ביקורת מקרא בעולם רבני | רפאל זר

מתברר שבשאלת ניסוחה של התורה לא כל העולם הרבני הסכים עם הרמב"ם. חכמי הדורות שלפניו מדברים על עריכה מאוחרת ואפילו על פרקים שלמים שהוצאו מהקשרם  

חג השבועות נקרא "חג מתן תורה" על פי המסורת שבידי חז"ל, שלפיה ניתנה התורה לעם ישראל בו' בסיוון או בז' בסיוון, כחמישים יום לאחר חג הפסח. אבל מדברי חז"ל לא ברור לחלוטין מה בדיוק ניתן לעם ישראל באותו היום. פרשני ימי הביניים חלוקים בשאלה זו, ומהם יש המתקשים לקבל כי התורה כולה ניתנה לעם ישראל כבר בתחילת השנה הראשונה לנדודיהם במדבר. עם זאת, דומה כי בין כולם שוררת הסכמה כי עם מות משה, ערב הכניסה לארץ, התורה כולה כבר הייתה בידי עם ישראל; על כן נוכל לנקוט בדברינו כאן במטבע "תורה מסיני" במובן רחב: התורה שניתנה במהלך שהותו של עם ישראל במדבר סיני, לאו דווקא בהר סיני.

על אותה תורה שניתנה במהלך שנות המדבר אומר הרמב"ם בהקדמתו לפרק "חלק" במסכת סנהדרין:

והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה… האומר שכל התורה כולה מפי הקב"ה חוץ מפסוק אחד שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו וזה הוא כי דבר ה' בזה…

הרמב“ם כתב את הדברים במחצית השנייה של המאה הי“ב, והם מקובלים היום על כל יהודי מאמין בלי הרהור. אבל כבר בספרות חז“ל (בבלי בבא בתרא טו ע“א) קיים דיון באשר לשאלה מי כתב את הפסוקים האחרונים בתורה, שהרי כתוב בהם “וימת משה…“, וקשה לקבל שמשה עצמו כתב את הדברים. על כן קיימת שם דעה שלפיה יהושע כתב פסוקים אלה, דעה שאינה עולה בקנה אחד עם סגנונו הנחרץ של הרמב“ם. בספרות חז“ל קיימת גם דעה אשר לפיה כתב משה חלקים מהתורה מפי עצמו ולא מפי הגבורה (ראו למשל בבלי מגילה לא ע“ב).

מלבד הדעות בתלמוד, היו בצד דעתו של הרמב“ם דעות שונות נוספות – אם במעט אם בהרבה – בקרב חכמי ימי הביניים, ובפרט עד דורו של הרמב“ם; אלא משחרץ את דינו נכנעו חכמי ישראל וקיבלו את דבריו כמעט בלא ערעור.

תורה שנכתבה במדבר סיני ולא ניתנה בשלמותה בהר  צילום: פלאש 90

תורה שנכתבה במדבר סיני ולא ניתנה בשלמותה בהר
צילום: פלאש 90

שומר הטעמים

נביא, למשל, מדברי ר' אברהם בן עזרא (ראב"ע), שחי לפני הרמב"ם (פירוש ארוך לשמות לב, ט):

ומשה סִפר זה המעשה לבנים לפני מותו, והוא שומר הטעמים, לא המלות; כתוב: "לך רד כי שחת עמך" (שמות לב, ז), וסיפר: "קום רד" (דברים ט, יב); ושם אין כתוב "וישתחוו לו… ויאמרו אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, ד); וכתוב "ועתה הניחה לי" (שמות לב, י), ותחתיו: "הרף ממני" (דברים ט, יד); וכתוב "וְיחר אפי בהם ואכלם" (שמות לב, י), ותחת זה: "וְאשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים" (דברים ט, יד); וכתוב "ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב, י) – "ועצום ממנו" (במדבר יד, יב; וראו דב' ט, יד); והטעמים שוים.

ראב"ע אומר כאן כי משה מביע את דבריו בסגנונו האישי, במילותיו הוא, אלא שהוא מקפיד לשמור על תוכן הדברים ששמע מפי ה'. עיקרון זה של הבחנה בין הטעמים ובין המילות חוזר אצל ראב"ע במקומות נוספים רבים, וביותר הרחיב בפירושו הארוך לשמות כ'. נביא את דבריו בקיצור ההכרחי:

ודע כי המלות כגופות, והטעמים כנשמות; והגוף לנשמה הוא כמו כלי. על כן משפט החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמים. והנה אתן לך דמיונות: …אמר השם: "תכלת וארגמן" (שמות כו,לא), ומשה אמר: "ותכלת וארגמן" (שמות לה, ו)… וכאלה רבים. ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה, ולא יזיק; גם הכותב בוי"ו לא יזיק, בעבור שהוסיף לבאר. והנה הוי"ו, שהוא נראה במבטא הפה, אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע או למה נוסף ולמה נכתב, כי זה וזה נכון; והנה על הנראה, שיבוטא בו, לא נבקש לו טעם, אם כן למה נבקש טעם בנח הנעלם (היינו באם קריאה. ר"ז) שלא יבוטא בו?…

ראב"ע יוצא כנגד הדורשים את קוצו של יו"ד: חסרות ויתרות, וי"ו עיצורית בראש מילה וכיוצא באלו. אליבא דראב"ע אין מקום לדרוש זוטות כגון אלה, כי דרך העולם לשנות את המילים, ובלבד שהתוכן יישאר בלא שינוי, ובדרך זו נקט גם משה ששמע את הדברים מפי הגבורה: הוא שמר על תוכן הדברים, אך לא הקפיד לצטט במדויק את דברי ה'. יש לשער שהרמב"ם לא היה כותב הסכמה נלהבת לדרכו של ראב"ע בפרשנותו למקרא.

ידועים גם דברי ראב"ע בתחילת פירושו לספר דברים:

ואם תבין סוד השנים עשר, גם "ויכתוב משה" (דברים לא, כב), "והכנעני אז בארץ" (בראשית יב, ו), "בהר ה' יראה" (בראשית כב, יד) ו"הנה ערשו ערש ברזל" (דברים ג, יא) – תכיר האמת.

ראב"ע טוען כאן שלא רק הפסוקים החותמים את התורה נכתבו לאחר מות משה, אלא "תכיר האמת" שגם פסוקים נוספים דינם זהה, והוא מביא ארבע דוגמאות. המכנה המשותף לדוגמאות אלה הוא סגנון הדברים, המעיד – אליבא דראב"ע – על איחור כתיבתם, דהיינו לאחר מות משה.

קיומו של סדרן

דברים דומים מצאנו במדרש המאוחר 'שכל טוב' לר' מנחם בן שלמה (איטליה, המאה הי"ב), המוקדם לראב"ע במקצת, בשמות ט, יד:

אפס כי הלשון מתחלף: 'בעבור תדע' – 'למען תדע כי אין כה' א־להינו' (שמות ח, ו)… וכהנה רבות במקרא, וכן בלשון כל הנביאים מחלפין הלשון, והרצון אחד, שהרי… אין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד, ואפילו נביא אחד משנה הלשון…

דוק: הדוגמה שמביא ר' מנחם היא פסוק מהתורה, ולכאורה משמע שמשה שינה את המילים ששמע מפי הגבורה, תוך שהוא מקפיד על תוכן הדברים. אלא שלאורך "פירושו–מדרשו" חוזר ר' מנחם ונוקט שוב ושוב במונח הַסַּדְרָן. מונח זה מבטא את מה שאנחנו מכנים היום "העורך". התורה ניתנה למשה בסיני, אך צורתה הסופית היא פרי עבודתו של עורך המאוחר למשה. עורך זה לא הסתפק בסידור הפרשיות בזו אחר זו על פי אמות מידה שקבע, אלא הוסיף פה ושם מילות הסבר נחוצות. את דרכו זו מתאר ר' מנחם בפירושו לבראשית מב, לד:

וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם, אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ – … מיכן שיש רשות לגיבורי כח לדרוש ולהוסיף על דברי הגדת העניין בכל מקום לפי כחן, כי דרך הַסַּדְרָן לקצר הענין ובא במקום אחד ושונה ומוסיף ומחדש

על דרך זו מפרש ר' מנחם גם במקומות אחרים, כגון: "וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה… וַיִּיקַץ פַּרְעֹה – …'וייקץ פרעה' – זה סיפור הַסַּדְרָן (בראשית מא, ד)"; "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ" – 'וישם אותה יוסף' – כלומר אותה הגזרה, 'עד היום הזה'. אלו דברי הַסַּדְרָן".

ההשקפה על מציאות סדרן־עורך לתורה בפרט ולתנ"ך בכלל לא הייתה דעת יחיד בתקופה זו. את הפסוק הקשה מהבחינה התחבירית "לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם אֲ־דנָי ה' כִּי לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדֲּפֶךָ אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדֲּפֶךָ" (יחזקאל לה, ו), פירש פרשן אנונימי שחי בביזנטיון במאה הי"א: "ב' ספרים מצא הסדרן. אחד היה כתוב 'לכן חי אני כי לדם אעשך ודם ירדפך', ובספר האחר היה כתוב 'לכן חי אני נאם ה' א־ל[ה]ים אם לא דם שנאת ודם ירדפך'". הסדרן מצא לפניו שתי גרסאות, והוא איחד אותן באופן לא מוצלח לפסוק אחד מגומגם.

דומה שנושאת הדגל של הגישה המאחרת כתיבת חלקים מהתורה לתקופה שאחרי מות משה הייתה חסידות אשכנז, במאות הי"ב־י"ג, ובראשה ר' יהודה החסיד (רי"ח), שבצד "ספר חסידים" שלו כתב גם פירוש לתורה. שירת הבאר שבבמדבר פרק כא סתומה במקצת, ולא ברור היכן היא מסתיימת:

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת: וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

בקריאה שוטפת עולה הרושם שהשירה מסתיימת במילים בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם. לפי זאת, השירה קצרה מאוד, ומחזיקה 12 מילים בלבד. תמיהה זו העסיקה את רי"ח, וכך הוא מפרש שם:

זהו הלל הגדול שלאחר שניצולו מסיחון ועוג ועברו נחל ארנון אז נעשה זה השיר. ובחומש היה כתי' אלא שדוד המלך הסיר כל מזמורי יתמי (היינו שלא הוזכרו שמות מחבריהם. ר"ז) של משה שבחומש וחיברן בספר תהלים שלו.

"הלל הגדול" הוא מזמור קלו, המחזיק 26 שורות, שכל אחת מהן מסתיימת בביטוי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. רי"ח סבור שאת הלל הגדול חיבר משה וכתב אותו בתורה כשירת הבאר לאחר מלחמות סיחון ועוג, אלא שדוד המלך עקר את השירה מהתורה והדביק אותה בתוך ספר תהלים שלו. דוגמאות דומות נוספות קיימות בפירוש רי"ח לתורה, כמו דעתו שהמילים "וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּה“ בברכת יעקב למנשה ולאפרים (בראשית מח) נכתבו בידי יהושע או בידי אנשי כנסת הגדולה, והמצע כאן קצר.

אין זה מקרה גרידא שדעות המאחרות כתיבת חלקים מהתורה עד לאחר מות משה, המצביעות על נוכחות סדרן־עורך והטוענות שתוכן התורה מקורו א־לוהי אך מילות התורה אנושיות, הן נחלת חכמי ימי הביניים עד הופעתו של הרמב“ם. הנשר הגדול שם קץ לדעות כאלה בקובעו שהתורה לתיבותיה ולאותיותיה כולה מפי הגבורה, והכופר בכך אין לו חלק בעולם הבא. בכך השיג הרמב“ם אחידות במיסוד עיקר האמונה “תורה מהשמים“, אך דומה כי עם ישראל הפסיד דעות גמישות ומתונות יותר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' סיון תשע"ג, 10.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 במאי 2013, ב-גיליון במדבר - שבועות תשע"ג - 822 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 37 תגובות.

  1. הנקודה הנוספת העולה מאליה במקריאה ממאמר זה, היא השאלה העקרונית על לגיטימיות י"ג עיקרי אמונה ביהדות. להבדיל מהנצרות הקלאסית בה דוגמות ועיקרי אמונה הם לחם חוקה, היהדות (לפחות זרמים ניכרים בה) אינה מקדשת דוגמות מסוימות. יהדות היא דת המעשים ולא דת האמונות במובן מסוים.

    מק' נוספת שצריך לשים לב אליה היא שי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם מתנגשים עם דעותיו של הרמב"ם עצמו כפי העולה מספרו מו"נ (לפחות לפי חלק מפרשניו), דבר האומר דרשני.

  2. בסופו של דבר , האדם צריך לעמוד לפני אלהיו ולפי האמת שהבין בשכלו ובלבבו.
    עם כל הכבוד ל"עיקרי אמונה" , העיקר היחיד שאני מכיר שתקף לפני ריבונו של עולם הוא :
    "תהיה אמיתי" !

  3. אני רוצה להזכיר שעניין האמונות הבסיסיות המחייבות יהודי מאמין לא התחיל ברמב"ם וגם לא בר' יוסף אלבו
    ושהמשנה הראשונה בפרק "חלק" בסנהדרין כבר מדברת על חיוב האמונה בתורה מן השמיים ובתחיית המתים מן התורה ומדובר באמונות בסיסיות המחייבות כל יהודי שבלעדיהם אין למצוות שום משמעות.

    אם יהודי שאינו מאמין בריבונו של עולם יניח מידי בוקר תפילין לא משום מצווה אלא משום הזדהות עם המסורת ו"יידישקייט מבית סבא" למצווה וקשר עם רבונו של עולם יחשב לו הדבר?

    פשיטא שלא!-המעשים המבוצעים הם דרכים קונקרטיות לקשר עם ריבונו של עולם ויעויין בספר הכוזרי על כך על "העניין האלוקי"

    הרמב"ם כידוע פותח את ספרו הי"ד החזקה בהלכות יסודי התורה המבארים דברים אלו ולא בכדי הוא לא פותח עם הלכות תפילין למשל והשו"ע פותח גם הוא ביסוד של "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו"

    לא מדובר כמובן בוורטים בעלמא אלא בפתיחה הבסיסית לספרי ההלכה המרכזיים ביותר

    [טוב אולי מי שיקבל את הפרשנות ההזויה והקונספירטיבית שהרמב"ם כתב את דעתו האמיתית במורה נבוכים ומפעלו הגדול של הי"ד החזקה היה מסך ערפל בעלמא יוכל להתעלם באלגנטיות מעובדות פשוטות אלו אבל אני כותב לאנשים הנורמטיביים]

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד ד' בסיון ע"ג

      לאמיר – שלום רב,

      מה שניסה הכותב לגייס את הראב"ע לקהל מבקרי המקרא. והביא ראיה מדבריו שמשה מוסר את הטעמים ולא את הלשון.

      הראב"ע אומר זאת על ספר דברים, שבו מפורש בתורה: 'הואיל משה באר את התורה הזאת' (דברים א,ה), זה הלא טבעו של ביאור, שאינו חזרה מילולית, אלא ביאור העניין..על ביאור זה מפורש בתורה שהוא 'ככל אשר צוה אותו ה' אליהם' (שם א,ג).

      מה שרצה להוכיח מדברי ראב"ע (דברים א,ב) על 'סוד השנים עשר' וכיו"ב, כבר קדמו שפינוזה, והשיבוהו שד"ל ואחרים, הביאם ר' יהודה ליב קרינסקי, בעל 'מחוקקי יהודה' על הראב"ע, בהערותיו 'קרני אור' על אתר. [חומש 'מחוקקי יהודה' אינו תחת ידי. ציינתי על פי ספרו של פרופ' עזרא ציון מלמד, מפרשי המקרא – דרכיהם ושיטותם, ב, ירושלים תשל"ח, עמ' 603].

      מה שהביא מדברי 'שכל טוב' על 'הסדרן' [= המחבר]. הדברים באו להבחין בין ציטוט מדברי אחת הדמויות המתוארות בתורה, לבין דברי מחבר התורה. ואין בהם כל אמירה שהמחבר הוא, כביכול בשר ודם ולא הקב"ה.

      לגבי הפירוש המיוחס לרבי יהודה החסיד. אפילו נקבל את זיהויו של עיקר הפירוש לריה"ח, כידוע כתבי היד מלאים ב'גלוסות' שנכתבו בשולי הטקסט, ובהעתקות הבאות השתרבבו לתוכו. זה מצוי ומסתבר יותר מאשר שדוד המלך יתלוש טקסטים מהתורה..

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        בפיסקא 2, שורה 2:: …שאינו חזרה מילולית על מה שנאמר בחומשים הקודמים, אלא ביאור העניין…

      • ש.צ. לוינגר

        חמשת חומשי תורה, עם פירוש ראב"ע ו'מחוקקי יהודה', לר' יהודה ליב קרינסקי, ניתנים לצפיה באתר 'היברו-בוקס'

      • ש.צ. לוינגר

        בפירושו לבראשית לו,לא מדבר ראב"ע בחריפות נגד מפרש שאמר שפרשה זו נכתבה בימי יהושפט, ואומר עליו שספרו ראוי להישרף.

    • גבריאל לוי

      מה כל כך פשיטא שמי שיניח מידי בוקר תפילין משום הזדהות עם המסורת ו"יידישקייט מבית סבא" וקשר עם רבונו של עולם לא יחשב לו הדבר?
      אמרו חכמינו "קב"ה ישראל והתורה חד הם", ומי שמזדהה עם המסורת היהודית מבית סבא ושומר מצוות פשיטא לי שזה נחשב ולא רק נחשב אלא זוהי הכוונה הטהורה ומצווה מעולה לשמה

  4. מעניין לציין לגבי פירוש ר' יהודה החסיד על התורה המוזכר כאן שהגר"מ פיינשטיין זצ"ל התייחס לפירוש זה בחריפות ובשתי תשובות שלו באג"מ יו"ד ג' סימנים קיד קטו הוא טוען בתוקף שמדובר בזיוף מאוחר ולא מפי קודשו של ר' יהודה החסיד יצאו הדברים.

    אני אישית לא בדקתי לעומק את הנושא ואם מישהו מכיר יותר את הנושא[אולי הכותב רפאל זר?]ויוכל להתייחס אשמח ורק ציינתי כאן את המראה מקום למתעניינים ללא קשר לדעתי האישית שכאמור לא חקרתי את הנושא לעומק-המעוניין יכול לראות ברשת תשובה של הרב אורי שרקי בנושא שם הוא מביא את דעתו של הרב שלמה פישר שליט"א החולקת על עמדתו של הרב משה פיינשטיין יעויין שם-

  5. לגבי מה שהבאתי מהרב שרקי המעוניין יכול לחפש בגוגל "ביקורת המקרא ודברי ר' אברהם אבן עזרא" ויגיע לאתרו של הרב שרקי

  6. ישעיהו הכהן הולנדר

    יש בדברי חז"ל – מהקדמונים ביותר ועד דורות אחרונים – רבדים שונים. ראו מסילת ישרים פרק ד, לדוגמא: "והנה יש בהתבוננות הזה הערות הערות בהדרגה: לשלמי הדעת, ולפחותים מהם, ולכל ההמון כולו"… י"ג עיקרי הרמב"ם – אגב, לא הוא ניסח אותם, אלא הם גזורים מהקדמתו לפרק חלק.
    וכידוע, יש בענין העיקרים מחלוקת, והרמב"ם עצמו כתב, בהלכות ממרים פרק א הלכה ג, "דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו". המסקנה הפשוטה מדבריו אלה היא, שאם יש מחלוקת, ברור שאין לאף צד במחלוקת מסורת [כי מסורת מכריעה, כמובן].
    הלכה למעשה כיום, שאין דנים לא דיני אפיקורוס, ולא דיני מינים, וגדולים וטובים פסקו שלמעשה אין "מורידים ואין מעלים", ועיין בספר בינה ודעת על היחס לשאינם משתדלים לשמור מצוות בימינו.

    בסיכום: מי שרוצה להתעלם מכל המובא במאמר על ביקורת המקרא בעולם הרבני, ומהקשיים הנוספים בטענה שכל התורה בכתב הוכתבה למשה על ידי הקב"ה והוא בידוק נמרץ ספרי התורה שבידינו**, יכול להתעלם מהקשיים, ולדבוק באידיאולוגיה שהכל כמות שהוא נמסר למשה מלה במלה ואות באות, במחיר של אי הכרת המציאות, אך מי שבוחר שלא להתעלם, ולהכיר את המציאות, בודאי גם הוא אינו חוטא. וחותמו של הקב"ה אמת [שבת נה,א].

    ** כגון המובא ב"מרגליות הים" מאת הגאון והצדיק הרב ראובן מרגליות על סנהדרין ל"ד ע"ב [הוצאת מוסד הרב קוק תשי"ח עמ' עג], אות א: … ברש"י: "עולה" בההוא קרא נמי כתיב,… ומהפלא דבהאי קרא לא כתיב כלל עולה.." ע"כ, ורש"י מפרש את הגמרא, את דברי רבי עקיבא, ומכאן שספרי התורה שהכיר רש"י – ולפיו, גם ספרי התורה שהכיר רבי עקיבא – שונים מספרי התורה שלנו.

    • ש.צ. לוינגר

      לישעיהו –

      במה שהבאת מסנהדרין לד,ב –

      רבי יוסי הגלילי למד מהפסוק: 'וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה…' (שמות כט,לח), בעוד שרבי עקיבא לומד מהפסוק שבהמשך 'עלת תמיד לדרתיכם' (שם, פסוק מב). וכן מבואר בדברי רבנו חננאל על אתר.

      גם דברי רש"י 'בההוא קרא נמי כתיב' יכולים להתפרש כך, שכוונתו על האמור בסמוך 'עלת תמיד', ואין שום צורך לומר שהיתה לרש"י גירסא שונה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  7. ישעיהו,בניגוד לדבריך על מי שרוצה לדבוק באידיאולוגיה ולהתעלם מהקשיים במחילה דומני שמדובר באיש קש

    המיינסטרים של בעלי המחשבה והפרשנים שמאמינים וסוברים שהתורה ניתנה כולה ממשה רבינו ע"ה [כדברי הרמב"ן למשל בניגוד לאבן עזרא ודעימיה כמתואר במאמר] לא סוברים כך כבנות יענה הטומנים ראשם בחול אלא מנימוקיהם שלהם ודברי האבן עזרא ב"סוד השנים עשר" האמורים במאמר לא מוכרחים כלל עד שכולם יאלצו לומר שמי שלא מקבל את דבריו סוטה מההגיון.

    חבל שאתה מעמיד את העמדה הנוגדת לעמדתך-עמדה לה שותפים רוב מניין ובניין של שלומי אמוני ישראל-באופן מגוחך ואת עמדתך כברירת מחדל

    • ישעיהו הכהן הולנדר

      אמיר, שלום!
      א. לא הבנותי מי הוא איש הקש.

      ב. מהו "מיינסטרים" ומה החשיבות של סטטיסטיקה? אם הרבה אנשים צדיקים ותמימים מעדיפים להתעלם מהקשיים – זהו זכותם, אך מי שלומד מהם לומד דברים תמימים ולא מתמודדים עם העובדה שספרי התורה בדורנו שונים במילה אחת לפחות מספרי התורה של רבי עקיבא, של הגמרא, ושל רש"י. בודאי הם עושים זאת "מנימוקיהם שלהם". איני חולק על זה.
      יצויין, שלא רק בדבר זה יש העדפה של "נימוקים שלהם" על פני אמירת האמת.
      לדוגמא, נימוק יפה אולי הוא הנימוק, שיקבלו דברי חכמים ולא ימרדו בגזירת חכמים. ראה בתשובת החתם סופר [קובץ תשובות סימן נח]: "וטוב להעלות האיסור", כלומר: לכתוב כאילו שהאיסור חמור כשאינו כל כך חמור; וכן כתוב באנציקלופדיה התלמודית, ערך אסמכתא: "בטעם שהסמיכו דינים דרבנן לפסוקים, נאמרו דעות שונות. יש אומרים שהאסמכתא באה כדי להחזיק את הדין, שיהיו העם סבורים שהוא מדאורייתא, ולא יבואו לזלזל ולהקל בו" [אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, אסמכתא (דרשה) [עמוד קה טור 2]].

      בדורנו, דור של אינפומציה נגישה, שיטת "הנימוקים שלהם" לא יעמוד. לא בכל שבר "זכות הציבור לדעת". אך יש יכולת של הציבור לדעת. האם יש לערוך מחדש את תשובות החת"ס ולהשמיט את התשובה הזאת? האם אז הכל יהיה בסדר?
      האם אנו לא יכולים לקרוא ב"אבות דרבי נתן" פרק א:
      "איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו? הרי הוא אומר" ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב' י"ז); לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שא"ל הקדוש ברוך הוא, אלא כך אמר לה: ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון (שם ג' ג'). באותה שעה היה נחש הרשע נוטל עצה בלבו אמר הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם אלך ואכשיל את חוה הלך וישב אצלה והרבה שיחה עמה אמר לה אם לנגיעה את אומרת צוה עלינו הקדוש ברוך הוא הריני נוגע בו ואיני מת אף את אם תגעי בו אי את מתה. מה עשה הנחש הרשע באותה שעה עמד ונגע באילן בידיו וברגליו והרתיעו עד שנשרו פירותיו לארץ.
      אדם הראשון לא אמר לחוה את האמת הפשוטה כדי לעשות סייג לתורה, והוסיף איסור נגידה [מדרבנן], ומזה נגרמה היציאה מגן עדן.
      כנראה המדרש רומז שעדיף לומר את האמת.

      • ישעיהו שלום

        כשאמרתי שאתה מתייחס לאנשי קש התכוונתי לכך שמשתמע מדבריך שהפרשנים שלא מסכימים עם העמדה שאתה מייצג בעצם כן חושבים כמוך אלא שהם מסתירים את עמדתם האמיתית מסיבות עלומות ונסתרות

        למה אתה לא חושב באופן הפשוט שרוב מניין ובניין של הפרשניים באמת ובתמים לא חושבים כמוך?

        למה אתה חושב שהם סברו כמוך ורימו -ולו מסיבות חינוכיות וערכיות-במכוון את תלמידיהם ושומעי לקחם במקום להבין שלאותם קשיים מדוברים היו להם פתרונות משלהם?

        אתה יכול לחלוק ולא לקבל ולסבור אחרת או לקבל את דברי האבן עזרא וכד' אבל למה להכניס את הפרשנים שלא מסכימים איתך למטריה שלך ולהסביר כאילו הם אומרים בהצהרה ההיפך ממה שהם באמת מאמינים בו?

        לדברים כאלו בדרך כלל קוראים "תיאוריית קונספירציה" ועל כך מחיתי ולא על עמדתך

        מעבר לכך שאין כאן עניין של סטטיסטיקה וטענת אד פופולום ש"הרוב צודק מהיותו רוב" ציינתי את העובדה שמדובר במיינסטרים בגלל שמדובר בעובדה הפשוטה שכך רוב הפרשנים סוברים לעומת האבן עזרא [ואולי ר' יהודה החסיד ]

        דבריי כוונו בתלונה לדבריך בכך שבמקום להסתכל על הנימוקים של המתנגדים בכבוד אתה הסתכלת עליהם על פי התרשמותי כעמדות שגם המחזיקים בהם לא באמת מחזיקים בהם והם משתמשים בהונאה עצמית מכוונת

        אם טעיתי בהבנת דבריך אשמח מאוד לדעת

        בברכה

  8. לגבי העתקה מהתורה לתהילים הרי במפורש יש פרק תהילים הנפתח בתפילה למשה איש האלוקים, ופרשנים שונים מציעים מקומות שונים בהם נאמרה תפילה זו (חנוכת המשכן למשל). הנה תפילה שנעקרה מהתורה (לא משנה איפה) והונחה בתהילים, או שלא נכתבה בתורה אף פעם. אין לנו כמובן דרך לדעת. ומכאן שאפשר גם להלל הגדול כך (כמובן שהמאמר לא טוען שזה מה שהיה, אלא מביא דוגמה אחת לפרשנות כזו, ומראה שהיה מי שחושב שהדבר אפשרי).
    לגבי ביקורת המקרא אפשר לאמץ את דרכו של ברויר, אולם הביקורת כדרכה לא עושה מאמץ לתת הסברים אלא נוקטת בדוגמה של קובצו חומרים שונים ממקורות שונים והושלכו זה בצד זה ומה שיצא יצא. המימד הפרשני המעניין יותר יכול להניח בשמחה את קיומו של עורך (בשמים או בארץ) ולפרש את עריכתו.
    פרק נוסף שדי מתבקש שהוכנס במועד מאוחר, הוא פרק המלכים שמלכו בארץ אדום בפרשת וישלח… זה מגיע מאות שנים אחרי זמן התורה… אפשר כמובן להניח שנכתב ברוח הקודש, אולם להטריח נבואה על שם של עיר ושמות של אנשים ונשים, שמי בכלל הכיר (מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב??). יש צורך בפרשנות בין על בסיס הפשט ובין על בסיס הדרש…

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד ד' בסיון ע"ג

      לגדי – שלום רב,

      לגבי המזמורים של משה –

      במדרש תהלים, מזמור צ: '… ואחד עשר מזמורים אמר משה כנגד אחד עשר שבטים: תפלה למשה (צ) נ… כנגד ראובן… יושב בסתר עליון (צא) כנגד שבטו של לוי… מזמור שיר ליום השבת (צב)… כנגד שבטו של יהודה… ה' מלך גאות לבש (צג)… כנגד שבטו של בנימין… א-ל נקמות ה' (צד)… כנגד שבטו של גד… לכו נרננה לה' (צה)… כנגד שבטו של יששכר… אמר רבי יהושע בן לוי: עד כאן שמעתי, מכאן ואילך אתה מחשב לעצמך'

      בירושלמי, שבועות א,ה: 'רבי תנחומא בשם ריש לקיש: בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "והתודה עליו" וגו' (ויקרא טז,כא), התחיל ואמר: "מזמור לתודה" (מזמור ק) על שם "והתודה עליו"'.

      לדעת רבי שלמה מולכו אמר משה את מזמורים צ-ק, והוא מבאר אותם בהרחבה (מ' בניהו, 'מאמר על הגאולה לרבי שלמה מולכו', אסופות ט (תשנ"ה), עמ' שנז-שעח).

      אין כל צורך לומר שמזמוריו של משה היו כלולים בתורה. 'זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד'.

      לגבי המלכים אשר מלכו באדום. כאן מתקומם ראב"ע בכל תוקף נגד מי שרצה לאחר פרשה זו:

      ואלה המלכים – יש.אומרים כי בדרך נבואה נכתבה זאת הפרשה. והיצחקי אמר בספרו כי בימי יהושפט נכתבה זאת הפרשה, ופירש הדורות כרצונו. הכי קרא שמו יצחק, כל השומע יצחק לו…. וחלילה חלילה שהדבר כמו שדיבר על ימי יהושפט, וספרו ראוי להישרף…והאמת שפירוש 'לפני מלך מלך' על משה מלך ישראל, וכן כתוב: 'ויהי בישורון מלך' (דברים לג,ה)

      (פירוש ראב"ע לתורה, בראשית לו,לא)

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ישעיהו,

      בהמשך לדבריי -כשהתכוונתי "נימוקים משלהם" לא התכוונתי כמובן לנימוקים עלומים ונסתרים משהו בסגנון "דעס תיירע" אלא התכוונתי לנימוקים שנמצאים על השולחן מדוע למשל בכל מיני קשיים שהועלו כמו למשל "סוד השניים עשר" של האבן עזרא פורשו באופן אחר ע"י פרשנים אחרים ראשונים ואחרונים

      כדאי לצורך הדיון להתייחס אל הנימוקים כשלעצמם מבלי להיכנס לפסיכולוגיה עלומה של "מה עלה בראשם של הפרשנים שלא סברו כמוני"

      עצה טובה קמ"ל

  9. מיהו בדיוק "הפרשן האנונימי שחי בביזנטיון במאה הי"א" שאליו מתכוון רפאל זר? אשמח לקבל מקור.

    • אברם העברי

      כמדומני שהכוונה לפרשנים המופיעים בספר "רעואל וחבריו" מאת גרשון ברין:
      http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2012/07/blog-post.html

      ציטוט: "מסימני הקובץ הנדון גישה בקורתית לטקסט (ראה למשל בפרק 3: "ענייני עריכה בטקסט המקראי" ושם דיון במקורות המזכירים את "הסדרן" הוא כינויו של העורך המקראי)…"

  10. אברם העברי

    לא יודע איך פספסתי את המאמר הזה עד כה, אבל אני שמח לקרוא שיש עוד יהודים מאמינים שיצאו כבר מהבונקר!
    לאמיר וש"צ – הייתי טורח להביא דוגמאות נוספות, אבל לשמחתי עשו את זה כבר במקומי –
    הנה קישור ראשון, תמצות טענות בסיסיות של ביקורת המקרא (ואף מילה על תעודות! פשוט שאלות וסתירות ברורות שהיו צריכות להישאל ע"י כל מי שדעת בראשו):

    http://www.hydepark.co.il/topic.asp?topic_id=2664976&forum_id=20048

    • ש.צ. לוינגר

      השאלות נשאלו מזה מאות ואלפי שנים, על ידי חז"ל והפרשנים, ראשונים ואחרונים. נשאלו שאלות וניתנו תשובות. ובטקסט המקודש לא שלחו את ידם!

      • אכן השאלות שהעלו ומעלים מבקרי המקרא נישנו ולובנו בכור הברזל של הפרשנים המסורתיים כבר דורות

        היו אומנם כאלו שהגיעו למסקנות לא שגרתיות כמו האבן עזרא ואולי גם ר' יהודה החסיד ורובם לא הוטרדו מהשאלות אלא עסקו בהם ברצינות ובעמקות עוד בטרם הגחיעו לאוויר העולם ולהויזן ותלמידיו

        הדברים לא חדשים כלל ועיקר גם אם יש כאלו שתאוותם התמוהה וחסרת ההגיון היא להוציא טענות ישנות מהבוידעם ומהאבק ולהציגם כשאלות חדשות ומבריקות שלא שמעתן אוזן מעולם [ומי שאני מתכוון אליו מבין זאת] ושכולם נדרשים להטות אוזן ולאחר מכן להשתחוות אפיים ארצה.

        אבל זה בסדר משאלות לא נבהלים אלא תחדדים דרכם להגיע אל האמת בטהרתה

        מי שמעלה שאלות נושנות כאילו היו חידוש עצום המקשה ושובר לרסיסים את כל המסורת האיתנה משול בעייני לשוטה שיגלה את אמריקה בימינו

      • אברם העברי

        אכן, גם על תפיסת 'העולם במרכז' (המודל הגיאוצנטרי) של אריסטו וקודמיו נשאלו שאלות רבות, אך הקדמונים העדיפו להציע פלפולים נאים ומורכבים כדי ליישבם (חפשו "אלמגסט" בגוגל), ובמודל המקודש לא שלחו את ידם!

  11. אברם העברי

    והנה קישור שני, המתמקד בנושא של פסוקים שככל הנראה השתבשו בנוסח המקרא שבידינו:

    http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?whichpage=1&topic_id=2940839&forum_id=1364

    ורק לשם המחשה, הנה פסוק לדוגמה מתוך פרשת השבוע הקודמת (וכבר הבאתיו בתגובה אחרת) –
    וַיִּהְיוּ בְנֵי בֶלַע אַרְדְּ וְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי לְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הַנַּעֲמִי (במדבר כו מ)
    וברור שהיה צ"ל:
    וַיִּהְיוּ בְנֵי בֶלַע אַרְדְּ וְנַעֲמָן [לארד] מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי…
    _____________________________________________
    ועל זה נאמר: הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ, צֵא נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ!

    • ש.צ. לוינגר

      לאברהם –

      ראויים לציון דברי אבן ח'לדון,(מלומד מוסלמי מימי הבינים, הובאו ע"י המגיב 'מואדיב') על אי הסבירות שבני דת המבוססת על התגלות יעשו שינויים בטקסט מקודש. ויישר חילך על הבאת דבריו לידיעתי!

      ודברי 'מואדיב' על אי הסבירות שתיפול טעות בכל או ברוב עדי הנוסח של טקסט שרבים קוראים ומשננים, ועל הפלא שבכל העולם היהודי, נוסח התורה אחיד!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אברם העברי

        1. השאלות נשאלו, זה נכון (לגבי חלקן). לגבי התשובות – כל בר-דעת יחליט לעצמו האם הן מתאימות לדורינו.
        2. דברי מואדיב על אי-סבירות וכו' – כרגיל, תשובות מעין אלו לא עונות לשאלה, אלא עוקפות אותה. והרי ראינו בעינינו שבני כתות ים-המלח, שקידשו את הטקסט לא פחות מחז"ל אם לא יותר, הרשו לעצמם לשנות מילים ואותיות. וסביר או לא סביר – הקושיות לפנינו.
        ובוודאי שנוסח המסורה שבידינו אחיד (כמעט – כידוע, בימי הביניים עוד הסתובבו נוסחים שונים כעדות הרד"ק, המנחת-שי ועוד), שכן הוא התקבע בשלב מוקדם מאוד יחסית. אבל לפניו היו עוד אלף שנה של נוסח לא מתועד.

        אבל כאמור, המידע מונח לפני הקורא, שיחליט. מי שמעדיף לעצום עיניו ולהסתמך על מה שכתב א או ב – שיבושם לו.

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד כ"ה בתמוז ע"ג

        לאברהם – שלום רב,

        דברי 'מואדיב' לא פותרים את השאלות, אך הם מהוים קושיה על הפתרונות שאתה מציע – לתקן פה ולשנות שם.

        תמיד תעמוד השאלה: הכיצד נעלם הנוסח הנכון וה'טעות' השתלטה על רוב ככל הספרים? הרי בכל בית כנסת בעולם קראו בתורה, בכל מקום שישבו יהודים שיננו ילדים את כתבי הקודש במשך שנים ארוכות ועל זה ישבו ימים שלמים משעות הבוקר עד הלילה ועד בכלל, ובכל בית מדרש ישבו חכמים ותלמידיהם והגו בכל תג ותג שבתורה, דרשו וחקרו והוציאו מהדברים אורחות חיים.

        מעולם לא נבהלה היהדות משאלות. אתה הבאת כמה עשרות שאלות. בספרות הפרשנית שלנו מועלות שאלות לאלפים ולרבבות. שאלות אלה היו הפתח לירידה לעומקם של הכתובים וללמוד מהם לקח וחכמת חיים בבחינת 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

    • יחי ההבדל בין התפיסה האסטרונומית של אריסטו שהופרכה ע״י טלסקופים וציוד תצפיות משוכלל שלא היה לקדמונים שהצדיקו את שיטתו לבין ״הוכחות״ מבקרי המקרא שאינם אלא השערות פורחות באוויר ללא שום דרך הוכחה אמפירית וודאית. בקיצור אברם בחרת בדוגמא לא טובה כלל וכלל

  12. "כל בר דעת יחליט לעצמו האם הן מתאימות לדורינו"

    תמוה מאוד!

    ואני לתומי חשבתי שהאמת היא עד לעצמה ואם נאמרה סברא המתיישבת על הדעת ויש בה ממש היא נכונה בכל זמן בין בזמן העלתה על הכתב ובין בימינו כמו שתרופה שביכולתה לטפל במחלה כי הנתונים העובדתיים שברכיביה מאפשרים זאת ויהיה זה בימי הביניים ויהיה זה בימינו אנו

    ואולי יש כאלו שבשבילם המושגים "אמת" ו"סברא ישרה" פירושם "אופנה אינטלקטואלית" הווה אומר מה שהבונטון ההגותי והאידיאולוגי של כל דור אומר נהפך לאמת מוחלטת שאבוי למי שיעז לחלוק עליה

    וכמובן שדור לאחר מכן ה"אמת" תתהפך ל"אמת" אחרת בעקבות האליטות האינטלקטואליות החדשות לבקרים.

    מה אומר?

    אין כבר שום דבר מדיד ואי אפשר לבדוק כלום חוץ מאשר את הטרנד האינטלקטואלי החדש מהתנור

    ממש הפכו עיסוק בהגות וברוח לתצוגת אופנה

    ומעניין הדבר במיוחד שהרי הכותב של הדברים אבי דנלסקי הוא אברם העברי יאמר לזכותו שבתגובותיו למאמר "עולם שבור על הרצפה" במוסף זה הוא הגיב יפה כנגד הבלי הפוסט מודרניזם וההסתכלות על האמת דרך "נראטיבים"

    ומדוע כאן שינה את דרכו ופספס?

    תיובתא לאברם העברי תיובתא

    • אברם העברי

      לגבי "מתאימות לדורינו" כוונתי היתה פשוטה (הניסוח באמת לא היה ברור):
      בכל תקופה יש סגנון של פרשנות שמתקבלת על דעת הסביבה:
      פרשנות מדרשית (חז"ל), אקטואלית (כתות ים-המלח), אלגורית (פילון), פילוסופית (רמב"ם) וכו'. מה שהיה מובן לגמרי לחז"ל, נראה בעינינו מופרך (ותשלח את אמתה – ידה התארכה וכו' וכו'), וכנ"ל פירושי אנשי ים המלח (שה'רשע' בחבקוק הוא דמיטריוס או ינאי וכו') ופירושי פילון (שמשה היה למעשה פילוסוף וכו')……

      בימי רש"י, למשל, רואים בעיניים את המעבר מפרשנות מדרשית לפרשנות 'פשטית', וידועים דברי רש"י בהקדמתו לתורה, ודבריו המצוטטים ע"י נכדו הרשב"ם בתחילת "וישב" – כלומר, רש"י עצמו כבר מסתייג מפירושי אגדות, ותוך שני דורות כבר נכדו רואה את ה'פשט' של סבו כאגדה!

      בדורנו (=התקופה המודרנית) נראה שפרשנות ה'פשט' חזרה למרכז הבמה (לאחר 'מתקפת' הקבלה והחסידות ואכמ"ל), כש'פשט' משמעו – מה התכוון המקרא לומר בזמן שהוא נאמר ולמי שהוא נאמר (ולא מה היינו רוצים שהמקרא יתכוון לומר, ואף לא מה מתאים לנו לומר שהמקרא אמר, ודוק!)

      כמובן שישנם זרמים שונים ורבים, והבוחר יבחר, רק דבריך אודות ה'אמת היחידה' אין להם על מה שיסמוכו, כי כפי שציינתי בקצרה, מעולם לא היתה 'אמת' פרשנית אחת, אם כי ייתכן שכל זרם חשב שהוא האמת.

      • אעיר שלמרות סגנונות הפירוש השונים כמו שאכן ציינת גם בשיא השפעת הפילוסופיה על היהודים פרשנות אלגורית ופילוסופית לא סבירה בעליל הותקפה כמו למשל פירושו של ידעיה הפניני שאברהם ושרה לא היו אישים אמיתיים אלא אלגוריות ספרותיות לחומר וצורה,פירוש שהותקף קשות ע״י הרשב״א ושבין היתר ליבה את האש לפולמוס הפילוסופיה בעקבותיו בין תלמידי הרשב״א לבין ממשיכי דרכו הפילוסופית של הרמב״ם. לכן אני אומר שוב שלמרות הבדלי תקופות וכד׳ יש סבירות פרשנית בסיסית שנשמרת ללא קשר להבדלי תקופה.

        בקשר לדבריך ״בדורינו מקובל….״ דבר בשם עצמך ולא בשם הדור

        עצה טובה קמ״ל

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד כ"ה בתמוז ע"ג

        לאברהם – שלום רב,

        יישר כוחך על הבהרת דבריך.

        לגבי מגמת ה'פשט' יש להעיר:

        א. כבר חז"ל לימדונו: 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. הם הכירו היטב ש'אמתה' היא 'שפחתה'. בדרש, נראה שרצו ללמד מימד עמוק יותר, אולי את יחסה הנפשי של בת פרעה למעשה. לו יכלה היתה מושיטה את ידה ועושה את המעשה הגדול בעצמה, אלא שגינוני הכבוד הכריחוה להשתמש באמתה כ'ידא אריכתא'. ייתכן מאד שהמקרא עצמו רמז זאת, שהרי קודם דובר על 'נערותיה' ולפתע משתנה כינוייה של הנערה ל'אמה'.

        ב. לגבי דבריך: 'מה נתכוון המקרא לומר בזמן שהוא נאמר ולמי שהוא נאמר' – המקרא בפירוש מכווין את דבריו לא רק לאותו דור אלא לדורות עולם,.

        ג. התורה היא רק חלק ממה שאמר משה לעם. הרי ישבו ששים ריבוא יהודים עם משה במשך ארבעים שנה ושמעו ממנו הדרכות והנחיות שעברו במסורת מדור לדור. פרשנות טקסט השואפת לכוין לדעת מחברו – אינה יכולה להתעלם ממסורות חיות המשקפות את עמדתו. יש בתורה שבע"פ מחלוקות רבות, אך מתוכן ניתן לבודד את 'הגרעין הקשה' שעליו יש הסכמה כללית.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        הואיל ואתה מלומדי 'הדף היומי' (אני לא זכיתי לכך) אדגים לך את התפתחות המחלוקות מיסוד משותף:

        במשנה הראשונה בפסחים: 'ובמה אמרו "שתי שורות במרתף"? מקום שמכניסים בו חמץ. בית שמאי אומרים: "שתי שורות על פני כל המרתף" ובית הלל אומרים: "שתי שורות החיצונות שהן העליונות"'.

        הווה אומר: היתה משנה קדומה: 'שתי שורות במרתף', שעל פירושה נחלקו בית שמאי ובית הלל.

      • ובהמשך לדבריי כאן, הנה בהרחבה:
        אם התורה לא מן השמים – במה בעצם אתה מאמין? (חלק ב)
        http://ivri.org.il/2015/01/ani-maamin-2/

    • אל הבית העברי!

      אחרי שהצלחתם סוף סוף לנסח את המצע – הננו מזכירים שהמועד האחרון להגשת הרשימות לכנסת מסתיים הלילה בחצות. הסתגרו כשנעלכם ברגלכם ומקלכם בידכם להגיש את הרשימה שתייצג כראוי את האתוסים העבריים המאוחדים!

      בברכה, ג'יי אי הכהן דאוטרונומינסקי

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 824 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על רועי ל לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: