מגילת רות נפתחת בתיאור קשה של התעלמות מהמסכן ומהדל. מספר אמנים שהתייחסו לכך ביצירתם מעמידים בפנינו תביעה מוסרית לסייע למלקטות לזקוף את גבן

 שתי נשים עניות מגיעות לעיר. האחת נוכרייה, בת לעם שכן אך שנוא ומוחרם. האחרת מוכרת ולא מוכרת – "הֲזֹאת נָעֳמִי?". מטען של מרירות וכעס נושאים בני העיר כלפי האישה המבוגרת, והם מדברים עליה, על שתיהן – "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן". אנשי העיר אינם מדברים בהן טובות. הם אינם מרחמים.

הימים ימים של שפע, השדות גדושים בתבואה בשלה, "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים", אך הן נותרות רעבות. איש אינו מפריש להן מן התבואה הקצורה. לאישה המבוגרת, בת המקום, יש קרוב משפחה עשיר שיוכל לסייע להן עד שתיקלטנה בעיר. "וּלְנָעֳמִי מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז". אך האיש, גיבור החיל, אינו מסייע מיוזמתו. הן רעבות. אף אחת מן השכנות אינה מכניסה צלחת מרק לתושבות החדשות, חסרות הכול. "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי: וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ". הצעירה הנוכרייה יוצאת ללקט אחר הקוצרים כאחרונת הקבצניות, והא־ל מנחה אותה אל גורלה ואל ייעודה.

עניות ודחויות

כך נפתחת מגילת רות, בתיאור קשה של נקמנות חברתית כלפי המסכן ובהתעלמות מן הדל. דומה שהקתרזיס הנובע מהמשך המגילה, השפע שאנו נהנים ממנו יחד עם אווירת החג שבו המגילה נקראת, מעמעמים קמעא את המסר העולה מהפרקים הראשונים.

האמנות העולמית הרבתה לתאר את יופייה של רות, את הפרידה הדרמטית של רות ושל נעמי מעורפה, ואת המפגש בגורן. גם רות הענייה המלקטת אחר הקוצרים מתוארת ביצירות אמנות, אך לרוב בהקשר רומנטי. אמנים מעטים בלבד השתמשו בסצנה זו לשיקוף המחאה החברתית הנוקבת העולה מסיפורן של שתי הנשים השבות משדה מואב ואיש אינו מושיט להן עזרה.

אחד האמנים האלו היה האמן הצרפתי ז'אן פרנסואה מייה (1814־ 1875), ביצירת המופת שלו "המלקטות".

"המלקטות", ז'אן פרנסואה מייה, 1857, מוזיאון ד'אורסיי פריז

מבט ראשון: יום קיץ, שלוש נשים מלקטות בשדה. ברקע שלושה גדישים ענקיים המהדהדים את דמויות הנשים. האמן השתמש בגוונים פסטליים, בנה יחס קלאסי בין גודל משטח השמים לבין האדמה ("חתך הזהב"), ויצר סימטריה בין דמויות הנשים לגדישים. כך בנה תחושה של הרמוניה בין הנשים לבין הטבע המבוית הנפרש לרגליהן ומאחוריהן. התמונה רבת היופי של מייה משרה על הצופה רוגע והרמוניה. מייה השתייך אל הזרם הנטורליסטי באמנות. האמנים הנטורליסטיים מתארים את הטבע תוך ייפויו, ואפילו משווים ממד של קדושה לחיים הפשוטים (ממד שבא לידי ביטוי גם ביצירת ואן גוך, שהושפע ממייה).

מבט שני: הנשים הכפופות לבושות שמלות העשויות בד גס, ועל ראשן כיסוי ראש פשוט. הן נעות באיטיות, אינן יוצרות קשר זו עם זו, ועיניהן מוסתרות גם מעינינו, הצופים. ברקע, בצד שמאל, נראים פועלי השדה האוספים את התבואה לאחר הקציר, ובצד ימין ניצב פרש רכוב על סוס המשקיף על השדה. זהו בעל הקרקע. השדה הקצור כמעט ריק משיבולים, והנשים אוחזות בידיהן עומרים דקים. ייתכן שהלקט כבר נלקט לפני בואן, והן אוספות את השאריות שנותרו.

אנחנו מתחילים להבין שהנשים המלקטות עניות מאוד ובודדות מאוד. הן נעות לבדן במרחב השדה, והגברים צופים בהן ואולי אפילו מפקחים על מעשיהן ממרחק רב. שלושת הגדישים הענקיים מנגידים את עניותן של שלוש הנשים. שפע היבול שמור לבעליו בלבד. הצופה מבין שהנשים עניות ודחויות, אף שהאמן הנטורליסטי, המייפה את המציאות, אינו מדגיש את סבלן אלא את יפי השדה ואת הקצב הרך של תנועתן.

מבט שלישי: בצרפת, באמצע המאה ה־19, הנשים המלקטות אחרי הקציר היו שייכות לקיום שעל גבול הסדר החברתי הפטריארכלי. החוק והנוהג בצרפת קבעו מדורי דורות את חוקי הלקט: בעלי השדה היו מפרישים מהיבול את המעשרות ואת המיסים, ורק לאחר מכן היו "עניים ראויים" מוזמנים ללקט בשדה בידיהם (ולא בעזרת מגרפות או כלי כלשהו), למשך יום־יומיים בלבד אחרי תום הקציר. אפילו ממתן צדקה צנועה זו, שנקבעה בחוק, ניסו בעלי השדות להתחמק. הם רצו לחלק את הלקט לנשות המשפחה, לפועלים, או לאפשר מרעה בקר על השדה. מילוי החוק לווה במתח ובסכסוכים לאורך שנים. לבסוף הושגה פשרה: זכאיות ללקט רק נשים נזקקות שאינן כשירות לעבודה, השייכות לקהילה המקומית. להגדרה "נזקקות" ענו נכות, קשישות, אלמנות עם ילדים ואִמהות לא נשואות.

צרפת שאחרי המהפכה עסקה בשאלות העוני והחלשים בחברה בספרות ובפוליטיקה, אך האמנות החזותית שלה המשיכה לתאר יופי ותום. מייה היה הראשון שהתייחס לשאלות אלו באמצעות האמנות החזותית. בעיצומו של תהליך מודרניזציה שהביא להתעשרות מהירה ונהנתנית קרא מייה תיגר על תהליכים אלו, המשאירים הרחק מאחור את העניים ואת הדחויים. בסדרת תמונות המתארת את השוליים שחיים מחוץ לסדר החברתי, המשפחתי והקרקעי הוא הציג אמנות חדשנית ומסוכנת המאתגרת את הסדר הפוליטי־חברתי הקיים. "המלקטות" היא היצירה הבולטת ביותר בסדרה זו.

לדברי פרשנית האמנות לאה דובב, בספרה "אמנות בשדות הכוח", יצירה זו נחשבה בזמנה כחתרנית ועוררה גל של תגובות שליליות. התמונה נמכרה בקושי, ותמורת מחיר זעום. תוך 30 שנה היא נמכרה שוב (יחד עם יצירה נוספת של מייה, "תפילת ערבית") במחיר שיא, ולבסוף נקנתה על־ידי מוזיאון הלובר והפכה לסמל פטריוטי של צרפת. היצירה מביעה התרסה פוליטית. כך הובנה עם הצגתה, ולכן נדחתה. אך לאחר שהממסד אימץ אותה אל חיקו בחום, ההשפעה המחאתית שלה התעמעמה.

"קיץ (רות ובועז)", ניקולא פוסן, 1660־1664

דמעות של בצלים

היצירה "המלקטות" של מייה מתכתבת עם הציור הנערץ של ניקולא פוסן "קיץ (רות ובועז)". ביצירת פוסן מתוארות מלקטות רבות בתוך שדה קצור למחצה. השדה גדוש בתבואה,  ובחזית התמונה נראה בועז ורות כורעת לפניו. אצל פוסן בועז נמצא במישור הקדמי ולא האחורי. ברקע נראות מלקטות רבות, העסוקות באיסוף אינטנסיבי של עומרים ואין מי שעוצר בעדן. בחזית התמונה בועז מושיט את ידו אל עבר רות במחוות הזמנה. שפע היבול מיועד גם לעניים.

מייה התרחק ממקור ההשראה המקראי והחזותי שביצירת פוסן. דמותו של בועז, בעל השדה, עברה אצלו מקדמת התמונה אל אחוריה. בעל השדה ביצירת מייה אינו מפגין נדיבות כלפי המלקטות. השדה הריק מרמז שהלקט החוקי הסתיים, ונשים אלו אינן מקומיות ואינן “עניות ראויות“. הנשים מחוקות פנים, וייתכן שמייה בחר לא לצייר את פניהן כדי להדגיש את זרותן. המלקטות דחויות כלכלית, מעמדית, מגדרית, קהילתית וחוקית. ועדיין, המצוקה שלהן מתוארת באופן הרמוני ומרהיב עין.

אמנים רבים המשיכו ותיארו סצנות של לקט בשדה בזיקה למגילת רות וליצירות קודמות, ביניהם אמנים ארץ־ישראלים כמו א“מ ליליין, זאב רבן, יעקב שטיינהרט ואחרים. באמנות הארץ־ישראלית של המחצית הראשונה של המאה ה־20 שימשו רות ובועז הקדומים דגם רומנטי לשיבה אל עבודת האדמה. המצוקה של רות ושל נעמי נדחקה לשוליים.

עדי נס, מהאמנים החשובים, הבולטים והמובילים בתחום הצילום בארץ, מייצר בעבודותיו  מציאות מובנית, מלאכותית ומבוימת – אך זהו בִּדיון שיש בו כדי להצביע על אמת גדולה ומציאותית. תצלומי הצבע גדולי הממדים שלו, המצולמים תוך הקפדה גבוהה על איכויות הצילום והתאורה, נראים לעתים כאילו נעשו בפשטות וללא כל מאמץ. אולם מאחורי כל דימוי ניצב מערך שלם של תחקיר ויזואלי וטקסטואלי, ובהמשך גם עבודת הפקה מורכבת, הכוללת חודשים ארוכים של מחקר, בחירת מיקומים, ליהוק דמויות, בניית סט, עיצוב תאורה, צילומי הכנה להעמדה ובניית קומפוזיציה, איפור ובימוי מורכבים.

נס עבד במשך 4 שנים (2007־2004) על סדרה בת 14 תמונות הנקראת “סיפורי התנ“ך“. סדרה זו שואבת את השראתה מסיפורים שונים בתנ“ך, מיצירות קאנוניות של גדולי הציירים הקלאסיים ומדימויים איקוניים מתולדות הצילום. המכנה המשותף בין כל הדמויות התנ“כיות שנבחרו לסדרה זו הוא אובדן הבית או המקום. כדי להמחיש זאת עושה נס שימוש בדימויים של אנשי רחוב, הומלסים ואנשים שמצאו את מקומם בשולי החברה, אשר מייצגים את גיבורי התנ“ך בתקופות השפל של חייהם. על ידי החיבור בין ההומלסים חסרי הזהות לתשתית המיתית של סיפורי התנ“ך, מעמת נס בין המציאות הישראלית העכשווית לבין ההיסטוריה והמיתוס של העם הנבחר.

האמנות מייפה מציאות או מדגישה את הסבל?
עדי נס, רות ונעמי מלקטות, 2006. מתוך סדרת סיפורי התנ"ך

נס בחר לפתוח את סדרת סיפורי התנ“ך שלו בעבודה על “רות ונעמי“ בשנת 2006. במקום שדה שעורים נבחר שוק הירקות הבדואי בבאר שבע. ה“לקט“ שבתצלום הוא של בצלים – ירקות קשים הנשמרים לאורך זמן ומאפיינים מצוקה. לקראת צילום הסצנה פיזר צוות ההפקה בצלים על פני הכביש. “רות ונעמי“ היו אמורות ללקט אותם. והנה, לתוך הסצנה המוקפדת התפרצו החיים עצמם: הומלסים אמיתיים הגיחו וניסו לקחת את הבצלים. אירוע זה לא צולם, אך שמעתיו מפי האמן.

הבצלים מסמלים עצב, ומזכירים את הדמעות שנושרות בעת קילופם. נס מרמז על הבכי של רות ונעמי באמצעות הבצלים המתגלגלים. כביכול, הדמעות שנשרו מעיניהן הפכו למעין בצלים. נוצר תהליך של היפוך: הבצלים אינם גורמים לנשים לדמוע, אלא הדמעות שלהן "יוצרות" את הבצלים. הבצלים גם נראים בעיניו כמו מטבעות זהב. אלו ה"אוצרות" הדלים שהנשים אוספות אל תוך קופסת הקרטון הקרועה, העשויה לרמז גם על היותן חסרות בית.

כפי שניתן לזהות בנקל, נס מתכתב עם יצירתו של מייה. בשתי היצירות אנו רואים נשים כפופות, המתוארות כשפניהן מוסתרות. אצל מייה הרקע פסטורלי, נטורליסטי ומיופה. נס מצלם את שתי הנשים בסביבה עירונית מוזנחת ומטונפת. השוק הסיטונאי שוקק פעילות במשך כל שעות היום, אך נס רצה להדגיש, בדומה למייה, את בדידותן ואת עוניין של רות ושל נעמי. משום כך הוא בחר לצלם את הסצנה לפנות ערב, לאחר שהמסחר בשוק הסתיים.

הבצלים המפוזרים מזכירים את האלומות הנשכחות בשדה ונותרות עבור העניים. הנשים לבושות בבגדים דלים, שאינם מעידים על מוצאן הלאומי. בהקשר הישראלי הן יכולות להיות יהודיות, ערביות, עולות חדשות או מהגרות עבודה. לאור מצבן המחפיר ניתן לשער שהן אינן בנות המקום. הן חסרות פנים, וניתן לזהות מי הצעירה ומי המבוגרת מביניהן רק על פי ידיהן. הן נעות בקצב אחיד המסמל את הברית ביניהן. תוך כדי תהליך הצילום נשבה רוח קלה וקווצת שיער של הצעירה נדבקה אל דמות המבוגרת ורמזה "וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ". נס החליט להיענות לרוח, ושילב את השיער כסמל לפסוק "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ".

שביב תקווה

בסיפור המקראי רות לבדה יוצאת ללקט בשדה: “וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי“. נס בחר לשלוח גם את האישה המבוגרת ללקט שיירי בצלים שהושלכו ברחוב. לדבריו, היחס לעניים היום גרוע מהיחס בתקופה המקראית. האמן מצטט את המחאה החברתית שפתח בה מייה, אך בשונה ממנו הוא לא חס עלינו הצופים. הלוקיישן אינו מיופה. הנשים חסרות הפנים, המתכופפות בתוך הריק והעזובה ללקט ירק כה זול כמו הבצל, מתכתבות עם הרגעים הנמוכים במגילת רות, לא עם רגעי ההתרה והשמחה. רות ונעמי שבתמונה משרות תחושה של מצוקה קשה, אך זו מצוקה שיש בה שביב תקווה.

נס מספר שעדשת המצלמה קלטה קופסה שהייתה זרוקה בצד, מימין לנשים. האמן ביקש להוציא אותה מהפריים, כי הייתה עליה כתובת. לאחר מבט נוסף הוא השאיר את הקופסה בתמונה, כי המילה “בראשית“ הכתובה עליה השתלבה היטב ביצירה, ורמזה על ההתחלה החדשה בחייהן של רות ונעמי – בניית הבית, הנישואין והלידה. ההתחלה שלהן מהדהדת כמובן עד ימינו אנו, “וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד   וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד“.

הברית בין הנשים עשויה לזקוף את גבן ולאפשר להן התחלה חדשה, הרחק מעבר לכיכר השוק הריקה והעלובה. אך את עיני מי הן תפגושנה כאשר תזקופנה את גבן? נס מפנה את התביעה כלפינו, המסיטים את מבטינו: “וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה‘“. נראה לי שיצירתו של נס, מעבר לעוצמה החזותית שלה, מעמידה בפנינו תביעה מוסרית יהודית, ואינה מוכנה להימוג בחיקה החם והנעים של שמחת ההתרה והגאולה המובטחת בסיומה של מגילת רות.

המאמר מוקדש לזכרו של סבי, אורי־שרגא הכהן בייפוס זצ“ל, שגדל בגרמניה כילד יתום ועני ובשנים שבהן זכה לרווחה כלכלית זכר את “לחם העוני“ וסמך דלים רבים. בביתו הייתה תלויה רפרודוקציה של תמונת “הזורע“ של מייה, שאף היא חלק מהסדרה שהזכרתי. סבי וגם התמונה נגעו עמוק בלבי הקטן. יהי זכרו ברוך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' סיון תשע"ג, 10.5.2013