איסור אכילת החמץ מהדהד את ההכרעה שנתבקשו אבותינו לקבל במצרים – נגד התרבות השלטת, תרבות לחם החמץ, ובעד התרבות העברית, תרבות לחם העוני

המאפייה הממלכתית במצרים, כנראה המאה ה-12 לפנה"ס

לא ניתן לדעת מתי והיכן בדיוק למדה האנושות להכין את הלחם. הדעה הרווחת, שאינה בהכרח נכונה מבחינה היסטורית, מייחסת את "המצאת האפייה" למצרים העתיקה, שהתגלה בה לפני אלפי שנים השימוש בשאור ובמרכיבים מגוונים ליצירת מיני לחם ומשקאות תוססים, כגון בירה.

ידיעות על הלחם ודרכי הכנתו מופיעות בתעודות מצריות, ואף נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות במצרים כיכרות לחם בצורות שונות מתקופות קדומות. בציורי קיר מצריים עתיקים ניתן לראות את כל שלבי האפייה, למן לישת הבצק ועד להוצאת כיכרות הלחם מן התנור. צורות הלחם הן רבות: לחמים עגולים, לחמים מרובעים, לחמים בעלי כיפות, לחמים דומים לקוביות, לחמים גבוהים, לחמים בצורת חרוט, לחמים דמויי בעלי חיים ועוד. הלחם והבירה נחשבו מרכיב מזון מרכזי בכל ארוחה במצרים, ובראש המאפייה הממלכתית עמד "שר האופים" (בראשית מ, א-ב).

ארץ הלחמאים

הלחם היה למצרים יותר ממזון למחיה. הכלכלה המצרית כולה התבססה על גידול התבואה (בראשית מא, לה ועוד) ועל עשיית הלחם, והוא היה מטבע עובר לסוחר. לא רק פרעה חלם על שיבולים: הלחם מופיע ראשון ברשימות המס, משכורתם של אנשי הצבא והפועלים שולמה בכיכרות לחם (שהשתמרו זמן רב), ותמורת הלחם קנה יוסף את כל אדמת ארץ מצרים ואת תושביה הפך לעבדים, מלבד הכוהנים, כמו שנאמר:

וְלֶחֶם אֵין בְּכָל-הָאָרֶץ… וַיָּבֹאוּ כָל-מִצְרַיִם אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ, כִּי אָפֵס כָּסֶף. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם, אִם אָפֵס כָּסֶף. וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל-יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים, וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשּנָה הַהִוא. 

וַתִּתֹּם הַשּנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשּנָה הַשּנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ …לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בלָּחֶם, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשם (בראשית מז, יג-כג).

מתעודות מצריות עולה שכמויות עצומות של כיכרות במגוון עשיר של צורות הוגשו כמנחה לכוהני מצרים ואליליה. מדובר אפוא בארץ של תרבות הלחם, או כפי שכינה את המצרים הגיאוגרף היווני הקטיאוס (476-550 לפנה"ס): "אוכלי הלחם".

כבר ראינו בעניין לחם הפנים, שאף בתקופות מאוחרות יותר הייתה מצרים מפורסמת בזכות נחתומיה, ומלאכת החמצת העיסה הייתה מסורה בה בידי אנשים מומחים:

בית גרמו היו בקיאין במעשה הלחם וברדייתו ולא רצו ללמד. שלחו אומנים מאלכסנדריאה והיו בקיאים במעשה לחם הפנים, וברדייתו לא היו בקיאין (ירושלמי, יומא ג יא, ומקבילות).

הלחם המוחמץ התפוח היה אפוא סמל מעמדי שהבדיל את המצרים מעמים אחרים. לעומת זאת, אפו בארץ-ישראל בדרך כלל בתקופת המקרא "לחם מצות" (בראשית יט, ג; שמ"א כח, כד), לחם שטוח, בדומה לפיתות בימינו, פשוט ומהיר הכנה, שנקרא "לחם עוני" (דברים טז,ג). הוא נאפה בתנורים קטנים או על גבי אבנים לוהטות כפי שנוהגים לאפות הנוודים. לחם אפוי זה אפיין את העברים והבדיל את הלחם שלהם מן הלחם המצרי, שנאפה בתנורים גדולים בנויים, על פי רוב קבועים, שניתן לאפות בהם לחם שתפח בתהליך אפייה שנמשך זמן רב.

להיבדל מן הגויים

הלחם והמצה אינם אפוא רק שני מיני מאפה. הם מייצגים שתי תרבויות נבדלות באופיין – העברים הנוודים רועי הצאן אל מול המצרים יושבי הערים. לפי התורה, ההבדל בין שתי התרבויות היה תהומי וגבל בתיעוב של ממש: "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו, לד). כפי הנראה, מסיבה זו הסכים פוטיפר שינהל יוסף העברי את כל ביתו, מלבד "הַלֶּחֶם אֲשר הוּא אוֹכֵל" (בראשית לט, ו; כמובן, בהנחה שמדובר בלחם כמוצר מאפה, ולא כמונח מושאל ככינוי כללי לאוכל, כפי שעולה מהלשון "בר ולחם ומזון" בבראשית מה, כג).

מעמד זה נשמר בקפידה רבה מאוד גם כשנעשה יוסף משנה למלך: "וַיָּשימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם, כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג, לב). כלומר, הלחם היה סמל להבחנה בין מעמדות ודתות.

הטעם לאיסור לאכול מחמצת בפסח (שמות יב, יט ועוד) הוא לזכר יציאת בני ישראל בחיפזון ממצרים, עד שלא הספיק בצקם להחמיץ (שמות יב, לט). אולם לכאורה הציווי לאכול מצות נזכר עוד לפני צאתם ממצרים (שמות יב, טו). ויש לשאול: אם מדובר רק בציון אירוע, מדוע התורה טורחת לחזור ולהזכיר את האיסור על אכילת מחמצת כמה פעמים? ועוד – מדוע עונשו של מי שאוכל מחמצת הוא כבד כל כך, עונש של כריתת הנפש (שמות יב, טז-כ)? נראה לנו שהתשובה לשתי השאלות הללו טמונה לא רק בזכר ליציאת מצרים החפוזה, אלא בעניין המהותי הנוגע לשורש הלאומי של ישראל ולהבדלה בינו לבין העמים.

 בני ישראל הכירו בוודאי את אפיית הלחם המוחמץ במצרים. ברקעו של איסור אכילת מחמצת בחג המצות עומד אפוא עניין עקרוני – התביעה להיבדלות ולהשתחררות מן התרבות הרוחנית והחומרית של מצרים. היציאה ממצרים הייתה גם בגדר פרישה והיטהרות מן המחמצת ומהלחם העשיר המאפיין את מצרים יושבת הקבע, המעונגת והמסואבת, על גאוותה ועריצותה, על מקדשיה ואליליה.

אכילת המצה בחג החירות מסמלת את חזרת עם ישראל לכור מחצבתו. הלחם הוא אפוא סממן המבדיל בין ישראל לבין העמים. וכבר עמד הרמב"ם (במורה הנבוכים ג מו) על טעמו של האיסור להקריב לחם שאור ודבש על המזבח (ויקרא ב, יא), וכתב שהוא בא כנגד מנהגם של עובדי העבודה הזרה, כפי שהיה מקובל בפולחן המצרי.

דומה שכנגד מנהגם הנפסד של עשירי שומרון יוצא הנביא עמוס באמרו: "וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה" (עמוס ד, ה). זהו חלק מן האיסור הכללי להידמות לגויים ולעשות כמעשיהם, שהתורה מזהירה מפניו (ויקרא יח, ג):

כְּמַעֲשה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשר יְשבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשוּ
וּכְמַעֲשה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שמָּה לֹא תַעֲשוּ
וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.

פרופ' זהר עמר הוא חוקר באוניברסיטת בר אילן. המאמר הוא פרק מתוך הספר: חמשת מיני דגן:  מסורות הזיהוי, היבטים היסטוריים, הלכתיים ורעיוניים וענייני המקדש. כל מראי המקומות יובאו במלואם בספר

פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011