ההתגלות הא־לוהית לאדם ירדה לכאורה במדרגתה לאורך הדורות, אך מבט אחר יכול לראות בכך דווקא התקדמות. שיא הגילוי הוא בהעצמת האדם ולא בביטולו

בסדרת מושגי היסוד של תמונת העולם  היהודית, "מתן תורה" הוא אב לסדרת מושגי ה"התגלות". ההתגלות מורה כי ריבונו של עולם לא רק קיים, לא רק משגיח, אלא גם מתגלה לאדם. "מיסודי הדת לידע שהא־ל מנבא את בני האדם", כותב הרמב"ם בפרק השביעי מהלכות יסודי התורה. לשדה המושגים מצטרף מושג חדש: הנבואה. אלא שהנבואה נעלמה מישראל, מתו הנביאים ואחרים לא קמו תחתיהם. כיצד מגיבים חכמים למציאות חדשה שכזאת?

עיון במקורות היהדות מורה כי בצד סדרת מושגי היסוד המכילה את ה"התגלות" ואת ה"נבואה", צומחת סדרה של מושגי משנֶה הממשיכים לתפקד גם לאחר תום הנבואה. כך אומרת התוספתא במסכת סוטה:

משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקדש מישראל, ואף על פי כן היו משמיעין להם על בת קול (פרק יג הלכה ג).

לסדרת המושגים מצטרפים עוד שניים: “רוח הקודש“ ו“בת קול“. אפשר להבחין במושגי היסוד – “התגלות“ ו“נבואה“, ובשובלים – “רוח הקודש“ ו“בת קול“. הראשונים מהווים התגלות מדרגה ראשונה, האחרונים – מדרגה שנייה. התוספתא מורה כי הסדרה כולה נמצאת בתהליך של היעלמות. עם ציר הזמן נמוגים מושגי ההתגלות. ואכן, בחוויית החיים העכשווית אין התגלות, אין נבואה, אין רוח הקודש ואף בת קול כבר לא נשמעת.

תפילה על החולה כנבואה. ילד חולה סרטן עם הוריו, בית החולים שניידר
צילום: יוסי אלוני. למצולמים אין קשר לכתבה

כלים נספחים

כלי נוסף מופיע במשנה במסכת ברכות:

אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, כשהיה מתפלל על החולים היה אומר: זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שהוא מקובל; ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף (ה, ה).

בברייתא בתלמוד מופיעה תוספת:

מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, שיגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים. בירידתו אמר להם: "לכו שחלצתו חמה". אמרו לו: "וכי נביא אתה?". אמר להן: "לא נביא אנכי, ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף" (בבלי ברכות לד, ב).

במקום הנבואה מופיעה שיטת התפילה השגורה. התפילה השגורה היא סימן למענה ולהטרמת העתיד. היא לא נבואה ("לא נביא אנכי ולא בן נביא אנוכי"), אבל היא ממלאת את אותו התפקיד.

שיטה נוספת היא שיטת "פסוק לי פסוקך". התלמוד במסכת חגיגה (טו, א) מספר על המסע שערך רבי מאיר עם רבו אלישע בן אבויה (אחר). הם עברו מבית מדרש לבית מדרש, וביקשו בכל אחד מהם מאחד התינוקות שיפסוק להם פסוקו. התלמיד שלא ידע מה ההקשר של השיחה בין שני החכמים אמר להם פסוק שלמד באותו היום. הם ראו בפסוק התגלות קטנה, המורה את דברו של ריבונו של עולם ביחס למציאות הקונקרטית שבה הם נתונים.

שיטה נוספת מופיעה במשנה, המתארת את התנהלותו של חוני המעגל:

על כל צרה שלא תבוא על הציבור, מתריעין עליה; חוץ מרוב גשמים.

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: "התפלל שירדו גשמים".

אמר להם: "צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא ימוקו".

התפלל, ולא ירדו גשמים.

מה עשה?

עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו: "ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך".

התחילו הגשמים מנטפין.

אמר: "לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות".

התחילו לירד בזעף.

אמר: "לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה".

ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מרוב הגשמים (תענית פרק ג משנה ח).

ב"דיאלוג" בין חוני ובין השמים, רק חוני מדבר במילים. מהשמים יורדים גשמים, וחוני נותן להם ולכמותם ואיכותם משמעות של היגד שאליו הוא מתייחס.

לשם הדיאלוג

נתבונן שוב בכל סדרת המושגים: התגלות, נבואה, רוח הקודש, בת קול, תפילה שגורה, "פסוק לי פסוקך", טבע ופרשנותו. המבט השגור רואה בסדרה זו סדרה יורדת, כמו סדרת מספרים שבה הראשון גדול מהשני והשני מהשלישי. ראשיתה התגלות ונבואה מילוליות של ריבונו של עולם, המשכה בנות קול עמומות של המילים, וסופה בדידות אל מול הפסוקים או אל מול הטבע כשרק הפרשנות מעמידה אותם כשייכים לסדרת ה"התגלות". מבט זה, אם יהיה כן, יראה את הסדרה כממשיכה אל עבר הבדידות, עולם ללא התגלות שבו שרוי האדם העכשווי. יתרה מזו, מבט זה יטיל ספק באיברים האחרונים שבסדרה, האם הייתה כאן התגלות או היטל רוחו היוצר של האדם המפרש המציג עצמו כהתגלות א־לוהים.

אל מול מבט זה, ננסה נקודת מבט אחרת. כדי לאפשר אותה נשוב אל מושג ה"התגלות" ונתבונן בו. אנליזה של מושג ההתגלות מורה כי הוא מורכב משלושה רכיבים: מִתְגַּלֶּה, התגלוּת, מקבל ההתגלות.

בתמונה הרגילה, הדגש בהתגלות הוא על המתגלה. הוא האקטיבי – כלומר נושא את פעולת ההתגלות. מקבל ההתגלות הוא פאסיבי, אין הוא חלק מפעולת ההתגלות אלא רק מקבל את פירותיה. מטרת ההתגלות בתמונה זו היא גילוי של המתגלה, כלומר גילוי רצונו של ריבונו של עולם, ציווי, עיצוב המציאות על פי רצון המתגלה. בתמונה שכזאת, ככל שההתגלות תביא פחות לידי גילוי את המתגלה כך יפחת ערכה. אם מישהו מתגלה אליי על ידי דיבור ישיר, ודאי שתהא כאן "יותר" התגלות מאשר מצב שבו הוא לא מדבר אליי ועליי לפרש את הבעת פניו או תנועתו. תשתית שכזאת מובילה למסקנה בלתי נמנעת כי ההתגלות בעולם חכמי המשנה פחותה מזו של התנ"ך, וכי ההתגלות בעולמנו העכשווי נעדרת כליל.

לעומת התמונה הזאת, אפשר להציג תמונה אחרת. התמונה נבנית על ידי העמדת מושג ההתגלות כמושג משנה ביחס למושג גבוה ממנו: "קשר". בשדה הסמנטי של מושג ה"קשר" נמצאים גם מושגי ה"זיקה", ה"יחס" ומושג ה"הצטרפות" (קורלציה בלע"ז) שהניח שם הפילוסוף הרמן כהן. אם מתבוננים במושג ההתגלות לאור מושג הקשר, מתגלית תמונה חדשה. מטרת ההתגלות שוב איננה גילוי של המתגלה, אלא יצירת קשר בינו ובין מקבל ההתגלות. מכאן נובעים תוכן ופשר שונים לחלוטין של מושג ההתגלות.

כדי לתת תיאור גדוש של ההבדל, איעזר בניסיוני כמורה. יש מורה הרואה את תכלית עבודתו כהוראה לתלמיד. עליו להעביר אליו תוכן ומסר, למלא את הכלי הריק בתכולה המצויה בידו. התרחשות של למידה שכזאת תנסה להגיע לכך שהתלמיד יהיה פנוי לקבל את השיעור. עליו להיות בשקט, למזער רעשים פנימיים וחיצוניים המפריעים לקבלה שלמה של השיעור הנמסר לו. לעומת זאת, יש מורה אחר, הרואה את תכלית עבודתו כיצירת דיאלוג שבו יצמיח התלמיד את התוכן שלו. הזיקה הזאת מעצבת הוראה מסוג אחר. הראייה המערכתית מורה למורה למזער את ה"התגלות" שלו כדי לאפשר את צמיחת התלמיד. מכאן נובע שיפוט חדש. אם נכמת את מידת ההתגלות של המורה הראשון ל־10, הרי שברור ששיעור שבו הוא ידבר פחות יכומת ל־5. לעומת זאת, ההתגלות של המורה השני, שתכליתו לאפשר צמיחה של התלמיד, תכומת ל־10, למרות שדיבר מעט.

מימוש הזיקה

נחזור להתגלות כשהיא לעצמה. אם מושג ההתגלות שלנו הוא מהסוג הראשון, ברור שבת קול היא פחות מקול, ופרשנות של פסוק היא פחות מאמירת אותו הפסוק על ידי ריבונו של עולם. אבל אם מושג ההתגלות שלנו הוא מהסוג השני, הרי בת הקול היא יותר מהקול מכיוון שהיא מאפשרת ומכריחה את מקבל ההתגלות לזקוף קומתו. רבי אליעזר חייב להיות הרבה יותר אוטונומי ממקבל ההתגלות התנ"כית. פרשן הפסוק מצוי בהתרחשות של התגלות חזקה יותר מהנביא התנ"כי הנופל על פניו למשמע קולו של ריבונו של עולם.

רבי יהושע שולל את מושג ההתגלות ומורה כי בעולם החדש, עולם בית המדרש, "לא בשמים היא", התורה איננה בשמים וממילא אין צורך בהתגלות. רבי אליעזר חולק וחושב שיש מקום להתגלות בבית המדרש. אם נמשיך את קו המחשבה שלו, אפשר לבנות עמדה חדשה. אפשר לוותר על בת הקול, ועדיין לטעון כי התורה בשמים ומשם היא מתגלה. אפשר לאשר את ההתרחשות הפרשנית שבבית המדרש ולראות בה התגלות מסדר ראשון היתרה על התגלות הנביאים התנ"כיים.

נחדד עוד יותר את הטיעון. האם תנאי הכרחי לדרשה שהיא נבואית היא אמונה בכך שהתורה מהשמים? התבוננות במערכת החדשה מורה שאמונה זו אינה מעלה ואינה מורידה להעמדת הפרשנות היוצרת  כהתגלות. אם ישנה אמונה בקיומו של ריבונו של עולם, הרי שמעשה הפרשנות והדרשה הוא ביטוי לזיקה ולקשר בין האדם ובינו, ובכך – על פי השפה השנייה – הוא מימוש ההתגלות והנבואה.

הראי"ה כותב בקטע שמשפטו הראשון הושמט על ידי הרב הנזיר ב"אורות הקודש":

ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול אדני קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא שקר אהיה, לאמר ד' שלחני ולא נגלה אלי דבר א־דני. ואשמע קול נשמתי הומה, ספיחי נבואות הנה צומחות…  (שמונה קבצים, קובץ ד, יז).

הראי"ה חווה חוויה שהתפרשה אצלו כנבואה. הוא מתלבט אם זאת נבואת שקר או נבואת אמת. מה שמאפיין את התופעה שהוא מתאר הוא שהקול לא בא מבחוץ (כבסיפור הנבואה של שמואל) אלא מבפנים, והוא נמצא על גבול שקשה לדייק בו – בין קול ה' ובין קולו שלו. זאת ההתגלות הבתר נבואית, ההתגלות החז"לית. בניגוד לראי"ה הרואה אותה כספיחי נבואה, כלומר כנבואה ירודה, אני רואה אותה כפסגת הנבואה. זאת נבואה שאיננה שמה את האדם בסוגריים, אלא מעצימה אותו. זאת נבואה של קשר והצטרפות בין ריבונו של עולם ובין האדם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' סיון תשע"ג, 10.5.2013