתוך בושה על שמשפחתה נטשה את העיר בשעה שאחרים היו זקוקים לעזרתם ולעידוד מהם.

    נעמי מעדיפה להתחיל את החיים מחדש מנקודת האפס. לחוות את הרגשתם של עניים מן השורה שאין להם קרובים עשירים, ואין להם אלא הזכויות שזיכתה להם התורה – מעשר עני, לקט שכחה ופאה. ומנקודה זו להתקדם לפתרון הקבע – מימוש הנכסים שהותירו אלימלך ובניו, ומציאת מנוח אשר ייטב לרות, שכפי עדותו של בועז יכלה למצוא לה חתן מבחורי העיר, אם דל ואם עשיר.

    מעניין שדוקא בועז, לא רואה את עצמו כעושה חסד עם רות, אלא מתפעל מהחסד שרות עושה, שאינה עוזבת את חמותה, ואינה הולכת אחרי הבחורים, כי אם מעדיפה להינשא לאדם מבוגר כדי שלא תעבור הנחלה למשפחה אחרת.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ש.צ. לוינגר

      שתי האפשרויות לפרש את. 'ותהם עליהן כל העיר' מובאות ב'דעת מקרא' על אתר:

      'ותהם – יש במשמע "רעשה", וכן "ותהם הארץ" (שמואל א', ד,ה), ויש במשמע: "הצטערה וריחמה וקוננה עליהן", וכן "אריד בשיחי ואהימה" (תהלים נה,ג); "על כן המו מעי לו" (ירמיהו לא,יט) ועוד'.

      בהערה 4, מתלבט המפרש, פרופ' פייבל מלצר, אם השורש של 'ותהם' הוא 'המם', הום', או 'המה', ברם הוא מסיק: 'אך על כל פנים מסתבר\ ששרשי הו"ם המ"י המ"ם יסודם אחד וקרובים במשמעם זה לזה'.

    • ברור שאנשי בית לחם נהגו באופן מתמיה, שהסברו ההגיוני היחיד הוא שעינם היתה צרה בעשירה-לשעבר ששבה פתאום ועוד עם כלה מואבית, ואולי תדרוש את רכושה (אני מניח שהשדה כבר לא היה בידי נעמי – השווה מל"ב ח).
      לגבי "נעמי מעדיפה להתחיל את החיים מחדש מנקודת האפס" – נו, שויין…

      אבל עזוב את הפרשנות, מה יאמרו רבותינו חובבי שימור ההלכה על:

      1. האשה יורשת את בעלה? לפי המגילה – כן. לפי חז"ל – לא (ב"ב קיא:)
      2. מה פשר ה'ייבום' ע"י גואל (קרוב של הבעל!), שלא נזכר כלל בתורה?
      3. מה פשר קניית אשה אגב קרקע, שגם לא נזכר בתורה?*
      4. מואבי ולא מואבית וכו' – נראה שאנשי בית לחם לא סברו כך, וגם לא עזרא ונחמיה, כידוע. חז"ל עצמם קובעים שבועז שינה את ההלכה באותו דור (בהסכמת ה'סנהדרין', כמובן…) – בטח בעלוני השבת אז נזעקו שזו חרפה לשנות את ההלכה משום תאוות אישיות של נוגעים בדבר, ואנשים שנמשכים למואביות מוטב שיישבו בשקט בחושך…

      * אגב ויכוחך עם 'אפולוגטיקה' לגבי "אשה נקנית" – מכאן ודאי ראיה שהצדק עם הסוברים כפשוטו, שאשה נקנית כשדה. אין בכך משום הפיכת היהדות למיזוגנית, אפשר להירגע – זה היה הנוהג, והתורה ריככה אותו וחז"ל עוד יותר אהה, ועוד אגב – טרם ריככת בשמן אפולוגטי את נושא מכירת הבת לאמה – או שמא תאמר שיש בכך כדי לאפשר לבת "להתחיל את החיים מחדש מנקודת האפס"…

      • לגבי מכירת בת לאמה-

        אכן למרות ההיתר של התורה התורה עצמה רואה בזה היתר לא מומלץ המיועד לשעת הדחק בלבד ושבעצם ברעיון למכור את הבת לאמה יש פסול ויעויין ברש"י על שמות כא,ח על המילים "בבגדו בה" מה שהוא כותב עפ"י המדרש שהאבא בוגד! בבתו בכך שהוא עושה לה דבר כזה.

        ברמב"ם הלכות עבדים פ"ד ה"ב נאמר שאב רשאי למכור את בתו לאמה רק במצב שהוא כה עני ודלפון שאין לו אפילו בגדים ללבוש ועיקר מכירת הבת היא בשביל הסיכוי שהיא אח"כ תינשא לאדון ואכן במצב זה שלאביה אין דרך ולו מינימאלית לפרנס זו אכן מציאות של התחלת החיים מאפס לסיכוי לעתיד טוב יותר ובכל אופן הרמב"ם שם אומר שהאב לאחר מכן חייב לפדותה[מסתבר שלאחר התיצבות כלכלית לאחר המכירה]

        בכל אופן כבר חז"ל אסרו על אב לקדש את בתו שהיא קטנה ולמוכרה עד שתאמר בפלוני אני רוצה מתוך ידיעה שגם התורה המתירה לא רואה בכך אידיאל לכתחילה אלא פתרון לשעת חירום שחז"ל יכולים לצמצם עד לאסור אותו עם הנסיבות מאפשרות משימוש בפיתרון כזה.

        בכל אופן בגמרא בריש פרק האיד מקדש בקיושים

        שם נאמרו הדברים הנ"ל התוספות כבר מעירים שאצלם בקהילותיהם מחתנים את הנערות בקטנותן בגלל העוני שלא מאפשר מאוחר יותר לשלם נדוניות גבוהות ולאחר מכן הבנות לא יוכלו להינשא וכדברי התוספות "תשב בתו עגונה לעולם"

      • "התורה עצמה רואה בזה היתר לא מומלץ המיועד לשעת הדחק בלבד" – מניין לך?!
        לפי התורה זה דין לכתחילה, אחרת היה צ"ל "וכי ימוך אחיך ומכר את ביתו לאמה"!
        ואם כדבריך – מדוע לא הציעה התורה שימכור את בנו?
        אלא ברור שמדובר במכירה למטרות אישות = רווח כלכלי לאב + הבטחת עתידה של הבת.

        לגבי שאר דבריך – שוב הוכחת את התפתחות ההלכה: התחלת במקרא (הבעייתי), דילגת לרש"י כדי ליישב, משם לרמב"ם, חזרה לחז"ל ושוב לתוספות… ודברי התורה הקדושה מה יהא עליהם? הם יחסיים למציאות? הייתכן?!…

        וגם מכאן ראיה למצבה ה'שוויוני' של האשה, ותודה לחז"ל שלפחות תיקנו שאין משיאין אותה אלא מדעתה (דבר שהיה מקובל כבר בארם העתיקה: "התלכי עם האיש הזה" וכו').

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד י"ב בתמוז ע"ג

        לאברהם – שלום רב,

        בועז מודה לרות על שלא הלכה אחרי הבחורים, אם דל ואם עשיר, הווה אומר: האפשרות להינשא לרות היתה ידועה כריאלית ומקובלת בציבור, מלבד הגואל שהביע חשש ש'ישחית את נחלתו'.

        המקרא אינו מפרש ממה חשש הגואל? ייתכן שחשש שאשתו וילדיה לא יראו בעין יפה את כניסתה של אישה צעירה כצרה. כפי שהראיתי בזמנו היתה פוליגמיה מצויה במקרא רק אצל מלכים או במקרה עקרות, שאז לקחו אישה שניה בהסכמת הראשונה. ייתכן שחשש שהתגיירותה אינה כנה, או אולי יש איזה פגם נסתר. מה מביא בת למשפחה מואבית חשובה לעזוב את ארצה וללכת לעם אחר?

        דברי בועז לרות על חסדה שלא נישאה לאחד הבחורים, מוכיחים בעליל שלא היתה כאן זיקה הלכתית של ייבום, אלא מחוייבות מוסרית מעבר לדיני הייבום שבתורה. רות ראתה עצמה מחוייבת מוסרית להינשא לקרוב משפחה של בעלה. ובועז ראה עצמו מחוייב מוסרית לגאול את נחלת קרובו ולפרוס כנפיו על אלמנתו

        העובדה שהאישה נחשבת כבעלת הקרקע אחר מות בעלה, מוכיחה את מעמדה הנכבד. כפי שהערת לנכון בתורה לא נזכר שאישה יורשת את בעלה. ברם, יש להניח שהיו בזה מנהגים מקודשים לתת לאלמנה מנכסי בעלה אמצעי קיום וביטחון כלכלי, מעין התקנות של הכתובה, ותנאי הכתובה המזכה את האלמנה לדור בבית בעלה כל ימי אלמנותה ולהיזון מנכסיו. וכפי שראינו בפיסקה הקודמת – היו נורמות מעבר לדין שאנשים היו מחוייבים להם מוסרית.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        כל ענייני הקניינים הם מעשים סמליים שבאמצעותם ניתן תוקף להסכם משפטי. אין שום טעם להשליך מצורת מעשה הקניין על טיבו וערכו של המעשה המשפטי.

        כבר הראה פרופ' חנוך אלבק במבוא לפירושו למשנה מסכת קידושין, הן מדברי יחזקאל והן מדברי מלאכי שהיחס בין איש לאשתו מוגדר במקרא ככריתת ברית, 'הלא היא חברתך ואשת בריתך'. אף בלשון חכמים נקרא תמיד הקשר בין איש לאשתו 'קידושין'. יש יוצא מן הכלל בודד והוא המשנה בתחילת קידושין.

        דבריו של פרופ' אלבק הובאו על ידי בשולי מאמרו של ר' הלל גרשוני, 'מעשה ושתי'. שם גם הסברתי את עניין 'האשה נקנית'. אם תרצה לפתח דיון בסוגיה זו, נראה לי ששם המקום לדון בכך. על עבד עברי ואמה עבריה ועניינם דיברתי בהרחבה ב'יצר הרע לא יצא לגימלאות'. כאן, בשולי מאמרה של גב' מאלי על מגילת רות, ראוי להתמקד לענ"ד רק במה שנוגע ישירות למגילת רות.

        • ש.צ. לוינגר

          וכך מפרש התרגום למגילת רות, שחששו של הגואל 'פן אשחית את נחלתי' (ד,ו), הוא למריבות שתהיינה בבית עקב הכנסת צרה לאשתו:

          'על דאית לי איתתא, לית לי רשו למיסב אורנייתא עלהא, דילמא תהא למצו בביתי ואהא מחבל ית אחסנתי' (= משום שיש לי אישה, אין לי רשות לישא אחרת עליה, שמא תהא למריבה בביתי ואשחית את נחלתי).

      • אכן, הדברים עמומים (אגב, ה"בחורים" החביבים האלו לא היו אברכי משי, ככל הנראה, שהרי בועז צריך לצוותם שלא יגעו בה – עבדתי פעם בסופר עם החבר'ה במחסנים מאחורה (יהודים וערבים) – בוא נגיד שלא הייתי רוצה שהבת שלי תתחתן איתם…).
        לגבי שינוי ההלכה בדין ירושת אשה לא ענית – אם זה עניין מוסרי וכו', מדוע חז"ל אסרו?!

        ולגבי: "אם תרצה לפתח דיון בסוגיה זו, נראה לי ששם המקום לדון בכך"
        וכן: "כאן… ראוי להתמקד לענ"ד רק במה שנוגע ישירות למגילת רות"
        אין לי אלא לומר – שהחיינו!
        הותר הנדר!
        (לעניין התרת נדרים ע"י עצמו במקום שאין חכם, ראה…….)

      • ש.צ. לוינגר

        לאברהם –

        לעניין 'ירושת האישה' עניתיך, שאפשר שמדובר בזכות שניתנה לאלמנה ברכוש בעלה, מעין זכות הכתובה או המדור שתיקנו חז"ל.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        נ.ב. לגבי התרת נדריך. לשיטתך, אשתך יכולה להפר. לדעת החכם מכל אדם 'טוב אשר לא תדור'.

      • ש.צ. לוינגר

        'השהחיינו' שלך מוטעה. אפשר לדון כאורך הגלות על מעמד האישה או על שינויים בהלכה בשולי מאמרים שזה נושאם – כך עשינו בעבר.

        לנהל דיונים כאלה בשולי מאמר העוסק במגילת רות ובאומנות – לא נראה לי ואני שמח שגם לא לך!

    • ש.צ. לוינגר

      רעיון מעניין מעלה רבי חיים שלמה טארסה, רבה של רודוס (נפטר לפני שנת ת"ר), לדעתו הלכה רות לשדה, לא כדי לאסוף לקט שכחה ופיאה, אלא כדי לעבוד – לסייע כפועלת באיסוף העמרים:

      'שהיא כלתה של נעמי אשר היתה עשירה… כבודה היא בת מלך פנימה בושה היא ללקוט לקט שכחה ופאה ואין זה כבודה… "ותאמר אלקטה נא", ואין נא אלא לשון בקשה, "ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים", כלומר: אנכי אעשה כמו שעושים הקוצרים לבעל השדה, שזהו דרך כבוד, ולא בלקט שכחה ופאה שאין זה כבודי ולא כבוד חמותי'

      (חידושי מגילת רות, בסוף: שו"ת חיים שנים, לר' חיים שלמה טארסה, איזמיר תרכ"א, דף קד,א)

      את עבודתה החרוצה מתאר הרב טארסה:

      'ותבוא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה – כלומר שדרך הקוצרים להתאחר ולבוא למלאכתם, וזאת האשה הכשרה – מאז הבוקר; דרך הקוצרים לקצור מעט ולנוח מעט, וזאת האשה – ותבוא ותעמוד, עמדה במלאכתה מאז הבוקר ועד עתה, ולא נחה ולא שקטה ממלאכתה; זה שבתה הבית מעט – וכל היום עסקה במלאכתה'

      (שם,)

      לפי דרכו של הרב טארסה, תתיישב כמשמעה תשובתה של רות לנעמי: 'שם האיש אשר *עשיתי עמו* היום…'.(ב,יט).

      רות היא לפי זה המופת לאשת חיל שאינה רוצה לחיות על הצדקה, אלא:

      'ואלקטה בשבלים לבעל השדה כאחד מן הפועלים… ויתן לי שכרי… ד"פשוט נבילתא בשוקא וטןל אגרא" (פסחים קיג,ב)'

      (שם, דף קג,ד).

      ספר 'חיים שנים' ניתן לצפיה באתר 'היברובוקס'. תמצית דבריו הובאה ב'ילקוט מעם לועז' על מגילת רות, עמ' סד.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        בשו"ת חיים שנים, סימן יז, מופיע בירור הלכתי נרחב מאת החכמה מירקאדה ערוך בעניין 'תקנת דמשק' בעניין ירושת נכסי אישה שנפטרה ולא השאירה ילדים, ותשובת רבה של אלכסנדריה, רבי משה ישראל המשיב לה בכבוד רב.

        הפרשה מוזכרת בתשובתו של הראש"ל הרב יצחק נסים על לימוד תורה לבנות, ראו במאמרה של ד"ר י' לוין, 'תשובת הרב יצחק נסים בעניין נשים ותלמוד תורה', אקדמות יג (המאמר ניתן לצפיה ברשת).

      • ש.צ. לוינגר

        אחת מראיותיו של הרב טארסה היא מדברי רות לנעמי: 'אלקטה נא בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו'. והרי כדי ליטול לקט, אין צורך במציאת חן בעיני בעל השדה. הרי זו זכותו המליאה של העני להיכנס לשדה וליטול את שלו?

        ברם, לפי הצעתו שרות ביקשה להתקבל כעובדת, מובן שהיה צורך במציאת חן ובהסכמתו של בעל השדה לקבלה לעבודה.

      • אברם העברי

        וואו, זה הסבר נפלא!
        ובאמת הסיפור הופך להיות הרבה יותר מובן (קושיה קטנה מציוויו של בועז לנערים "שול תשולו לה מן הצבתים" ממנו משמע שהיא במעמד של עני המתפרנס מהלקט, אבל אולי זה חלק מ'הסכם העבודה', כמו "ואכלת ענבים כנפשך" וכו').

        בשכר זה מגיעות לך 2 תגובות סתמיות, ללא תגובה מצידי, על חשבוני:)

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד י"ח בתמוז ע"ג

        לאברהם – שלום רב,

        לשאלתך: איך היתה רות זכאית ללקט ושכחה כדין עני, אם היא עומדת לקבל שכר על עבודתה?

        לענ"ד שתי תשובות בדבר:

        א. הכנסה מזדמנת של יום עבודה, שאין בה קביעות, אינה מוציאה את האדם מכלל 'עני', כל עוד שאין לאדם 200 זוז [שבו אפשר להתקיים שנה שלימה!], או לכל הפחות 50 זוז שהוא נושא ונותן בהם – הרי הוא יכול ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני (רמב"ם מתנות עניים ט,יג).

        ב. שכר שעתיד הפועל לקבל בסוף העבודה אינו מוציאו מתורת עני במשך זמן העבודה, שהרי כרגע אין לו. וכדברי הרמב"ם: 'אבל אם אמר לו בעל השדה: "שליש מה שאתה קוצר בלבד הוא שלך או רביע מה שתקצור", הרי זה אין לו כלום עד שיקצור, ובשעת הקציר הוא עני, לפיכך מותר בלקט שכחה ופאה ואסור במעשר עני…' (מתנות עניים ו,טו).

        שבלת אחת או שתים הנופלת בקציר; אלומה הנשכחת פה ושם – אינן יכולות לעזור הרבה לעני שאינו עובד, אך יכולות להוות 'השלמת הכנסה' לפועל עני המתייגע במלאכתו תמורת שכר נמוך. ואולי זו מגמת דיני הלקט והשכחה – ליתן 'צ'ופר' לעני הנאבק בעניותו ויוצא לעבודה.

        וכבר לימדנו הרמב"ם, שהצדקה המעולה ביותר היא:

        'זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עימו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה,לה), כלומר: החזק בו עד שלא בו עד שלא יפול ויצטרך' (מתנות עניים י,ז)

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        ,תיקון:

        בסוף הפיסקה האחרונה: …כלומר: החזק בו עד שלא יפול ויצטרך…

  2. ש.צ. לוינגר

    כדאי לשים לב, שבניגוד לחוקי הלקט הצרפתיים ש'עניים ראויים' היו 'מוזמנים' לקבל את הלקט –

    לפי התורה, אין לבעל השדה שום זכות בלקט בשכחה ובפאה. כל עני רשאי להיכנס לשדה בשעת הקציר או לאחריו וליטול את המגיע לו. הוא נכנס לשדה בחופשיות ואין לבעל השדה שום זכות להכתיב איזה עני ייקח וכמה. וכדברי המשנה במסכת פיאה: 'אפילו תשעים ותשעה עניים אומרים "לחלק" ואחד אומר "לבוז" -לזה שומעים שאמר כהלכה'.

    כך בשנה רגילה, שהעניים נחשבים כשותפים בעלי זכויות בשדה. יתירה עליהן, שנת השמיטה, בה גם בעל השדה נכנס לשדהו רק כאחד העניים.

    • מניין לי שהדין של אמה עברייה הוא פיתרון לשעת הדחק בלבד? הרי כתבתי זאת שחור על גבי לבן מהמדרש שרש"י הביא על "בבגדו בה" ומהרמב"ם הלכות עבדים שמצמצם דין זה למציאות קיצונית מאוד. ולכן במקרה זה האב יכול לעזור לו ולמשפחתו לצאת מהמצב הכלכלי הקשה וגם הבטחת העתיד של הבת שתתוגמל מזה אולי בעתיד-הבנים יצאו לעבוד ולחזר על הפתחים אז ודאגו לפרנסת עצמם. המקורות שהבאתי הם מבחינתי כולם תורה אחת-אני לא קראי
      ונאמנים עלי חז"ל הראשונים והאחרונים שלשלת מעתיקי השמועה.

      לגבי דברים היחסיים למציאות בדברי התורה-ודאי שיש דברים כאלו וכך גם בדין "אשת יפת תואר" שחז"ל אומרים לנו עליה שהיא מפני יצר הרע מוטב יאכלו שחוטות ואל יאכלו נבלות וכך גם ביטול המים המעררים ועגלה ערופה משרבו הרצחנים והנואפים וכך גם ההסבר המקובל על יכולתו של רבינו גרשום מאור הגולה לאסור את המותר בנשיאת יותר מאשה אחת בגלל הרמז מ"כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה ואחת שנואה"[עפ"י הרצי"ה זצ"ל]

      בשביל לדעת את ההבדל בין למשל דין אשת יפת תואר או אמה עברייה לבין איסור אכילת נבלות וטרפות או חילול שבת שהראשונים הם לא מומלצים ובזמן נכון יכולים ואף מצופה מהסנהדרין לבטלם לבין ההלכות השניות שהם כאבן שאין לה הופכין יש לנו את חז"ל מעתיקי השמועה איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום שנאמנים עלינו דבריהם.

      לגבי שוויון האשה-וכי מישהו מיראי ה' האורתודוקסים טען שהתורה מיישרת קו עם השוויון הפמיניסטי המודרני?

      • אוקיי, זו בדיוק נקודת המחלוקת: האם להתעלם מהמציאות ע"י קביעות קטגוריות/אידאות שראויות היו להיות אך בפועל לא היו (=הכל תורה אחת, איש מפי איש עד מרע"ה וכו'), או לבדוק את המציאות ולנסות להבין מה אמר מי שאמר ביחס לאותה מציאות.
        אני מסכים שמבחינה חינוכית טוב לפעמים להתעלם מניתוח המציאות ולהציג אידאות, אבל לדעתי בשלב הזה של ההיסטוריה, זה סיפור אבוד מראש, וכדבריי במקום אחר – אפשר לצאת מהבונקרים, להודות בעובדות ולהמשיך הלאה. יש לעם ישראל תפקיד אוניברסלי, והוא מכלה את כוחו בפלפולי סרק כדי לשמר בכוח מה שלא היה.

        או במילים אחרות, 'שקרים קדושים' – כן או לא?

      • ש.צ. לוינגר

        וכבר בתורה מוזכרת כאופציה רצוייה – שהאדון או בנו יישא לאישה את ה'אמה'!

  3. לגבי "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית" עפ"י הגמרא ביבמות עז. נאמר שזו קבלה מבית דינו של שמואל הרמתי ולא חידוש של בועז ושבימי שאול ודוד הלכה זו הייתה ברורה לכל רק היה קשה להם להשיב על קושיות עליה שנשאלו בטרוניא ע"י דואג האדומי .כנראה הלכה זו למרות שהייתה ברורה בבית המדרש העלתה הרבה קושיות כנראה מפני נדירותה בדיוק כמו סוגיות הלכתיות שנזנחו למעשה ובכדי לל
    ליישמם צריך לשבור את הראש בלימוד[לדוגמא:סוגיית קו התאריך שמפני נדירות העיסוק בה למעשה נשברו עליה קולמוסים בפולמוס על כך בין החזו"א לרבנות הראשית בשאלת השבת אצל הפליטים ביפן בימי מלחמה"ע השנייה]

    לגבי עזרא ונחמיה-ההתנגדות שלהם הייתה לא לנישאי נשים שהתגיירו אלא לנשיאת גויות ממש או כאלו שהתיירו "גיור לשם אישות" וכד' שלא שינה במאומה את הרגלי העבודה זרה הקודמים ואין כאן קשר לאיסור עמוני ומאובי בקהל ונחמיה מציין במפורש ""הושיבו נשים אשדודיות עמוניות ומואביות " וכי יש איסור ביאה בקהל לאשדודים?

    ולא עוד שנחמיה מנמק את הבעיתיות בעניין לא בגלל איסור "לא יבוא עמוני…"

    אלא בגלל ההשפעה השלילית של הנשים הנוכריות על בעליהן ויעויין בנחמיה יג פסוקים כג-כח

    מה גם שהדוגמא לבעיתיות מבין שלוש

    • צא מנקודת הנחה שברגע שאתה כותב: "עפ"י הגמרא ב…" איבדת אותי. אני לא חושב שלאמוראים היה מושג מה באמת קרה שם. יתירה מכך – אני לא חושב שהם חשבו שמישהו יחשוב שהיה להם מושג כזה – מטרתם היתה להתאים את הכתוב לדורם, והם עשו את זה בלי שמץ של מודעות היסטורית (שלא עניינה אותם).

      הבעיה עם אנשים כמוך היום, שיש להם מודעות היסטורית, ולכן הם מנסים ליישב בכוח את חז"ל באופן אנכרוניסטי, כאילו לחז"ל היו מסורות מימי קדם או שהם היו קרובים לנביאים וכו' (ולא חלו ולא ארגישו שהגמרא מלאה בספקות לגבי מסורות מימי האמוראים והתנאים, לא כל שכן ימי המקרא – וזאת מעבר לנושא ה"סתמאים", שבעצמם הסתפקו בדברי האמוראים וכו' וכו').

      לגבי עזרא ונחמיה – אתה צודק, כמובן, אני גם חושב שמבקרי המקרא הראשונים (אהה, ויוכי ברנדס…) שרואים במגילה "מחאה אנונימית" נגד נישואי תערובת וכו' הם קשקוש. אבל דווקא שם השינוי בהלכה הוא בולט – התורה אסרה על עמוני ומואבי (ושבעת העממים) – משמע שכל השאר מותרים! ואילו מימי עזרא, אסור לשאת כל גויה שהיא. ואכמ"ל.

      • אברם, דבר ראשון הבאתי זאת כנגד דבריך שחז"ל קבעו שבועז חידש הלכה יש מאין אתה הבאת את חז"ל אז תמהתי עליך מחז"ל מתבקש לא?

        חוץ מזה ברור שאסתמך על הגמרא! כתבתי כבר אני לא קראי על אף שהעדה הזו מעניינת אותי מאוד מהבחינה האינלקטואלית -עיינתי באחד מספרי ההלכה המרכזיים שלהם "היריעות שלמה" שאפשר להשיגו במהדורה אינטרנטית ברשת-ואני אפילו מכבדם כ"יריבים ראויים" בניגוד לרפורמים והקונסרבטיבים וודאי ודאי מהבדיחה הקרויה "אורתודוקסיה ליברלית"

        בכל אופן אני לא קראי ואני מאמין בדברי חז"ל כמעתיקי השמועה איש מפי איש עד מרע"ה[אבות א,א הקדמות הרמב"ם למשנה ולי"ד החזקה]

        לגבי דבריך על חידוש איסור עם כל הנשים הנוכריות ולא רק עם מואביות ועמוניות בימי עזרא- מה תאמר על הביקורת על שלמה שנשא נשים נוכריות ומוזכרות שם לא רק מואביות ועמוניות אלא חיתיות וצידוניות שלא אסורות בקהל לאחר גיור?

        נ.ב

        אני שמח שחזרת לפסים נורמאלים לאחר ההתלהמות חסרת הפשר שנפלה עליך כמישהו אחוז דיבוק האמת מהיכרותי איתך מדיונים קודמים התפלאתי עליך והתאכזבתי מאוד משותפך שם לא ציפיתי לכלום אבל גם אתה ברוטוס?

      • "מטרתם הייתה להתאים את הכתוב לדורם" אם זו המטרה מהי משרתת בדיוק?

        אם ערכי דורם של האמוראים היו כה מהוללים ועל פיהם יחיה וישמח ליבו של אדם מדוע לא לקבלם כהוויתם מבלי לנסות ולהתאימם עם ספר עתיק ולא רלוונטי -אלטע זאכן?

        מדוע כל כך להתאמץ לעשות זאת בכל הדרשות הרבות של חז"ל על הפסוקים?
        במקום לומר "אז הם אמרו כך אנו היום אומרים אחרת"?

        אם חז"ל לא התייחסו לתנ"ך ביראת קודש והם חרדו לערכי דורם המהוללים והיקרים מפז אז מדוע הם מנסים להיאחז בתורה כספר מחוקק ולא רק כמורשת תרבותית בעלמא?

        בקיצור מעניין מה היה לרפורמטורים כמו גייגר והולדהיים הרפורמים וזכריה פרנקל ושלמה זלמן שכטר[לפי הידוע לי אין לי אליו קשר משפחתי]ולוי גינזבורג הקונסרבטיבים לומר על כל זאת?

      • "לעם ישראל יש תפקיד אוניברסלי אך הוא מכלה את זמנו בפלפולי סרק"

        אז אולי תחשוב שעם כל כך הרבה יהודים יראים ושלמים עוסקים בזה ומבחינתם זו ההלכה יש לדבר עוצמות חזקות יותר מ"פלפולי סרק"

        אין לי בעיה כאן שאתה חולק על הדרך הזו אלא על כך שאתה בכלל לא מסוגל להבין שמדובר בדרך רצינית שאתה יכול לחלוק עליה ואפילו בנחרצות אם תרצה אבל הבוז שלך אליה הוא לא רציני

      • לגבי איסור עמוני ומואבי בקהל שנידון כאן וכן איסור מצרי ואדומי עד דור שלישי ראוי לציין שלמרות הפסיקה ברמב"ם ובשו"ע שלאחר עירבובי האומות שעשה סנחריב האיסור למעשה פקע וכר' יהושע [משנה ידיים ד,ד]בדורות האחורנים מצינו אצל ר' יעקב עמדין זצ"ל ב"שאילת יעבץ" ח"א סי' מו שהוא פסק לגבי גר איטלקי שעדיף שישא גיורת ולא יהודיה מלידה משום שהאיטלקים מיוחסים לרומאים שמיוחסים לאדום והיעב"ץ כותב שהרומאים לא זזו ממקומם ולא התערבבו ולכן יש כאן חשש של איסור של ביאת אדומי בקהל עד דור שלישי!

        לענ"ד צ"ע גדול שהרי במהלך פלישות הברברים החברה הרומית לא נשארה כמו שהיא כתוצאה מהמלחמות והכיבושים גם אם נניח כמו היעב"ץ שם בתשובה שמוסכם על הכל שהאיטלקים מיוחסים לאדום וגם כדבריו שהאומות מקבלות ייחוס זה והאיטלקים עצמם[?] גם טוענים לייחוס הזה. כך שלפחות מספק לא יצאנו ולפי שיטת הרבה פוסקים הדין של ספק ממזר המותר לבוא בקהל מדואורייתא תקף גם בשאר הפסולים כמו פצוע דכא ועמוני ומואבי וכיו"ב

        עוד לדעתי צ"ע בכלל בזהות האיטלקים עם האדומים הקדומים עד כמה זו מסורת ייחוס עקבית ורציפה עד כדי שיפסלו גר איטלקי מלבוא בקהל עד דור שלישי

        בכל אופן הדבר נראה תמוה ולמרות שלא בדקתי נדמה לי שברבנות באיטליה לא פוסקים כך לגבי גרים מקומיים

    • אברם,לצערי הרב אתה בפעם המיליון נכנס לאותה תסמונת שהרבתי להאשים אותך

      שאתה לא מסוגל להבין שהמתנגדים לדבריך לא מלעיטים את עצמם ב"שקרים קדושים" אלא באמת ובתמים מאמינים במה שהם אומרים! והם לא מסכימים איתך!

      אם אתה מגיע לדיון בתחושה שדבריך הם ברירת מחדל ומי שלא מסכים איתם או שהוא שוטה או שהוא שקרן אז זה חסר טעם ובמצב הזה אולי תדון עם עצמך וזהו?

  4. המשך מתגובה קודמת-מבין שלושת האומות מתוארת דווקא לא מהעמוניות והמאוביות אלא מהאשדודיות שלגביהם אין שום פסול קהל "ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם"[נחמיה יג, כד]

    הנה ברור כשמש בצהריים שמה שהפריע בנשיאת העמוניות והמואביות בימי עזרא ונחמיה לא נבע מהבעיה ההלכתית לכאורה אלא מהסיבות האחרות שהוזכרו

  5. אברם, לגבי הנדר שלך אתייחס ל"הלכות תגובה" שכתבת
    אין לי אלא להביא ראיה מאותו פוסק עצמו-אתה-שהפה שאסר הוא הפה שהתיר

    ואביא מדבריך:

    את ההלכה צריך לשנות! גם את הלכות תגובה כמובן(-:

  6. תודה על שלוש התגובות הראשונות. כמובן, שדעתי נוטה לדעתו של אברם העברי. גם המשך הדיון מאיר עיניים, אך אודה למגיבים אם להבא ינהלו את הדיונים המתרחקים מנושא המאמר בבמות שנועדו לדיונים מסוג זה, בברכה, יעל

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד כ"ה בתמוז ע"ג

      לגב' מאלי – שלום רב,

      את הצעתי בתגובה הראשונה שנעמי ורות הן שלא רצו לקבל עזרה, משלים הרעיון המקורי של הרב חיים שלמה טארסה מרודוס (המובא בתגובתי מ25.6 שעה 15:43) שרות יצאה לשדה לא כדי ליטול לקט ושכחה, אלא כדי לעבוד כפועלת באיסוף העומרים אחרי הקוצרים.

      על כל פנים, בדברי חז"ל יש סיוע גם לכיוון שהצעת, שאנשי בית לחם כעסו על נעמי וכלתה, וכך נאמר בגמרא: 'מאי "הזאת נעמי"? אמרו: חזיתם נעמי שיצאה מארץ לחו"ל, מה אירע לה?' (בבא בתרא צא,א. ודרשו 'הזאת' = 'חזות' בחילוף ה' ו-ח')..

      בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: